באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר וילך
פרק לא
ב (ד"ה אנכי היום) זהו משמע מלת היום ולולי הוראת הצמצום היום ממש אינו נופל כאן במאמר זה מלת היום בא"ד דבר אחר שנסתמו כו'. לפי פירוש הראשון. פירוש מאמר לא אוכל וגו' הוא מצד נתינת הרשות שאין הרשות עוד בידו לצאת ולבוא שכבר הגיע עת שררת יהושוע ופירוש השני הוא מצד העדר היכולת ולא מצד הכח הגופני רק מצד מניעת ההשגה, לפי שהנהגת משה ע"ה את העם היתה הנהגה אלקית ולא הנהגת שכל האנושי וכשהרגיש משה רבינו ע"ה סתימת מעייני החכמה הבין שכבר הגיע זמנו ליפטר מן העולם ושסוגדו לפניו שערי בינה בדרך פלא כדי שירגיש שיהושוע הוא המנהיג מעתה ולא הוא ולשני הפירושים מה שאמר הכתוב בפסוק ב' וד' אמר אלי וגו' הוא נתינת טעם למה שאמר בתחלה לא אוכל עוד לצאת ולבוא. ור"ל לפי שד' אמר אלי לא תעבור אתה את הירדן ויהושוע יעבר לפני העם א"כ הגיע זמן ממשלת יהושוע לכך לא אוכל עוד לצאת ולבוא ובא ויו החבור בראש מאמר וד' אמר אלי וגו' לכשר המסובב עם סבתו לא אוכל וגו' מדוע זה וד' אמר אלי וגו' ויש ווין הרבה כאלו במקרא לחבר המסובב עם סבתו. כמו שביארתי בסדר בא בפסוק וימש חושך:
ו שורש רפה הוראתו הפך הדבוק והאחיזה והוא הפרד עצם מעצם. והם בלתי מתאחדים וכשיבוא בקל הוא פעל עומד כמו רפו ידיו כל ידים תרפינה שהם מן הקל משורש רפה כמו שנ' מן עשה בקל עשו תעשנה ומן בנה בנו תכננה וכשהוא יוצא לשני. יבוא לרוב בהפעיל ויבוא קשום עם מלת ממנו או עם מלת לו כמו הרף ממנו. שהוא על שקל והעל את הצפרדעים. ויפן זנב אל זנב. ופעמים יבוא על דרך השלמים בהפעיל כמו הרפה ממני (שופטים בספור יפתח הגלעדי), הרפה לה (מלכים בספור מעשה אלישע עם השונמית ונערו גחזי) שהוא על שקל הפקד אבל דדף הוא על שקל העל וכן הרב כבסני מעוני. ועתה אחרי הוצעה זו נאמר להבחין מתי יבוא בקר ומתי יבוא בהפעיל ואחרי העיון נמצא כי בפעל הרפיון יכנה בעל הלשון את הידים לפועלים כי רפו ידיו ענינו שהידים רפויות מלאחוז במלאכה וכלי אומנות. וכן כי רפה היום לערוב הוא ע"ד הדמיון כאלו השמש אחוז ודבוק באורו עם היישוב ובנטותו נאמר שרפה מאחיזתו. וכזה בבחינת הידים בעצמן יבוא פעל זה בקר רפו ידיו כל ידים תרפינה אמנם על דרך ההפעיל יבוא פעל זה בשתי בחינות אם בבחינת כח ורצון הגוף המניע את הידים לרפות מן הדבר אשר יאחזו ויתדבקו בו ובבחינה זו יבוא קשור עם מלת ממנו. הרף ממני (בסדר תשא אצל מעשה העגל) ענינו עשה ידיך רפויים. שיסורו ממנו וכמו שנאמר בפעל סר (למנע"ו משורש סור) סרו ידיו בקל בבחינת הידים הסיר ידיו בכבד מצד הכח המניע את הידים. ב' שיביא בהפעיל רא מצד הפוער שהוא המרפה אח ידיו רק מצד העצם הנאחז שנרפה מהעצם האחר ע"י פעולת העצם האחר ההוא לרפות ידיו מהעצם הנאחז והוא ע"ך כל בנין הפעיל המורה פעולת הפוער באמצעות זולתו. הלביש האכיל וכן הוא כאן רפיון הנאחז מהתאחד והתדבק עם האוחז ע"י פעולת האוחז ובבחינה זו יבוא קשור עם מלת לו. כמו הרפה לה האמור אצל גחזי שענינו שאלישע אמר לגחזי אשר אחז ביד השונמית להדפה בכח מאת פני אלישע. אל תאחז בה תן לה רפיון שתרפה ממך ע"י שתרפינה ידך ממנה. והכלל שבבחינה זו אם הכוונה שרפו ידי האוחז יבוא בקר ואם הכוונה על רפיון הנאחז יבוא בהפעיל. ועתה נבוא לביאור דבור רש"י ז"ל שלפנינו ונאמר כי בא כאן לא ירפך בהפעיל בראיית פתחות יוד דאיתן. ואם הי' בקל משפט היוד להנקד בחירק וכמו שיבוא פעל רבה בעתיד מן הקר בחירק ירבה. ובעתיד מההפעיל בפתח ארבה את זרעך וגו' כן בא כאן ירפך בפתח להיותו מההפעיל ולפי בחינה א'. שיבוא ההפעיל גם מצד האוחז בבחינת הכח והרצון המגיע את הידים יהי' הפירוש במקום זה שכביכול לא ירפה ממך את ידיו מלהיות אחוזות בך. וכן כנוי הכף הוא. במקום ממך לא ירפך ענינו לא ירפה (ידיו כביכול) ממך כי בבחינה זו בא הפעל הזה קשור עם ממנו כנזכר לעיל. אמנם לפי בחינה ב' שההפעיל יבוא מצד הנאחז יהי' הפירוש רא יתן לך השי"ת רפיון שתהי' רפוי מאתו ית' ע"י שירפה השי"ת ממך. וכנוי הכף הוא בבחינה זו במקום מלת לך ולא ירפך האמור כאן ענינו לפי זה לא יתן לך רפיון שתהי' רפוי מאתו בפעולתו. אבל לאיזה בחינה משני בחינות הנ"ל ההכרע במקום זה. נאמר כי יותר ראוי לפרש לא ירפך לא ירפה לך מלפרש לא ירפה ממך כי בבחינה ב' בא ההפעיל בבחינת הכח והרצון המניע את הידים וזה לא יתכן אצל הש"ית כי אם ע"ד דברה תורה בלשון בני אדם ולמה לנו הדוחק הזה. ויותר נוח לפרש כפן הא' שהוא בבחינת הנאחז וכנ"ל וגם שבפן הזה הוראת ההפעיל כהוראתו לרוב דפעורה באמצעות אחר. כן נ"ל ביאור זה ותשלום ביאור דבור זה יבוא בסמוך:
בא"ד להיות נעזב ממנו. כאן תיקן רש"י ז"ל ענין אחר. מה שיקשה בתחרת ההשקפה שאחרי שאמר לא ירפך. שענינו חוזק ההתאחדות וההתאבקות ואחרי מאמר זה אמר ולא יעזבך שענינו שלילת הרחוק אחרי שתפס המדרגה הגדולה. אחז מדרגה הקטנה ממנה והי' ראוי להיות הסדר בהפך לא יעזבך ולא ירפך והכוונה לא זאת לבדו שלא ירחק ממך. אבל יותר מזה שיחבקך וידבק בך כי בבלא שלילת הרפיון שלילת הרחוק ואולם שלילת הרחוק לא יחייב שלילת הרפיון לזה כתב רש"י ז"ל שבבחינת ישראל עם הקב"ה אין הדבר כן ושרירת הרחוק יחייב שרירת הרפיון כי בשאר דברים שלילת הרחוק הוא אמצעי בין העזיבה וההתדבקות לא כן אצל ישראל והשי"ת. ובא הכתוב להורות לנו בסדור מאמר זה לא יהפך ולא יעזבך שעם ישראל המה בטבע חרשים ואנושים כנגד האומות שונאיהם וכר כח הנצחון של ישראל החרשים. נגד המתקוממים עליהם הוא אך במה שהם אחוזים ודבוקים בעזוזו ית' והשגחתו לא יפרד מהם כרגע וזהו ענין הדבקות המובן כאן במאמר לא ירפך שר"ל שצריכין ישראל להדבקות האלקי תמיד. לא יסורו ממנה כרגע אכן לולי עזוזו ורוב כוחו ית' המתדבק עמהם תמיד. היו כלים ואובדים ותמו כרגע כי הם עדרי הגבורה וחלשים מצד עצמם וא"כ בבחינת ישראל והקב"ה אין אמצעי כלל בין שלילת הרפיון ובין העזיבה ורחוק. כי שלילת הרפיון הוא מושאל אל דבקות ההשגחה בכל זמן ורגע ושלילת הרחוק הוא מושאל אל ההשגחה בעתה בעת הצורך. כדמיון המוכן לזולתו להושיעו בהיצר לו. ולזה יפנה לו פנים פעם אחר פעם לראות בשלום מעמדו. ואם הוא צריך לעזרתו והרחוק הוא מושאל אל המתייאש להושיע לזולתו. ואינו רוצה להיות עמו בקרוב מקום למען לא יראהו. ואינו חושש לרוע מעמדו ואם הוא בנפשו. ולהיות ישראל לולי ד' עזרתה להם בכל זמן ורגע כי נכחדו מגוי ח"ו ולא היתה להם פליטה חלילה. צריכין לדבקות ההשגחה בתמידות. ולא שלילת הרחוק לבד ולכוונה זו אחז הסדר לא ירפך ולא יעזבך. ורצה בזה כי אם ירפך אז יעזבך כי אין כאן אמצעי בין שלילת הרפיון ובין העזיבה. כמו שהוא בשאר דברים וזהו שכוון רש"י ז"ל כאן. במ"ש לא יתן לך רפיון להיות נעזב ממנו. ד"ר כי כאן יתחייב מן הרפיון שהוא שלילת ההתדבקות. העזיבה המוחלטת והרחוק החזק. כן נ"ל בכל זה לפי קוצר דעתי:
ז ר"ל כי בא תבוא בקר וע"כ מרת את אינה סימן הפעול. כמו לרוב. רק פירושו עם. כמו את יעקב באו. שפירושו עם יעקב ופשוט:
בא"ד משה אמר לו ליהושוע כו'. ר"ל כי משמעות אתה תבוא עם העם. שהוא משותף עמם בביאה. ובאמת שהוא הי' הראש והמנהיג. ולא עפ"י עצתם באו לארץ, דק עפ"י דבר יהושוע ולכן צ"ל שבבחינה זו אמר לו שיבוא עם העם. שאעפ"י שהוא העיקר. בכל זאת יעץ אותו. להוועץ בזקנים וילך עפ"י דעתן ועשתן:
אבל הקדוש ברוך הוא לא הסכים עם משה בזה. והרבישו ליהושוע כבוד וגדולה יותר מזה. ואמר לו כי אתה תביא בהפעיל. כלומר שאינך צריך לעצת הזקנים. ועל פיך לבד יבואו:
בא"ד אבל הקב"ה אמר כו'. הוא להלן פסוק כ"ג. ויצו את יהושוע וגומר. וכמו שפירש רש"י ז"ל שם. מוסב כלפי שכינה וכו' יע"ש:
י כן צ"ל בשנה ראשונה של שמטה. והוא שנה השמינית. ור"ל רפי שכתוב כאן מקץ שבע שנים וגומר. הרי שלא היתה מצות הקהל בתשרי של תחלת שנת השבע הוא שנת השמטה. וע"כ שהיתה בסוף שנת השבע. ואם כן איך אמר אחר כך בחג הסוכות. הלא חג הסוכות הוא בתשרי שהוא ראש השנה לשנים ולשמיטין ויובלין כמו ששנינו במס' ר"ה וא"כ חג הסוכות הוא בתחלת השנה השמינית וא"כ פירוש הכתוב כאלו הוא לשון מסורס. וכסדרו ראוי להיות במועד שנת השמטה מקץ שבע שנים וגו' תקרא וגו' ור"ל במועד של שנת השמטה שהמועד הזה הוא חג הסוכות ואיזה חג הסוכות אותו הרגל שהוא מקץ שבע שנים. ר"ל חג הסוכות הנופל אחר השנה השביעית ויתר הדבור יבואר להלן:
בא"ד ולמה קורא אותה שנת השמטה כו'. ר"ל שבמועד שנת השמטה משמע מועד שר שנת השמטה עצמה ולא מועד הסמוך לשנת השמטה שלפנינו לזה יישבו ז"ל לפי שאף שנת השמינית הוא שנת שמטה למקצת דברים:
בא"ד בקציר של שביעית כו'. ר"ל דקיי"ל בר"ה שבתבואה הלך אחר שנה שהביאה בה שליש גדולי' שאז נגמרה במקצת וראוי' לקצת דברים ולכך תבואה שגדלה שליש בשביעית אתה נוהג בה מנהג שביעית בשמינית כדאיתא התם:
יב ר"ל האנשים מלבד השמיעה הלמוד בלבד הוא מצוה אצלם. ולכן הזכרים באו גם בשביל הלמוד אבל הנשים שאין הלמוד חובה אצלם אינן באות רק בשביל השמיעה בלבד שהוא הלמוד כדי לעשות. אבל הטף שאינן בני דעת אינן בכלל מצוה כלל ואין הציווי בעצם אל הטף שיתאספו לשמוע הקריאה רק הציווי בעצם אל האבות שיביאו גם הטף עמם לכבוד התורה כדי שישימו אבותיהם ללבם שהחובה עליהם לחנך את זרעם בדרכי התורה הטהורה ולהיישירם אל השלמות וזהו כדי ליתן שכר למביאיהן. ר"ל שאין הטף מקיימי המצוה בבואם רק האבות עליהם המצוה להביאם והן הן מקבלי שכר הבאתן זהו ביאור דברי הש"ס בחגיגה שמשם רקח רש"י ז"ל דבריו כאן בדבור שלפנינו:
יד כי לא בא אח"כ שום ציווי דברים מאת השי"ת ליהושוע רק להלן פסוק כ"ג אמר ויצו את יהושע ופירש"י ז"ל שם מוסב למענה כלפי שכינה וכו'. והנה לא בא שם ציווי דברים רק חזק ואמץ כי אתה תביא וגו'. וזה אינו ציווי רק זרוז:
טז ר"ל כי שם נכר אינו מוסב ער אלהי שלפניו שיתפרש אלהות זרה כמו אלהים אחרים כי לא נמצא בלשון רק סמיכות התואר אל המתואר יפת תואר ויפת מראה וכדומה אכל לא נמצא סמיכות המתואר אל התואר לומר אלהי נכר וע"כ ששם נכר אינו סמוך רק לאחריו והוא הארץ וכן אלהי ג"כ סמוך אל הארץ ופירושו אלהים של גוי הארץ וסמיכות אלהי אל נכר הארץ הוא סמיכות הקנין וסמיכות נכר אל הארץ הוא סמיכות המקום אל הדבר. וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל ונקראו גויי הארץ נכריי הארץ מפני שכבר נגזר עריהם שיגורשו משם עכ"ל:
יח ר"ל כי הסתר פנים הוא כנוי להעדר ההשגחה על דרך דמיון כמו שאינו רואה בצרתם:
כא ר"ל לא על עדות השמים והארץ רק השירה מעצמה תהי' לעד שלמחר כשיכחישו ההתראה ויאמרו לא התרה בנו על הרעות האלה יקראו השירה הזאת שכתוב בה בפירוש ההתראה שהתרה בם על הצרות האלה המוצאות אותם מדברי הרא"ם ז"ל:
כג זה מוכרע ממה שאמר להלן אשר נשבעתי להם ואנכי אהי' עמך הכל בלשון מדבר בעדו ופשוט:
כו כבר ידוע במלאכת הדקדוק כי המקור ישמש בלשון הקודש במקום כל הזמנים וגם במקום הציווי
כח ממה שצוה משה את הלוים בני שבטו להקהיל את הזקנים והשוטרים מה שלא הי' צריך אל הטורח הזה שע"י התקיעה בחצוצרות שהי' מצוה אל התוקעים לתקוע היו נאספים תמיד כמ"ש בסדר בהעלותך יוד. ולזה תירצו זר שהתקיעה בחצוצרות להתאסף הוא מדרך המלכי' להודיע בזה שרצונם שיתאספו העם להם כשמוע דברם. וגם היו החצוצרות משל משה ולא משל צבור וצוה משה לגנזם ולא השליט ליהושוע עליהם. ולפי שגנזם ביום הזה עודו בחיים. להראות שאין שלטון ביום המות ולא ינהג היום במנהג המלכים והשלטונים רק כמנהג הראשים שתחתיהם. ולכן נגנזו לכבודו שרא יתראה בזה שמשה נלקחה ממנו המלוכה ביום אחרון. ולכן לא צוה לתקוע בחצוצרות וניתנה ליהושוע והוא יתקע בחצוצרות למקרא העדה ולכן לא השליט ליהושוע עליהם להודיע בזה שלא שבעבור שמשפט התקיעה ליהושוע לבדו לא תקע משה לפני מותו בחצוצרות רק נמנע מלתקוע מפני שאין שלטון ביום המות:
(ד"ה ואעידה) ר"ל ששם אמר לישראל שיעיד בדם אח"כ את השמים והארץ ואין המאמר שם רק כמספר ומודיע מתחלה מה שיעשה אח"כ וזה פשוט: