באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר מטות · פרק לא
ב ר"ל המואבים שהיו ישראל בגבולם עשו מה שעשו ניראתם מפני ישראל אבל המדינים שלא היו ישראל בגבולם ע"כ מה שבאו לעזור למואב לא היה מיראה רק לשנאתם את ישראל:
בא"ד מפני ב' פרידות טובות וכו' ואף שלא יצא ממואב רק פרידה אחת הוא רות המואביה אבל נעמה היתה מבני עמון כבר הקשו זה התוס' ז"ל בב"ק ותירצו וז"ל דמשום מואב לא איצטריך ב' פרידות רק משום עמון נקט לה עכ"ל ז"ל הובא ברא"ם ור"ל דלתירץ ראשון מה שלא נענשו המואבים הוא מפני שלא הצרו לישראל רק מיראה ולא משנאה. ולתירץ שני מה שלא נענשו המואבים הוא מפני שטעם אזהרת אל תצר את מואב וגו' הוא ג"כ הטעם שלא צוה לצרור אותם ובשניהם הטעם מפני רות המואביה שעתידה לצאת מהם ולכך תפסו כאן עמון ומואב שבעמון ג"כ הוזהרו אל תצר את עמון ועיקר הכוונה שטעם אזהרת אל תצר שנאמרה בטמון ומואב הוא ג"כ טעם מה שלא צוה הש"י רק לצרור את המדינים ולא את המואבים:
ג עיין ברא"ם מוצא זה מהכרח הכתובים ולפי שלא נחה דעתי בדבריו לא העתקתים:
(ד"ה אנשים) דרשתם ז"ל מיתור מלת אנשים שלא היל"ל אלא החלצו מאתכם לצבא:
ה בבוא הפעל בנפעל אצל בעלי בחירה ורצון הוראתו ההכרח ע"י פעולת הפועל בנפעל. ומה נעים אמרם ז"ל בטעם ההכרח הזה:
ו מלת אותם כפול בכתוב זה שהרי כבר אמר וישלח אותם משה אלף למטה והיה לו להסמיך לזה מיד ואת פנחס ולמה חזר ושנה אותם ואת פנחס. לזה דרשו ז"ל מגיד כו' (ד"ה בידו) שהרי בכלל כלי הקודש הוא הארון וכי יש לנו לומר שהיה הארון בידו וע"כ שפירוש בידו תחת רשותו ולבד זה הוא ג"כ מסתבר שלא היה גם הציץ והחצוצרות בידו ממש:
ח כבר ביארתי כ"פ בחבורי זה שהמאמר הספורי הנראה מותר בא לעורר או התפעלות או איזה בחינה והנה המנין הבא אחרי ספור הפרטים מורה ההשואה ועל כן יכלול הפרטים אח"כ בסך אחד להורות שיוויים באיזה בחינה וכ"כ רש"י ז"ל במקומות הרבה ואחד מהם בפרשת וישלח. בפסוק ויהיו בני יעקב שנים עשר יע"ש וע"כ דרשו ז"ל ג"כ כזה בפסוק זה שבא המנין לעורר בחינת ההשואה הושוו בעצה והושוו בפורענות:
(ד"ה בחרב) גם זה יתבאר עפ"י המבואר בסמוך שהרי כבר אמר לעיל ויהרגו כל זכר. ושוב אמר אח"כ ואת חמשת מלכי מדין הרגו על חלליהם וגו' ובלי ספק שכל החללים ההם מהם נהרגו ג"כ בחרב ולמה פרט אצל בלעם לבדו שהרגוהו בחרב. ועוד מה צורך לנו בידיעה זו באיזה כלי מלחמה הרגוהו וע"כ אמרו ז"ל שמלת בחרב בא לעורר על הבחינה שבו הוא החליף אומנתו וכו' ומה נעים דרש זה:
יא ממלת כל דייקו זה שלא הי' לו לומר אלא ויקחו את השלל ואת המלקוח. אבל אמר את כל השלל ואת כל המלקוח ללמדנו שלא חסרו כלום רק הביאו הכל אל משה בשלמות והוא יצוה מה לעשות בשלל:
(ד"ה שלל) כאן אמר שלל ומלקוח ובפסוק שאחריו אמר שבי ומלקוח ושלל ולהלן פסוק ל"ב אמר ויהי המלקוח יתר הבז אשר בזזו עם הצבא וגו' ופירש"י ז"ל שם וז"ל. ויהי המלקות שבא לכלל חלוקה ומכס שהי' עודף על המטלטלין אשר בזזו אנשי הצבא איש לו וכו' עכ"ל הרי נלמד מכל זה שהשלל אשר עשו ישראל במלחמת מדין הי' בו שלשה מינים שלל ומלקוח ובז השלל והמלקוח הביאו אל משה לעשות בו על פי ציווי השי"ת והבז בזזו לעצמם לזה בא רש"י ז"ל כאן להבדיל בין הלשונות. ובאמת מלת בז הוא שם כולל לכל דבר קנין הנלקח בחזקה מרשות בעליו יהי' דבר חשוב בערך או דברים נקלים ופחות הערך אבל שם שלל אינו נופל אלא על דברים חשובים כמו עבדים ובהמות מלבושים ותכשיטין ובכל זה שם שלל הוא כולל יותר בבחינת שם מלקוח שאינו נופל רק על שלל הבע"ח אדם ובהמה אבל שם שבי הוא יותר פרטי מכולם שאינו נופל רק על האדם ששם שבי הוראתו סלוק החירות והבחירה החפשית להתלות בדעת אחרים שזה לא יתכן רק באדם שהי' מקודם ברשות עצמו. ולפי המסופר בפרשה שלפנינו הביאו את המלקוח שכולל כנ"ל האדם והבהמה אל משה ומשה חלקם בין העדה ואנשי הצבא ונטל מהם מכס לד' ולבד שלל הבעלי חיים הביאו עוד שלל התכשיטין למשה להביא אותו אל אוהל מועד ועפ"י זה כתב רש"י ז"ל כאן ובשני דבורים שאחריו שבפסוק שלפנינו אמר שלל ומלקוח לפי שפרט מלקוח לעצמו אף שנכלל בשם מלקוח צ"ל ע"כ ששם שלל בכאן הוא פרטי רק על מטלטלין חשובין ובפסוק שאחריו אמר שבי ומלקוח ושלל. והנה שבי נופל רק על האדם כנ"ל ונכלל כנ"ל בכלל מלקוח. לזה צ"ל ששם מלקוח בפסוק זה הוא פרטי רק על הבהמה. וכן שלל פרטי רק על המטלטלין החשובים אבל בפסוק ל"ב שהזכיר הבז השם היותר כולל. ולפי שלא נעשה בו חלוקה רק כל אחד מה שבזז בזז לעצמו לזה צ"ל ששם בז הנזכר שם הוא פרטי רק על המטלטלין שאינן תכשיטין יהיו חשובין או פחות ערך כי השבי והמלקוח וכן התכשיטין לא בזזו לעצמן כמסופר בפרשה והכלל בזה ששם הכולל נופל גם על הפרט לבדו לכן שם שלל נופל גם על ביזת המטלטלין לבדן ושם בז נופל גם ביחוד על ביזת המטלטלין שאינן תכשיטין. וכן שם מלקוח הנופל על בזת הבע"ח בכלל וזה הוראתו בפסוק שלפנינו נופל ג"כ על בזת הבהמה לבד שזה הוראתה בפסוק שאחריו. זהו כוונת רש"י ז"ל ואינו ר"ל ששם שלל נופל רק על בזת המטלטלין ובז נופל רק בבזת מטלטלין שאינן תכשיטין ובחנם עמד הרא"ם ז"ל בזה שבאמת אין כוונת רש"י ז"ל על הנחת השמות הללו רק על ביאורן בפסוקי הפרשה שלפנינו לפי ששם הכללי יאמר ג"כ ביחוד לבדו:
יג דאין דאין סברא לומר שיצאו לקראתם מפני הכבוד:
טז (ד"ה הן הנה) לפי פשוטו י"ל דמלת הן הוא להתחלת המאמר והנמשך חסר ובתשלומי ראוי להיות. הן הנה היו וגו' ואיך תחיו אותן אבל חז"ל דרשו שאין כאן חסרון ומלת הן הוא ג"כ כנוי הגוף הנסתר כמו הנה ופירוש הן הנה הן הנקבות האלו שהי' רומז עליהן הנה היו לבני ישראל והכפלת כנוי הגוף מורה על כנוי הראשון היותו כנוי הרומז על הגוף הקרוב ואמר על הגופות הקרובות הללו שהנה היו לב"י וכן הוא באמת מדרך לשון הקודש:
יז כדתניא בברייתא הובאה בש"ס יבמות בראוי' ליבעל הכתוב מדבר או אינו אלא בנבעלת ממש כשהוא אומר וכל הטף בנשים אשר לא ידעו וגו' החיו לכם הוי אומר בראוי' ליבעל הכתוב מדבר ע"כ. ופירושו ממ"ש לך אצל היודעת איש שם אשה ואצל אשר לא ידעי שם טף ואם הדבר תלוי בנבעלת ואינה נבעלת לבד למה הבדיל בין אשה ובין טף וע"כ דהראויה ליבעל והיא אותה שהיא מבת שלש ומעלה קורא אשה והפחותין מבת שלש שנים שאינן ראויין לבעילה קירא טף:
(ד"ה הרוגו) ר"ל שאלו לא סיים הרוגו אז לא היה מוכרע מצד הלשון אם היודעת איש הוא בכלל טף הזכרים להריגה או בכלל טף בנשים להחיות כי אין מוכרע אם חבור הויו למאמר שלפניו או למאמר שאחריו ואף שזה מוכרע מצד ראש המאמר שהרי אמר מקודם החייתם כל נקבה וגו'. בכל זאת אין זאת תפארת מצד הלשון שלא יתבאר ההכרע מצד הלשון בעצמו. ומבואר:
יט שהרי אפילו המת עצמו מותר במחנה לויה כדדרשינן מקרא דויקח משה את עצמות יוסף עמו. עמו במחיצתו ומשה היה חונה במחנה לויה מכ"ש דטמא מת מותר במחנה לויה. וע"כ שפירוש מחוץ למחנה האמור כאן הוא מחנה שכינה:
(ד"ה כל הורג) דמדכתיב כל הורג וגו' וכל נוגע וגו'. ע"כ דהורג לאו היינו נוגע ונלמד מכאן טומאת חבורין שאדם וכלים הנוגעין באדם או בכלים הנוגעין במת בעת נגיעתן במת טמאין שבעה וצריכין הזיה כטמא מת עצמו כן פירשו רש"י וראב"ד ז"ל הך ברייתא דספרי. אבל הרמב"ם ז"ל יש לו שטה אחרת בזה בחבורו דלאו מדין טומאה בחבורין מיירי הך תנא אלא דמה דדרשינן חרב הרי הוא כחלל לאו דוקא חרב דהיינו כלי מתכות אלא דה"ה לכל כלי שטף וחומר הוא בכלים אצל טומאת מת שמגען עושה אותן כיוצא בה בטומאה שנגעה בה. ואם נגעו במת עצמו הן אבי אבות הטומאה כמת עצמו. ואם נגעו בטמא מת הן אב הטומאה כמוהו. אבל הראב"ד ז"ל חלוק עליו ואמר וז"ל אנו אין לנו אלא בחרב (היינו כלי מתכות שנעשין כיוצא במגען) או בשאר כלים בחבורין עכ"ל וכן הוא דעת התוספת ובחבורין שווין אדם וכלים והרמב"ן ז"ל יש לו שטה אחרת בזה דטומאת חבורין שבטומאת מת לאו דאורייתא כמו שנראה מהש"ס דע"ז פ' א"מ שדחה רבא שם לדיוקא דדייקי מקראי טומאת חבורין ולכך מפרש הוא ז"ל הך ברייתא דסיפרי שר"ל לענין טומאת משא שנלמד מכאן שהמת מטמא במשא שאם הרגו במקל יד ונשא אותו והטיטו אחר הריגתו נטמא ההורג אע"פ שלא נגע אבל התוס' ז"ל חלוקין עליו וס"ל דלכ"ע בחבורין דבר תורה וגם רבא מודה בזה כל זה מדברי הרא"ם ז"ל בקוצר לשון:
(ד"ה תתחטאו) שפירוש חיטוי כאן הוא הזי' ואין הזי' אלא במים והוא מינדה:
כ כי סתם מעשה עזים הוא הבגד או הכלי העשוי מנוצה של עזים ומלת וכל מרבה כלי הקרנים וכו':
כא דרשו ז"ל טעם הדבר מה שאמר אלעזר משפט גיעולי נכרים ונח הי' משה האומר:
(ד"ה אשר) ר"ל שלכבוד רבו פירש להם שהוא מפי רבו ולא אמר סתם:
כב ר"ל דהתחלת המאמר הזה במלת אך אין לו מובן כלל דהוראת מלה זו בכל מקום הוא למעט הנושא מכלל נושאים הקודמין או למעט הנישא מכלל הנשוא וזה לא יפול בהתחלת מאמר לזה כתב רש"י שעפ"י פשוטו מאמר זה של אלעזר דבוק עם מאמר משה הקודם לו שהזהירם על עסקי טהרת טומאת מת חללי מדין ועל זה אמר כאן אך את הזהב וגו' שכלי מתכות הללו ממועטין בבחינה אחת מכלל הקודם. שלא די להם בהסרת הטומאה לבד אך צריך עדיין פליטת גיעול איסור הבלוע בם. זהו לפי פשוטו ולפי הדרש המיעוט מורה על הסרת החלודה הדבוקה בהם וזה פירוש אך את הזהב וגו' לא תעבירו באש אך את הזהב. ר"ל לא תלבנו רק את הזהב לבדו ולא בהיות החלודה דבוק עליו:
כג ר"ל ומדרך הכ' לקצר ולהיות החסרון מובן מעצמו:
(ד"ה תעבירו) כן הוא משמעות הלשון שכאופן ביאתו באש כן אופן העברתו באש (ד"ה אך) רבותינו דרשו וכו') הדרש מרומז במה שהוצרך להזהיר שנית על החטוי. אף שכבר הזהירן משה בעצמו:
כד כבר מבואר זה לעיל בציוני פסוק י"ט:
כז ר"ל כי וחצית הוא שם נגזר מן הפעל חצי:
מב כבר מבואר זה בחבורי זה פעמים רבות שבבוא שני פעלים רצופים. שפעל הא' הוא בשביל פעל הב' שאחריו. מדרך הלשון להשמיט פעל השני ולקשר פעל הא' במלות הדבוקים בעצם עם פעל הב'. והנני מקצר נשען על המבואר כבר במקום אחר באורך וכן כאן ראוי להיות בתשלומו אשר חצה משה להוציא מן האנשים הצובאים ומבואר:
מג בדבור זה וכן בדבור שאחריו. הציון בטעות בדפוס כי שני דבורים הללו הכל דבור אחד עם הדבור הסמוך הקודם והכוונה שאמר בפסוק מ"ב וממחצית וגו' שמם הא' במלת וממחצית הוא מם החלק. וא"כ אין כאן גזרה שלא ביאר מה נטל מן המחצה הזו ומה הוא החלק הזה שהרים ולזה צריך לומר שמאמר זה דבוק עם פסיק מ"ז. ויקח משה ממחצית וגו' ופסוק הזה הוא גזרת פסוק שלפנינו. לזה בא רש"י ז"ל לקשר פסוק שלפנינו עם פסוקים שאחריו עד פסוק מ"ז שהוא גזרת פסוק שלפנינו ואמר שהשיעור בפסוקים הללו שמהמחצית אשר חצה משה מהשלל לצורך העדה שהיתה סכום המחצה ההיא כך וכך. לקח ונתן את החלק הזה ללוים ומבואר:
מח כי הפקודים הוראתו לרוב המנויים. אבל כאן פתרונו הממונים כאלו הי' כתוב הפקידים ביוד. וכן ויקצוף משה על פקודי החיל שבפסוק י"ד: