באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר ויקהל
פרק לה
א ר"ל מלבד מה דמשמע כן הסמיכות מדסליק מיני' שהרי לעיר מיני' כתיב ויהי ברדת משה וגו' ומסיים כל הענין של ירידתו ואחריו מיד בתחלת פרשה זו ויקהל וגו' יש הכרח לזה עוד שהרי משעלה משה להר בשביעי בסיון (יום שאחרי יום מתן תורה) עד שעברו הק"ך יום שעמד בהר שכלים ביום הכפורים לא ירד כלל לדבר עם ישראל שלא הי' לו זמן פנוי לשום דבר (כנ"ל כל זה בארובה בסדר משפטים וסדר תשא) עכ"ל הרא"ם ז"ל ופשוט. ואולם הרב ז"ל השמיט ההכרח היותר פשוט ועיקרי והוא מ"ש רש"י ז"ל לעיל בסדר תשא שאף משה בעצמו לא נצטוה על דבר המשכן רק בארבעים יום האחרונים שעלה לקבל הלוחות השניות וכמו שהארכתי במקומו בטעם הדבר שהרי מקודם לזה היו נזופין למקום ואין לך חבה יתירה מהשראה השכינה ביניהם ולזה ע"כ צריכין אנו לומר שלא צוה משה לישראל על מלאכת המשכן מקודם יום הכפורים שהרי יום הארבעים מעלי' השלישית האחרונה לא כלה עד יום הכפורים וא"כ לא ירד מן ההר עד בו ביום ואין לומר ג"כ שהקהיל משה את ישראל כיום הכפורים עצמו מיד אחרי רדתו מן ההר. שזה אינו מדרך הסברא לפי שלא ירד בתחלת היום רק באמצע היום ואינו דומה מצוה זו לשאר מצות שלמצוה זו הוצרך להקהיל ראשונה האנשים על הנשים ובין כך יכלה היום ואין פנאי לצוותם עוד על השבת ועל דבר המשכן. ולכן יותר י"ל כפי הסברא שביום רדתו מן ההר צוה עליהם שיקהלו למחרת כדי שיכינו עצמם לשמוע דברו ולומר להם ראו חבתכם לפני המקום. ולפי שזריזין מקדימין למצות מסתמא שהי' הציווי על האסיפה הזו מיד ביום הכפורים יום רדתו מן ההר והאסיפה היה מיד למחרת יוה"כ הוא מחרת יום רדתו מן ההר:
בא"ד והוא ל' הפעיל באמת שמצאנו הרבה פעלים היותם נבנים רק בבנין הפעיל וגם אם אינם פעלים יוצאים רק עומדים. ואולם בכל זה במקום שנוכל לתת טעם על בחינת היותם נבנים בבנין זה ראוי לתת טעם ועיקר כוונת רש"י ז"ל לפי שתרגם אונקלוס וכנש שהוא מהקל בארמי. ובאמת תרגומו ואכניש לפי נקוד חמלה בעברי ע"ד ההפעיל. ואגב גררא נתן רש"י ז"ל טעם לזה ואמר לפי שפעולת הפועל הנעשית ע"י גר פעמים שיתייחס הפעולה אל הגורם ולא על הפועל בעצמו, ובבחינה זו הפועל יחשב לנפעל ואז יבוא הפעל על בנין הקל שהפעל בכאן הוא הגורם ופעמים יתייחס הפעל אל הפועל בעצמו ולא אל הגורם לפי שבבחינת הפעולה בעצמה אין הגורם הפועל רק סבת הפעולה והפועל בעצם הוא הפועל ועד"ז הוא ג"כ כאן אצל פעל ההתקבצות ומצאנו ע"פ רוב שאם נשתמש להוראה זו בפעל אסף יבוא הפעל הזה בקל אף אם האסיפה ע"י אחר כמו ויאסוף את העם לפי שיתייחס בשורש זה הפעל אל הגורם והוא האוסף כי הגורם כאלו אוסף בידים ובבחינה זו העם הנאספים הם הנפעלים אף שבבחינת הפעולה בעצמה הנאספים הם הפועלים בעצם (ולכן מצאנו בפלגש בגבעה ויאסוף כל ישראל כאיש א' וגו' ומלת ויאסוף שם פעל עומד ולא יוצא. כי לא נמצא שם שאספם אחר רק שאספו א"ע וא"כ יתייחס שם פעל האסיפה אל הנאספין בעצמן וכנ"ל לפי שבבחי' הפעולה בעצמה הנאספין הפועלים בעצם) ואולם אם נשתמש להוראה זו בפעל קהל יבוא הפעל הזה בהפעיל אם האסיפה ע"י אחד לפי שיתייחס בשורש זה הפעל אל הפועלים בעצם הם העם המתאספים ולכן להורות על הגורם יבוא הפעל הזה בהפעיל הקהיל הקהילו. וזהו כוונת רש"י ז"ל שיבוא תמיד שורש קהל בהפעיל בבחי' הפעולה בעצם שהגורם איננו הפועל בעצם. ומבואר היטב:
ב אין הדרש מכח הסמיכות כדרש איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו דדרשינן מיני' ששמירת שבת דוחה כבוד אב ואם דהתם שפיר נפקא לן להך דרשא מסמיכות הענינים בעבור שסמך ב' ענינים נבדלין בפסוק א' שמירת שבת ומורא האבות והא דלא דרשינן איפכא שידחה מורא האבות לשמירת שבת מאני ד' דכתיב בסיפא דקרא קא מפיק לה. וכמו שפירש"י ז"ל שם אני ד' כולכם חייבין בכבודי. אבל הכא אצל שמירת שבת ומורא מקדש לא נסמכו ב' הענינים בפסוק א' ואין הדרש מכח הסמיכות. ולכן לא כ' רש"י ז"ל סמך אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן. דק כ' הקדים אזהרת שבת לציווי וכו' והכוונה שהכרח דרשה זו מכח צורך הקדמת אזהרת שבת דהא באמת בשביל מצות שבת א"צ לאסיפה וכמו שרא הי' צורך לאסיפה בשאר המצות שלא הוצרך להקהיל כולם רק למד לאחין ובניו ואח"כ לזקנים א"כ כל עיקר מה שהקהיל משה את ישראל האנשים על הנשים היה רק ע"ד ציווי מלאכת המשכן לפי שיש בזה צורך נדבת כולם כ"א כפי מסת ידו וגם לבד נדבת ממונם הוצרכו להתנדב גופם למלאכה ועבודה וגם צריך זירוז עצים במעשה המלאכה. לזה מהצורך להקהיל כולם למען יזדרזו בדבר וגם להיות זה בשורה גדולה השראת השכינה בישראל משא"כ בשאר המצות וכיון שעיקר האסיפה היתה לצורך המשכן היל"ל להם תיכף ציווי מלאכת המשכן ויותר קשה שהיה לו להקדים ציווי המשכן ולאחר אזהרת שבת ואין זה מהדרך להקדים הטפל להעיקר וע"כ צ"ל שגם הציווי דזה שייך למלאכת המשכן והוא כעין הקדמה למה שיצוה להם אח"כ. ולכן לא כ' רש"י ז"ל הקדים אזהרת שבת לציווי כו' רק דקדק וכ' הקדים להם כו' וד"ר שאין הדיוק מן ההקדמה בכתוב רק ממה שהקדים להם והוא מצורך הקדמה זו שהרי רק ע"ד המשכן הקהילם ולמה הוצרך להקדים להם א"כ אזהרת מלאכת שבת וע"כ לפי שגם אזהרה זו שייך לציווי מלאכת המשכן לומר שאין מלאכת המשכן דוחה שבת וכ"כ גם הראב"ע ז"ל וז"ל והטעם כו' ואע"פ שמעשה שמים הוא כו' השמרו לכם שלא תעשו בשבת עכ"ל. ואין להקשות דאכתי איך ידעינן מצורך הקדמה זו דאין בנין המשכן דוחה שבת דילמא איפכא דרשינן מיני' שהיה צריך להקדים להם אזהרת שבת למילה מיני' שמעשה המשכן דוחה שבת. דבשלמא גבי כבוד אב ואם ידעינן שפיר שאין כבוד אב ואם דוחה שכת מאני ד' דסיפא דקרא כולכם חייבין בכבודי וכנ"ל אבל הכא אימור איפכא דמלאכת המשכן דוחה שבת אבל באמת שזה אינו שלעולם המוקדם הוא החשוב. ולכן יותר יש לנו לו' שהמוקדם בפסוק דוחה את המאוחר לו ולא בהפך והילכך י"ל כאן ששמירת שבת דוחה מלאכת המשכן ולא בהפך שתדחה מלאכת המשכן לשמירת שבת אבל גבי כבוד אב ואם ששם הוא באמת להפך שהמאוחר הוא שמירת שבת דוחה את המוקדם הוא כבוד אב ואם הילכך צ"ל דמאני ד' דסיפא דקרא דריש כנ"ל בבאור כל זה:
ג ר"ל דהא הבערה בכלל לאו דלא תעשה כל מלאכה וגו' ולמה יצתה בפ"ע כאן יש מרז"ל אומרים לחלק עתה שאף שכר המלאכות בכלל לאו א' הם וחד כרת איכא בכולהו והכל עבירה א' חלול שבת במלאכה והוה אמינא ששגגת מלאכות הרבה בהעלם א' אינו חייב אלא חטאת א'. לבן פרט לך הכתוב בהבערה בפ"ע להקיש אלי' מה הבערה חייבין עלי' בפ"ע אף כל שהוא אב מלאכה חייבין עליה בפ"ע שכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד ע"ע יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא וכ' הרא"ם ז"ל וז"ל כפירש"י ז"ל בפ"ק דפסחים אבל בפ"ק דיבמות פירש"י דה"א דאינו חייב סקילה עד שיחלל שבת בכל הל"ט מלאכות לכך יצתה הבערה לחלק. מה הבערה מיוחדת שהוא אב מלאכה וחייבין עליה בפ"ע אף כל כו'. וכמדת כר דבר שהיה בכלל כו' עכ"ל. והנך תרי פירושי סתרי אהדדי דממה שפירש"י ביבמות משמע דאי לאו לא תבערו ה"א דאם חלל שבת בכל המלאכות. לבד בא' מהן שלא חלל אינו חייב סקילה וכרת וא"כ ה"ה בשוגג אינו חייב חטאת שכל שאין זדונו כרת אין שגגתו חטאת אבל ממה שפי' בפסחים משמע דזה דוה ידעינן דגם אם עשה מקצתן חייב חטאת אלא דה"א שגם בעושה הרבה אבות בהעלם א' אינו חייב אלא חטאת א' עכ"ל הרא"ם ז"ל. ונשוב לענין שיש מרז"ל אומרים כחלק יצתה אבל יש מרז"ל אומרים ללאו יצתה שאינה אב להתחייב עליה כרת וסקילה אלא לאו בעלמא והוא פלוגתא דר' נתן ור' יוסי הובא בשבת פ' כלל גדול דר' נתן ס"ל לחלק יצתה ור' יוסי ס"ל ללאו יצתה ומפרש בש"ס התם דר' יוסי נפקא רי' חלוק מלאכות מקרא אחרינא מועשה מאחת מהנה הילכך ע"כ הבערה ללאו יצתה ור' נתן לא משמע לי' הך דרשא:
ד מלת לאמר משמע דקאי על הציווי לכן הוסיף דש"י ז"ל מלות לי ולכם שבראש המאמר כדרכו הטוב:
ה והו' של לבו נוספת כמו בנו בעור והרבה כיוצא ורש"י ז"ל כוון כאן לתקן הסמיכות (וראיה שנון נדיב נקודה בשווא להורות היותו סמוך למלת לבו שאחריו) ואמר שהוא סמיכות התואר אל המתואר ומבואר:
יא ר"ל ואין פי' ואת המשכן קרשי המשכן רק היריעות המכסות את הקרשים וראיה ממ"ש אח"כ ואת קרשיו ש"מ דרישא דקרא מדבר ביריעות המשכן:
יב ד"ל ששם מסך אינו נופל על הגג לבד המגין משרב וקור ומטר אבל גם המחיצה ומגינה ומסככת נופל שם מסך ומצד זה נופל על הל' לומר פרוכת המסך שהוא מחיצה העשויה לצניעות שלא יתראה הקודש חוצה ולהבדיל בין הקדושה העליונה לקדושה שלמטה הימנה:
כב הנה בא מלת על בכאן במקום עם ובכל זאת הבדיל רש"י ז"ר בין מלת עם ובין מלת על כשתבוא לפעמים במקום עם כי מלת עם לבד תורה ההשתתפות בפעולה שב' הפועלים עשו פעולה זו ביחד. ובזה נאמר ד"מ כי לא ראובן לבדו השלים מלאכה זו אבל עם שמעון ביחד עשה מעשהו אבל מלת על כשתבוא תחת עם תורה עם דבר השתתפות הנ"ל גם על עשיית הפעולה בזמן ומקום א' עם דפועל הב'. לכן פי' ויבאו האנשים על הנשים עם האנשים ובסמוך להם בזמן ומקום א' ואין פירושו דבר השתתפות ההבאה לבד ובזה יבוא על נכון השתמשות מרת דעל להוראה זו כי נמצא הרבה פעמים מלת על במקום בסמוך כמו ועליו מטה מנשה שתרגומו ודי שרן סמיכין עלוהי שבטא דמנשה כמו שפירש"י ז"ל במקומו והרבה כיוצא:
כג ר"ל שמתחלה אמר ע"ד ל' יחיד כי איש אשר נמצא אתו שפירושו כ"א אשר נמצא אתו וא"כ איך יתכן מ"ש אח"כ הביאו ע"ד ל' רבים ואף שבאמת אין זה שאלה שכן נהוג לפעמים בל' שהרי גם בפסוק כ"א דלעיל אמר ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו וכן להלן בפסוק כ"ה אמר וכר אשה חכמת לב בידי' טוו. וכמ"ש באמת הרשב"ם ז"ל שכן הוא מדרך הלשון ממה שמצאנו ידה ליחד תשלחנה בכל זה אם נוכל במקום מן המקומות ליישב דל' כפשוטו. מדרכי רש"י ז"ל הטובים ליישבו וכאן יישב רש"י ז"ל הל' ע"ד זה רפי שע"כ אין כוונת המאמר שלפנינו שכל איש אשר נמצא אתו כל המינים בדוקא הי' המביא שזהו נגד הסברא כי מדוע לא יתנדב גם האיש אשר יש לו מין א' לבד או ב' וגם זה לא ניתן להאמר שכל איש מישראל היה נמצא אתו כל המינים הנחשבים כאן לא נעדר א' מהם. לכן ע"כ צ"ל שמ"ש כאן וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים וגו' הווין הללו הם ווין המחלקין. והשיעור כל איש אשר נמצא אתו תכלת או ארגמן או תולעת שני או שש או עזים. לפי שגם אשר לא היה לו רק א' ממינים דנ"ד הביא המין אשר נמצא אתו. ובזה יתכן כפשוטו הדלוג מל' יחיד לל' רבים בפסוק זה כי כל איש הוא מושך עצמו ואחר עמו ומוסב ודבוק עם כל מין ממינים הנזכרים כאלו אמר כל איש אשר נמצא אתו תכלת וכל איש אשר נמצא אתו ארגמן וכל איש אשר נמצא אתו תולעת שני וכן הראה בשאר המינים. ובזה נופל אח"כ לומר הביאו בל' רבים שכר בערי המינים הללו הביאו זהו כוונת רש"י ז"ל כאן כדרכו ז"ל המועט בלשונו מחזיק את המרובה
כו דרשו זה מדלא כתיב ואת שער העזים:
כז כשהוקם המשכן התנדבו הנשיאים קרבנות בתחלה לחנוכת המזבח כמ"ש בפירוש בסדר ויקרא אבל בנדבתם למלאכת המשכן ובגדי הכהונה נראה שאחרו נדבתם. וזה לב' ראיות א' ממה שכתוב נדבת הנשיאים לבסוף אחר שכ' נדבת העם. ב' ממה שלא התנדבו רק האבנים היקרות למלואים והשמן והבשמים ולא התנדבו השש והצמר והזהב והקרשים הצריך לגוף המשכן וכליו ובגדי הכהונה שהוא העיקרי והם לא היו בנדבתם מהצורך למלאכת המשכן וקדשי הקדשים וארון העדות והכפורת והכרובים כלל וגם מבגדי הכהונה לא התנדבו כי אם האבנים למלואים וע"כ לפי שנתאחרו להתנדב ומה טוב ונכון ההתנצלות שהתנצלו רז"ל בעדם:
פרק לו
ה ומס מדי הוא מם היתרון ושיעור הכתוב מרבים העם להביא החמרים הנצרכים למראכת המשכן יותר מכפי צורך עשיית הצורות מחמרים ההם וכאילו כתוב בסדר הזה מרבים העם להביא (החמרים) למלאכה אשר צוה ד' לעשות אותה (הוא מלאכת המשכן) מדי העבודה כלומר יותר מכפי הצורך המספיק לעשיית הצורות מהחמרים ההם:
ז ר"ל כי השם מלאכה הנזכר מקודם פרושו מעשה ההבאה ואין פירושו מלאכת העבודה שא"כ לא יתקשר עם מ"ש אחריו לכל המלאכה לעשות אותה אבל מ"ש אחריו לכל המלאכה לעשות אותה פי' מלאכה כפשוטו מלאכת עבודה וסלת דים הוא שם עם כנוי הנסתר. לכן ע"כ הנסתר מרמז על האנשים העושים במלאכה דים של עושי המשכן ומלח והותר הוא מקור מבנין הכבד הנוסף ונשמטה ל' בכל"ם המשמשת במקור ודרך הל' להשמט כמ"ש המדקדקים ופי' והותר ולהותר:
(ד"ה והותר) כבר מבואר בסמוך:
פרק לח
ז סמיכות מלת נבוב ללוחות הוא סמיכות הביאור שנבוב פירושו דבר חלול והוא שם תואר כמו ואיש נבוב וכן הוא גם כאן שם התואר והמתואר הוא המזבח המוזכר מקודם ובא נון פא הפעל בשווא להיות שם זה סמוך ללוחות וענין התואר הזה שהמזבח הוא נבוב לוחות כלומר עצם וגוף הלול וביאר שהוא חלל המוקף ממחיצות שהם לוחות ולא ממחיצות אבנים והוא סמיכות הביאור: