באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר קרח · פרק טז
א (ד"ה ודתן ואבירם) באמצע הדבור ודם אליצור בן שדיאור וחבריו כו'. ר"ל שנלמד מג"ש עדה עדה מי הם הנשיאים שנשתתפו עם קרח במחלוקתו שנאמר כאן נשיאי עדה ונאמר בפ' במדבר א' אחרי שפרט מקודם שמות האנשים העומדים על הפקודים לראובן אליצור בן שדיאור וגו' אלה קרואי העדה נשיאי מטות אבותם וגו' הילכך מה להלן אליצור בן שדיאור וחבריו אף כאן הוא וחבריו. כן הוא בתנחומא:
(ד"ה בני ראובן) ר"ל שבני ראובן שב על כולם ולא תאמר שאינו דבוק רק עם דתן ואבירם בלבד שהם מפורשין בכתוב היותם מבני ראובן (כמ"ש בפ' פנחס שבני ראובן חנוך ופלוא וחצרון וכרמי. וכתיב שם. ובני פלוא אליאב ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם וגו') ולא עם און בן פלת שלא פורש בשום מקום היותו מבני ראובן שבאמת ז"א שא"כ הוא זר מאוד שיפסיק באון בן פלת באמצע המאמר. מדברי הרא"ם ז"ל.
ג ר"ל זהו ההבדל שבין מלת רב למלת די בכל מקום שמלת רב ענינו הרבה יותר מדי וכן רב לך אל תוסף דבר וגו' (בפ' ואתחנן) וכן יש לי רב אחי וגו' (פ' וישלח) ופשוט:
ה (ד"ה בוקר) בדבור זה ובב' דבורים שאחריו תיקן רש"י ז"ל כפל הלשונות בפסוק זה ויודע ד' את אשר לו ואת הקדוש זהו לשון כפול. וכן והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו. ותיקן רש"י ז"ל כל לשון בדבור ופירש כאן כי פירוש ויודע ד' את אשר לו הוא על השבט בכלל ר"ל השבט הנבחר לעבודה והוא שבט לוי. וז"ש רש"י ז"ל לעבודת לוי' וביתר דבורים הנ"ל תיקן שאר הלשונות כמו שאבאר בציוני עליהם:
(ד"ה ואת הקדוש) ר"ל שמתחלה אמר שיודיע להם הש"י השבט הנבחר מבין השבטים וכאן אמר שיודיע להם ג"כ המשפחה הנבחרת משבט הנבחר דזה לעבודה יותר קדושה והוא עבודת הכהונה. וכן פירש גם הראב"ע ז"ל בתיקון כפל לשון זה:
(ד"ה והקריב) ר"ל שמאמר זה הוא ביאור למאמר הקודם בוקר ויודע ד' את אשר לו ואת הקדוש ואמר כאן באיזה אופן תהיה הודעה זו ואמר שתהיה בזה האופן שהשבט הנבחר וכן המשפחה הנבחרת יקריב אותם אליו ר"ל יהיה להם רשיון להתקרב אצל המלך ולכן הוסיף רש"י ז"ל מלת אותם לפי שחוזר על שניהם על המשפחה ועל השבט ולא על ואת דקדוש בלבד שזכר לפניו. אמנם סימן הקרבה והרחקה זו לא ביאר להם משה בפירוש רק רמז להם כי יהיה בדרך פלא. וכמו שנזכר באמת בכתוב אח"כ שלאהרן לא קרה נזק ויתר מקריבי הקטורת נשרפו. ובזה נתברר שרק שבט זה ומשפחה זו נבחר ואת הזרים הרחיק מעליו:
בא"ד והתרגום מוכיח כן כו'. כאן תיקן רש"י ז"ר כפל הלשון והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו והבדיל בין והקריב שאמר מקודם ובין יקריב שאמר אח"כ כי והקריב אליו ענינו כנ"ל. שבזה האופן יודיע מי הוא הנבחר וא"כ פירוש והקריב מענין קורבה שהוא הפך הרחוק. ולכן תרגם אונקלוס ז"ל ויקריב לקדמוהי ר"ל יוכר לגשת אליו ואח"כ אמר ואת אשר יבחר בו יקריב אליו והנה ביאר בכאן התכלית הנרצה ממה שיודיע אותם זה ואמר ואת אשר יבחר בו ר"ל ע"י הקרבה זו שיוכל להתקרב אליו יקריב אליו ר"ל הוא האיש הקדוש המקריב קרבנות העדה לפני ד' וא"כ פירוש יקריב בכאן מענין הקרבת קרבן. ולכן תרגמו אונקלוס ע"ה יקריב לשמושי':
בא"ד ומדרשו בוקר כו' פשוט שהדרש לא יכחיש הפשט רק אמר שזה נרמז בדברי משה:
ו באור דבור זה נ"ל שנראה מן המשך הספור שמאמר זה של משה לקרח ועדתו היה מלבו ולא קדם לו ציווי ע"ז מאת הש"י רק הוא בעצמן בחר בעצה זאת ולבו היה בטוח שיעזרהו השם על ככה לברר להם בדרך פרא שאהרן הוא הנבחר לכהונת עולם לדורותיו מאתו ית' ולכן הוקשה לרז"ל אם זאת היתה עצת משה לבדו לברר להם אמתת שליחותו בדרך זה. למה בחר שיתקרבו להיכל כל החמשים ומאתים איש ולא היה די אם יתקרבו קצתם לעבודה ואהרן עמהם. ועוד למה בחר בעבודת הקטורת דוקא ולא בעבודה אחרת והיל"ל להם קרבו אל המזבח לזרוק עליו דם התמיד ולהקטיר עליו איברי התמיד ואם כדי שלא יפסל התמיד אם יהיה נעשה בזר היל"ל להם להקריב קרבן נדבה על המזבח כעולה ושלמים כיוצא ואהרן גם הוא יקריב קרבן נדבה אחר או שהוא יקריב התמיד לזה אמרו שמשה ע"ה עשה כל זה במועצות ודעת ולענין מ"ש להם שיבשו לעבודה עם אהרן כל החמשים ומאתים איש ולא רק מקצתן. הטעם בזה שרמז להם משה עי"ז שכן מהראוי להיות כפי מחשבתם הכוזבת שאחרי שרא האמינו היותי שליח מאת הש"י לבחור באהרן לבדו ובניו מכל שבט הלוי א"כ אם האמת כדבריכם חשובים אנו להיות ככל הגוים אשר יש להם כומרים, הרבה המחמנים לזה מאת קבוץ עדתם ועל כן להיותכם כולכם כל החמשים ומאתים איש ראשי סנהדראות וחשובי העדה יאות לכם ע"פ שכל האנושי להיותכם כולכם איש לא נעדר כהני עליון ואם כן הדבר שאינני שליח הש"י גם אני רוצה בזה מצד השכר שתשתתפו עם אהרן בכהונתו כי אם לא נבחר אהרן מאת הש"י מדוע יהיה הוא יחידי במעלה הגדולה הזו ולא גם אתם עמו אשר תתראו לעיני בשר חשובים וגדולים כמוהו. לזאת קרבו כולכם לעבודה ויבחן אם חפין ד' בכהנים רבים כי לא היתה שום בחירה מאתו ית' או אם אהרן לבדו נבדל לכהונה מאת הש"י כשם שאין לנו אלא אלקים אחד ותורה אחת ומזבח אחד. ולענין מה שבחר שתהיה בחינה זו רק ע"י עבודת הקטורת הטעם כי לפי מה שהזכרנו לעיל. לא נצטווה משה על ככה מאת הש"י אבל מדעתו עשה כן נשען על הש"י שיעזרהו לברך להם באמצעות עצה זו אמתת שליחותו ולפי שהיה הדבר מלבו בחר בעבודה היותר קדושה והיא א"כ יותר מסוכנת לזרים והוא הקטורת שעבודתה בהיכל ער מזבח הזהב שמקודש יותר מן מזבח החיצון וגם מצד עצמיותה היא מקודשת מכל העבודות שבפנים ולפי חומר הקדושה שבעבודה כן יחזק בטחונו להפיק עצתו זהו כוונתם ז"ל בזה ויתר הדבור יתבאר בסמוך:
בא"ד לפיכך התרה בו והיה האיש אשר יבחר הוא הקדוש וכו'. המאמר הזה כמשמעו אין לו שחר שפתרונו לפי משמעו שע"י הבחירה יתברר מי הוא הקדוש וזה איננו צריך להודעה כלל וכי יעלה על דעתך שאותו שלא יבחר בו ד' הוא הקדוש ואף שבפסוק שלפניו אמר ג"כ ואת אשר יבחר בו יקריב אליו אבל שם המאמר הזה במקומו הראוי ובדרך לשון בני אדם לפי שאמר כן כנגד החולקים על הכהונה לכן אמר להם שמי שיבחר בו ד' יתמנה בכהונה להקריב קרבנות לד' אבל כאן שלא אמר רק שהנבחר לד' הוא הקרוש זהו מילתא דפשיטא לכן אמרו ז"ל שכוונת המאמר הזה איננו להודיע מי הוא הקדוש רק להודיע מי הוא אשר יבחר ד' בו והתכת המאמר כן הוא והיה האיש אשר יבחר ד' כלומר הנני מודיעכם מי יהיה האיש אשר יבחר בו ד' דוא הקדוש כלומר באהרן קדוש ד' בו יבחר הוא יהיה האיש אשר יבחר בו ד' אבל לאיזה צורך אמר להם זאת. לזה מן הסברא שאמר זה דרך גערה והתראה קחו לכם מחתות והקטירו קטורת אבל תדעו שרק בהקדוש יבחר ד'. ובזה רמז להם גודר הסכנה שמכניסין עצמן בה אם ימלאו לבבם להקטיר בהיכל הקדוש יצא נקי ואתם דמכם בראשיכם כמו שאירע לנדב ואביהו. ושיעור לשון רש"י ז"ל כן הוא לפיכך התרה בהם והיה וגו' הוא הקדוש שכבר הוא בקדושתו ר"ל שלפי הפירוש הזה מורה שאמר להם כן דרך גערה והתראה. ואח"כ כתב רש"י ז"ל וכי אין אנו יודעין שמי שיבחר הוא הקדוש ר"ל דאין לפרשו כמשמעו שאמר להם בדרך נחת שמי שיבחר בו הוא הקדוש (וכדרך המאמר בפסוק הקודם) שזה הוא מאמר מיותר ודבר פשוט שא"צ להודעה ואח"כ כ' רש"י אלא אמר להם משה כו' ר"ר שמזה מוכרע הפירוש הראשון שהוא בדרך גערה לרמז להם הסכנה שאהרן לבדו מוכשר לעבודה זו להיותו הקדוש ולעבודה זו המסוכנת מי שאיננו קדוש אוי לנפשו אם יקרב אלי' כנ"ל ביאור דברי רש"י ז"ל כאן:
ז זהו ג"כ לפי הפירוש הנ"ל שמאמר הקודם הסמוך הוא בדרך גערה והתראה לכן צריך לפרש מאמר רב לכם וגו' על דרך זה דבר גדול אני אומר לכם שימו לבכם לזה ולהלן בסמוך פירש"י ז"ל וז"ל דבר גדול נטלתם בעצמכם וכו' והוא הוא כי שני הכוונות הללו המה מרומזים במאמר הזה ושניהם עולים ע"פ הפירוש הנ"ל שהוא דבור התראיי:
בא"ד ולא טפשים היו כו' הוא בלשון תמיה כלומר כי לא טפשים היו שלא שמעו להתראות אלו ואח"כ כ' רש"י ז"ל ואולם קרח שפקח היה מה ראה לשטות זה. עינו הטעתו וכו':
בא"ד טעה ותלה בעצמו כו' ואף שלפי הפירוש הנ"ל רמז להם משה שרק מי אשר נתקדש מכבר הוא אהרן אותו לבדו יבחר ד' לדבר זה לא היה אמון בו וחשב שרק יתר המתלוננים יהי בסכנה ולא הוא:
(ד"ה מחתות) מכאן תראה שמה שנרשם בדפוס ציון אות ז' לפני מאמר רב לכם דוא ט"ס והכל דבור אחד עם דבור הקודם שלפי שפירש"י ז"ל שם שמאמר הזה הוא מאמר התראי ודרך גערה ברמז פירש ג"כ בדבור הזה בעצמו חתימת המאמר על דרך זה וכן הוא מדרך רש"י ז"ל בכמה מקומות בביאורו לתורה וכאן בדבור שלפנינו חזר לבאר ביאור המלות שבפסוק ו' ואמר שמחתות הוא מענין חתוי והכלל בזה שמדרך לשון הקודש שכל דבר שהוא משמש לאיזה ענין פעלי יקרא דדבק ע"ש הענין ההוא כמו משכן ע"ש שמיוחד לשכינה. מאכל ע"ש שמיוחד לאכילה. מעדנים ע"ש הרגשת העדנה והתענוג באכילתם. וכן כאן מחתות ע"ש היותם משתמשים לחתוי וכל הפעלים בבואם בתוספת מם בראשם הם שמות של הדברים המיוחדים לפעל ההוא:
(ד"ה רב לכם) כאן ראוי להיות ציון אות ז' ואולם נתחלף בדפוס:
ח בכתוב שלפנינו יש ב' דקדוקים א' שמכלל הידוע כל אמירה בלשון רכה ודבור ל' קשה וכאן כתיב ויאמר משה וגו' ודבר אתו קשות כמ"ש רש"י ז"ל להלן פסוק י"א. ב' שמתחלה אמר הספור ויאמר משה אל קרח שזה מורה שהמאמר רק לקרח והתחלת המאמר שאח"כ שמעו נא בני לוי וגו' וזה מורה שהמאמר כלפי כל השבט לכן פירשו ז"ל שמתחלה היה אמירתו לקרח לבדו ובל' רכה ובראותו שלא נתקבלה תוכחתו הסב הדבור אל כל השבט כורה ובל' קשה ולא זכר הכתוב רק הדבור הקשה שכלפי השבט ולא האמירה שאמר לקרח לבדו רק זכר זה ברמז ויאמר משה אל קרח ולא זכר מהות האמירה:
ט תיקן בזה רש"י ז"ל כפל הלשון לעבוד את עבודת ד' ולעמוד לפני העדה לשרתם. והמאמר הראשון הוא על עבודת משא הקודש ושמירת המקדש (ופתיחת ונעילת השערים בבית עולמים בכלל זה) ומאמר הב' הוא על השורר בדוכן:
יא מלת לכן משמשת ההמשך מן הסבה וכאן כפי הנראה אין ההמשך מבואר כלל בכתוב לכן פירש"י ז"ל שמאמר על ד' אינו דבוק עם הנועדים רק הוא מאמר בפ"ע והוא הוא ההמשך והשיעור. לכן אתה וכר עדתך הנועדים אתך על ד' הוא היעידה ההוא לכן הוסיף רש"י ז"ל כאן מרת אתך והוא השלמת מאמר הקודם לפי שאם מאמר על ד' הוא מאמר אחד עם שלפניו א"כ מבואר בזה בפירוש שנועדו כולם לעצה אחת והוא שנועדו על ד' אבל אם מלת הנועדים אינו מחובר עם על ד' שאחריו אינו מבואר במאמר הקודם אם נועדו כולם לעצה א'. לכן הוסיף רש"י ז"ל מלת אתך להשלמת המאמר ולבאר בזה שנתוועדו בשותפות לעצה א':
טו נ"ל שכוון בזה שהחרון והקצף בפעל הוא לאחת מב' סבות אם כדי לאיים על הממרה ויזהר מעשות עוד רע כזה. ואם לכבוד המצוה שיחרה אפו על כי המרו את כבודו וסרבו לשמוע בקולו. ולזה ידבר להממרה קשות לחרפו ולגדפו. והנה שני הפנים הללו לא יתכנו כאן כי לא יהיה תועלת בחרון אף הזה בפעל רא לאיים כי ככר הקשו רוחם לבלתי האמין במשה עבד ד' וכן לחרפם ולגדפם למען הקר רוחו אין זה ממדות אבי הנביאים ע"ה. ולכן לא נזכר כאן בכתוב שאמר להם דבר וע"כ שהחרון הנזכר כאן אינו חרון וקצף בפעל רק כעס פנימי והכעס הפנימי אינו נופל במשה ע"ה מצד קנאת כבודו שהמרו בו רק מצד המרותם פי ד'. ובזה נופל יותר צער ועצב מרשון כעס ורוגז ובזה ההבדל בפעל חרה בין היותו קשור עם בית ובין היותו קשור עם ל'. כי בקשורו עם ב' מורה זה על החרון היוצא לפעל ע"י הדבור או ע"י הנקימה כמו וחרה אף ד' בכם ועצר את השמים וגו' זהו היוצא לפעל ע"י הנקמה. ויחר אף ד' בם וילך (הכתוב בבהעלותך אצל אהרן ומרים) זהו היוצא לפעל, ע"י הדבור הקשה הנזכר שם מקודם. שמעו נא דברי וגו' אבל בקישורו עם ר' זה יורה על העצב הפנימי והצער מהרע שיקבל מאחרים ולכן נופל ג"כ בבחינת הדברים הברתי בעלי חיים כמו ביונה ההיטב חרה לך על הקיקיון ויאמר היטב חרה לי ליעד מות ושם אינו נופל כעם וחמה רק צער מופלג ולזה נופל על הלשון לומר חרה לי עד מות כלומר שעצבוני גדול מאוד עד היותי בוחר מפניו מות מחיים וכן כאן שבא פעל זה קשור עם ל' פירושו מענין הצער הגדול הפנימי על רשעת קרח ועדתו:
לכן אמר ויחר למשה כנ"ל בזה לבאר:
(ד"ה לא חמור) ר"ל שאין מלת חמור בנפרד כאן ומלת אחד שאחריו תואר מספרי לשם חמור שלפניו ויתפרש לא נטרתי מדם אף חמור אחד שא"כ היל"ל לא חמור אחד נשאתי מהם אבל עכשיו שכתוב לא חמור אחד מדם נשאתי ע"כ שמלת אחד דבוק למהם ואינו תואר מספרי לחמור רק לבעלי החמור. ומלת חמור דבוקה א"כ למלת אחד ע"ד סמיכות הביאור או הקנין רא חמור של אחד מהם נשאתי:
יט ר"ל שמתחלה לא היה במחלוקת רק קרח ודתן ואבירם והחמשים ומאתים איש ואח"כ הקהיל עליהם כל העדה:
כב ר"ל שפירוש אלקי הרוחות בכאן אינו אלקי הנפשות רק אלקי המחשבות והוא כענין בוחן רוחות וע"כ נופל תואר זה במקום זה כי התואר הזה מתייחס עם מאמר שאחריו האיש אחד יחטא וגו' כמו שפירש"י ז"ל בסמוך (ד"ה האיש) ר"ל שאין דא התמי' דבוק עם פעל יחטא שזה אין לו שחר כלל רק היא דבוקה עם פעל תקצוף שבסוף המאמר, ומ"ש יחטא בעתיד הוא במקום ההוה כדרך הלשון ויותר נ"ל שכוונת רש"י ז"ל שאין התמי' דבוקה עם איש אחד שא"כ יתפרש וכי החוטא איש אחד הוא הלא רבים המה וא"כ זהו הפך כוונת המאמר דאדרבה ברבות החוטאים יותר ראוי הקצף ער כל העדה. לכך תיקן רש"י ז"ל שהתמי' דבוקה עם מאמר הב' ועל כל העדה תקצוף אלא שמדרך הלשון לחבר התמי' בראש המאמר שתמיהת מאמר הב' שאחריו נמשכה ממנו כמו הכי אחי אתה ועבדתני חנם
כד כבר ידוע זה בהרבה מקומות שפעל עלה בנפעל הוראתו ההסתלקות:
כה בפסוק זה לא נזכר כלל לאיזה תכלית היתה ההליכה הזו לדתן ואבירם ואם בשביל הדבור הנזכר אח"כ בפסוק שאחריו סורו נא וגו' מה ענין הליכה זו בשביל הדבור הזה. לכן פירש"י שתכלית הליכה זו מובן מעצמו והודיענו הכתוב בזה עד מה נדבק מיצה עבד ד' ע"ה במדות קונו סובל לרשעם ורוצה שישובו למען יחיו ועם כל מה שנסה משה פעמים רבות פעם בתוכחת לשון רכה ופעם באיום והתראה כמו שנזכר בכתוב כל זה מקודם והמה המרו עיני כבודו והחזיקו במחלוקת נגדו בכל זאת עתה כאשר קרב אידם לבוא נסה עוד הפעם אולי יוכל להשיבם מרעתם והוסיף עוד להראות גודל ענותנותו במה שבראשונה שלח לקרוא להם ולא רצו לעלות ואדרבה שלחו לו ביד הקוראים אותם דברי מרורות ומרד כמו שנזכר זה בכתוב בחן בעבור זאת עתה בטרם קרוב אידם ללכת בעצמו עם זקני ישראל אליהם אולי בראותם זאת ישימו על לבם וישאו לו פנים וישקוטו ממחלוקתם בראותם כי הוא מחזיק בשלום ואולם בראות משה עזות פניהם וחציפותם כי לא שמו לב ופנו אליו עורף ולא פנים אז דבר אל העדה המאמר הנזכר בפסוק שאחריו סורו נא וגו':
כז ר"ל שזהו ההבדל בין פעל עמד לפעל נצב שפעל עמד משמש רק להורות על מצב הגוף המיוחד והוא חלוף מצב השכיבה או מצב הישיבה אבל פער נצב מלבד השמוש העיקרי דזה יתחבר עמו עוד הוראה טפלית והוא הכרחית המצב הזה והתייחסו לדבר אחר שהוא צורך הגוף ההוא בזמן ההוא כמו אתם נצבים היום כולכם וגו' שמצב ההתייצבות ההוא נאותה להעברת ברית אלקים שבאו בו אז שאז ראוי להתייצב הכן ובמורא לקבלת ברית הנשגב ההוא. וכן והנה שרשה אנשים נצבים עליו וגו' שזהו לכבוד אברהם ע"ה ולשמוע מה ידבר להם וידרוש מעמדם וכן ותתצב אחותו מרחוק וגו' שלענין הכוסף לדעת מה יעשה בסוף להילד המושלך בסוף נאות מצב העמידה והרבה כיוצא ועד"ז המצב ההוא הכרחי ג"כ לפעולת גנאי כמו ויתייצב מ' יום (דגלית בשמואל) וגו' שהיה המצב בקומה זקופה ובגרון נטויה כעמוד ברזל בעינים מיושרות לקראת מחנה ישראל להראותם חציפותו והעדר פחדו מפניהם ורוב גאונו בוטח בגבורתו והכלל שמצב העמידה הוא לפעמים לתכלית טוב להראות המורא והכבוד ולפעמים לתכלית רע להראות דהנאה והעדר פחדו מפני שונאיו או מזהיריו. ועפ"ז נאמר עוד שבאופן המצב בעצמו נבדל פעל נצב מפעל עמד שפעל עמד הוראתו המצב הגופי המיוחד אכל פעל נצב המורה התייחסות המצב ההוא לצורך מצרכי הגוף יורה ג"כ היות מצב העמידה ההיא ביושר ובעינים מכוונות ומבלתי נטיית שום אבר או עיניו בפרט לצד אחר זולתי לצד ההוא שהוא מקביל אליו ביושר. וזהו בין אם המצב ההוא לתכלית הכבוד והמורא מענין אתם נצבים וגו' ובין לתכלית הראות הגאון והעדר הפחד מפני המתקומם נגדו מענין ויתיצב ארבעים יום דגלית ובין לתכלית הכוסף לדעת מה יהיה באחרית הדבר שכנגד עיניו מענין ואחצב אחותו דמרים. וכן והנה שלשה אנשים נצבים עליו דגבי אברהם וכל זה די לבאור דבור רש"י ז"ל, שלפנינו:
כח ר"ל שאין פירושו לעשות לעתיד רק ר"ל על המעשים שעשה מכבר בעבר והן עתיד בערך השליחות הקודם לו ופשוט:
כט מכאן עד ציון ל"ד הכל דבור אחד. כדרכו ז"ל לבאר כאחד כר המשך המאמר בשלמות והנה ביאר רש"י ז"ל כאן שהויו במאמר וידעתם כי נאעי וגו' שבפסוק ל' הוא ו' ההמשך אז תדעו כי נאצו את ד' ומבואר
לד ר"ל שפירוש לקולם אינו לקול צעקתן כי זה לא יחייב הניסה כי הניסה הוא מפני הפחד והמגור. אבל פירוש לקולם לקול בליעה שלהם וזה טעם כנוי המם (המקרה שתארע לאיזה נושא יחייחס לו לפעמים בלה"ק כנוי הקנין כאלו קנוי אליו המקרה ההוא לקולם והוא הקול היוצא מבטן האדמה מתוך הבקיעה בדמות רעם מבהיל לברוח. מדברי הרא"ם ז"ל: