אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר וישלח › פרק לב

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר וישלח · פרק לב

סדר וישלח

ד ודייקו זה בב"ר הובא ברא"ם מן הסמיכות מדסמיך לי' לעיל בפרשה שלפני' ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה וגו' ומי יבוא בסודם זולתי השרידים כי איננו כמשמען:

ה בדבור זה אכלול כל דבורי רש"י ז"ל שבפסוק זה. כי כולם יסודתם דבר אחד כמו שתראה בסמוך. והנה כל דברי השליחות הזה מיעקב לעשו מוקשה מאוד לפי שטחיות ההבנה. והנראה מלשון המפרשים ז"ל שהרגישו קצת בקושי זו אלא שעלתה לה מעט תרופה בדבריהם ז"ל כאשר יעויין בפירושיהם. כי הנה לפי המובן מפשוטו שלח יעקב שלוחים לעשו להודיעו שאחר עד כה עם לבן ועתה שב לביתו במקנה וקנין רב כי שור וחמור הוא שם המין וכמ"ש המפרשים רש"י וראב"ע ז"ל וגם מהמנחה ששלח יעקב לעשו. שלא היתה עם כל רבויי' זולתי חלק קטן מעדרי יעקב הבין עשו כי גדול אחיו מאוד בעושר ונכסים. והנה שלח יעקב להודיע את כל כבודו לעשו אחיו למען ימצא חן בעיניו וזה תמהון רב. שזה לא יתכן רק בחוק אחים נאמנים כמשפט שכל אחד חפץ בטובת אחיו וכשיארע לאחד מהם איזה טובה רבה יבשר ממנה לאחיהו למען ישמח בו. וגם יאהבנו יותר ע"י הבשורה ההיא. ואולם יעקב ידוע שהי' עשו שוטמו בעבור הברכות. ויהי אויב לו ומבקש רעתו וא"כ נהפוך הוא שלא עורר יעקב אהבה בלב אחיו בהודאה ההיא אבל עורר בקרבו רוח נקם וחמה שהודיעו עושרו ושנתקיימו בו הברכות כולם. ובזה יתגרה מלחמה ביניהם כי תגדל המשטמה יותר. ובאמת יעקב הי' מבקש שלו' ולא חפץ בריב. וכמו שאמר אח"כ וירא יעקב ויצר לו ואיך ישלח להתגרות בו ולסבב מלחמה ואם תאמר שחשב יעקב שהשליחות הזה יהי' סבה נקלה להסיר המשטמה מלב שונאו. כאשר נראה משלים רבים כיוצא שהנשטם מראה לו פנים לשוטמו ומתנכר לחשוב שהשוטם אוהבו ואולם גם התחבולה ההיא על אופן העשותה ע"י יעקב נראית תחבולת שוא לפי שהערמה ההיא לא תתכן זולת אם אופן המעשה הוא דבר שאיננו שוטמו בשבילו ואולם אם האמצעיים הם בעצמם סבת המשטמה ובעבורם הוא שונאו יוסיפו שנאה וכעס בלב השונא בחשבו מעשה הנשטם לערמה ולמען יגדל צערו יעשה מעשהו. כאשר יוכל עשו לחשוב בלבו כי יעקב יודיעו כל זה למען זעפו ושתהי' לו ההודעה ההיא למדקרת חרב בלבו. אשר על כן על הקושי הזה בחר רש"י ז"ל בדרך המדרש אשר הוא דרך נכון ואמתי להיתר הקושי הזה. כי הראו לנו חז"ל שנכלל בלשון השליחות חכמה גדולה:

וכדרך חכמים מחוכמים אשר יש בדברי קדשם כוונה חצונה ופנימית. והוא שלפי החצונית כוון יעקב לבשר את אחיו משלום בואו לביתו ושובו ברכוש רב. כאלו הוא נאמן בבריתו ואיננו יודע מאומה מהמשטמה ולפי הפנימית כוון ג"כ בזה. לשכך חמת אחיו בדבר ששוטמו בגללו כי אופן דברי הבשורה ההיא לכלול בה ג"כ הקטנה והסרת חמה וכמו שאבאר לפנינו. ואמנם הכוונה הפנימית ההיא והוא כוונת הסרת הסבה שבגללה שוטמו שהיא גדולת הבכורה אשר כלול בקרבה האדנות והעושר ע"י ההכנעה וההקטנה מרומז בדבריו אלה. א' באמרו בדברי שליחותו בתחלת דבריו. כה אמר עבדך יעקב שבזה הודה על עצמו. שאיננו אדון לו ונהפוך הוא כי קבל עליו את עשו אחיו לאדון לו. והשנית כבר ידוע שבאורך הזמן שהי' יעקב בבית לבן. כבר הי' עשו מושל בארץ שעיר כמ"ש אח"כ בפרשה זו שאמר יעקב לעשו עד אשר אבוא אל אדוני שעירה וכן כתוב עוד אח"כ וישב עשו ביום ההוא לדרכו שעירה הרי שהי' עשו ובנו כבר נסיכי הארץ ההיא. והיו שם לאלופים כנזכר ג"כ בסדר זה וא"כ היו לו ולבניו שמה מכבר נחלות שדה וכרם כמשפט שרים ונסיכים. וברור א"כ שגם מקנה צאן ובקר ועבדים ושפחות הרבה הי' לו וכמו שנזכר ג"כ אח"כ בסדר הזה בפירוש שאמר עשי ליעקב יש לי רב אחי יהי לך אשר לך. וא"כ כאשר נעריך את יעקב בבחינת עשו נמצא כי בהפך גם עתה אחר היות ליעקב מקנה רב ועבדים. עדיין הוא בבחינת עשו כאלו נתקיימו כל הברכות רק בעשו ולא ביעקב כי לענין ברכת האדנות והממשלה והוא מה שברך יצחק ליעקב הוי גביר לאחיך. אנו רואין שיעקב הי' גר בארצות אחרים יותר מעשרים שנה ועשו ובניו היו יושבים בביתם ספונים שוקטים על שמריהם ויהיו לשרים ונסיכים בארץ. ולענין ברכת העושר והוא מה שברך יצחק ליעקב. ויתן לך מטל השמים ומשמני הארץ. ברור שנכסים שיש להם אחריות טובים מנכסים שאין להם אחריות והנה עיקר מטל השמים ומשמני הארץ הוא נופלת רק על נכסים ונחלות שדה וכרם וקרקעות (וכמו שהוכיחו רז"ל במליצת דבריהם ואמרו כי מקנה בהמות ועבדים ושפחות אינו לא מן השמים ולא מן הארץ ורצונם ז"ל מה התייחסות יש להם בברכה זו עם השמים ועם הארץ ובזה סרה השאלה ששאל הרא"ם ז"ל ממה דמשמע בב"ק. פ' מרובה. ובעירובין פ' בכל מערבין דבהמות מיקרו גדולי קרקע לענין שניקחין בכסף מעשר שני ויפלא בעיני אל הרא"ם ז"ל באמת שאם נקראים הבהמות באיזה בחינה גדולי קרקע לפי שיונקים מן הארץ מ"מ אין התייחסותם הרחוקה הזה עם השמים והארץ מספיק שיקראו על שמם בברכתו כמו שראוי שיקראו על שמם נחלות שדה וכרם ודגן ותירוש) ולפי שיעקב לא הי' לו רק מקנה צאן ובקר ועבדים הרבה ועשו ובניו לא חסר להם גם מזה. לא הי' להם גם מעיקר הברכה נכסים ואחוזות שדה וכרמים. נמצא כי לעת עתה בין בבחינת ברכת האדנות ובין בבחינת ברכת העושר. לא נתקיימה עדיין הברכה ביעקב רק בעשו (וכן הוא האמת. ולא השיג עשו כי ברכת יצחק הוא רק לעתיד אחרי בואנו לארץ. יהי' לנו האדנות והעושר שניהם במדרגה רמה למאוד וגם בזמן בית שני היו האדומים תחת יד יהודא מזמן הורקנוס המלך והלאה עד חורבן הבית. כמוזכר בספר יוסיפון בן גוריון ז"ל. וכזה יהי' לנו בימי הגאולה המחוכה ב"ב ולא תפסק מן אז הברכה ממנו עד עולם) והנה דבר זה רמז יעקב לעשו בחכמת דבריו. כדי להסיר מלבו המשמטה בהראותו אליו כי בחנם ישטמנו מפני שסרה הסבה אשר בגללה ישטמנו. ולענין האדנות והממשלה רמז לו באמרו עם לבן גרתי. ר"ל שהי' גר בארץ אחרת ותחת מחסה לבן ובזה הראה לו קטנותו. ובהעריך עשו את עצמו בשמעו את הדברים האלה כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי בבחינת יעקב. יצחק בלבו כי נתקיימה הברכה בו ולא ביעקב (ולדבר אחר. רמז ג"כ לפקח וערום כעשו. העדר יכלתו ללחום עמו ברמז מלת גרתי שרומז בו ששמר תרי"ג מצות ואולם הדרש הזה אינו רק מדרשת דורשי רשומות) וגם לענין העושר רמז לו שפל ערכו לנגד עשו באמרו ויהי לי שור וחמור וגו' ולא בשרו רק מאת המקנה וא"כ בהעריך עשו את עצמו לנגדו גם בבחינה זו יראה כי נתקיימה ברכת מטל השמים ומשמני הארץ רק בו ולא ביעקב ובזה הותר כל הקושי הנ"ל. כי הרבה תיקן יעקב בשליחות זה ודבריו אלה המה חכמים מחוכמים לכוונה החיצונה. המה דברי בשורה מבואו ועשרו וכמשפט רעים אהובים. שבשורת הצלחתם ישמח לבב האוהב המתבשר. ולכוונה הפנימית נכלל בדבריו הסרת סבת המשטמה. בדרך נסתר ולשון ערומים ושני הכוונות כאחד טובים. לכפר פני אחיו ולכבוש את לבבו. ובזה תבין כי כל דברי רש"י ז"ל כאן הם על צד הכוונה הפנימית זהו מה שנ"ל בזה:

ו מבואר בסמוך:

(ד"ה שור) כבר פירשתיו בסמוך:

(ד"ה ואשלחה) אם הכוונה ששלחתי להגיד לאדוני ולבשרו בשורת עושרי ורוב קניני לא יתכן אמרו אחר כך למצוא חן בעיניך כי למה זה ימצא חן בעיניו בגלל הצלחתו ורוב מקנהו ולאח נאמן שוה עשיר לרש וע"כ הכוונה לפי שכלול בדבריו שני דברים. א' שובו לביתו ובואו אליו. ב' היות לו מקנה רב ועבדים ושפחות. ועל ענין הראשון אמר ואשלחה להגיד וגו'. ובזה נופל מה שאמר אח"כ למצוא חן בעיניך. והכוונה שע"י שבשרו בואו אליו ימצא חן בעיניו כי בזה יראה היותו שגם עמו ומבקש אהבתו:

(ד"ה למצוא). מפורש בסמוך:

ז דאל"כ אל עשו למה לי. והלא רק אח אחד הי' לו ואין צורך לסמן איזהו. ולכן דרשו בו משום ששם עשו הי' מפורסם בפריצותו וגבורתו לכן יבוא השם העצמי שלו במקום תואריו המגונים. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:

ח יישב הכפל כדרכו הטוב ז"ל והנה מורא ומיצר שניהם התפעלות נפשי מהרע האפשרי בעתיד אשר מקרה ומצב האדם יורה עליו. אבל מורא הוא התפעלות יותר גדול ממיצר. לכן פירש כאן כי מורא נופל על העצב הגדול מצרת עצמו בעתיד ועל צרת אחרים נופל מלת מיצר כמו צר לי אליך אחי:

ט (ד"ה והי') הראב"ע ז"ל חשב. שממלת והי' קא מפיק לי' שמשמעותו והי' בוודאי. ואיך יהי' בהחלט לפליטה וע"כ הוא רק ע"י מלחמה ולפיכך טען עליו ממ"ש והיית לי לישועה שפירושו אולי תהי' לי לישועה. ובאמת שזה אינו והוא מוכרע ממקומו. שע"כ אין כוונת רש"י ז"ל. שפירוש והי' לפליטה בוודאי והחלט. וא"כ הי' יעקב בטוח שינצח בוודאי את עשו שהרי רש"י ז"ל גופא פירש לעיל. ויירא יעקב שמא יהרג הוא בעצמו שגם על עצמו לא הי' בטוח. וא"כ ע"כ צ"ל דגם לפי פירש"י ז"ל כאן והי' לפליטה בע"כ אין הכוונה בוודאי והחלט רק דר"ל בע"כ שלא מרצון עשו כי ילחם עמו. ואולי יעלה בידי והי' לפליטה וא"כ סרו דברי הראב"ע ז"ל מעיקרן במה שחשב בכוונת רש"י ז"ל. שסובר דמלת והי' משמע בוודאי. ואולם מה שהוכרח רש"י ז"ל לפרש והי' לפליטה בע"כ. והוא ע"י מלחמה הוא מדדרשו ז"ל. התקין עצמו לשלשה דברים לתפלה ולדורון ולמלחמה. ולתפלה ולדורון מפורש לפנינו בפרשה אבל מהיכן נפקא להו למלחמה. אם לא ממה שכתוב והי' המחנה הנשאר לפליטה. וא"כ ע"כ פירושו לפליטה בע"כ וע"י מלחמה. אמנם סברת רז"ל גופא שאמרו שהתקין עצמו למלחמה. הוא ממה שהדעת מחייב. כי עם היות שפירש"י ז"ל לעיל. והוא מדברי רז"ל בברכות ויירא שמא יהרג. היינו ע"כ מטעם פן יגרום החטא דאל"כ איך ירא הלא כבר הבטיחו השי"ת ואמר לו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך. וכמו שאמרו ז"ל בהדיא שם בברכות הטעם הזה אבל בכל זה אין ספק פן יגרום מוציא מידי וודאי הבטחה ולפ"ז בוודאי לא נמנעו הצדיקים והחסידים לסמוך על הבטחת השם ב"ה ולהלחם בזרוע ההבטחה ההיא עם שכנגדם כי אם יחדלו מלהלחם מיראתם פן ינוצחו. ותראה זה מהם כקטני אמנה בהבטחה. זהו מה שנ"ל בזה. והרא"ם ז"ל אפס קצהו נגע בביאור זה:

י ר"ל וא"כ מה שאמר יעקב אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק. אינו דברי עצמו רק כשונה דברי השם. ולכן לא נמנע לומר כאן ואלקי. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל ואף שפירש"י ז"ל לעיל. שמה שאמר שוב אל ארץ אבותיך וגו' ואהי' עמך. אינו לענין השמירה אלא לענין השראת שכינה שם אהי' עמך. ולא כאן בעודך מחובר לטמא. מ"מ ממילא משמע נמי מינה הבטחה שיזכה לשוב ולא יהרג בדרך. כי אם ימות טרם שובו לבית אבותיו איך תשרה עליו שכינה עכ"ל:

יא ר"ל והמם מם הסבה ולא במקום מן. ופירוש את עבדך. עם עבדך. כי הפעול איננו מי שמתחסדין עמו רק החסדים עצמן וכל זה כלל רש"י ז"ל בלשונו. במ"ש ע"י החסדים וכו' שעשית עמי עכ"ל. ופשוט. והנה מיעוט זכיות לבדו איננו מספיק להיותו ירא כל זמן שאין בידו חטא. דאין יסורין בלי חטא ואין מיתה בלא עון. כדאיתא בשבת ובברכות ומשום כך אנו צריכין לטעם השני שמא נתלכלך בחטא ואע"ג דבגמ' הקשו כתיב והנה אנכי עמך ושמרתיך וגו' וכתיב ויירא יעקב וגו' ותירצו אמר שמא יגרום החטא:

אלמא שלכלוך החטא לבדו מספיק לו לירוא יש לומר דבש"ס מיירי בכל אדם ואז בוודאי לכלוך החטא לבדו מספיק להענש בלי ניכוי זכיות אבל יעקב אבינו שהיו זכיותיו מרובים שיספקו להגן עליו אעפ"י שחטא אין ההבטחה מתבטלת לכן צריכין גם לטעם ניכוי זכיות ששניהם לכלוך החטא וניכוי הזכיות גורמין שיחשוש יעקב להם. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה ומכל) כלל הדברים. הטובה לזולתו על צד החנינה ולא מצד נתינת פרס נקרא חסד. וכשתקדם לה הבטחה יקרא אמת:

(ד"ה כי) לפי פשוטו אין כאן רק חסד אחד אבל לפי הדרש יש כאן שני חסדים כי במקלי וגו' הרי חסד אחד. ועתה הייתי וגו' הרי כאן שני חסדים ופירוש ועתה לפי הדרש ועוד שהייתי עתה לשני מחנות. גם זה מדברי הרא"ם ז"ל:

יב מפורש לעיל בפסוק באנו אל אחיך אל עשו. וכאן אמר מיד אחי להוסיף לו פשע. שאח בגוד יבגוד כזר:

יג והוא כמו שאמרו ז"ל בפ"ק דנדרים דאע"ג דקי"ל דברה תורה כלשון בני אדם מ"מ היכי דאיכא למידרש דרשינן:

(ד"ה ושמתי) פו' כן לפי שיטתו בפרשת ויצא. שהוכיח שם שע"כ פירוש אשר דברתי לך לצרכך ובעבורך שהרי לא דבר עם יעקב קודם לכן ופשוט:

יד והדרש מיאן לפרש בידו ברשותו דמה קמ"ל וכי תעלה על דעתך ששלח מנחה מאותן שאינן ברשותו. עכ"ל הרא"ם ז"ל. והנה לפי הדרש הראשון פירוש בידו בידו ממש. וצ"ל א"כ שמ"ש בפסוק שאחריו עזים מאתים וגו' חסר ו' החבור ועזים מאתים. והכוונה וגם את זאת שלח עזים מאתים וגו' אבל לדבר אחר שנטל מעשר פירוש בידו ג"כ כמו לפי פשוטו ברשותו דכל זמן שלא נתקנו החולין הרי הן כאלו אינן ברשותו והשמיענו הכתוב שגם המנחה ששלח לעשו לא היתה בלתי מתוקנת. וא"כ לפ"ז מ"ש אח"כ עזים מאתים וגו' איננו חסר ו':

טו מ"ש רש"י ז"ל ובהמה אינה מקבלת זכר משנתעברה כוונתו פשוטה. שמפני זה צריך למרבה יותר בתשמישו נקבות יותר מהממעיט תשמישו שהצורך לנקבות כל אחד כפי כח תשמישו ואף שגם המרבה יכול להרבות תשמישו בנקבה אחת והטעם לפי שבהמה משנתעברה אינה מקבלת זכר והוא פשוט לע"ד ולא ידעתי מדוע הלך הרא"ם ז"ל כאן דרכים רחוקים:

טז הרא"ם ז"ל כתב וז"ל כוונת רש"י ז"ל. שלא תטעה לפרש שתיבת שלשים דבוק עם מלת ובניהם. וא"כ הי' הבנים לבדם שלשים. לזה הודיעך שאינו כן והמספר שלשים דבק עם גמלים והיו הגמלים שלשים עם הבנים עכ"ל ולדבריו צ"ל. שיצא לו לרש"י ז"ל זה משני טעמים. א' שאם המספר שלשים דבוק רק עם ובניהם א"כ למה קצב הכתוב רק מספר הבנים ולא מספר האמהות ג"כ. ב' לפי שמלת מיניקות הוא בתביר ואלו היתה תיבת שלשים דבוקה רק עם ובניהם הי' לו להטעים שם מיניקות בזקף קטן או במרכא טפחא שהוא מפסיק יותר מן תביר כמו עזים מאתים שמוטעם בזקף קטן או כמו רחלים מאתים שמוטעם במרכא טפחא. כל זה צ"ל לדברי הרא"ם ז"ל. אבל לפע"ד שכוונת רש"י ז"ל שהגמלים הי' ל' מלבד הבנים וזה מדוקדק בלשון רש"י ז"ל שכתב גמלים מיניקות שלשים ובניהם עמהן ואם כפי' הרא"ם ז"ל שהיו הגמלים שלשים עם בניהם הי' לו לומר גמלים מיניקות שלשים עם בניהם וע"כ כמו שפירשתי. ויצא לו לרש"י ז"ל זה. מפני טעם הנגינה שאם הכוונה שהיו הגמלים המניקות שלשים עם בניהם הי' לו להדביק מלת ובניהם עם מיניקות. גמלים מיניקות ובניהם שלשים אבל השתא שתיבת מיניקות מועמדת בטעם תביר המפסיק. ש"מ שהוא דבוק יותר אל המלה המספרות שלשים מן מלת ובניהם כן נ"ל. עוד כתב רש"י ז"ל דרך הדרש ומן הדרש הזה יצא לו לרש"י ז"ל. מ"ש לעיל בסמוך שאצל הגמלים הי' נקבה אחת לזכר. והטעם מדסתם לך הכתוב ולא פירש מספר הזכרים. וא"כ תפשת מועט תפשת תפשת מרובה לא תפשת.

יז ר"ל ומכל מין ממינים החלוקין הנ"ל. עשה עדר לבדו וזה מן הסברא:

(ד"ה עברו) ר"ל ולא שעבר מיד אחריהם. בראיית מ"ש אח"כ פסוק כ"ב והוא לן בלילה וגו'. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה וריוח) זהו מן הסברא ופשוט:

יח ר"ל שאין הל' כאן משמשת הגבול שאליו והוא הבאת דבר אל העצם רק שמורה הקנין במקום מלת של ועל כן לא תרגם אונקלוס למאן את. רק דמאן את. שהדלת בארמי כמו של בעברי אבל למי אלה וגו' מורה הבאת דבר אל העצם. כהוראת הלמד המשמשת לרוב בשמות ולכן תרגם שם אונקלוס למאן את. ודע שכל נקודות ההפסק נרשמו בדפוס בטעות והכל דבור אחד ולכן כתב רש"י ז"ל אח"כ. למד משמשת כו' במקום של. וזה מוסב על מ"ש למעלה בפי' למי אתה והביא רש"י ז"ל ראי'. שמצינו שימוש זה ללמד. ממ"ש לד' הארץ ומלואה. ולא הובאה לו ממקום אחר. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:

יט (ד"ה והנה) ר"ל שכינוי הנסתר הוא מוסב על השם יעקב שלפני פניו ולא על השם שלפניו:

כב ר"ל האגדה באה ליישב מלת על בדרך זה. שאמר תחלה ותעבור המנחה ואח"כ אמר על פניו. ר"ל שההעברה הזאת היתה נגד פניו לפי שהי' שרוי בכעס על היותו צריך לכל זה ולכן נופל בזה מלת על. כמו כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת ומ"ש רש"י ז"ל אף הוא כו' ר"ל אף הוא הי' שרוי בכעס כמו עשו:

כב (ד"ה יבק) ר"ל לכאורה נראה מהכתוב. שיבוק אינו שם הנהר והוא לשני טעמים. א' ממה שחזר וכתב אח"כ ויקחם ויעבירם את הנחל. ואם יבק שם הנהר תרתי למה לי הרי כבר כתב שהעבירם את הנהר. כמה שכתוב ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואחד עשר ילדיו ויעבור את מעבר יבק. ב' ממ"ש אח"כ ויותר יעקב לבדו ואם יבק שם הנהר איך נותר יעקב לבדו הלא גם הוא עבר עמהם את הנהר כמ"ש ויעבור את מעבר יבק. ולזה יותר יש לפרש ששם העיר מעבר יבק. ופירוש ויעבור כמו ויעבור אברם בארץ. וספר תחלה שלקח נשיו ושפחותיו וילדיו ויעבור עמם את העיר מעבר יבק. ואח"כ אמר שבעברו את העיר ההוא לקחם שוב לי את הנחל ואולם הוא לא עבר עמהם בעצמו את הנחל רק שהם עברו בציוויו והוא נותר לבדו בעבר הראשון של הנהר מזה. ובפירוש זה סרו השאלות שעוררנו בסמוך אלא שבאמת הפי' הזה אינו נכון ממה שמצינו בפ' דברים ועד יבק הנחל גבול בני עמון. א"כ ע"כ שם הנהר יבק. ולענין יישוב הכתובים. יבואר בדבורי רש"י ז"ל הסמוכים. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור רב:

כד כבר כתבתי שאם יבק שם הנהר קשה תרתי. א' כפל הלשון ויקח ויעבור וגו' ויקחם ויעבירם וגו'. ב' שממ"ש ויעבור וגו' משמע שגם הוא עבר וא"כ איך נותר יעקב לבדו וכאן יישב רש"י ז"ל קושיא הא' שמ"ש תחלה ויעבור אין הפירוש שעבר עם בני ביתו רק שעבר הוא לבדו ובני ביתו לקח לצד הנהר שיהיו מוכנים לעבור ואחרי עברו חזר לעבר הנהר שעמדו שם בני ביתו כדי לחזור ולהעביר את בני ביתו ולא שחזר ממש דטורח זה למה ולאיזה צורך עבר תחלה לבדו רק שבעודו עומד בעבר השני של הנהר העביר את ב"ב ע"י עשותו עצמו כגשר נוטל מכאן ומניח כאן. ולכן עבר תחלה לבדו לעשות עצמו כגשר ולכן בא בספור תחלה ויעבור ואח"כ ויקחם ויעבירם ומיושב בזה השאלה הא'. ולענין שאלה הב' תירץ רש"י ז"ל בדבור הסמוך שאחרי העברתו את ב"ב הוצרך לחזור אח"כ בשביל פכין קטנים ששכח ולכן נותר שם לבדו ומתוקן הכל:

כה כבר כ' רש"י ז"ל במס' חולין דפכין קטנים לדוגמא נקט. כלומר כלים בלתי חשובין כאלו וכלים חשובין אין לומר ששכח שהרי כבר כ' לעיל ויעבר את כל אשר לו. וע"כ צ"ל שהנשארים ששכחן אינן בכלל אשר לו שלקטנותן ופחיתותן אינן חשובין לכלום. ועוד שאין השכחה מצויה אלא בקטנים אבל קשה מנ"ל לרש"י ז"ל לומר ששכחן דילמא לא הספיק להעבירן כמ"ש רז"ל בחולין שנשאר על פכין קטנים שלא הספיק להעבירם וחשכה לו. אבל רש"י ז"ל לקח השכחה מב"ר. עכ"ל הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור קצת. ובאמת אחרי שכבר תפס רש"י ז"ל לעיל שיטת הב"ר שעשה עצמו כגשר. א"כ אין לומר שלא הספיק להעבירן והרי כבר לקח הכל לצד הנהר שיהי' קרוב לשפתו וא"כ בעודו מעביר בני ביתו היה יכול להעביר ג"כ הפכין קטנים עמהם לזה לשיטת הב"ר ע"כ שע"י שכחה לא העבירן תחלה. ולעשות עצמו כגשר בשביל הכלים הפחותין הללו אין זה כבודו והוצרך לחזור. אבל לשיטת הש"ס דחולין ע"כ שלא עשה עצמו כגשר וא"כ ע"כ שיש להם שיטה אחרת ביישוב הכתובים. ולע"ד דס"ל שעבר תחלה לבדו כדי לתור הצד והנוכחית שבו יעברו את הנהר כי לא כל המקומות מוכשרין להניח שמה ב"ב ומקנה רב וכלים בעבר השני מהנהר. ואח"כ במצאו התחנות ההוא חזר להעביר את כל אשר לו והוא נשאר בעבר הנהר מזה עד העבירו כל אשר לו ולא הספיק להעביר הפכין קטנים. עד שחשכה לו ולא יכול לעבור עד למחר. וא"ת לשיטה זו מאין ידענו שנשתייר על פכין קטנים ולא על כלים חשובין. וי"ל דזהו מן הסברא שהכלים החשובין והגדולים הדרך להעבירם ראשונה וא"כ מסתמא כלים שנשארו עד לבסוף הם הפחותין והקטנים כנ"ל שיטת הש"ס דידן. אלא דקשה למה הניח רש"י ז"ל שטה זו ובחר בדרך הדרש דב"ר:

כז (ד"ה ברכתני) להבנת דברי רש"י ז"ל הללו צריך להביא כאן גם דבורי רש"י ז"ל שאחריו. הנה פירש"י ז"ל בכאן שאינה ברכה חדשה רק ברכת הודאה על הברכות שמכבר. וזה מכח כמה ראיות. א' יש סמך לדבר ממ"ש ברכתני בעבר ואף שיתכן זה ע"פ דרכי הלשון להיותו פעל מורכב מעבר ועתיד. עתיד בערך הזמן הנוכחי. ועבר בערך השלוח. בכל זה מדרך חז"ל לדרוש בכגון זה וליישב בענין אחר. ב' הנה יש הכרח לזה שאין כאן רק ברכת הודאה מכח הכתוב בהושע וישר אל מלאך וגו' בכה ויתחנן וגו' בית אל ימצאנו וגו' שלא יתפרש הכתוב הזה זולתי אם נאמר שבקש יעקב מן המלאך ברכת הודאה וכמו שפירש"י ז"ל בדבור שאח"כ. ג' אם נאמר שרצה יעקב ממנו ברכה חדשה מאי אהדר לי' לא יעקב יאמר וגו'. ואין זה תשובה על שאלת הברכה כי איזה ברכה יש כאן. ואם נאמר שאין זה ברכה באמת ואינו מתייחס כלל לשאלתו רק שהכתוב מספר אח"כ שברכו כמ"ש בסוף הספור ויברך אותו שם. א"כ יקשה אם אין זה מתייחס לשאלתו למה המתין המלאך מלשאול לו. על השם עד שא"ל לא אשלחך כ"א ברכתני. ד' מאי ויברך אותו שם שאמר אח"כ דמלת שם אין לה מקום כלל בכאן אם הברכה ההיא היא ברכה חדשה. ומה השמיענו א"כ בזה פשיטא שלא ברכו במ"א אבל אם נאמר שהיא ברכת הודאה יבוא הכל על נכון כמ"ש רש"י ז"ל בדבורים הסמוכים שאח"כ:

לפירש"י בסמוך שלא רצה יעקב זולת ברכת הודאה תבוא התשובה מעין השאלה שהודה לו על הברכות בל' הזה שלא יבואו לו עוד הברכות בעקבה כ"א בשררה וגילוי פנים אבל לא שהודה לו על הברכות תיכף שא"כ עדיין לא יתיישבו הכתובים בהושע בכה וגו' בית אל ימצאנו וגו' שהרי הודה לו תיכף. ועוד מה זה שחזר וכתב אח"כ ויברך אותו שם דכל הפסוק מיותר. וגם מלת שם אין לה מובן כלל. לכן פירש"י ז"ל בכאן שאין כאן הודאה בהוה רק בעתיד, ור"ל שהודיעו לא יאמר עוד בימים הבאים שמך יעקב כ"א ישראל וגו' כי סופך שנגלה כו'. ושם אודה לך על הברכות ולא לעת כזאת. ובזה פירש"י יפה המשך הכתובים בהושע. ואולם יעקב לא נתרצה בזה. ולכן חזר וכתב ויברך אותו שם ר"ל שהודה לו כאן על הברכות וא"ש נמי מלת שם ר"ל שם ולא בבית אל כרצון המלאך:

(ד"ה ותוכל) הוסיף רש"י ז"ל מלת להם כי בלתי מלה זו ענינה הרשות כמו לא תוכל לאכול בשעריך וגו' אינך רשאי. או הכח ויכולת כמו לא אוכל עוד לצאת ולבוא במלחמה. אבל עם מלת להם ענינו הנצחון שהוא יציאת הכח והיכולת הנ"ל אל הפעל. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור רב מלת לו קא דרשי לכן פירשו לצרכו ולרפואתו. וע"כ צ"ל שמיהרה לזרוח בשבילו דאל"כ עדיין אין זריחת השמש רק בשבילו אם כבר הגיע זמנה:

(ד"ה והוא) ר"ל דלכאורה יובן ממלת צולע שהוא בינוני שגם אחרי שזרחה לו השמש עדיין הוא צולע והוא נגד הדרש הנ"ל. לכן כ' רש"י ז"ל שחסר מלת הי' שמדרך הל' לחסרו כמו ופרעה חולם שענינו הי' חולם כמ"ש שם הראב"ע ז"ל, מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה