אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר כי תבוא › פרק כו

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר כי תבוא · פרק כו

סדר כי תבוא

א ר"ל ולכך לא כתב ביאה לחוד רק ביאה וירושה וישיבה מגיד שלא נתחייבו ישראל בבכורים אלא לאחר ארבע עשרה שנות כבוש וחלוק:

ב ר"ל שאין ראשית כל מיני הפירות חייבין בבכורים אלא ראשית מקצת המינים לבד ועדיין לא ידענו אלו המינים שראשיתן חייב ואלו שראשיתן פטור לכן באה ג"ש דארץ ארץ להודיע שהראשיות החייבין הן מן ז' המינים. ושאר הראשיות פטורין מדברי הרא"ם ז"ל. ואח"כ כתב רש"י ז"ל שזית שמן איננו שני מינין דא"כ הוויין שמונה מינין רק הוא סמוך אל שמן. וביאורו זית שבתוכו שמן וכן ודבש אינו דבש דבורים שא"כ אין חייבין בבכורים רק ששה מינין שדבש אינו פרי. אבל פירושו דבש תמרים. וב' נקודות ההפסק שלפני זית שמן וכן שלפני דבש הוא ט"ס כי הכל דבור אחד:

(ד"ה מראשית) בדבור הקודם הביא רש"י ז"ל מה שדרשו מן המם דמראשית. מראשית ולא כל ראשית. ובדבור שלפנינו העתיק דרשתם ז"ל ממלת ראשית עצמו שפירושו ראשית הפרי ופירוש זה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה וז"ל שבשעת ההבאה בלבד יצטרך שיהי' פרי גמור. אבל בשעת ההפרשה אפילו הם פגים כלומר שאינן מבושלין. ולפיכך אמרו שאם קרא להם שם והן פגין באילנותיהן אין צריך לקרות להן שם אחר לקיטתן עכ"ל. ובוודאי שאם לא קרא להן שם במחובר קורא להן שם אחר לקיטה בתלוש. מדברי הרא"ם ז"ל:

ג הבאת הבכורים ונתינתם לכהן נבדלה מנתינת התרומה לכהן. מפאת הכבוד כי בנתינת התרומה לא יקדים הישראל לבית הכהן לתתה לו. אבל ישלחנה לו ע"י שלוחו או שיבוא הכהן בעצמו אליו לבית הגרנות לחלוק לו התרומה ועוד כי גם בהביא הישראל בעצמו התרומה לכהן יתראה הדבר כמתנה לכהן מאת הישראל משא"כ בבכורים שהצורך דוקא שיבוא המביא אל המקדש לתתה לכהן שם ועוד שמתת הבכורים עיקרה להש"י שטעונה הבאת מקום לירושלים ולעזרה ותנופה והנחה לפני המזבח ואח"כ נוטלה הכהן הרי שמתת הבכורים אינה כמתנה לכהן אלא כמכס להמקום ב"ה. וכהנים משולחן גבוה קא זכו. ואתה רואה עוד שבגשת הישראל אל הכהן בעבור הבכורים הצריכו הכתוב לומר הגדתי היום לד' אלקיך כי באתי וגו' ולא אמר בכנוי המדבר בעדו לד' אלקינו כדי לכלול גם עצמו אבל הוא דרך כבוד לכהן שמדבר עמו דרך הכנעה. ומכל זה יתראה שבמתת הבכורים צריך המביא אותם להתראות לפני הכהן כמביא דורן לשר ושוע שקבלתו הוא מתנה לנותן. ולכן עליו לבוא בעצמו אל הכהן ולקדם פניו בכבוד במאמר הגדתי וגו' כאומר לא משלי אני נותן לך רק משל שמים וגם אומר דרך כבוד לד' אלקיך ובעבור כל הכבוד הנחלק לכהן בהבאת בכורים בענין צורך ההבאה אל הכהן והאמירה ההיא בעת ההבאה אמר הכתוב אשר יהי' בימים ההם כמו שאמר בענין המשפט ובאת אל השופט או אל הכהן אשר יהי' בימים ההם הכל לכוונה זו אין לך אלא כהן שבימיך וסרה בזה טענת הרמב"ן ז"ל:

(ד"ה ואמרת) כאן פירש"י ז"ל כוונת המאמר הגדתי היום וגו' שר"ל שבהבאה זו אני מגיד היום לד' כי באתי אל הארץ ולכך לא אמר כפי המתראה בהשקפה ראשונה. שהי' לו לומר ביותר הנה הבאתי היום ראשית פרי האדמה לד' אלקיך. אבל באמת שהזכיר תכלית ההבאה. שתכלית ההבאה להודיעו שאינו כפוי טובה והוא יודע ומכיר שלא נחלו אבותיו את הארץ בכח זרועם אך מתת אלקים הוא שנתן להם ארץ חמדה כזו המשובחת בפירותיה ולסימן הכרת טובה מביא ממבחר בכורי האדמה תשורה להנותן ב"ה ע"ד דמיון בני אדם שבתת השר או המלך משדותיו לאחד ממשרתיו יביא לו בכל שנה מנחה מזמרת הארץ לאות הכרת טובה ולכך בבוא המביא בכורים ראשונה אל הכהן נקדמו בכבוד ולהדר פניו לגשת אליו ולומר שהביא מנחת בכורים לד' ועל דרך שביארתי למעלה שתכלית ההודעה הזו לכהן להראותו שלא הוא הנותן אליו מתנה. אבל הוא מכס לד' ומשולחן גבוה יזכה הכהן יאמר וישא מדברותיו אל הכהן בתכלית ההבאה שהיא הכרת הטובה וא"כ בכח המאמר הזה היות ההבאה תשורה לכהן וגם סימן ההבאה שהיא הכרת הטובה ודי ביאור בזה:

(ד"ה הגדתי) כן הוא בספרי ופירושו שאם הביא בכורים ממין אחד וקרא וחזר והביא ממין אחר אינו קורא עליהם. ומתוספת מלת היום קא דרשי לה. מדברי הרא"ם ז"ל:

ד דמלת מידך מופנה ולא הי' צריך לכתבו אלא לג"ש משלמים. שנאמר שם ידיו תביאנה וגו' מה כאן כהן אף להלן כהן. ומה להלן בעלים אף כאן בעלים הא כיצד כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף:

ה שאין כאן מענה על שאלה רק הוא מענין הרמת קול כמו שמצינו במענה הראשון של איוב ויען איוב ויאמר. ושם הוא הרמת קול מן הצער וכאן ירום קולו משמחת לבב:

ט לא מצינו שיקרא ארץ ומדינה בשם מקום והכוונה כאן על בית המקדש להודות על הטוב הגדול הנפשי שבנה לנו בית הבחירה והוא קודם במעלה להטוב הגופני ולכן הזכיר אח"כ הודיית נתינת ארץ זבת חלב ודבש:

י לעיל בפסוק ד' אמר. ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח וגו' ר"ל כמו שפירש"י ז"ל שם שטעון תנופה בבעלים וכהן והנחה לפני המזבח. ואח"כ אמר בפסוק שאחריו וענית ואמרת וגו' שמזה משמע שאחרי תנופה והנחה הקודמת יבוא מקרא בכורים. אבל לפי הסדר הזה יקשה מה שאמר בפסוק שלפנינו אחרי מצות הקריאה והנחתו וגו' והשתחוית וגו'. והרי כבר היתה ההנחה לפני הקריאה. והנה הרמב"ם ז"ל הובא ברא"ם כתב בזה הלשון כשמגיע להר הבית נוטל הסל על כתפו ונכנס עד שמגיע לעזרה וקורא עודנו הסל על כתפו ואומר (לכהן) הגדתי היום וגו' עד לתת לנו אח"כ מוריד הסל מעל כתפו ואוחזו בשפתיו והכהן מניח ידו תחתיו (ר"ל תחת שוליו ולא תחת יד הבעלים ממש דלא ליהווי חציצה כמ"ש הרא"ם ז"ל לעיל בפסוק ד') ומניף וקורא ארמי אובד אבי וגו' עד סוף הפרשה ומניחו בצד המזבח בקרן מערבית דרומית ומשתחוה ויוצא עכ"ל ומדבריו נראה שאין שם אלא תנופה אחת והנחה אחת. ולפי זה צ"ל שמתחלה אמר הכתוב דרך כלל שטעון תנופה והנחה לפני המזבח ובפסוקים שאחריו מפרש כל המעשה בפרט וענית ואמרת וגו'. דהיינו שמקודם ההנחה מצות הגדת מקרא בכורים ואח"כ והנחתו והשתחוית. אבל ברייתא דספרי יליף מכאן שטעון שתי הנחות. דהיינו שאחר אמירת הגדתי וגו' מוריד הסל מעל כתפו ואוחזו בשפתיו למעלה והכהן מניח ידו תחת שוליו ומניף וקורא ארמי וגו' עד סוף הקריאה ומניח הכהן הסל לפני מזבח ד'. וחוזר המביא ונוטלו ממקום הנחתו וחוזר ומניף כבתחלה ומניחו לפני ד' ומשתחוה ויוצא ולכך כתב שתי פעמים הנחה בפרשה שלפנינו ולא שוהנחתו שבסוף הענין הוא והניחו שבתחלה שהרי לעיל אמר והניחו הכהן וכאן אמר והנחתו דהיינו המביא. ומה שאמרו שלפני הנחה האחרונה טעון ג"כ תנופה זהו ג"כ נכון מצד הסברא. דלאיזה צורך חוזר ונוטלו ממקום שהניחו הכהן ושוב מניחו תסגי בהנחה בתרייתא לחוד ולמה לי קמייתא או תיסגי קמייתא לחוד. וע"כ שטעון שתי תנופות אחת בשעת קריאה ואחת בשעת השתחוי'. ובתוס' דמכות פירשו עוד דדרשי והנחתו כמו והניחותו מענין לך נחה את העם הזה וגו' ובאמת שזה רמז על שם שבשעת תנופה הוא מוליך ומביא מעלה ומוריד וא"כ התנפה מרומז בתיבת והנחתו אבל עיקר טעם הוצאת הרמז הזה משום צורך שתי הנחות כמו שביארתי בסמוך:

יא הוא פלוגתא תנאי בפ"ק מבכורים ואידך תנא ס"ל דאינו תלוי בזמן שמחה והאי ושמחת אין פירושו בזמן שמחה רק כמשמעו שאחר שתביא מנחת בכורים וקיימת מצותך אז תשמח בכל הטוב אשר ברכך ד' בכל אות נפשך אחרי שאתה מכיר את הטובה:

(ד"ה אתה) ר"ל שאין כוונת הכתוב שיתן בעל השדה וכרם מתנות משלו ללוי ולגר שנתינת הבכורים הרי הוא לכהן ואין עליו חובה יותר מזה אבל כוונת הכתוב במה שכלל הלוי והגר בשמחה זו כדי שיהי' מובן מכלל זה שגם על הלוי והגר חובת הבכורים ולכוונה זו אמר כאן שאם המביא הוא לוי וגר אחר שיצאו ידי חובת בכורים ישמחו אח"כ בהטוב אשר נתן להם ית'. ואין כוונת המאמר על השתתפות הלוי והישראל יחד בשמחת הישראל. רק על היותם משותפים בדין הבאת הבכורים וזה מבואר:

(ד"ה אבל) הרמב"ם ז"ל הובא ברא"ם פסק כמ"ד הגר מביא וקורא שאברהם אבינו ע"ה אב לגרים ויכול לומר לאבותינו כמו שנאמר אב המון גוים נתתיך:

יב ר"ל שאין בשנה השלישית דבוק עם פעל כי תכלה ויהי' א"כ פירושו שבשנה הג' הוא מצות ביעור המעשרות של שתי שנים הקודמות דזה אינו שהרי כתוב במקום אחר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וגו' א"כ אין מצות הביאור עד לאחר שנה השלישית של שנות השמטה וע"כ שאין בשנה השלישית דבוק עם כי תכלה רק עם מעשר תבואתך וחסר שין השמושית והשיעור כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך שבשנה השלישית וזהו מה שכ' רש"י ז"ל כשתגמור להפריש מעשרות של שנה הג' מדברי הרא"ם ז"ל בא"ד אי מה להלן חג הסוכו' אף כאן כו' ר"ל ויהי' זמן הביעו' בתחלת שנה הרביעית בערב החג סוכות:

בא"ד וזהו פסח וכו' ר"ל דקיי"ל באילן הלך אחר חנטה והפירות שחנטו בשלישית אף שנלקטו ברביעית מתעשרין אחר שנת הג' ואין נוהג בהם מעשר שני רק מעשר עני וגם צריכין ביעור כפירות של שנה שלישית א"כ זמן ביעור של שנה שלישית נמשך עד פסח של שנה רביעית ובערב פסח של שנה רביעית שאז כלה כבר זמן לקיטת כל פרי העצים חייב להתוודות ומבואר:

(ד"ה שנת המעשר) דשנת המעשר נראה מיותר ולדרשה קא אתי שנה שאין נוהג בה אלא מעשר ראשון בלבד ולא מעשר שני ומ"מ אין הכוונה שאין נוהג בה שום מעשר אחר אבל הכוונה שמשתי מעשרות שנהגו בשתי שנים הקודמות אינו נוהג בשנה הג' רק אחד והוא מעשר ראשון כמו שאמר אח"כ ונתת ללוי וזהו מעשר ראשון אבל מ"מ נוהג עוד בשנה זו מעשר אחר וזהו מעשר עני שלא נהג בשתי שנים הקודמות ולכן אמר כאן ג"כ לגר ליתום וגו' שזהו מעשר עני. ושתי נקודות ההפסק שבאו לפנינו ברש"י לפני מאמר לגר וגו' הוא טעות סופר והכל דבור אחד עם הקודם. ודע שמ"ש כאן בשנה השלישית לאו דוקא בשנה השלישית של שנות השמטה דהסדר הזה נוהג בשנה הששית ג"כ והכוונה בסוף כל שלש שנים לשנות השמטה נוהג ביעור ומעשר עני ומבואר:

יב (ד"ה בערתי) כי שני אלו דהיינו מעשר שני ונטע רבעי קרוים קודש דגבי נטע רבעי כתיב ובשנה הרביעית יהי' כל פריו קודש הלולים לד' וגבי מעשר שני כתיב בסדר בחוקותי וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לד' הוא קודש הוא לד' והפסוק הזה מדבר במעשר שני כמו שפירש"י ז"ל שם:

בא"ד ולמדך שאם שהה מעשרותיו של שתי שנים וכו' ר"ל שאם שהה המעשר שני שנהג בשתי שנים הראשונות של כל שלש שנים משנות השמטה שצריך להעלותו עכ"פ עכשיו בשנה הרביעית מדברי הרא"ם ז"ל (ד"ה וגם נתתיו) לפי שמלת וגם הוא תוספת יורה על מעלה שקדמה והוא תרומה ובכורים שזכר רש"י ז"ל אח"כ בדבור שלפנינו שהוא קודם למעשר ראשון כ"כ הרמב"ם ז"ל בהל' מעשר הובא ברא"ם:

(ד"ה ככל) כאן ובדבורים שאחריו בפסוק זה דרשו ז"ל התוספת וכפל הלשון שכולל בעצמו ענינים מיוחדים שהם תנאי מתנות הללו ומה נעימים ואמתים דבריהם ז"ל:

(ד"ה ולא שכחתי) אין ר"ל נוסח הברכה בא"י אמ"ה אקב"ו על הפרשת מעשרות שהרי כל ברכות המצות אינן אלא מדבריהם אבל הכוונה לא שכחתי מלשבחך ולברכך בעת הפרשת המעשרות מדברי הרא"ם ז"ל:

יד ע"כ מקרא שלפנינו אינו מדבר אלא במעשר שני שהרי נאמר לא אכלתי וגו' ולא בערתי וגו' ולא נתתי וגו' ואלו במעשר ראשון הניתן ללוי ומעשר עני הניתן לעני וכן תרומה וחלה ובכורים הניתנין לכהן אין הבעלים האוכלים והמבערים בטמא והנותנים ממנו למת כי המתנות ההן אין לבעלים חלק בהם והם כולם לכהן או ללוי או לעני ומבואר:

(ד"ה ולא ביערתי) ר"ל דבטמא משמע בין בטומאת עצמו ובין בטומאת הגוף:

בא"ד והיכן הוזהר על כך כו' ר"ל דולא בערתי וגו' אינו אזהרה אלא ווידוי בלשון מדבר בעדו וכל האזהרות הן מן השם ב"ה לנוכח ישראל ולכן אין ללמוד מכאן אלא אסור בעלמא ולא לאו ולכך למדו רז"ל אזהרה ממקום אחר ולכך כתב רש"י ז"ל לעיל בדבור לא אכלתי באוני מכאן שאסור לאונן ולשון זה משמע דאינו אלא אסורא גרידא ולא לאו כדדייק תלמודא בפרק בתרא דיומא מלשון המשנה יוה"כ אסור באכילה ושתי' וכו' והרמב"ן ז"ל כתב בפרק ג' מהלכות מעשר שני וז"ל האוכל מעשר שני באנינות לוקה וכן האוכלו בטומאה שנאמר לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא עכ"ל. וקושי כפול יש כאן שהרי ע"כ אין ללמוד מכאן לאו כנ"ל א"כ באנינות אין כאן מלקות כלל ובטומאה מלקות דידה לא מקרא דהכא נפיק אלא מקרא דלא תוכל וגו' מדברי הרא"ם ז"ל:

בא"ד לא תוכל לאכול וגו' זו אכילת טומאה ר"ל דהך קרא גבי מעשר שני כתיב דהזהיר שלא לאכלו בגבולין חוץ לחומת ירושלים ודרשו ז"ל בו לא תוכל לאכול המעשר הזה בתורת בשעריך האמור בפסולי המוקדשין שנאמר שם בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו וא"כ הטמא אוכל בשר פסולי המוקדשין בטומאת הגוף והטמא והטהור אוכלין בקערה אחת הרי נטמא הבשר וא"כ הטהור אוכל הבשר בטומאת עצמו (כן הוא בש"ס) אבל במעשר שני הוזהר מלאכלו בין בטומאת הגוף בין בטומאת עצמו:

(ד"ה שמעתי) כאן ובדבור שאחריו יישב רש"י ז"ל בשם הדרש כפל הלשון:

(ד"ה עשיתי) כן צ"ל הנקוד שמחתי ושמחתי בו והוא מיוסד ע"פ הנאמר בפ' ראה אצל מעשר שני לא תוכל לאכול בשעריך וגו' כי אם לפני ד' אלקיך תאכלנו וגו' אתה ובנך וגו' והלוי אשר בשעריך ושמחת וגו' ופירש"י ז"ל שם בד"ה והלוי אשר בשעריך וז"ל אם אין לך לתת לו מחלקו מעשר ראשון או מעשר עני הזמינהו על שלמיך עכ"ל ור"ל השלמים הניקחים בכסף מעשר שני הרי שמצו' להזמין את הלוי והעני על מעשר שני וזה שכתב רש"י ז"ל כאן שמחתי. ושמחתי ר"ל שמחתי בו גם אחרים:

טו ר"ל סמיכות התפלה הזו אצל ווידוי המעשרות הוא יפה ונכון אחרי שעשינו מצותך יהי רצון מלפניך שתקיים גם לנו מה שהבטחתנו:

(ד"ה אשר נתת) ר"ל שאין מאמר כאשר נשבעת לאבותינו דבוק עם מאמר וברך את עמך וגו' ואת האדמה וגו' שהרי לא הבטיח השי"ת לאבות בברכת הארץ רק בנתינת הארץ וכן אין מאמר ארץ זבת חלב ודבש דבוק עם כאשר נשבעת לאבותינו שהרי לא היתה ההבטח' לאבות בפירוש על נתינת ארץ זבת חלב ודבש שתנאי זה לא הוזכר כלל בהבטח' רק על נתינת ארץ הכנעני סתם אבל כוונת המאמר כך הוא ע"ד שפירש"י ז"ל בדבור הסמוך הקודם אנחנו עשינו בביעור המעשרות כל מה שגזרת עלינו הואל נא גם אתה לעשות מה שהבטחתנו לברך אותנו ואת אדמתנו שכבר ידענו מדתך כי אתה אומר ועושה גוזר ומקיים שהרי הבטחת לאבותינו לתת לנו את האדמ' הזאת אשר היא ארץ זבת חלב ודבש וקיימת הבטחתך במתנה היפ' הזו. ולפי זה מאמר כאשר נשבעת לאבותינו דבוק עם מאמר אשר נתת לנו ומאמר ארץ זבת חלב ודבש דבוק עם ואת האדמ' שלפני פניו. ושיעור הכתוב וברך את עמך ישראל ואת האדמ' ארץ זבת חלב ודבש (ר"ל שהיא ארץ זבת חלב ודבש) אשר נתת לנו הארץ החמד' הזאת עפ"י השבוע' שנשבעת לאבותינו לתת לנו את הארץ הזאת ועם מה שהוסיף רש"י ז"ל מלת לתת לנו אחר מאמר כאשר נשבעת לאבותינו בזה הראה ז"ל אותנו שמאמר כאשר נשבעת לאבותינו אינו דבוק עם וברך וגו' רק עם מאמר אשר נתת לנו. ובמה שהוסיף עוד רש"י ז"ל תיבת וקיימת לפני מאמר ארץ זבת חלב ודבש הוא ג"כ כדי להורות שכבר נשלם המאמר כאן ואינו מקושר עם ארץ זבת חלב ודבש. אבל מאמר ארץ זבת חלב ודבש הוא תואר אל האדמ' הנזכרת למעלה עפ"י הכוונ' שביארתי למעל' זהו ביאור דברי רש"י ז"ל כאן:

טז זה לשון הילקוט בפסוק זה מהו היום הזה וכי עד עכשיו לא צוה הקב"ה לישראל והלא אות' שנה שנת הארבעים הית' ומה תלמוד לומר היום וכו' ר"ל דפסוק זה שלפנינו ע"כ מוסב על מצות מקרא בכורים ומצות ווידוי מעשר שבפרש' שלפני' ולכן אמר את החוקים האל' שהוא כנוי הרומז על החוקים אשר הם נזכרים בסמוך או מקודם או בסמוך אח"כ וממה שלא באו בפרש' שלפנינו חוקים ודינים ע"כ הוא רומז על הקודמים הסמוכים. ולכן שאלו ז"ל מה תלמוד לומר היום והלא כבר צוה אותם הקב"ה בהר סיני כמו שנאמר בסדר משפטים ראשית בכורי אדמתך תביא וגו' וכן ביעור המעשרות נאמר בפרשת ראה מקצ' שלש שנים תוציא את כל מעשר וגו'. ועוד שכל המצות כבר נאמרו בסיני ונשנו בערבות מואב ולכן נקרא משנה תורה ולהלן בפרש' שאחרי' שאמר ג"כ שמור וגו' אשר אנכי מצו' אתכם היום לפי ששם אמר זה משה רבינו ע"ה לנוכח עצמו והוא צוה באמת אותם ביום שאמר הפרש' הזו לישראל אבל כאן שאמר כלפי הקב"ה והקב"ה לא הי' המצו' היום. אבל כבר צוה אותם על כך לזה תירצו ז"ל שהכוונ' שיהי' החוקים ההם חבובים עליהם בכל יום כאילו נצטוו היום:

(ד"ה ושמרת) כבר ביארתי בהרב' מקומות שהדרש לא יכחיש הפשט הפשוט ולפי פשוטו מה שאמר מתחל' בפסוק זה היום הזה ד' אלקיך מצוך לפי שמשה רבינו ע"ה הוא שליח השם יתעלה ולכן אמר היום הזה ד' אלקיך מצוך. כי למה שנצטוו מפי משה היום הזה הוא כאלו נצטוו על זה היום מאת השי"ת והמצוה בעצמו אף שכבר צוה בעת אחרת יכול לומר ג"כ על הציווי הזה כשיצוה עליו בפעם השנית ראה אנכי מצוך היום בזה. וא"כ לפי הפשוט אמר הפסוק בתחל' הנני מצוך היום על החוקים האל' ואח"כ אמר ראה שתשמור ותעש' כאשר צויתיך כל זה לפי הפשט. אבל הדרש אשר יתור הרמז הצפון בסגנון הדבור ולא ישגיח על דרך הלשון לפי הענין כוונת הלשון כנ"ל עפ"י הרמז על חביבות המצו' ויקרת' וא"כ עפ"י הרמז הזה נכלל ממילא בציווי חביבות המצו' שמירת' ועשיית' לכן מה שאמר בסוף הפסוק ושמרת ועשית וגו' אמרו ז"ל שהוא רמז לברכ' שאם יקיים החוקים בשנ' זו ישנ' אותם לשנ' אחרת. וכוונת המאמר היום הזה ד' אלקיך מצוך וגו' ושמרת ועשית וגו' ואם יהיו החוקים האל' יקרים בעיניך אז תתברך ותוכל לשמרם ולעשותם בכל שנה שנה ומה נעים דרשתם ז"ל ובכל זה הפשוט הוא אמתי ג"כ ומבואר:

יז ר"ל כל הפרש' והבדל' שהוא לגדול' ויקר נקרא התאמרות ומענין זה יתאמרו כל פועלי און שע"י הצלחתם הם חושבים את עצמן כאלו הם מופרשין מיתר העם גדולים מהם במעלה:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה