אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר חיי שרה › פרק כג

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר חיי שרה · פרק כג

סדר חיי שרה

א ר"ל לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל ולא האחדים והעשירות לבד והמאות לבד כמנהג הכתוב בכל מקום ויחי ירד שתים וששים שנה ומאת שנה. ש"מ לדרשה ולומר לך שכ"א נדרש לעצמו בת כ' כבת ז' ליופי. ובת מאה כבת כ' לחטא שהרי אין ב"ד שלמעלה עונשין אלא מבן כ' ולמעלה ואף שכתב רש"י ז"ל בפ' בראשית שקודם מתן תורה אין ראוי לעונשין עד היותו בן מאה מ"מ הכתוב הודיענו בזה שאף לפי הזמן שאחר מתן תורה שהעונש מבן עשרים ולמעלה אינה ראויה לעונש כל ימיו רפי שלא חטאה ואם תאמר הא מדלא כלל האחדים והעשירות כאחד כמו גבי ירד דרשינן שנה שנה לחלק משמע ואיך ילפינן מיני' ההשוואה בת כ' כבת ז' ובת מאה כבת עשרים והוא הפך המשמעות. י"ל דהך שנה שנה דמשמע לחלק היינו כפי החלוקה הטבעית שאין השנים שוות באיכותן דלפי הטבע הנהוג אין היופי של בת עשרים כיופי בת שבע ואין בת מאה נקיה מהעונש והעון כבת עשרים. ולכך כתב שנה בכל כלל לעורר על הבחינות הללו כפי החלוקה הנוהגת ולומר שאצל שרה לא היתה החלוקה ההיא. וז"ש רש"י ז"ל לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל לומר לך שכל שנה נדרש לעצמו כו' ר"ר שלכך כתב לך הכתוב בכל כלל שנה לומר שכל שנה וכלל הוא לעצמו שאינו שוה לכלל האחר לפי בחינתו הנדרשת אבל אצל שרה אמנו ע"ה לא היה כן:

(ד"ה שני) ר"ל שמ"ש כאן שני חיי שרה למילתא אחריתא אתי שכולן שווין לטובה. ור"ל כמו שפי' ביפה תואר שכולן שווין לטובה בעושר ונכסים וכבוד ובריאות הגוף:

ב מקרא מלא דוא ביהושיע י"ד. ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים הרי מבואר מזה ששם ארבע משותף לשניהם אל העיר ואל הענק המושל בה אך להיות ארבע הוא שם מספרי התעוררו חז"ל למצוא טעם לשם ההוא איך יפול על העיר והמושל. ולזה אמרו ז"ל שאיננו שם עצם רק שם התואר ועיקר קריאת שם ארבע הוא אל העיר ע"ש ארבעת הענקים שהיו בתוכה או ע"ש ארבעת הזוגות שנקברו בקרבה. ולזה נקרא המושל בה ג"כ בשם ארבע ע"ש עירו זהו מה שנ"ל בזה:

(ד"ה ויבוא) כבר כתב רש"י ז"ל בסדר וירא שבזמן העקידה היה אברהם דר בחברון. ולזה אמרו ז"ל מהיכן בא כלומר והלא גם הוא היה בחברון. ותירצו בדרש מהר המוריה בא ור"ל כמ"ש רש"י ז"ל בסוף סדר וירא שאף שכתוב אח"כ ויישב אברהם בבאר שבע רא ישיבה ממש כו' ולפי שעיקר הליכתו מחברון היה כדי שילך להר המוריה ראוי שייוחס שובו משם לחברון ג"כ להר המוריה. לכן אמרו חז"ל מהר המוריה בא ולא אמרו מבאר שבע בא. אבל רש"י ז"ל כתב מבאר שבע בא לפי שישב בבאר שבע בנתים בין שובו מהר המוריה ובין בואו לחברון. וגם שע"כ שהשמועה ממיתת שרה לא הגיעה אליו עד אחרי שבתו בבאר שבע ולא היה מתעכב אחר השמיעה כלל לבוא ולספדה לכך תפס רש"י ז"ל מקום השמיעה ואמר שמבאר שבע בא. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה לספוד) דרך הכתובים לגמור ראשונה ספור מעשה האבות וקורותם עד מותם ולספר אח"כ מעשה הבנים. ואף שקצת המקרים המסופרים מן הבנים היו קודם מות אביהם לא יחוש הכתוב לסדר הזמני רק לסדר הנושאים המסופר מהם. וכבר אמרו חז"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה ואין כוונתם ז"ל שהתורה לא תקפיד על הסדר כלל רק שלא תקפיד על הסדר הזמני. ויש לה סדר אחר ד"ר לא סדר זמני המקרים רק סדר בעלי המקרים. מתחלה קורות האבות ואח"כ קורות הבנים וכיוצא בזה למבין ולא לבד בספור מקרה האבות ובניהם אחזו הכתובים את הסדר ההוא כי בכל מקום יגמרו ספור המקרים לאיש שהחלו לספר ממנו לפי שהחלו לספר ממנו, ואף שקצת מקריו היה אחרי המאורע שיספרו אח"כ והוא כלל גדול בתנ"ך וכבר דבר ג"כ הרשב"ם ז"ל קצת מזה וגם הרמב"ן ז"ל הלא בספרתם. ולכן התעוררו חז"ל כאן שלפי הסדר הזה היה לו לספר מיתת שרה מיד אחרי ספור את לידתה לידת יצחק ושלוחה את הגר וישמעאל ואח"כ היה לו לחזור ולספר מנסיון אברהם בעקידת יצחק ושלוחו לאליעזר לאדם נהרים. או שהיה לו לסמוך מיתת שרה למיתת אברהם ולא להפסיק בעקדת יצחק ולספר מיתת שרה תיכף סמוך לה. ואף שהיה מותה סמוך לעקידה שהרי כבר הודעתיך שלא בחרה התורה סדר הזמני רק בסדר בעלי המקרים. ולכן למדו מכאן שבא הכתוב ללמדנו בזה שלא היתה מיתת שרה סמוכה בזמן לבד לעקדת יצחק אבל העקדה היה ג"כ נסבה אליה שע"י בשורת העקדה כו'. ומה שהמתין רש"י ז"ל לפרש זה עד כאן ולא פירש זה לעיל אצל וחמת שרה וגו'. הטעם לפי שרצה רש"י ז"ל לפרש מקודם שסמיכות זמן מיתת שרה לעקדת יצחק מוכח ג"כ מקרא דויבוא אברהם וגו' שבא אברהם מהר המוריה ובאר שבע ואח"כ פירש בד"ה לספוד שהיתה העקדה נסבה למיתתה:

ד ר"ל שבזמן אחד נקרא גר וחושב בחלוף הבחינות. גר מצד היותו מארץ אחרת מארם נהרים. ותושב מפני שעתה כבר נתיישב עמהם. ושיעור הכתוב אף שאני גר בכל זה כבר נתיישבתי עמכם. וא"כ מן הדין עליכם לתת לי אחיזת קרקע לקבור מתי שמה. ואני אין לי אחוזת קרקע מכבר להיותי גר מארץ אחרת, וע"כ מפני שנתיישבתי עמכם כאן עליכם לסכור לי מקום לאחוזת קבר כל זה לפי הפי' הפשוט. אבל לפי הדרש שא"א שיהיה איש אחד גר ותושב פירשו גר בפער וחושב מחשבי (ד"ה אחוזת המקום הכרוי בארץ להשים בתוכו גוף המת נקרא קבר. ואין נופל בזה שם אחיזה שמשמעו אחוזת נחלה לדורות. לכן צ"ל כאן שהקרקע המוקצה לבית הקברות נקרא ג"כ קבר ע"ש סופו. ונמצא הרבה כיוצא בזה במקרא. וז"ש רש"י ז"ל אחוזת קרקע לבית הקברות ור"ל ששם קבר נופל כאן על הקרקע המיוחד לזה. ובזה נופל אחיזה להיותו קבורת כל המשפחה לדורות עולם:

ה והה"א כאן תמורת האלף כי אותיות אהח"ע מתחלפין כידוע:

ח (ד"ה ופגעו) פירוש מלת לי כאן לשון בשבילי.

ט ור"ל כמ"ש הראב"ע ז"ל. כי הפכו חפר ולא ריקן עכ"ל. וכן לשון מלא הנזכר אצל הזמן כמו מלאו ימיו או מלאו ירחים הוא ג"כ מענין שלמות ופשוט:

י כבר הארכתי בזה במ"א וכאן אקצר. נשען על מה שאמרתי מכבר שזהו ההבדל בין פעל העבר ובין הבינוני פעל בתוספת מלת הי' לפניו כי הבינוני פעל כוחו ככח שם התואר ומפני זה הוראתו מן הסתם על התפשטות הפעולה ההיא גם בזמן העבר למרחוק. אבל הפעל העבר יורה על הזמן העבר מקרוב וע"כ לפי שכתוב כאן ישב חסר ו'. א"כ תמונת המלה הזאת לפי הכתיב כתמונת פער העבר. ויורה א"כ העבר מקרוב. וז"ש רש"י ז"ל אותו היום מינוהו כו'. ואולם לאיזה תכלית הודיענו הכתוב זאת שישב מזמן קרוב. וע"כ להודיענו שלכבוד אאע"ה נתמנה שופט (ד"ה לכל באי) דממה שאמר קודם לזה בפסוק ז' וישתחו וגו' רבני חת וכן בפסוק שלפנינו אמר ג"כ באזני בני חת אין ראיה שבאו כולם, שאין הכוונה כל בני חת רק הראשים שבהם כי בברור לא דבר אברהם עם כל בני העיר רק עם הראשים וקרא הראשים בני חת להיותם הנבחרים מבני העיר לפקח על ערכם כדרך כל עיר ועיר. וכל מעשיהם כאלו הסכימו על זה כל בני העיר אבל כאן שהוסיף לומר לכל באי שער עירו. שע"כ פירושו כל הבאים מבני העיר מלבד הראשים. ובאמת שאין צורך להם כי עיקר המשא ומתן הוא עם הראשים ומה יתן ומה יוסיף לזה מה שהי' שם ג"כ במקרה שאר אנשים מבני העיר במעמד הזה. וע"כ שהכתוב משמיענו בזה כבודו של אברהם שהיו שם כל אנשי העיר כדי לגמור חסד לשרה:

יא (ד"ה נתתי) ר"ל שכן הוא מדרך הלשון לחזק את רעהו בהבטחת נתינת איזה דבר ולומר כבר נתתיו לך כלומר ידא בעיניך כאילו הוא מכבר בידך וא"צ לפרש שבא כאן העבר תחת העתיד דאין כן ממנהג הלשון בהגדה פשוטית:

יג מלת אך הוראתו בכל מקום או מיעוט האמור למעלה או מיעוט האמור להלן. וכאן הוא מיעוט האמור למעלה ובקש שישמע עפרון אליו שיקח ממנו כסף מקנתו ולא שישמע הוא לעפרון לקחת ממנו השדה בחנם:

(ד"ה נתתי) גם פה יישב רש"י ז"ל העבר שרא יתכן כלל בהגדה פשוטית ואין לפרש כאן כמו שפירש"י ז"ל לעיל. יהא בעיניך כאלו הוא בידך מכבר לפי שאין נופל לומר כן זולתי בהבטחת מתת איזה דבר שישתוקק לו חבירו אבל כאן שהיה עפרון מבקש ליתנו לו חנם מלמכור לו כפי מאמרו אין כאן הבטחת טובה שיפול עלי' הלשון הזה. לכן כתב רש"י ז"ל שבא כאן העבר על שם ההכנה שמוכן אצלו המעות וכאלו כבר נתונה לו, והוסיף רש"י ז"ל לבאר עוד המובן מן הלשון הזה ואמר והלואי כו'. ר"ל שזהו המובן מן הלשון הזה במ"ש נתתי כסף וגו' ולא היה לו אלא לומר קח ממני כסף השדה ואקברה מתי שמה שהרי כל עיקר כוונתו לבקש ממנו שיקח ממנו דמי השדה ולא הי' חפין במתת חנם ומה רצה באמרו מקודם שכבר הכסף מוכן בידו אלא למדנו מזה חשקו העצום של אברהם שהי' חפין למהר בקניית השדה. ולזה אמר לו אך אם אתה לו שמעני נתתי כסף השדה קח ממני ואקברה וגו' וענינו כאומר בי אדוני אל תעכבני בהפצרות ועקושים. הכסף כבר מוכן מנוי ושקול אצלי קחנו נא ממני ואקברה את מתי שמה. וז"ש רש"י ז"ל והלואי כו'. ר"ל זה מובן הלשון הנ"ל נתתי וגו' ובחנם דחק הרא"ם ז"ל כאן כי הכל כוונה אחת:

טו ר"ל הסכום הזה אינו חשוב לעכב על ידו הקבורה בין שני אוהבים כמוני. והוסיף רש"י ז"ל לומר אלא הנח את המכר וכו' והוא בעבור הו' ואת מתך קבור. והוראתה הקשור ומתיקון הלשון ויופיו לקצר במאמר והו' תשלום החסרון ובאה לקשר ענין מחשביי והענין הזה מובן ע"י הו' לבדו שהחסרון ההוא בכוחה. ובפ' מקץ וכן במקומות אחרים תמצא עוד דוגמאות כאלו כמו שבא בביאורי שם לדבורי רש"י ז"ל במקומות ההם ולזה כוון רש"י ז"ל גם כאן שמאמר החסד והוא אלא הנח את המכר הוא בכח הו' דואת מתך קבור

טז לפי שיש מקום שקליהם גדולים והם קנטרין וכאן נאמר עובר לסוחר שמשמעו שמתקבלים בשקל בכר מקום. א"כ ע"כ שנתן לו קנטרין גדורים:

יז לפי הדרש מאמר ויקם שדה עפרון וגו' לפני ממרא הוא מאמר פסוק בפ"ע והוא כלל ואחריו פרט השדה והמערה וגו' בכל גבולו סביב. ואח"כ בא פסוק אחר לאברהם למקנה וגו' ואיננו מוסב ער תחלת הפסוק שלפניו ויקם שדה עפרון וגו' ואמנם הכרח פירושם זה ז"ל לפי שמפסיק הפסוקים הפסיק בין הדבקים ובא מאמר לאברהם למקנה וגו' בפסוק בפ"ע. וזה יורה שמאמר הזה אינו דבק בטעם עם ויקם שדה עפרון וגו' שבתחלת הפסוק שלפניו. ולכן בפסוק ויקם השדה וגו' דלהלן לא דרשו בו כלום. ואמנם כתב רש"י ז"ל שהדרש לא יכחיש הפשוטו ודרשה זו רמזה המפסיק במה שחלק מאמר ויקם שדה עפרון וגו' ומאמר לאברהם למקנה וגו' לשני פסוקים. ומובן הפשוט במקומו עומד שמאמר ויקם שדה עפרון דבוק עם מאמר לאברהם למקנה יד ר"ל בית בכר הוא במקום בתוך כלומר בקרב וענינו במעמד כולם. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור מעט:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה