אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר כי תבוא

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר כי תבוא

סדר תצא

פרק כו

א ר"ל ולכך לא כתב ביאה לחוד רק ביאה וירושה וישיבה מגיד שלא נתחייבו ישראל בבכורים אלא לאחר ארבע עשרה שנות כבוש וחלוק:

ב ר"ל שאין ראשית כל מיני הפירות חייבין בבכורים אלא ראשית מקצת המינים לבד ועדיין לא ידענו אלו המינים שראשיתן חייב ואלו שראשיתן פטור לכן באה ג"ש דארץ ארץ להודיע שהראשיות החייבין הן מן ז' המינים. ושאר הראשיות פטורין מדברי הרא"ם ז"ל. ואח"כ כתב רש"י ז"ל שזית שמן איננו שני מינין דא"כ הוויין שמונה מינין רק הוא סמוך אל שמן. וביאורו זית שבתוכו שמן וכן ודבש אינו דבש דבורים שא"כ אין חייבין בבכורים רק ששה מינין שדבש אינו פרי. אבל פירושו דבש תמרים. וב' נקודות ההפסק שלפני זית שמן וכן שלפני דבש הוא ט"ס כי הכל דבור אחד:

(ד"ה מראשית) בדבור הקודם הביא רש"י ז"ל מה שדרשו מן המם דמראשית. מראשית ולא כל ראשית. ובדבור שלפנינו העתיק דרשתם ז"ל ממלת ראשית עצמו שפירושו ראשית הפרי ופירוש זה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה וז"ל שבשעת ההבאה בלבד יצטרך שיהי' פרי גמור. אבל בשעת ההפרשה אפילו הם פגים כלומר שאינן מבושלין. ולפיכך אמרו שאם קרא להם שם והן פגין באילנותיהן אין צריך לקרות להן שם אחר לקיטתן עכ"ל. ובוודאי שאם לא קרא להן שם במחובר קורא להן שם אחר לקיטה בתלוש. מדברי הרא"ם ז"ל:

ג הבאת הבכורים ונתינתם לכהן נבדלה מנתינת התרומה לכהן. מפאת הכבוד כי בנתינת התרומה לא יקדים הישראל לבית הכהן לתתה לו. אבל ישלחנה לו ע"י שלוחו או שיבוא הכהן בעצמו אליו לבית הגרנות לחלוק לו התרומה ועוד כי גם בהביא הישראל בעצמו התרומה לכהן יתראה הדבר כמתנה לכהן מאת הישראל משא"כ בבכורים שהצורך דוקא שיבוא המביא אל המקדש לתתה לכהן שם ועוד שמתת הבכורים עיקרה להש"י שטעונה הבאת מקום לירושלים ולעזרה ותנופה והנחה לפני המזבח ואח"כ נוטלה הכהן הרי שמתת הבכורים אינה כמתנה לכהן אלא כמכס להמקום ב"ה. וכהנים משולחן גבוה קא זכו. ואתה רואה עוד שבגשת הישראל אל הכהן בעבור הבכורים הצריכו הכתוב לומר הגדתי היום לד' אלקיך כי באתי וגו' ולא אמר בכנוי המדבר בעדו לד' אלקינו כדי לכלול גם עצמו אבל הוא דרך כבוד לכהן שמדבר עמו דרך הכנעה. ומכל זה יתראה שבמתת הבכורים צריך המביא אותם להתראות לפני הכהן כמביא דורן לשר ושוע שקבלתו הוא מתנה לנותן. ולכן עליו לבוא בעצמו אל הכהן ולקדם פניו בכבוד במאמר הגדתי וגו' כאומר לא משלי אני נותן לך רק משל שמים וגם אומר דרך כבוד לד' אלקיך ובעבור כל הכבוד הנחלק לכהן בהבאת בכורים בענין צורך ההבאה אל הכהן והאמירה ההיא בעת ההבאה אמר הכתוב אשר יהי' בימים ההם כמו שאמר בענין המשפט ובאת אל השופט או אל הכהן אשר יהי' בימים ההם הכל לכוונה זו אין לך אלא כהן שבימיך וסרה בזה טענת הרמב"ן ז"ל:

(ד"ה ואמרת) כאן פירש"י ז"ל כוונת המאמר הגדתי היום וגו' שר"ל שבהבאה זו אני מגיד היום לד' כי באתי אל הארץ ולכך לא אמר כפי המתראה בהשקפה ראשונה. שהי' לו לומר ביותר הנה הבאתי היום ראשית פרי האדמה לד' אלקיך. אבל באמת שהזכיר תכלית ההבאה. שתכלית ההבאה להודיעו שאינו כפוי טובה והוא יודע ומכיר שלא נחלו אבותיו את הארץ בכח זרועם אך מתת אלקים הוא שנתן להם ארץ חמדה כזו המשובחת בפירותיה ולסימן הכרת טובה מביא ממבחר בכורי האדמה תשורה להנותן ב"ה ע"ד דמיון בני אדם שבתת השר או המלך משדותיו לאחד ממשרתיו יביא לו בכל שנה מנחה מזמרת הארץ לאות הכרת טובה ולכך בבוא המביא בכורים ראשונה אל הכהן נקדמו בכבוד ולהדר פניו לגשת אליו ולומר שהביא מנחת בכורים לד' ועל דרך שביארתי למעלה שתכלית ההודעה הזו לכהן להראותו שלא הוא הנותן אליו מתנה. אבל הוא מכס לד' ומשולחן גבוה יזכה הכהן יאמר וישא מדברותיו אל הכהן בתכלית ההבאה שהיא הכרת הטובה וא"כ בכח המאמר הזה היות ההבאה תשורה לכהן וגם סימן ההבאה שהיא הכרת הטובה ודי ביאור בזה:

(ד"ה הגדתי) כן הוא בספרי ופירושו שאם הביא בכורים ממין אחד וקרא וחזר והביא ממין אחר אינו קורא עליהם. ומתוספת מלת היום קא דרשי לה. מדברי הרא"ם ז"ל:

ד דמלת מידך מופנה ולא הי' צריך לכתבו אלא לג"ש משלמים. שנאמר שם ידיו תביאנה וגו' מה כאן כהן אף להלן כהן. ומה להלן בעלים אף כאן בעלים הא כיצד כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף:

ה שאין כאן מענה על שאלה רק הוא מענין הרמת קול כמו שמצינו במענה הראשון של איוב ויען איוב ויאמר. ושם הוא הרמת קול מן הצער וכאן ירום קולו משמחת לבב:

ט לא מצינו שיקרא ארץ ומדינה בשם מקום והכוונה כאן על בית המקדש להודות על הטוב הגדול הנפשי שבנה לנו בית הבחירה והוא קודם במעלה להטוב הגופני ולכן הזכיר אח"כ הודיית נתינת ארץ זבת חלב ודבש:

י לעיל בפסוק ד' אמר. ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח וגו' ר"ל כמו שפירש"י ז"ל שם שטעון תנופה בבעלים וכהן והנחה לפני המזבח. ואח"כ אמר בפסוק שאחריו וענית ואמרת וגו' שמזה משמע שאחרי תנופה והנחה הקודמת יבוא מקרא בכורים. אבל לפי הסדר הזה יקשה מה שאמר בפסוק שלפנינו אחרי מצות הקריאה והנחתו וגו' והשתחוית וגו'. והרי כבר היתה ההנחה לפני הקריאה. והנה הרמב"ם ז"ל הובא ברא"ם כתב בזה הלשון כשמגיע להר הבית נוטל הסל על כתפו ונכנס עד שמגיע לעזרה וקורא עודנו הסל על כתפו ואומר (לכהן) הגדתי היום וגו' עד לתת לנו אח"כ מוריד הסל מעל כתפו ואוחזו בשפתיו והכהן מניח ידו תחתיו (ר"ל תחת שוליו ולא תחת יד הבעלים ממש דלא ליהווי חציצה כמ"ש הרא"ם ז"ל לעיל בפסוק ד') ומניף וקורא ארמי אובד אבי וגו' עד סוף הפרשה ומניחו בצד המזבח בקרן מערבית דרומית ומשתחוה ויוצא עכ"ל ומדבריו נראה שאין שם אלא תנופה אחת והנחה אחת. ולפי זה צ"ל שמתחלה אמר הכתוב דרך כלל שטעון תנופה והנחה לפני המזבח ובפסוקים שאחריו מפרש כל המעשה בפרט וענית ואמרת וגו'. דהיינו שמקודם ההנחה מצות הגדת מקרא בכורים ואח"כ והנחתו והשתחוית. אבל ברייתא דספרי יליף מכאן שטעון שתי הנחות. דהיינו שאחר אמירת הגדתי וגו' מוריד הסל מעל כתפו ואוחזו בשפתיו למעלה והכהן מניח ידו תחת שוליו ומניף וקורא ארמי וגו' עד סוף הקריאה ומניח הכהן הסל לפני מזבח ד'. וחוזר המביא ונוטלו ממקום הנחתו וחוזר ומניף כבתחלה ומניחו לפני ד' ומשתחוה ויוצא ולכך כתב שתי פעמים הנחה בפרשה שלפנינו ולא שוהנחתו שבסוף הענין הוא והניחו שבתחלה שהרי לעיל אמר והניחו הכהן וכאן אמר והנחתו דהיינו המביא. ומה שאמרו שלפני הנחה האחרונה טעון ג"כ תנופה זהו ג"כ נכון מצד הסברא. דלאיזה צורך חוזר ונוטלו ממקום שהניחו הכהן ושוב מניחו תסגי בהנחה בתרייתא לחוד ולמה לי קמייתא או תיסגי קמייתא לחוד. וע"כ שטעון שתי תנופות אחת בשעת קריאה ואחת בשעת השתחוי'. ובתוס' דמכות פירשו עוד דדרשי והנחתו כמו והניחותו מענין לך נחה את העם הזה וגו' ובאמת שזה רמז על שם שבשעת תנופה הוא מוליך ומביא מעלה ומוריד וא"כ התנפה מרומז בתיבת והנחתו אבל עיקר טעם הוצאת הרמז הזה משום צורך שתי הנחות כמו שביארתי בסמוך:

יא הוא פלוגתא תנאי בפ"ק מבכורים ואידך תנא ס"ל דאינו תלוי בזמן שמחה והאי ושמחת אין פירושו בזמן שמחה רק כמשמעו שאחר שתביא מנחת בכורים וקיימת מצותך אז תשמח בכל הטוב אשר ברכך ד' בכל אות נפשך אחרי שאתה מכיר את הטובה:

(ד"ה אתה) ר"ל שאין כוונת הכתוב שיתן בעל השדה וכרם מתנות משלו ללוי ולגר שנתינת הבכורים הרי הוא לכהן ואין עליו חובה יותר מזה אבל כוונת הכתוב במה שכלל הלוי והגר בשמחה זו כדי שיהי' מובן מכלל זה שגם על הלוי והגר חובת הבכורים ולכוונה זו אמר כאן שאם המביא הוא לוי וגר אחר שיצאו ידי חובת בכורים ישמחו אח"כ בהטוב אשר נתן להם ית'. ואין כוונת המאמר על השתתפות הלוי והישראל יחד בשמחת הישראל. רק על היותם משותפים בדין הבאת הבכורים וזה מבואר:

(ד"ה אבל) הרמב"ם ז"ל הובא ברא"ם פסק כמ"ד הגר מביא וקורא שאברהם אבינו ע"ה אב לגרים ויכול לומר לאבותינו כמו שנאמר אב המון גוים נתתיך:

יב ר"ל שאין בשנה השלישית דבוק עם פעל כי תכלה ויהי' א"כ פירושו שבשנה הג' הוא מצות ביעור המעשרות של שתי שנים הקודמות דזה אינו שהרי כתוב במקום אחר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וגו' א"כ אין מצות הביאור עד לאחר שנה השלישית של שנות השמטה וע"כ שאין בשנה השלישית דבוק עם כי תכלה רק עם מעשר תבואתך וחסר שין השמושית והשיעור כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך שבשנה השלישית וזהו מה שכ' רש"י ז"ל כשתגמור להפריש מעשרות של שנה הג' מדברי הרא"ם ז"ל בא"ד אי מה להלן חג הסוכו' אף כאן כו' ר"ל ויהי' זמן הביעו' בתחלת שנה הרביעית בערב החג סוכות:

בא"ד וזהו פסח וכו' ר"ל דקיי"ל באילן הלך אחר חנטה והפירות שחנטו בשלישית אף שנלקטו ברביעית מתעשרין אחר שנת הג' ואין נוהג בהם מעשר שני רק מעשר עני וגם צריכין ביעור כפירות של שנה שלישית א"כ זמן ביעור של שנה שלישית נמשך עד פסח של שנה רביעית ובערב פסח של שנה רביעית שאז כלה כבר זמן לקיטת כל פרי העצים חייב להתוודות ומבואר:

(ד"ה שנת המעשר) דשנת המעשר נראה מיותר ולדרשה קא אתי שנה שאין נוהג בה אלא מעשר ראשון בלבד ולא מעשר שני ומ"מ אין הכוונה שאין נוהג בה שום מעשר אחר אבל הכוונה שמשתי מעשרות שנהגו בשתי שנים הקודמות אינו נוהג בשנה הג' רק אחד והוא מעשר ראשון כמו שאמר אח"כ ונתת ללוי וזהו מעשר ראשון אבל מ"מ נוהג עוד בשנה זו מעשר אחר וזהו מעשר עני שלא נהג בשתי שנים הקודמות ולכן אמר כאן ג"כ לגר ליתום וגו' שזהו מעשר עני. ושתי נקודות ההפסק שבאו לפנינו ברש"י לפני מאמר לגר וגו' הוא טעות סופר והכל דבור אחד עם הקודם. ודע שמ"ש כאן בשנה השלישית לאו דוקא בשנה השלישית של שנות השמטה דהסדר הזה נוהג בשנה הששית ג"כ והכוונה בסוף כל שלש שנים לשנות השמטה נוהג ביעור ומעשר עני ומבואר:

יב (ד"ה בערתי) כי שני אלו דהיינו מעשר שני ונטע רבעי קרוים קודש דגבי נטע רבעי כתיב ובשנה הרביעית יהי' כל פריו קודש הלולים לד' וגבי מעשר שני כתיב בסדר בחוקותי וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לד' הוא קודש הוא לד' והפסוק הזה מדבר במעשר שני כמו שפירש"י ז"ל שם:

בא"ד ולמדך שאם שהה מעשרותיו של שתי שנים וכו' ר"ל שאם שהה המעשר שני שנהג בשתי שנים הראשונות של כל שלש שנים משנות השמטה שצריך להעלותו עכ"פ עכשיו בשנה הרביעית מדברי הרא"ם ז"ל (ד"ה וגם נתתיו) לפי שמלת וגם הוא תוספת יורה על מעלה שקדמה והוא תרומה ובכורים שזכר רש"י ז"ל אח"כ בדבור שלפנינו שהוא קודם למעשר ראשון כ"כ הרמב"ם ז"ל בהל' מעשר הובא ברא"ם:

(ד"ה ככל) כאן ובדבורים שאחריו בפסוק זה דרשו ז"ל התוספת וכפל הלשון שכולל בעצמו ענינים מיוחדים שהם תנאי מתנות הללו ומה נעימים ואמתים דבריהם ז"ל:

(ד"ה ולא שכחתי) אין ר"ל נוסח הברכה בא"י אמ"ה אקב"ו על הפרשת מעשרות שהרי כל ברכות המצות אינן אלא מדבריהם אבל הכוונה לא שכחתי מלשבחך ולברכך בעת הפרשת המעשרות מדברי הרא"ם ז"ל:

יד ע"כ מקרא שלפנינו אינו מדבר אלא במעשר שני שהרי נאמר לא אכלתי וגו' ולא בערתי וגו' ולא נתתי וגו' ואלו במעשר ראשון הניתן ללוי ומעשר עני הניתן לעני וכן תרומה וחלה ובכורים הניתנין לכהן אין הבעלים האוכלים והמבערים בטמא והנותנים ממנו למת כי המתנות ההן אין לבעלים חלק בהם והם כולם לכהן או ללוי או לעני ומבואר:

(ד"ה ולא ביערתי) ר"ל דבטמא משמע בין בטומאת עצמו ובין בטומאת הגוף:

בא"ד והיכן הוזהר על כך כו' ר"ל דולא בערתי וגו' אינו אזהרה אלא ווידוי בלשון מדבר בעדו וכל האזהרות הן מן השם ב"ה לנוכח ישראל ולכן אין ללמוד מכאן אלא אסור בעלמא ולא לאו ולכך למדו רז"ל אזהרה ממקום אחר ולכך כתב רש"י ז"ל לעיל בדבור לא אכלתי באוני מכאן שאסור לאונן ולשון זה משמע דאינו אלא אסורא גרידא ולא לאו כדדייק תלמודא בפרק בתרא דיומא מלשון המשנה יוה"כ אסור באכילה ושתי' וכו' והרמב"ן ז"ל כתב בפרק ג' מהלכות מעשר שני וז"ל האוכל מעשר שני באנינות לוקה וכן האוכלו בטומאה שנאמר לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא עכ"ל. וקושי כפול יש כאן שהרי ע"כ אין ללמוד מכאן לאו כנ"ל א"כ באנינות אין כאן מלקות כלל ובטומאה מלקות דידה לא מקרא דהכא נפיק אלא מקרא דלא תוכל וגו' מדברי הרא"ם ז"ל:

בא"ד לא תוכל לאכול וגו' זו אכילת טומאה ר"ל דהך קרא גבי מעשר שני כתיב דהזהיר שלא לאכלו בגבולין חוץ לחומת ירושלים ודרשו ז"ל בו לא תוכל לאכול המעשר הזה בתורת בשעריך האמור בפסולי המוקדשין שנאמר שם בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו וא"כ הטמא אוכל בשר פסולי המוקדשין בטומאת הגוף והטמא והטהור אוכלין בקערה אחת הרי נטמא הבשר וא"כ הטהור אוכל הבשר בטומאת עצמו (כן הוא בש"ס) אבל במעשר שני הוזהר מלאכלו בין בטומאת הגוף בין בטומאת עצמו:

(ד"ה שמעתי) כאן ובדבור שאחריו יישב רש"י ז"ל בשם הדרש כפל הלשון:

(ד"ה עשיתי) כן צ"ל הנקוד שמחתי ושמחתי בו והוא מיוסד ע"פ הנאמר בפ' ראה אצל מעשר שני לא תוכל לאכול בשעריך וגו' כי אם לפני ד' אלקיך תאכלנו וגו' אתה ובנך וגו' והלוי אשר בשעריך ושמחת וגו' ופירש"י ז"ל שם בד"ה והלוי אשר בשעריך וז"ל אם אין לך לתת לו מחלקו מעשר ראשון או מעשר עני הזמינהו על שלמיך עכ"ל ור"ל השלמים הניקחים בכסף מעשר שני הרי שמצו' להזמין את הלוי והעני על מעשר שני וזה שכתב רש"י ז"ל כאן שמחתי. ושמחתי ר"ל שמחתי בו גם אחרים:

טו ר"ל סמיכות התפלה הזו אצל ווידוי המעשרות הוא יפה ונכון אחרי שעשינו מצותך יהי רצון מלפניך שתקיים גם לנו מה שהבטחתנו:

(ד"ה אשר נתת) ר"ל שאין מאמר כאשר נשבעת לאבותינו דבוק עם מאמר וברך את עמך וגו' ואת האדמה וגו' שהרי לא הבטיח השי"ת לאבות בברכת הארץ רק בנתינת הארץ וכן אין מאמר ארץ זבת חלב ודבש דבוק עם כאשר נשבעת לאבותינו שהרי לא היתה ההבטח' לאבות בפירוש על נתינת ארץ זבת חלב ודבש שתנאי זה לא הוזכר כלל בהבטח' רק על נתינת ארץ הכנעני סתם אבל כוונת המאמר כך הוא ע"ד שפירש"י ז"ל בדבור הסמוך הקודם אנחנו עשינו בביעור המעשרות כל מה שגזרת עלינו הואל נא גם אתה לעשות מה שהבטחתנו לברך אותנו ואת אדמתנו שכבר ידענו מדתך כי אתה אומר ועושה גוזר ומקיים שהרי הבטחת לאבותינו לתת לנו את האדמ' הזאת אשר היא ארץ זבת חלב ודבש וקיימת הבטחתך במתנה היפ' הזו. ולפי זה מאמר כאשר נשבעת לאבותינו דבוק עם מאמר אשר נתת לנו ומאמר ארץ זבת חלב ודבש דבוק עם ואת האדמ' שלפני פניו. ושיעור הכתוב וברך את עמך ישראל ואת האדמ' ארץ זבת חלב ודבש (ר"ל שהיא ארץ זבת חלב ודבש) אשר נתת לנו הארץ החמד' הזאת עפ"י השבוע' שנשבעת לאבותינו לתת לנו את הארץ הזאת ועם מה שהוסיף רש"י ז"ל מלת לתת לנו אחר מאמר כאשר נשבעת לאבותינו בזה הראה ז"ל אותנו שמאמר כאשר נשבעת לאבותינו אינו דבוק עם וברך וגו' רק עם מאמר אשר נתת לנו. ובמה שהוסיף עוד רש"י ז"ל תיבת וקיימת לפני מאמר ארץ זבת חלב ודבש הוא ג"כ כדי להורות שכבר נשלם המאמר כאן ואינו מקושר עם ארץ זבת חלב ודבש. אבל מאמר ארץ זבת חלב ודבש הוא תואר אל האדמ' הנזכרת למעלה עפ"י הכוונ' שביארתי למעל' זהו ביאור דברי רש"י ז"ל כאן:

טז זה לשון הילקוט בפסוק זה מהו היום הזה וכי עד עכשיו לא צוה הקב"ה לישראל והלא אות' שנה שנת הארבעים הית' ומה תלמוד לומר היום וכו' ר"ל דפסוק זה שלפנינו ע"כ מוסב על מצות מקרא בכורים ומצות ווידוי מעשר שבפרש' שלפני' ולכן אמר את החוקים האל' שהוא כנוי הרומז על החוקים אשר הם נזכרים בסמוך או מקודם או בסמוך אח"כ וממה שלא באו בפרש' שלפנינו חוקים ודינים ע"כ הוא רומז על הקודמים הסמוכים. ולכן שאלו ז"ל מה תלמוד לומר היום והלא כבר צוה אותם הקב"ה בהר סיני כמו שנאמר בסדר משפטים ראשית בכורי אדמתך תביא וגו' וכן ביעור המעשרות נאמר בפרשת ראה מקצ' שלש שנים תוציא את כל מעשר וגו'. ועוד שכל המצות כבר נאמרו בסיני ונשנו בערבות מואב ולכן נקרא משנה תורה ולהלן בפרש' שאחרי' שאמר ג"כ שמור וגו' אשר אנכי מצו' אתכם היום לפי ששם אמר זה משה רבינו ע"ה לנוכח עצמו והוא צוה באמת אותם ביום שאמר הפרש' הזו לישראל אבל כאן שאמר כלפי הקב"ה והקב"ה לא הי' המצו' היום. אבל כבר צוה אותם על כך לזה תירצו ז"ל שהכוונ' שיהי' החוקים ההם חבובים עליהם בכל יום כאילו נצטוו היום:

(ד"ה ושמרת) כבר ביארתי בהרב' מקומות שהדרש לא יכחיש הפשט הפשוט ולפי פשוטו מה שאמר מתחל' בפסוק זה היום הזה ד' אלקיך מצוך לפי שמשה רבינו ע"ה הוא שליח השם יתעלה ולכן אמר היום הזה ד' אלקיך מצוך. כי למה שנצטוו מפי משה היום הזה הוא כאלו נצטוו על זה היום מאת השי"ת והמצוה בעצמו אף שכבר צוה בעת אחרת יכול לומר ג"כ על הציווי הזה כשיצוה עליו בפעם השנית ראה אנכי מצוך היום בזה. וא"כ לפי הפשוט אמר הפסוק בתחל' הנני מצוך היום על החוקים האל' ואח"כ אמר ראה שתשמור ותעש' כאשר צויתיך כל זה לפי הפשט. אבל הדרש אשר יתור הרמז הצפון בסגנון הדבור ולא ישגיח על דרך הלשון לפי הענין כוונת הלשון כנ"ל עפ"י הרמז על חביבות המצו' ויקרת' וא"כ עפ"י הרמז הזה נכלל ממילא בציווי חביבות המצו' שמירת' ועשיית' לכן מה שאמר בסוף הפסוק ושמרת ועשית וגו' אמרו ז"ל שהוא רמז לברכ' שאם יקיים החוקים בשנ' זו ישנ' אותם לשנ' אחרת. וכוונת המאמר היום הזה ד' אלקיך מצוך וגו' ושמרת ועשית וגו' ואם יהיו החוקים האל' יקרים בעיניך אז תתברך ותוכל לשמרם ולעשותם בכל שנה שנה ומה נעים דרשתם ז"ל ובכל זה הפשוט הוא אמתי ג"כ ומבואר:

יז ר"ל כל הפרש' והבדל' שהוא לגדול' ויקר נקרא התאמרות ומענין זה יתאמרו כל פועלי און שע"י הצלחתם הם חושבים את עצמן כאלו הם מופרשין מיתר העם גדולים מהם במעלה:

פרק כז

א ר"ל שהמקור בא כאן במקום הציווי כמנהג המקרא בהרבה מקומות בתנ"ך ושמור כמו ל שמור בחסרון למד בכל"ם ופירש"י ז"ר שההבדל בין הציווי המיוחד בתמונתו ובין הציווי הבא בתמונת המקור שהציווי המיוחד איננו מדוקדק שיעשה המצטווה פעל הציווי תיכף. אחר הציווי שגם אם יעשנו אחר כך יתקיים פקודת המצוה אבל הציווי שע"ד המקור הוא מדוקדק שתהי' התחלת פעל הציווי תיכף עם הציווי. ולזה התמונה הזו נמצאת לרוב בפעל הזכיר' והשמירה להורות שהתחלתה תהי' תיכף ותמשך עד זמן גמרה כמו זכור את יום השבת וגו' זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' וזה שכתב רש"י חז"ר כאן והוא לשון הוד. וביותר ביאור כתב זה רש"י ז"ל בסדר יתרו בפסוק זכור את יום השבת יעויין שם:

ב פשטות הכתובים בפרשה שלפנינו יש לפרש שלא היתה שם רק הקמה אחת שהקימו אבנים בהר עיבל וסדו אותם בסיד וכתבו עליהן דברי התורה ובנו שם מזבח והעל עליו עורות ושלמים ואכלו ושתו ושמחו וברכו והתוך המקראות לפי זה כך הוא תחלה אמר דרך כלל בפסוק ב' ג' והי' ביום אשר תעברו את הירדן וגו' והקמות לך אבנים גדולות וגו' וכתבת עליהן את כל דברי התורה וגו' ואח"כ פרט בפסוק ד' מקום הקמת האבנים ומה שיעשו עוד בזמן הקמתן ואמר והי' בעברכם וגו' תקימו את האבנים האלה וגו' בהר עיבל. ובנית שם מזבח וגו' והעלית עליו עורות וגו' וזבחת שלמים וגו' וכתבת על האבנים וגו'. וכל זה יש לנו לפרש לפי פשטות הכתובים. אבל לפי שהציווי הי' בעצם יהושוע שהרי אמר שמצות הקמה הזו לאחר העברת הירדן לארץ א"כ ע"כ אין הציווי הזה רק ליהושוע. והנה מצאנו בספר יהושוע שהי' שם שתי הקמות האחת שהקים יהושוע בתוך הירדן י"ב אבנים גדולות למנין השבטים והשנית שהקימו בגלגל אחר שלקחו מתוך הירדן שתים עשרה אבנים אחרות והוליכום להר עיבל וכנו שם מזבח וסדו האבנים בסיד וכתבו כל דברי התורה עליהן ואח"כ קפלו האבנים האלה והוליכום לקבוע אותם בגלגל ומעתה צ"ל א"כ עפ"י זה שכוונת המקרא לשני הקמות. וביאור פסוק ב' שלפנינו כזה. והקמות לך אבנים גדולות. זהו הקמה הראשונה שהקים יהושוע בתוך הירדן ואח"כ אמר ושדת אותם בסיד זהו הקמה השני' האבנים האחרות שלקח יהושוע מתוך הירדן והעבירום להר עיבל וזהו שחלק רש"י ז"ל כאן המקרא שלפנינו לשנים והקמות לך בירדן ואח"כ תוציאו משם וכו' מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:

בא"ד נמצאת אתה אומר וכו'. קשה הדבר הזה שהרי בגמרא סוטה פרק אלו נאמרין מבואר להדיא שלא הי' שם רק שחי הקמות והאבנים שקבעו בגלגל הן דן בעצמן האבנים שהקימו בהר עיבל שאחרי בנין המזבח וההקרבה עליו וכתיבת דברי התורה על האבנים קפלו את האבנים והוליכום לקבעם במלון בגלגל מדברי הרא"ש ז"ל:

ט אונקלוס תרגם הסכת ושמע אצית ושמע ופירושו הטה אוזן ושמע שתרגום האזינו השמים אציתו שמיא:

(ד"ה היום) דאף שהיום קבלו הברכות והקללות האמורות בהר עיבל כמו שבא להלן בפרשה מ"מ אף שזהו פשוטו. הדרש ידקדק בזה הרי אף טרם בואם בברית היו לעם לד' ולזה אמר שרמז יש כאן בכל יום יהיו בעיניך כו':

יב ופירוש אלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים שמעון וגו' אלה יעמדו על הר גרזים שמעון וגו' לברך הלוים את העם וכן פירוש ואלה יעמדו על הקללה ואמרו ז"ל בברייתא הובאה בש"ס דסוטה ר"א אומר א"א לומר לוי למטה (כמ"ש רש"י ז"ל בדבור שלפנינו והלוים והארון למטה) שכבר נאמר למעלה (כמ"ש בפסוק שלפנינו אלה יעמדו לברך וגו' על הר גרזים וגו' שמעון ולוי וגו') וא"א לומר לוי למעלה שכבר נאמר למטה (מדכתיב בספר יהושוע קפיטול ח' וכל ישראל וזקניו וגו' עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים הלוים נושאי ארון ברית ד' חציו אל מול הר גרזים וגו' הרי שהלוים לא היו בכלל העולים אבל עמדו באמצע השבטים וע"כ שעמדו בין שני ההרים) הא כיצד זקני כהונה ולוי' למטה והשאר למעלה רבי יאשי' אומר כל הראוי לשרת לכהונה למטה והשאר למעלה. מדברי הרא"ם ז"ל:

יז והוא כאלו הגבול נסוג אחור לאחוריו מלפני הגזרן:

כד ולכן אמר ארור מכה רעהו בסתר ולא אמר מכה רעהו סתם כדי לרמוז בזה לשון הרע דאינו בגדר לשון הרע אא"כ הוא בסתר כמו שאמרו ז"ל בבא בתרא כל מילתא דמיתאמרא באפי מרא לית בה משום לישנא בישא:

פרק כח

ד (ד"ה עשתרות) אין ר"ל שעשתרות מענין עושר. שהרי סיים כעשתרות הללו שהן בסלעים חזקין אבל ר"ל שרז"ל פירשו שלכך נקראו עדרי הצאן עשתרות רפי שמחזיקות את בעליהן ע"י העושר הבא מהם:

ה לפירוש הראשון נקראו הפירות טנאך על שם שהנחתן בטנא והוא כדרך לשון בני אדם בברכה וקללה לתפוס בלשון את הכלי שמונחים בו הדברים אשר יברך או יאור ולפי זה פירוש משארתך העיסה על שם שמונחת במשארה ולפירוש הב' פירוש טנאך ומשארתך הדברים הרחים והיבשים לפי שהדברים הלחים כגון תירוש ויצהר מונחים להסתנן בטנא והיבשים כגון פירות מונחין בשאר כלים ונשארין שם שאינם זבין מהן והוא ג"כ על שם הכלי מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:

ו רד"ל שגם הנקיות מחטא בכלל ברכה זו עפ"י הרמז:

כב (ד"ה עד אבדך) ר"ל שאבד בלה"ק איננו פעל יוצא שיסור לומר פלוני אבד את החפץ שזה מבטא כוזב כי באמת מעל אבד בלה"ק הוא פעל עומד ונופל על החפץ. ולכן יאמר העברי פלוני אבדה לו החפץ או אבדה ממנו החפץ כמו ותאבדנה האתונות לקיש אבי שאול וגו' (שמואל א' ח') וכן לכר אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה וגו' (סדר תצא). וכן הוא פירוש עד אבדך במקום דזה שתהי' אתה האבוד והכלוי ולכן תרגם ג"כ אונקלוס עד דתיביד שהוא ג"כ להוראה זו שהרי תרגם ג"כ בפסוק הנזכר לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו די תיביד מיני' ומלת מיני' יורה שפעל אשר תאבד איננו אחיך רק על האבדה כן הוא המנהג בלשון העברי אבל על דרך לשון בני אדם המנהג לומר פעל אבד ע"ד פעל יוצא כי נשכח ממנו הלשון בזמן הגלות וישתמשו בפעל אבד כאלו הוא יוצא ויאמרו שפלוני אבד את החפץ ועל החפץ יאמרו שנאבד בבנין נפעל. ולכן כתב רש"י ז"ל כאן תרגום עד דתיביד כלומר עד אבוד אותך ר"ל שהרי לא פירש אונקלוס מה יאבד כי הכוונה באמת שהוא בעצמו הנאבד לפי שהוא פעל עומד ע"ד. וביאר זה רש"י ז"ל מבטא הנהוג שהכוונה עד אבוד אותך כנ"ל ביאור דבור זה:

כג מה שלא פירש"י ז"ל הענין הזה מיד בפסוק ך' המתחיל ישלח ד' בך וגו' שגם משם הוא מוכרע שמשה מפי עצמן אמרן לפי שרש"י ז"ל רצה לבאר בזה סבת החלוף במין קללה שבפסוק שלפנינו מקללה זו שבסדר בחוקותי כמ"ש דש"י ז"ר להלן בדבור זה. ששם נתן הברזל לשמים והנחושת לארץ וכאן בא בהפך לכן הביא רש"י ז"ל ראי' מפסוקים הקודמין שמשמע לשונם שקללות הללו שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן ועם זה מיושב החלוף הנ"ל כמו שביאר להלן ודע ששני נקודות ההפסק שבאו בדפים באמצע הדבור לפני מאמר ידבק ד' בך הוא בטעות והכל דבור אחד

כז ר"ל ולכן אמר בשחין מצרים ולא אמר בשחין סתם:

כט פירש עשוק מן כי התעשקו עמו הנאמר בסדר תולדות:

כ ר"ל מה שכנה ישכבנה בלשון ישגלנה הוא תקון סופרים וביאור ענין תקון סופרים כבר ביארתי באורך בסדר וירא בפסוק ואברהם עודנו עומד לפני ד' קחנו משם:

לז ופירוש והיית לשמה לנושא השמה אף שאין המקולל עצמי המשתומם רק אחרים הם המשתוממים:

מב הנה רש"י ז"ל פירש בכאן כי פעל יירש הוא מענין עוני ורישות והיא על דרך זה כי פעל ירש הוא משתתף לנחלה וירושה ולגירושין ושלוח ולעוני ורישות וכשיבוא לענין הראשון יבוא בקל ע"ד גזרת נחי פא יוד וכמו שיאמר מן ינק אינק תינק כן יאמר מן ירש אירש תירש וכשיבוא לענין השני יבוא בהפעיל להוריש גויים גדולים ועצומים וגי' ויורש את האמורי וגו' וכשיבוא לענין השלישי (כי שם רש הוא ג"כ מגזרת נחי פא יוד כמו שיתבאר להן ומשקלו א"כד על) יבוא פעם בקל כמו פן חורש אתה וביתך וגו' בסדר ויגש) שבא ע"ד השלמים בחלוף היוד בויו ופעם בהפעיל כמו ד' מוריש (על שקל מודיע מן ידע) ומעשיר. וכאן ביאר רש"י ז"ל שיירש הצלצל הוא ג"כ מענין רישות ובא א"כ לפ"ז ג"כ ע"ד השלמים בהראות היוד (כי מדרך גזרה זו לבוא לפעמים בהראות היוד (כמו היצא אתך בסדר נח) ועל שקל בנין הכבד הדגוש וכמו שנאמר בבנין זה בהעתיד יפקד תפקד כן יאמר ע"ד השלמים מן ירש יירש. ובא יוד פא דפעל בקמץ לתשלום הדגוש באות אהחע"ר. והנה לא רצה רש"י ז"ל לפרשו מענין ירושה כי כנ"ל יאמר תמיד על היורש בקר שהוא ירש את הממון וא"כ הי' לו להנקד יירש הצלצל כי הצלצל הוא היורש במקום זה וכן כתב רש"י ז"ל שאין לפרשו מענין גירושין שא"כ הי' לו לכתוב יוריש הצלצל בהפעיל. וביאור דבריו ז"ל דבאמת מצאנו הרבה פעלים הדומים בהיותם יוצאים או עומדים ובאו בכל זאת פעם בקל ופעם בכבד ופעם גם בהפעיל וע"ד זה נוכל לומר ג"כ שאף שנמצא בהיותו יוצא לשני בבנין הפעיל כמו ד' מוריש ומעשיר בכל זה נוכל לומר ג"כ שבא ג"כ בבנין הדגוש במקום זה. אבל אין לומר כן אלא בפעל שהוא בדמיון פעל ירש שלפנינו שמציאותו על המעט בהפעיל במקרא ובדמיון פעל כזה אינו רחוק לומר שבא פעם ע"ד בנין אחר אכל בענין הורשה וגירושין שבא לרוב במקרא וכולם המה רק על תמונת ההפעיל רחוק לומר שבא רק במקום אחד על תמונת בנין אחר ואם יש לפותרו מהוראה אחרת יותר יש לנו לומר שרק לענין ההוראה האחרת ההיא בא הפעל הזה כן נ"ל לבאר דברי רש"י ז"ל כאן:

מז ד"ר שאין מם מרוב כל להוראת הסבה ויתפרש מפני רוב כל ויהי' שיעור הכתוב לפ"ז תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בזמן שהי' לך שמחה וטוב לב מפני רוב הצלחתך, שאין הפירוש הזה אמת שאין תנאי העבודה העושר וההצלחה אבל תנאי העבודה הוא השמחה אלא שלא תמצא השמחה במדוכה מעוני ודרישות הוא המונע ומטריד לרוב בני אדם מן העבודה השלמה זולתי בני עלי' המעטים אשר לרוב חשקם ודבקיתם בד' לא ירגישו בחצי הזמן ולא יפגע בהם טובו ורעתו ולכן צ"ל שפירוש מרוב כל ברוב כל והמם תחת הבית כמם ד' מסיני בא ואין מרוב כל דבוק עם בשמחה וטוב לבב אבל הוא דבוק עם עבדת את ד' אלקיך ושיעור הכתוב תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך עבודה תמימה בתנאי הראוי לה שהוא בשמחה וטוב לבב בעת היות לך רוב כל באין מונע ומישבית מן העבודה זהו פירש דבור זה. וכן פירש גם הרא"ם ז"ל:

מט ר"ל שדמיון פריחת הנשר כולל בעצמו. קרות התנועה ושאין שום שטן ומעכב לתנועה והביאה הפתאומית למחוז החפץ מאין מי אשר יפלל ביאה זו במקום הזה עד רגע בואו כי הנשר מרוב הגביהו לעוף וקלות התעופפו לא יתראה לשפלים פריחתו מרוב הגובה ומהירת הפריחה עד רדתו לנוח במקום עמידתו וכן לא ימצא שום סכסוך ומעצור שיעכב הר גבוה את פריחתו כי יגביה עוף מעל להרים הגבוהים אשר ער הארץ:

(ד"ה לא תשמע) כבר ביאר רש"י ז"ל במקומות הרבה כי שמיעה בלה"ק משותת לשמיעת האוזן ולהבנת הלב:

נב כי על הריסת החומה אין נופל לשון ירידה וע"כ שאין המכוון בזה הריסה ואינו משורש ירד רק משורש רדה מן לא תרדה בו בפרך וחסר בית השמוש ובתשלומו עד רדת בחומותיך:

נג ר"ל כי במצור ובמצוק אין הוראת הבי"ת לתואר ואיכות פעל האכילה וכמו עבדו את ד' ביראה וכן בטחו בו בכל לב כי בשמחה תצאון שבכל אלו תשמש הבית שבראש השם להורות שהשם הזה הוא תואר פעל שלפניו אבל אצל במצור ובמצוק האמור לפנינו תשמש הבית שבראשם להוראת הפכה כמלת מפני המורה סבה הגורמת וכמו שתשמש הבית להוראת הסבה התכליתית כמו ויעבוד יעקב ברחל שפירושו בעבור רחל כן תשמש ג"כ לסבה הגורמת כמו מפני ופירוש במצור ובמצוק מפני המצור ומצוק אבל לפי שהמצור אינו סבת הקרובה לפעל הזה רק המצור הוא סכת המצוק שהוא עקת רעבון שהוא סבה הקרובה להאכילה הזרה ההיא לכן ביאר רש"י ז"ל מחמת שיהיו צרים וכו' ויהיו שם עקת כו' זהו כוונת רש"י ז"ל כאן:

נד ר"ל שאין הרכות הנזכר כאן ענין אחר זולת העונג ונאמר שהרכות הוא הפך האכזריות לפי שפעל הזר הזה מתנגד להפנוק מצד האכזריות שבו ומתנגד להרבות מצד המיאוס שיש בו שבאמת זה אינו כי הרכות הנזכר כאן הוא נרדף להפנוק מפאת שני בחינות שישנם במדת הפנוק כי המפונק הוא רק מצד היותו בלתי יכולת לסבול כל דבר קשה לגוף והוא ענוג מצד היותו אוהב הדברים הערבים לחושים והביא רש"י ז"ל ראי' לזה ממ"ש להלן פסוק נ"ו אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרוך וע"כ ששניהם ענין אחד שטבע הזו אינו נמשך רק מן הפנוק לקושי דקרקע והעדר נקיותה והמפונק לא יסבור הקושי ואוהב הנקיות בגופו ומלבושיו ואף בנעליו אבר אין טבע זה נמשך מהעדר האכזריות והיותו לב רחמני:

בא"ד אעפ"י שהוא מפונק וכו' ר"ל כי וודאי משמעות הקללה ההיא שאעפ"י שהוא רך וענוג מ"מ תרע עינו באחיו וגו' מתת לאחד מהם וגו' ולהיות שביאר רש"י ז"ר מקודם כי הרכות והעונג הנזכר כאן שניהם על ענין הפנוק לבדו א"כ אין רוע העין הנזכר כאן הפך הנמשך מטבע הענוג כלל כי גם היותר מפונק יכול להיות רע עין ומה קללה היא זו לומר שהרעב יכבד כל כך עד שאפי' המפונק ירע עינו מתת לזולתו מהבשר לכן פירש"י ז"ל שהוא הפך הנמשך מטבע העגוג על דרך זה שימחק לו מרוב רעבון גם האכילה המאוסה ההיא עד כי תרע עינו וכו'. ודע עוד שהשני נקודות סימן ההפסק שבאו בדפוס לפני מתת לאחד מהם. וכן הציון פסוק נ"ה שבא לפני מאמר זה הכל ט"ס כי כולו דבור אחד ומאמר מחת לאחד אינו ציון התחלת הפסוק רק הוא מלשון רש"י ז"ל בעצמו עד כי תרע עינו בבניו הנותרים מחת לאחד מבשר בניו אחיהם אשר יאכל וכמנהג רש"י ז"ל להשלים כדרך המפרש את החסר מכח טבע הלשון והוא בכח המאמר לכן הוסיף על מבשר בניו מלת אחיהם וכן נקודות ההפסק שבאו אח"כ ודציון פסוק נ"ו תרל עינה הכל ט"ס וכן תחת תרע עינה צ"ל שם תרע עינו והכל דבור אחד מן התחלת דבור זה שלפנינו עד מאמר וביתר בניו אשר יותיר ששם הוא התחלת דבור אחר בא"ד דבר אחר כו' ר"ל שאעפ"י שהוכיח רש"י ז"ל מקודם שהרכות והעונג הנזכר בפסוק נ"ו הוא ענין א' מ"מ כ' רש"י ז"ל שאף שהרך והעונג הנזכר בפסוק נ"ו מוכרח היות שניהם מענין הפנוק לבד מ"מ הרך והעונג הנזכר בפסוק שלפנינו יש לפרש היות הרכות ענין אחר זולת העונג והוא הפך האכזריות. ולפ"ז מה שאמר אח"כ תרע עינו וגו' שע"כ משמעותו שהוא הפך הנמשך מצר טבע הרבות והעונג ויתפ"ש ההפך דזה לפי טבע כל אחד מצד העונג יתפרש כמו שביאר רש"י ז"ל מקודם בדבור זה אעפ"י שהוא מפונק וכו' יומתק לו וכו' ור"ל שהוא הפך הנמשך מצד מיאוס האכילה ההיא ומצד הרכות שהיא החסרה יתפרש אעפ"י שהוא רחמן מרוב רעבתנות יתאכזרו וכו' ור"ל מצד האכזרית שבפעולה ההיא וכבר ביארתי ג"כ לעיל ששתי נקודות ההפסק שבאו בדבור זה לפני תרע עינה הוא ט"ס והכל דבור אחד עד הציון וביתר בניו ובמו תרע עינה הוא ט"ס וצ"ל עינו לפי שמוסב על פסוק ג"ד שלפנינו:

(ד"ה וביתר) כבר כתבתי במקומות הרבה שדרך רש"י ז"ל להשלים החסר והוא ככח המאמר:

נז ולפ"ז פירוש ובבניה אישר תלד. שתלד אותם בעתיד ור"ל שכן ימשך הענין ההוא גם בבנים שתלד בעתיד:

נט ר"ר והוא כמו והפדה ד' בין מקנה מצרים ובין מקנה ישראל בסדר וארא והוא ענין אחד עם פלא ועם פלאי שתדבר דהיוצא מהיקש הטבעי הן במהותו כמו שיהפכו המים לדם ד"מ שעל זה הונח שם פלא והן במדרגתו כענין מקרה איוב שנהפך עליו תיר תכלית הצלחה הזמנית לחכלית הרע הזמני הוא נבדל ממנהג הטבעי החסידי. וכן נעלם ומכוסה מאתנו סבת התהוותו:

(ד"ה ונאמנות) והוא הגיון ומבטא הלצית שהיסורין שהם שלוחי הדין נאמנות לקיים שליחותן לבוא על המיוסר ובזמן שראוי בואם:

סא ר"ל ואינו מענין העלמה משורש עלם רק מן עלי' מן עלה והמם אינה שרשית רק לכינוי הפעול על רבים נסתרים:

סב מלח אחת לפעמים יתפרש על הסבה הגורמת כמלת יען כמו ולו תהי' לאשה תחת אשר ענה ובמקרא שלפנינו לא יתפרש על הסבה כי אין הרבוי כאן סבה להתמעטותם אבל יתפרש לחלוף מועטין חלוף מרובין כמו שלם ישלם שור תחת השור והוראת המלה הזאת בכולל הוא ההתנגדות וההפך מן הקודם ד"מ עונג תחת צער או בהפך לקיחה תחת נתינה או בהפך וכיוצא בזה ואם יהי' הקודם סבה הגורמת על המקביל הנמשך ממנו תורה על הסבה הגורמת בכלל גם אם אין הנמשך מתנגד ומקביל אל הקודם כמו יען אשר עשית וגו' ולא חשכת את בנך וגו' כי ברך אברכך וגו' ושם אינו נופל מרת תחת אבל מלח תחת אם יורה הסבה הגורמת צריך להיות המסובב מקביל ומתגנד לסבתו ואם לא יחי' הקודם סבה הגורמת אז יתפרש חלוף:

סג שורש שש הוא מנע"ו כמו קם וכשהוא פעל עומד יבוא בקל ישוש בויו כמו יקום בקל מן קם וכשיעבור הפעל אל זולתו יבוא בהפעיל ישיש ביוד כמו שנא' בהפעיל מן קם יקים לכן פירשו ז"ל בדרש הוא אינו שש אבל משיש אחרים. ומה נעימים דבריהם ז"ר שאין שמחה לפני המקום ב"ה ביסור בריותיו וכיוצא בזה אמרו ז"ל אצל שביעת ים סוף מעשה ידי טבעו בים ואתם אומרים שירה לפני. והדברים ראויין לאומריהן ז"ל אבל על דרך הדקדוק כתבו המדקדקים ז"ל שפעמים הפעל הזה עומד גם בהפעיל כמו שישו אתה משוש כל המתאבלים עליו כ"כ הרד"ק ז"ל הובא ברא"ם:

סד כי אין היסורין גורמין עון אבל תכלית ביאת היסורין הוא למרק עון:

סו ורבותינו דרשו כו' ור"ל כי מי שאין לו שדה וסומך לקנות תבואה מן השוק חייו בספק פן בזמן העתיד לא יהי' לו דמים ומי שאין לו דמים לקנות תבואה וסומך על הפלטר עליו נאמר ולא תאמין בחייך כי בכל יום ויום יפחוד ממחסור כן פירש"י ז"ל בסוטה פ' עגלה ערופה:

סז לפי שהצרות מתגברות בכל יום לפיכך בכל יום יהמה לבו ויאמר לשוא הייתי מתאונן על יום שעבר כי בערך הצרות של היום היום העבר הי' טוב מן היום הזה כן ביאר רש"י ז"ל בדבור שאחריו:

סח כי אם לא יבואו שם בשבי' שיוליכו אותם השובים אותם מה קללה היא זו מדברי הרא"ם ז"ל ופשוט:

(ד"ה והתמכרתם) כבר ידוע כי ההתפעל ישמש לפעמים על המתדמה כמו יש מתעשר ואין כל וגו' וכיוצא. וע"ד זה בא כאן והתמכרתם כי לא יתכן לפרש שיהיו נמכרים באמת כמו שביאר רש"י ז"ל להלן בדבור שאחריו ופשוט:

פרק כט

ג לבאר דבור זה נאמר שהוא הוצעה למ"ש רש"י ז"ל להלן פסוק ואו. ובמ"ש רש"י ז"ל כאן בדבור שלפנינו וכן במ"ש רש"י ז"ל להלן פסוק ואו יתבאר כל המשך הפרשה הזו עד סוף הסדר וכפי הנראה שאחר שקרא משה לפני ישראל את ברית התוכחה הזו קרא להם אמר שמע עתה ישראל אשר אומר אליכם עור אחרי הפסק הקריאה הזו והחל בפרשה זו אתם ראיתם וגו' עד סוף פרשה שלפנינו ואח"כ פרשת אתם נצבים וגו' ומ"ש כאן ויקרא משה אל כל ישראל. לא שכנסם שנית אחרי הפרדם. שהרי אמר להלן בסוף הפרשה ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו' דמשמע שהי' אמירת פרשה זו וקריאת דברי הברית הכל במעמד אחד ועוד מדקאמר להלן בראש סדר שאחריו אתם נצבים וגו' לעברך בברית וגו' דמשמע שבכנוס זה עמדו בברית. אבל הכוונה במה שאמר כאן ויקרא משה וגו' אף שהי' הכל במעמד אחד וכבר היו מכונסים מקודם לכן לשמוע דברי הברית. לפי שהיו דברי הבריח מאמר משה בשליחות הקב"ה. אולם זה המאמר שלפנינו הם דברי משה ע"ה מעצמו ומפני בך הי' הפסק בין המאמרים נופל בזה לשון קריאה לפי שאחרי שכלה משה קריאת דברי הברית הי' הפסק מועט להכין את ישראל לשמוע דבור משה שאחריו ובזה נופל קריאה שנית לומר אחר ששמעתם דברי הברית. שמעו עתה בני מה שאני מזהיר אתכם ע"פ דברי הברית הזאת ויש לפרש עוד שאין מוקדם ומאוחר בתורה ותחלה ספר לנו גוף דברי התוכחה שנצטוה משה לומר לישראל ועתה בראש פרשה שלפנינו ספר איך קרא משה לכל ישראל יחד להכניסם בברית וטרם קריאת דברי הבריח הקדים להם פרשה שלפנינו ופרשת אתם נצבים. שהפרשיות הללו מזהירות בקבלת דברי הברית ואח"כ קרא לפניהם כל דברי הברית הכתובים למעלה והנה לאופן הראשון פרשיות הללו הם חתימה לדברי הברית ולאופן השני פרשיות הללו הם הקדמת דברי הברית אח זה ראיתי להקדים לקשור פרשיות הללו עם הקודמת, אף שאין זה משתמש לבאר דברי רש"י ז"ל. ועתה אבוא לבאר דברי רש"י ז"ל בכל הפרשה שלפנינו ונאמר כי המשך פרשה שלפנינו יורה שבא משה לומר לישראל או בחתימת דברי הברית או בהקדמת דברי הברית כפי כל אחד משני הפנים הנ"ל שהחיוב עליהם לקבל על עצמם דברי הברית. מפני הטובות שעשה המקום ב"ה עמהם והם הנסים הגדולים שהיו ביציאת מצרים והטובות שהיו להם בעוד לכתם במדבר ובירושת ארץ סיחון ועוג. אבל אם זאת לבדו כוונת הפרשה יקשה. א' שרפי זה המאמר הזה קצר מאוד וכבר הקדים משה בסדר דברים. ברוחב הלשון לערוך לפניהם חסדי המקום ב"ה עמהם וחיוב העבודה וכאן אמר זה בקוצר בדברים אחדים ואם בא המאמר הזה לכוונה זו לבד. לא יאות בזה הקצור ולספר בכלל. שהרי הוא מאמר מזהיר ומעורר לקבלת דברי הברית. ב' מדוע הצריך להזכירם שוב שנית בחובת קבלת עבודת ד' אשר הפליא חסדו עמהם. אחרי שכבר הוכיחם בהמראתם לנגד הבורא ית' עם כל רוב טובו עמהם ואחרי זה אין מצורך עוד רק לעורר לבם ע"י הברכה והקללה שיקבלו עליהם מצותיו ית'. ג' מה שבא כאן באמצע המאמר פסוק ולא נתן ד' לכם לב לדעת וגו' שעפ"י הכוונה הזו. ר"ל חובה קבלת המצות מפאת חסדי המקום ב"ה אין לו התקשרות כלל עם המשך המאמר ואין לו מובן כלל לאיזה צורך בא המאמר הזה. ד' גם אם נאמר שבא הפסוק הזה לעצמו מבלתי התקשרות עם שלפניו. יותר הי' ראוי להיות מקומו אחרי כלות ספור כל החסדים. לומר שעם כל החסדים ההם בכר זאת ולא נתן ד' לב וגו' והוא בסוף הפרשה לפני פסוק האחרון ושמרתם את דברי הברית וגו' לכן עפ"י ההערות האלה פירשו חז"ל שהמאמר הזה הבא להזהיר על שמירת דברי הברית עיקרו לא בא להזהיר מפאת החסדים שעשה הבורא ית' עמהם רק מפאת ההשנה שנשלמה להם עתה יותר ממה שהיתה בהם קודם זמן כריתת הברית. ובא לומר להם שעד כה בהיותם ממרים למקום הגיע להם העונש כפי מדרגתם בהשגה. ולא נמשך להם העונש זמן רב שיגיעו קרוב לכליון והפסד האומה רק הי' עונשים במדבר לאט ולשעתו. לנוע במדבר להמית החוטאים ולקיים זרעם למען יהיו לגוי אמנם עתה כאשר הבשילו תבונותיכם והגעתם להכרה השלמה אין לכם התנצלות וטענה עוד. ואם לא תאבו לשמוע לדברי הברית אז תהי' סרה אחריתכם. כי יבואו עליכם דברי הקללה. ותגיעו קרוב לכליון והפסד ותגלו מארצכם ותהיו מפוזרים בין העמים והייתם למשל ושנינה וארצכם תהי' שממה כאשר האריך בזה בסדר נצבים. ועפ"י כוונה זו יתקשר המאמר היטיב שתחלה החל לומר אתם ראיתם וגו' בארץ מצרים וגו' המסות הגדולות וגו' ואח"כ אמר ולא נתן ד' לכם לב לדעת וגו' כלומר שעם כל החסדים הגדולים שהתחסד הקב"ה עמכם. ועם כר הנסים והנפלאות אשר היו מקושרים עם הטובות ההן בכל זאת רא נתן ד' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע. ואין הפירוש כפשוטו שלא ידעתן הנסים והטובות, דהן רא ראיתם אותם ולא שמעתם מזה רק הוא דרך משל והכל כנוי על ההשגה. לא לבד שרא התבוננתם מתוך הפלאות החסדים ההם מה שיש להתבונן מזה להקיש מן הנראה על הבלתי נראה וכמאמר המשורר ע"ה דרך התור הן הכה צור ויזובו מים הגם לחם יוכל חת וגו'. אבל גם הנראה והנשמע כאלו לא ראיתם ולא שמעתם כי לא עשה שום רושם בנפשכם להתעורר אל האהבה והיראה והכרת הטובה. עד היום הזה שהגעחם למדרגת ההשגה ולפי שמתחלה לא נגמרה השגתכם ולא הגיע בימים ההם העת לנחול את הארץ כי לא הייתם זכאים לכך והי' מן הצורך לצרף אתכם עוד במדבר. כי אם תגיעו אל הארץ בטרם זמנה לא תסבול אתכם וחקיא אתכם מיד בשגיון דעתכם. וחטאתיכם ומעשיכם במדבר יוכיחו על זה לתכלית זה הייתי מוליך אתכם במדבר ארבעים שנה ובמשך הזמן הזה הי' מתנהג עמכם השי"ת כמנהג האב עם בנו הרך אשר לא גמל פרי תבונתו עדיין כי ייסרהו לעתים במרדו:

ובכל זאת שמאל דוחה וימין מקרבת ויכלכל כל מחסוריו כי ייחר עדיין כי יציין שכלו והי' לאיש כן הספיק הקב"ה כל צרכיכם במדבר האכירכם את המן ובגדיכם ונעליכם רא בלו מעריכם. אמנם עתה בהיות לכם לב דעה לדעת את ד'. הגיע תור להביא אתכם לארץ וזה ראשית ירושתכם כי באתם אל המקום הזה וכבשתם ארץ סיחון ועוג. לזאת אני מזהיר אתכם כי אם תמרודו במקום עוד. לא יהי' עונשכם כעונש אבותיכם הולכי מדבר כי אין לכם התנצלות עוד. כי כבר דעתכם שרמה ועונשכם יהי' עזיבה והכרתה וגלות כמנהג האב עם בנו אשר בראותו שגם אחרי גדר לא יעזוב אולתו ומרדו ישליכהו מעל פניו כי יאמר נואש ואפס תקוה עוד וכל העונש הזה מבואר בדברי התוכחה. לכן, ראו עתה כבר בא מועד להביא אתכם לארץ כי כבר נשלם דעתכם כזאת ותבואו אל המקום הזה וגו' כי יצאתם מימי הבחרות לימי הגדלות ואין לכם טענה עוד. רכן ושמרתם את דברי הברית הזאת למען תשכילו וגו' כי אם תמאנו ומריתם מרה יהי' אחריתכם כאשר האריך אח"כ בפרשת נצבים. ועתה מה נכון קשור הכתובים תחלה אמר אתם ראיתם וגו' המסות הגדולות וגו' ובכל החסדים והנפלאות ההם לא נגמר שכלכם וזהו האמור אח"כ ולא נתן ד' לכם לב לדעת וגו' כאשר ביארתי למעלה באורך לזאת רא הגיע עדיין העת ועונה להכנס לארץ. לכן ואולך אתכם במדבר מם שנה לצרף אתכם ועם כל מרייכם הספיק השי"ת ערככם שם במן וקיום שמלותיכם למען היות לכם שארית ותהי' לגוי גדול ועתה אחרי משך הזמן כאשר בשל שכרכם והגעתם לימי הגדלות. החל השי"ת להביאכם לארץ. וזהו ותבואו אל המקום הזה וגו' ונתנה לנחלה וגו'. עתה עתה הנני מזהירכם כאשר פסקה התנצלותכם. והנכם אנשי דעת וחכמה ושמרתם את דברי הברית וגו' וכנ"ל. זהו עיקר כוונת המאמר. ועם הכוונה הזאת בא ג"כ זכר החסדים חסדי המקום וחיוב העבודה מצד זה. אבל הוא כוונה טפלית וכדרך המדבר החכם אשר בדרך דבורו למול כוונה מיוחדת ישא על שפתיו מדי דברו הערה לכוונה אחרת המועלת ג"כ והנה הארכתי עד כה בבאור זה. זהו לפי פירוש השני שזכר רש"י ז"ל להלן פסוק ואו שהוא מזהיר בשמירת דברי הברית. מצד שלמות ההשגה שהגיעה להם. אבל כאן בדבור שלפנינו פירש"י ז"ל באופן אחר שהוא מצד שלמות המדות הכרת חסדי המקום. וכוונת המאמר על דרך זה אתם ראיתם וגו' המסות הגדולות וגו' ובכל זה ולא נתן ד' לכם לב לדעת וגו'. ר"ל לידבק במקום ולהכיר חסדיו עד היום הזה שאני מתבונן בכם תקון נפשכם לדעת ולהכיר טובותיו ית' וזה יתן ללבי פרי תקוה כי תהיו לגוי קדוש ראוי לקבר טובת האלקים ית' ואורם עד כה ואולך אתכם במדבר וגו'. ר"ל שהייתם נעים ומטולטלים במדבר והייתם צריכים לחסדי השי"ת. הספקת המן והתמדת קיום כסותכם. לבל ישלוט בם הרקבון וכליון במעמד הזה פקחתם עיניכם לדעת מה רבו, חסדיו ית' וזאת הוליד בכם הדבקות. אבל עתה ותבואו אל המקום הזה וגו' ירוא ירא אנכי פן השבע והעושר והכבוד ויקר ישיא לבכם ותשכחו כי ד' הוא המטיב לכם. כי ידמה לכם כאלו אינכם נצרכין לחסדיו עוד. לזאת אני מזהירכם ושמרתם את דברי הברית ואם לא יימר אחריתכן באשר האריך בסדר נצבים זהו מה שראיתי בקש שכרי בבאור דברי רש"י בפרשה זו שלפנינו

ו כבר ביארתי בסמוך כל דבור זה בשלמות ולא נשאר להוסיף עוד זולתי שמכאן עד סוף הפרשה הכל דבור אחד וב' נקודות ההפסק שבאו שני פעמים לפני מאמר ושמרתם את דברי הברית הוא טעות סופר:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה