באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר לך לך · פרק יב
ב באמת שחבור ציווי ההליכה עם הבטחת הברכה והשם והזרע יתפרש גם כפשוטו ושמה אעשך לגוי גדול ואברכך וגו' וכאן אי אתה זוכה לזה כמ"ש רש"י ז"ל לעיל או בעבור זה אעשך וגו' רק לפי שהאמת ג"כ שהדרך גורמת מיעוט שלשת דברים הללו בכל מתגורר ונע ונד בארץ נכריה ועוזב מולדתו. לכן דרשו ז"ל זה בכאן שגם לזה הוזקקה ההבטחה הזו ושהיה נס בתוך נס, ופשוט לע"ד שזה דרך הדרש לרוב. ובחנם נדחק הרא"ם ז"ל:
(ד"ה והיה ברכה) ב' הפירושים ליישב הכפל:
בא"ד ד"א כו' לפי שהש"י אינו מייחד שמו רק על אומה ישראלית שלמה ולא על איש פרטי וכמו שאין דרך לומר מלך אבנר מלך פוטיפר רק מלך ישראל מלך מצרים ואם בב"ו כן ק"ו אצל הש"י שאינו מיחד שמו רק על אומה אלקי העברים אלקי העולם. והקב"ה מיחד שמו על אברהם כמו על אומה שלמה לכן אמר ואעשך לגוי גדול וברכה היא תוספת טובה לכן מרבה מואברכיך שגם יצחק בנו יזכה לזה. וגדולת שם מרבה יותר שגם יעקב בן בנו יזכה לגדולה זו. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה מארצך) נ"ר שלפי שתפס רש"י ז"ל בפסוק לך לך. הפסוקים שאחריו פירשם תחלה ואח"כ חזר לכסדרן:
בא"ד אלא כך אמר כו' ופי' לך לך לענין ארצך ומולדתך הרחוק שיתרחק עוד יותר משם ממה שנתרחק משם עד זמן הציווי ולענין בית אביו פי' לך לך על היציאה שיצא משם וזה מדוקדק מאוד בלשון רש"י ז"ל שכתב התרחק עוד משם וצא מבית אביך:
(ד"ה אשר אראך) בקוצר לשונו ז"ל כאן נכללים ב' קושיות שכתב לא גלה לו הארץ מיד. ר"ר למה האריך ראשונה ברבוי התוארים ממקום יציאתו מארצך וממולדתך ומבית אביך ולמה לא גלה לו ג"כ שם הארץ שהיה לו לגלותו. ומיד לך לך מבית אביך ארצה כנען ובכח התיר ג"כ ב' דברים שריבוי התוארים לחת לו שכר על כל דבור ודבור ומודיעו הש"י בזה שכדאי מצוה זו לצער הגדול הזה לעזוב ארצו ומולדתו ובית אביו שקשה פרידת האדם מאחת מהן אף כי מכולן וזהו לקבל שבר על כר דבור ודבור ר"ל מאחר שפרט לו הקב"ה שיעור הצער הודיעו בזה כי לפום צערא אגרא. וזה ג"כ טעם רבוי התוארים בעקדה. ומה שאמר אל הארץ אשר אראך ולא גילה לו הארץ תיכף כדי לחבבה בעיניו כי טבע האדם כשמחכה טובה לא ידע מהותה תגדל בעיניו יותר ויתאוה אלי' בתשוקה יתירה ויצטער על העלמה ממנו וזה ג"כ טעם מ"ש בעקידה על אחד ההרים וגו' וביונה אח הקריאה אשר וגו'. ובזה יתיישב לך בדקדוק לשון רש"י ז"ל ודברי הרא"ם ז"ל באו כאן מעורבבים
ג ר"ל כל מקום שפעל ברך קשור עם מדת כך זה ענינו שיהא דוגמא לברכה:
ו ר"ל כל מקום שפעל עבר קשור עם מלת את. ענינו ההעברה מן הקצה אל הקצה כמו עברתי את הירדן ובקשורו עם בית ענינו רק העברת החלק ולראיה מ"ש אח"כ עד מקום שכם מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה ער מקום שכם) דהא אלון מורה דהוא שכם כמ"ש רש"י ז"ל בדבור הסמוך שאחריו ותרתי ל"ל וע"כ דכ"א אתי לדרשא. והנה מ"ש ז"ל להתפלל על בני יעקב וכו' רא יתפרש כפשוטו שהרי רא נתבשר מהזרע עד ברית בין הבתרים ואף שמיד בצאתו מחרן אמר לו ואעשך לגוי גדול כבר אמרו ז"ל שהצדיקים מתיראים מהחטא אבל הכוונה שתפלת אאע"ה גרמה להם הצלתם ונצחונם:
(ד"ה עד אלון מורה) וראיה לזה ממ"ש בסדר ראה ונתת את הברכה על הר גרזים וגו' ובפסוק שאחריו כתוב הלא המה וגו' אצל אלוני מורה. וידוע שהר גרזים הוא בשכם שהוא היה הכרך וכל בנותי' וערי תחומה נקראים שכם על שם העיר הראשית והר גרזים היה אצל אלוני מורה. וצ"ל א"כ שכפל הכתוב דבריו לדרשא:
(ד"ה והכנעני) מלת אז מורה או שלילת הזמן הקודם או שלילת המתאחר ומפני שבימי משה רבינו כותב התורה ע"ה עדיין לא נכבשה ארץ כנען. ע"כ הוראתו שלילת הקודם מדברי הרא"ם ז"ל:
ז ובנין המזבח היה להקריב עליו קרבן חודה ואין לפרש דעולת ראיה הואי בעבור שנראה אליו הש"י שהרי לא היה המראה הזה מראה הראשונה שבעודו בחרן נראה אליו ד' ואמר לו לך לך וגו' ומדוע א"כ לא בנה מזבח אחר המראה הראשונה. וע"כ דקרבן תודה הוואי. ואף שכבר בשרהו גם בשורת הזרע במראה הראשונה שהרי אמר לו ואעשך לגוי גדול מ"מ בשורת הארץ לא נתבשר עד עתה בגלוי השניה:
ח לפי שפער ויעתק הוא מההפעיל בראיית נקודתו ופעל הקר משורש זה הוא עומד אבל ההפעיל ע"כ יוצא השני:
(ד"ה מקדם) ר"ל שמם מקדם איננה דבוקה עם מלת משם הכתיבה מקודם. ויהיה מ' מקדם מ' השלילה שא"כ יבא האוהל הנטוי בהר לפאת מערב בית אל והכתוב אמר אח"כ ויט אהלה בית אל מים הרי שהאוהל היה למזרחו לכן צ"ל שמלת מקדם דבקה עם ההרה:
ומם מקדם כמם בעדן מקדם שמורה הצד והפאה ופירושה בפאת מזרחה וכמ"ש אח"כ בית אל מים מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה אהלה) ולמדנו הכתוב ד"א שאשה כל כבודה פנימה ושצריך לכבד אשתו יותר מגופו. (ד"ה ויבן) פי' לך צורך הבנין כדרך הדרש
ט דרך חז"ל לדרוש תמיד המקור הסמוך לפעל על ריבוי הפעולות מזה המין כמו שדרשו השב תשיבם אפי' מאה פעמים הוכח תוכיח אפי' מאה פעמים. וזה אמנם ע"ד דדרש ולפשוטו בא המקור אצל הפעל לתקון הלשון אבל כר זה אם המקור ממין הפעל שאחריו או קודם לו. ואולם בבוא אצל המקור שממין הפעל גם מקור הלוך יורה זה גם לפי משפט הלשון או ער רבוי הפעולות שממין הפעל שאחריו כמו וילכו הכהנים וגו' הלוך ותקוע בשופרות שתקע פעם אחר פעם בזמן הקיפם ולא פעם אחת לבד או על בלתי הפסקת הפעל ההוא כמו וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב שחסרו בכל שעה ולא עמדו לחסור. והנה מ"ש כאן ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה אם היה פי' הנגבה לדרום העולם ולא נסע למקום מיוחד רק לרוח מיוחד ואותה נסיעה אין לה גבור מיוחד שכל מקום שיעמוד שם יתכן לומר שעומד בדרום ביחוס המקום שהיה שם תחלה י"ל שלכן אמר הלוך ונסוע הנגבה לומר שכל נסיעותיו היה לרוח דרום ולא פסק מליסע כלל לאותו צד ובבואו לאיזה מקום נסע גם משם אח"כ ללכת לדרום מקום הב' וכן הלאה ואמר הלוך ונסוע בבחינת ב' ההוראות הנ"ל רבוי הנסיעות שעשה למקומות הרבה ושכולם היו רק לאותו צד מבלתי נטיה לצד אחר אך לפי שפי' הנגבה ירושלים כמו שיבורר להלן וא"כ נסע מחרן למקום מיוחד והוא ירושלים ובנוסע ממקומו למקום מיוחד לא יתכנו ב' ההוראות ההם ולא יפול על הלשון למדבר לומר שנסע למקום ההוא תמיד ובלי הפסק וכן לומר שנסע שמה נסיעות הרבה כי בנסוע ממקום למקום כדרך הנוסעים שרא יעמדו במקומות שבנתים זולת ללינת לילה או להרגיע מעט מטורח דדרך לא יכונה זה רק מסע אחת וגם אם יתעכב הנוסע במקומות חודש ימים ויותר בטרם הגיעו למקום ההוא ואז נוכל לומר באמת שנסע נסיעות הרבה. בכל זה לא יכין לומר שנסע נסיעות הרבה למקום האחרון כי כל נסיעה ונסיעה היתה למקומה ונסיעתו ממקום שלפני האחרון למקום האחרון לא יכונה רק מסע אחת ואם זאת היתה כוונת הפסוק שלפנינו שנסע אברם נסיעות הרבה לפי שנתעכב במקומות נסיעתו ואח"כ בא הנגבה שהוא ירושלים והיה לו לומר א"כ ויסע אברם הלוך ונסוע ויבוא הנגבה על כן פירש"י ז"ל שגם אם פי' הנגבה ירושלים יתפרש ג"כ ע"ד שיתפרש בהיות פי' הנגבה לדרומו של עולם ואין הכוונה במ"ש הלוך ונסוע שנסע נסיעות הרבה לירושלים כי זה לא יתכן לומר בשום פנים בנוסע למקום מיוחד לפי שהכל או רק נסיעה אחת או שכל נסיעה ונסיעה היא למקומה אבל הכוונה שעשה הרבה נסיעות כי נתעכב בכל מקום זמן חשוב. ואולם כל ריבוי נסיעותיו היו הכל לעד ירושלים שהוא בדרומה של א"י. ובא המקור הלוך בבחינת ב' ההוראות על ריבוי הפעולות ועל תמידית הפעל לאותו צד ולא אמך שנסע נסיעות הרבה לירושלים רק שנסע הרבה נסיעות וכולם לצד ירושלים והוא לצד דרום א"י ולא נטה בכל נסיעותיו מצד ההוא לצד אחר מפני שכל מגמת אברם היה לנסוע להר המוריה שהוא ירושלים כי ידע ברוה"ק עוצם קדושת המקום ההוא ולכן יפול לומר שעשה רבוי נסיעות לפי שנסע להרבה מקומות לא לעבור דרך שם לבד רק להתעכב בהן. ואולם כולם היו רק לצד סוף מגמתו שהוא הר המוריה:
בא"ד ללכת לדרומה של א"י והוא לצד ירושלים כו' ר"ל שע"כ אין פירושו לדרום העולם שזה הפך מה שנצטוה ללכת לארץ כנען וכן אין פירושו לדרום א"י סתם שהוא בקצה א"י שהרי חרן בצפון א"י וראיה ממ"ש ויצא יעקב מבאר שבע וגו' ואח"כ בא בית אל ומשם דלך חרנה. וידוע מגבולי הארץ שחלק יהודה בקצה א"י בדרומה ובאר שבע בדרום יהודא וירושלים בצפון יהודא בחלק שבין יהודא ובנימין. ובית אל בצפון בנימין בגבול שבין בנימין ובני יוסף. ולפ"ז ההולך מחרן לא"י הולך מצפון לדרום. וא"כ יתפרש הכתוב יותר כפשוטו שרא ישב אברם במקום אחד רק נסע תמיד הלאה מצד צפון שהיה בה לפי שבא מחרן ונתקרב יותר לצד דרום עד קצה א"י ואולם לפי שמצאנו להלן (י"ג א') ג"כ, ויעל אברם ממצרים הנגבה ושם ע"כ פירושו לבוא לירושלים שהוא לצד דרום א"י בצפון יהודא שההולך ממצרים לא"י הולך מדרום לצפון ולפי שתפס הכתוב לשון אחד בשני המקומות ברור שגם כאן ביאורו, כן ועוד מדוע לא נטה אברם באמת לצד אחר ואם נפל זה במקרה לאיזה צורך הודיענו זה הכתוב:
י מן הסברא דרשו כן לפי שלא היה הרעב רק בארץ ובמצרים היה שבר. והרעב ההוא היה ג"כ בשנת הכנס אברם לא"י בציווי הש"י ואין זה כי אם לנסותו והוא אחד מעשרה נסיונות שנתנסה בהם אאע"ה כמו ששנינו באבות דר' נתן:
יא רש"י ז"ל פי' בכל מקום שפי' מלת נא כמו עתה ולכן ע"כ צ"ל שעד עכשיו לא הכיר בה. וכתב בעל צדה לדרך וז"ל. והתבונן שלא כתב רש"י ז"ל עד עכשיו לא ראה אותה רק כתב עד עכשיו רא הכיר אותה והוא כמ"ש הר"ם ז"ל בפירושו לפרקי אבות וז"ל ובא בפירוש שלא הסתכל בצורתה הסתכלות שלמה עד היום הזה עכ"ל:
בא"ד ופשוטו של מקרא כו' לב' הפירושים הראשונים בא העבר במקום בינוני וידעתי כמו יודע אני בהווה שאל"כ איך יחוברו העבר וההוה יחד שהרי פי' נא עתה. אבל לפשוטו שר מקרא מלת ידעתי פעל עבר ואין הנה נא דבוק עם ידעתי רק הנה נא ענין אחד וידעתי דתחלת ענין אחר ופירושו כאן הנה נא הגיע השעה שיש לידאג על יפייך ידעתי מכבר כי יפת מראה את. והנה נא וגו' הכתוב בספור ענין לוט בסדום פירושו ג"כ כמו שפירש"י ז"ר שם. הנה נא אדוני צריכים אתם לתת לב על הרשעים האלה לכן סורו נא אל בית עבדכם ומאמר הנה נא בשני המקומות מאמר קצת ומובן מעצמו הכוונה ממאמר שאחריו שהוא לאזהרת השמירה מאיזה נזק שאפשר שיקרה. ומדרכי הלשון לקצר לפעמים בכיוצא בזה. וכאן באר בפירוש סבת האזהרה והיה כי יראו אותך המצרים וגו' אבר בלוט לא ביאר אח"כ סבת השמירה רק אופן השמירה סורו נא וגו' וזה מיראתו להאריך בדברים פן יתמהמהו ויוודעו לאנשי מקום. לזה דבר להם ברמז ואמר מיד סורו נא וגו' כדי שרא יתמהמהו:
יג לפי שוחיתה נפשי בגללך אינה בכלל הטבה רק הצלה:
יד שאף שאברם העיקר בהלוך מ"מ אינני העיקר בביאה. ועוד שהרי הספיר כאן עיקרו משרי:
טו דלפני פרעה מבעי' לי':
יז כבר כתבתי כ"פ שדרכם ז"ל במדרשות לייחס העונש אל החטא ולזה פירשו גם כאן שלקה במכת ראתן:
(ד"ה על דבר שרי) ופי' דבר רצונה וחפצה שלא יזדקק אליה פרעה. וכתב הרא"ם ז"ל שדרשו מדלא כתיב על אודות ומעל דבר אשר לא קדמו לא קשיא דכל היכי דאיכא למידרש דרשינן עכ"ל. ויפה כתב כי כן דרכם ז"ל במדרשות להסמיך מה שהוא מן הסברא חוץ מן הכתוב אל הכתוב ברמז מעט.
יט ר"ל שאמר לו קח ולך דרך עצה ולא דרך רוגז וכעס שיהיה מובן מענינו הגירושין וכמו שיבוא בסמוך הכרח זה:
כ אם פי' עליו על אודותיו ובעבורו ע"כ יתפרש מ"ש אח"כ וישלחו הלוויה דרך כבור ולשמירתו ואם פי' עליו כנגדו ע"כ יתפרש וישלחו מענין גירושין ושלוח אבל הסברא מכרעת לפי' הא' שרא יסופק שהתנצל אברם את עצמו לפניו כמו שהתנצל לפני אבימלך ולמה יתאנף בו פרעה בחנם. ועוד אחרי ראותו כי ד' עמו ומנע אותו מנגוע באשתו ראוי הוא לכבוד ולא לחרפה. וגם מן הספור בעצמו חיין מן הסברא יש לזה הכרח ממ"ש וישלחו אותו וגו' ואת כל אשר לו והוא המקנה והמטלטלין ובזה אין נופל גירושין אבל יותר נופל בזה בדרך העברה לשון הלוי' רפי שצריכין שמירה בדרך שלא יעשוק מהם איש מצרי: