אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר נשא › פרק ה

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר נשא · פרק ה

סדר נשא

ב ר"ל שהרי בו ביום הוקבעו השרש מחנות כמו שפירש"י ז"ל בסמוך וכן הוא בפירש"י ז"ר בש"ס דגיטין פרק הניזקין:

(ד"ה ושלחו) מדכתיב במצורע בדד ישב היינו שלא יהיו טמאים אחרים יושבין עמו למדנו ששרוחו של מצורע חמור מכולן. ר"ל מזבין וטמאי מתים וכיון דזבין וטמאי מתים משתלחין ע"כ עכ"פ ממחנה שכינה למדנו שמצורע משתלח אף ממחנה לוי' ומדכתיב כאן ולא יטמאו את מחניהם ולא כתיב מחנם דרשו רז"ל תן מחנה לזה ומחנה לזה. שכל טמא משלש מיני טומאות אלה (צרוע וזב וטמא לנפש). לו מחנה לבדו (דמשמעות לשון ולא יטמאו את מחניהם. שטמא ממין זה מטמא מחנה טמא ממין האחר) ויתחייב א"כ משני המקראות יחד (מקרא דבדד ישב וגו' שבסדר מצורע וקרא דמחניהם דהכא) שהמצורע משתלח חוץ לשרש מחנות וזב וטמא מת אחד מהם משתלח ממחנה שכינה לבד והשני משתלח גם ממחנה לוי' ועדיין נשאר הספק בין זב וטמא מת איזה מהם חמור, ומקרא דויקח משה אח עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו למדנו במכ"ש שטמא מת מותר במחנה לוי' וע"כ שהמשולח משתיהן הוא הזב כל זה מהש"ס דפסחים:

ח (ד"ה לד') וזהו פירוש לד' לכהן דאל"כ אם לד' אינו לכהן ואם לכהן אינו לד' מדברי הרא"ם ז"ל י, והוא כמו ששנינו רשאי ישראל לומר לישראל חבירו הא לך סלע ותן תרומה לבן בתי כהן אבל הכהן אסור ליתן טובת הנאה לבעלים כמ"ש הר"ן ז"ל בנדרים פרק אין בין המודר וז"ל דאפי' כהן המסייע בבית הגרנות עליו הכתוב אומר שחתם ברית הלוי עכ"ל ואסור ליתן לו תרומה:

יב סמיכות זה הוא מדרשת דורשי רשומות וכבר כתבתי תוכן דרשות אלו במקומות אחרים קחנו משם:

(ד"ה איש איש) גם זו מדרשת דורשי רשומות ומה נעימה הדרשה ההיא כי ישראל החוטאים נקראים זונים בתנ"ך ומכונה דבוק כנסת ישראל בד' בדבוק איש באשתו כמפורסם בנביאים א"כ אשה הזונה מתחת בעלה. היא זונה ג"כ מתחת אלקים ב"ה הרי כאן שעי' כפולה:

יג מלשון הרמב"ם ז"ל פוק א' מהלכות סוטה משמע דדוקא ביאת פחות מבן תשע שנים ויום אחד אוסרתה על בעלה. אבל מבן תשע שנים ויום אחד ומעלה שביאתו ביאה קרינן בי' איש לגבי שכיבה מדברי הרב בעל צדה לדרך ז"ל:

יג (ד"ה ונעלם) ממלת מעיני איתמעיט סומא ומתיבת הפעל ונעלם ממעט פרט לרואה ומעלים מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה ונסתרה) ר"ל וזהו ביאור מאמר ונסתרה והיא נטמאה. אבל אין פירוש והיא נטמאה שהיא נטמאה וודאי שהרי חזר ושנה אח"כ פסוק י"ד שאחריו ועבר עליו וגו' וקנא וגו' והיא נטמאה וע"כ והיא נטמאה דהכא שבשיעור טומאה קא מיירי:

(ד"ה ועד) אין זה סותר מה שאמרו ז"ל במקום אחר כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד וזה בנה אב שנאמר לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת וגו' וא"כ לפ"ז אדרבה נהפוך הוא שאמר כאן הכתוב ועד אין בה שאין כאן שני עדים שנטמאה (אפי' יש כאן עד אחד) ועבר עליו רוח קנאה וגו' והביא האיש את אשתו אל הכהן וגו' הרי דמשמע מזה דאפילו יש כאן עד אחד בטומאה מ"מ שותה כיון שאין כאן שני עדים דלא כמו שדרשו ז"ל כאן דבאמת כבר יישב זה רש"י ז"ל במס' סוטה וז"ל שם ועד אין בה בשנים הכתוב מדבר. שאין שנים עדים בטומאה זו אלא אחד דקרא בטומאה קא מישתעי דכתיב ושכב איש אותה שכבת זרע וגו' ועדים שנים אין בה אלא עד א' והיא לא נתפסה אסורה עכ"ל הרי דאדרבה מהך דרשא דכל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים יוצא נמי דרשא זו דעד אחד בטומאה אינה שותה ר"ל אינה בת שתי' ואסורה לבעלה. כמו בבאו שני עדי טומאה אבל עדיין צריכין אנו למודעא איך נמשך הדרש הזה ממקרא שלפנינו הרי אינו נזכר כאן בכתוב שלפנינו והיא לא נתפסה אסורה. ואין כאן גזרה עדיין והוא מחובר עם מ"ש אח"כ בהמשך הפרשה. ועבר עליו רוח קנאה וגו' והביא האיש וגו' וכל סדר ההשקאה מבואר שם והדר הקושי לדוכתי' שמשמע מהך קרא ועד אין בה שאין בטומאה זו שנים רק עד אחד והיא לא נתפסה יעשה בה סדר ההשקאה דלהלן. אבל כבר יישב והסביר זה הרב בעל צדה לדרך ז"ל ואוסיף ביאור מעט בדבריו להבנת הענין בשלמות והו' דבאמת לפי פשוטו אין כאן גזרה בפסוק שלפנינו והכל מחובר עם שלמטה בענין שאמר כאן. ושכב איש אותה שכבת זרע וגו' והיא נטמאה ועד אין בה והיא לא נתפשה ור"ל שבאמת נטמאה ע"י ששכב איש אותה שלא באונס ועל זה אמר בפסוק שאחריו ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה וכמו שפירש"י ז"ל שם דר"ל וכבר עבר עליו רוח קנאה קודם סתירה הנזכרת לפני זה וקנא את אשתו והיא נטמאה אח"כ בסתירה זו (כמו שאמר מקודם ושכב איש אותה וגו') אלא שאין עלי' עדים (כנ"ל ועד אין בה) ואח"כ אמר או עבר עליו רוח קנאה וקנא וגו' והיא לא נטמאה ור"ל [ג"כ שמקודם סתירה מכבר קנא לאשתו ואח"כ נסתרה] אבל באמת רא נטמאה אלא שאינו ידוע אם טהורה היא ובאה אח"כ הגזרה בפסוקים שאחריו. והביא האיש את אשתו אל הכהן וגו' עד כל סוף סדר ההשקאה שבפרשה ולפ"ז לפי פשוטו מוכח עפ"י בנין אב. הנ"ל דכל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים. דאם יש עד אחד בטומאה קרינן בי' ונעלם מעיני אישה. ולברר אם טמאה ואם טהורה היא תיבדק בשתי'. אבל באמת לפי שקשה שכל המאמר ועד אין בה והיא לא נתפשה שבסוף פסוק שלפנינו הוא מיותר דמאי קמ"ל קרא בזה פשיטא אם יש עדי טומאה אינה שותה שהרי כל השתי' אינה אלא לברר טומאתה כמ"ש להלן בפרשה ומה צריך ברור במקום עדים (ואין לו זר דקמ"ל קרא לדיוקא דכיון שאין בה שנים שותה ואפילו יש עד אחד בטומאה דעדיין קשה פשיטא הא אין עד אחד נאמן באיסורין ומקרא מלא הוא לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת וגו') וא"כ ועד אין בה מיותר וכן נמי והיא לא נתפשה למה לי דוודאי באונס לא שייך השקאה וכבר כתב ג"כ לעיר איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל וגו' ואין מעילה ושטי' נופלת באונס ועוד אם נאמר דשייך השקאה גם באונס מה ענין לקנוי והי' לה רשתות גם בלי קינוי. וע"כ דרשו חז"ל דכל המאמר הזה שבסוף פסוק שלפנינו כולי' לדרשא אתי ועם שרפי פשוטו כל הפסוק הזה שלפנינו הוא בלי גזרה ומחובר עם סדר ההשקאה שבפסוקים שאחריו מ"מ המאמר הנ"ל שבסוף הפסוק מרמז ג"כ על הדרש כאלו הי' בו גזרה ואיננו מחובר עם סדר ההשקאה שאחריו. ובא מאמר והיא לא נתפסה להורות לנו דאנוסה סותרת לבעלה ישראל (וממה שלא כתב ולא נתפסה אלא והיא לא נתפסה משמיענו עוד דין אחר והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה סותרת ויש לך אחרת שאעפ"י שנתפסה אסורה. ואיזו זו אשת כהן) דאף שגם לולי פסוק זה היינו יודעין דאנוסה אינו שותה וכנ"ל מ"מ הוה אמינא דוקא בסוטה שהיא ספק טמאה הדין כן. אבל בוודאי טמאה מ"מ אסורה לבעלה לכן בא מאמר והיא לא נתפסה דקאי על ושכב איש אותה וגו' שבא לפניו דהאנוסה מותרת לבעלה. ואף בידוע שנבעלה וכאלו הי' כאן גזרה והיא לא נתפסה אסורה (מיד אסא"צ להשקאה) ומזה נשמע הדיוק הא נתפסה מותרת וכן מאמר ועד אין בה נדרש נמי דאאסורה קאי ועד אין בה והיא לא נתפסה אסורה דאע"פ שאין בה שנים עדים אלא עד א' מ"מ אם לא נתפסה אסורה דמסברא החיצונה היינו סבורים דאין עד א' נאמן באיסורין ושותה קמ"ל קרא דאסורה ואינה שותה ואע"ג דבשאר נשים אין עד אחד נאמן לאסרה על בעלה הכא האמינתו תורה שהרי רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה כל זה מדברי הרב בעל צדה לדרך ז"ל בתוספת ביאור הרבה:

(ד"ה ועד אין בה) ממלת בה דייקו ז"ל להך דרשא שהי' לו לומר ועד אין וכתב בה דמיעוטא הוא ללמדנו דדוקא בטומאה די לנו בעד אחד במקום קנוי וסתירה כנ"ל אבל בקנוי וסתירה בעי שנים. בין לענין לאסרה אח"כ בעד אחד דטומאה ובין לענין להשקותה אם אין כאן עד טומאה:

יד ר"ל דאלו אחר הסתירה מה תועלת בקנוי זו. ואמאי מעכבא השקאה אם לא קנא לה וע"כ דר"ל וכבר עבר דע"י שקדמה הקנוי לסתירה הווי הקינוי רגלים לדבר להצריכה השקאה והילכך מעכבא:

(ד"ה רוח קנאה) בשקל פעל הדגוש מצאנו לפעמים שהונח להורות החלטת הפעל ע"י הדבור בפה ולא על הפעולה בעצם כמו שבא בפרשת נגעים בסדר מצורע וטמאו הכהן שאין הפירוש שיטמאנו הכהן בפעל בידים רק שיחליט טומאתו בדבור וכן כאן ענין וקנא שהוא ג"כ משקל פעל הדגוש, שבאמת אין קינוי מענין התראה כלל רק מענין קנאה (שביארנו גדרו היטיב בסדר משפטים בפסוק כי אנכי ד' אלקיך אל קנא קחנו משם כי לא רציתי לכפור הדברים) אבר אמר על ההתראה וקנא שיחליט לה ע"י דבור ההתראה שעבר עלי' רוח קנאה מזה האיש:

(ד"ה והיא) ר"ל ולא שנודע לו שנטמאה או שלא נטמאה כמובן השטחיי מוהיא נטמאה והיא לא נטמאה דא"כ אין כאן השקאה דדא ונעלם מעיני אישה כתיב פרט לרואה ומעלים וכנ"ל. וע"כ שר"ל שעברה על התראתו ונסתרה ויכול להיות שנטמאה בסתירה זו או שעברה ונסתרה ולא נטמאה אח"כ:

טו (ד"ה כי) ר"ל שאין מלח הוא מלת הקשור והנושא חסר והוא המנחה שא"צ לזה למי ששם קמח בלשון זכר בראיית מה שאמר בסמוך לא יצוק עליו וגו' לכן יותר מסתבר לפרש שמלת הוא הוא הנושא והוא כינוי הנסתר תחת הגוף ומלת הקשור חסר כדרך הל':

(ד"ה מנחת) ר"ל ועל כן אמר קנאות בלשון רבים ולא קנאה:

יח כן צ"ל מסיעין ולא מסייעין בשני יודין:

(ד"ה ופרע) ממ"ש את ראש האשה ולא כתב את ראשה דדא אאשה דלעיל מיניה קאי הילכך דרשינן מייתורא דדישה שמגלה גם גופה. דעיקר פריעה הוא מלשון גלוי מה שראוי להתכסות כמ"ש רש"י ז"ל בפרשת תשא בפסוק כי פרוע הוא וז"ל כי פרוע הוא נתגלה קלונו כמו ופרע את ראש האשה עכ"ל והיינו דתנן בסוטה מגלה את לבה וסותר את (קריעת) שערה ואולם ממה שלא כתב ופרע את האשה (ובכלל זה הי' ממילא גם גלוי הראש שהרי דאשה בכלל גופה) דרשינן נמי שסותר את קליעת שערה ובזה הראש מגולה יותר אבל עיקר פריעה לאו מענין סתירה הוא כל זה מדברי הרב בעל צדה לדרך ז"ל בתיקון דברי הרא"ם ז"ל מ"ש בשם הש"ס:

(ד"ה לפני) שער ניקנור הוא שער עזרת ישראל והוא המפסיק בין עזרת ישראל לעזרת נשים ושלפניו ושם משקין את הסוטות דבעינן לפני ד' ונקרא עם השער ההוא נקנור על שם האיש הנכבד שהביא מלאכסנדריאה של מצרים דלתות נחושת לאותו שער והי' שמו נקנור כדאיתא ביומא:

יט כאן בפסוק שלפנינו כתיב והשביע אותה הכהן וגו' וחזר וכתב אח"כ בפסוק כ"א והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה וגו' ומזה דרשו חז"ל שהיו שם שני שבועות אחת שבועה גרידתא והשני' שבועת האלה ולפ"ז מ"ש בפסוק כ' הסמוך ואת כי שטית תחת אישך וגו' (שהוא הצד השני מהאופן שזכר כאן אם לא שכב איש אותך וגו' הנקי וגו') אינו מוסב על השבועה האמורה כאן בפסוק שלפנינו שזכר ההפך בשבועה זו. שהרי לא בא כאן הנמשך מתנאי זה וע"כ הוא מחובר למטה פסוק כ"א שנזכר שם שבועת האלה יתן ד' אותך לאלה וגו' והמקראות מסורסים לדרשה זו וכסדרן ראוי להיות והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה. ואסר הכהן לאשה ואת כי שטית וגו' מבלעדי אישך יתן ד' לאלה וגו' אלא שבאו שם המקראות מסורסין ועכ"פ לפי קבלת חז"ל לא נאמרו מפי כהן מאמר השבועה שבפסוק שלפנינו ומאמר האלה שבפסוק כ"א בפעם אחת בהגדה רצופה. רק היה מנוחה והפסק זמן בנתים ומתחלה אמר לה השבועה הראשונה הנזכרת בפסוק שלפנינו ואחרי הפסק זמן מעט השביע אותה בשבועת האלה המתחלת בפסוק ב' הסמוך עד פסוק כ"ג. ולפ"ז אצל שבועה הראשונה לא זכר דעד השני ואם נטמאת ובקידושין פרק האומר פליגי בה ר"מ ור' חנינא בן גמליאל דלרחב"ג א"צ תנאי כפול דמכלל הן אתה שומע לאו וספיק לה מהכא מדכתיב אם לא שכב הנקי ולא כפל אם שכב לא הנקי. וע"כ דמכלל ברכה אתה שומע קללה ואליבא דר"מ מתרץ ר' תנחום הנקי כתיב ופירש"י ז"ל שם בלא יוד למידרשי' נמי חנקי (שהוא מענין חנק לפי שההא והחית מתחלפין) עכ"ד. ולפי זה תראה שרש"י ז"ל פירש כאן אליבא דרחב"ג לפי שהוא קרוב לפשוטו של מקרא:

כא כבר מבואר לעיל שזהו שבועה אחרת ואיננה השבועה הנזכרת בפסוק י"ט. ולכך חזר וכתב כאן והשביע הכהן וגו' וכנ"ל:

(ד"ה את ירכך) ר"ל בקללה הקדים הירך להיותו תחלה בעבירה אבל בספור פעולת המים המאררים. הקדים הבטן שבו כניסת המים תחלה ולכן יפעלו בו המים ראשונה ועל כן אמר אח"כ פסוק כ"ב ובאו המים וגו' לצבות בטן ולנפיל ירך לפי ששם ספור פעולת המים:

כב כבר ידוע זה בדקדוק שאותיות בכ"ל המשמשות במקור דינן להנקד בשווא זולת אם ראוי לבוא אחריהן הא שמושית פתוחה תשמט לפעמים ההא ופתח הדא תבוא תחת אותיות בכר ובזה יורו גם על שמוש ההא:

(ד"ה אמן) כבר כתבתי שהיו שם שני שבועות אחת שבועה סתם והשנית שבועת האלה ולכן באו כאן שני אמנים אמן על כל שבועה:

כד וראי' לזה ממ"ש להלן פסוק כ"ו וקמץ הכהן וגו' ואחר ישקה וגו':

בא"ד אלא הכתוב מבשרך כו'. ר"ל שאין הפסוק דזה ציווי רק ספור כשישקנה אח"כ יבואו בה המים למרים. אלא דקשה, הרי כבר זכר זה בפסוק כ"ב לכן תירצו ז"ל שבא כאן ללמדנו שילקו המים גם שאר כל הגוף לבד הלקאת הבטן וירך שזכר בפסוק כ"ב:

(ד"ה למרים) אם הי' כתוב והיו בה המים המאררים למרים יש לפרש הוראת הלמד של למרים לשנוי ותמורה (והוא כעין יחס מה שאליו. לפי שכל שנוי תנועה) כמו והיו המים לדם והיו לתנינים ויהי למטה בכפו. אבל עכשיו שכתוב ובאו בה המים המאררים למרים לא יתפרש שמוש הלמד לשנוי ותמורה רק צריך לפרשו שבא להוראת התכלית כמו ויעש אותו גדעון לאפוד שפירושו להיות אח"כ אפוד וכמו ויבן ד' אלקים אוז, הצלע וגו' לראשה שפירושו להיות אשה וכן הפירוש כאן למרים להיות לה מרים

כה בש"ס יליף זה מג"ש:

כז ר"ל דמאמר והשקה את המים שבתחלת פסוק שלפנינו נראה מיותר ולא הי' לו להתחיל אלא והיתה אם נטמאה וגו' שהרי הוא מוסב על סוף פסוק שלפניו ואחר ישקה את האשה את המים לכן דרשו ז"ל שבא ללמדנו שמשקין אותה בעל כרחה:

כח יישב ז"ל כפל הלשון ואם לא נטמאה וטהורה היא לכן אמרו ז"ל שהכוונה ואם לא נטמאה עתה בסתירה זו ואח"כ אמר וטהורה היא. ר"ל טהורה מכבר ג"כ שלא נטמאת בשום זמן. ואין זה דרש אלא פשוטו של מקרא ואם לא אמר אלא ואם טהורה היא הייתי אומר ג"כ שהכוונה בסתירה זו אף שתיבת טהורה היא שם תואר שאין במשמעו בחינת זמן בכר זאת ע"י הכפל נתברר לנו אמתת הכוונה בנגלה יותר שתחלה אמר ואם לא נטמאה תפס הפעל שכולל בתוכו בחינת הזמן ואח"כ אמר וטהורה היא תפס השם המורה מקרה בלתי משתנה:

ל פשוט שאין מרת או מתפרשת כאן כהוראתו הפשוטית:

בא"ד לכך והעמיד ר"ר שאין פעל והעמיד וגו' וכן פעל ועשה לה וגו' ספור דק הוא לציווי ור"ל ואז והעמיד וגו' ועשה לה וגו':

לא פי' עד ששתתה היתה אסורה לו ומששתתה והלאה הותרה לו:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה