באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר ואתחנן · פרק ד
ו ר"ל כי השמירה הוא בלב לזכור כדי לקיים לכן ושמרתם זו משנה שאם אין למוד אין מעשה לכן אמר אח"כ ועשיתם:
(ד"ה כי היא) משמעות המאמר הזה שהשמירה והעשי' היא חכמתכם ובינתכם ובאמת שאין השמירה והעשי' עצם החכמה רק החוקים המסודרים מאתו ית' הם עצם החכמה והעושה עפ"י החוקים האלה הוא הנקרא חכם ולכן צ"ל שבא כאן שם העצם במקום שם התואר. וזהו מדרכי הלשון להחליף שם התואר בשם העצם והכוונה ובשמירה ועשי' זו תחשבו חכמים ונבונים בעיני הכל זהו ביאור דבור רש"י ז"ל בכאן:
ח תואר צדק הנופל אצל משפט הוא אם על בחינת השופט ואם בבחינת מסדר המשפטים והוא המחוקק ובבחינת השופט נופל שם צדק ער המשפט להיותו שופט כפי המשפטים המסודרים ואינו נוטה מהם אבל בבחינת המחוקק נופל שם צדק אם המשפטים המסודרים מאתו מתחייבים מפאת השכר והיושר ומועילים בתקון הפרט והכלל ולפי שכאן אמר חוקים ומשפטים צדיקים בבחינת השי"ת נותן התורה ע"כ יפול באלו תואר צדיקים להיותם הגונים ומקובלים ר"ל שאם שאין כולם מושגים מפאת השכל מ"מ החלק יעיד על הכר וניצוצי החכמה יופיע בהן וזהו הגונים ומקובלים:
ט ר"ל דמלת רק שהוא מורה התנאי מוכיח שמוסב על האמור למעלה כי הוא חכמתכם ובזה יתיישב התנאי:
י ר"ל שאינו מוסב על והודעתם לבניך וגו' שהרי בא הכנוי בלשון רבים והודעתם שהוא מוסב ער הדברים שכתב מקודם לכן צ"ל היותו מוסב על אשר ראו עיניך ומלת יום חסר בית וראוי להיות ביום:
(ד"ה ילמדון) ר"ל שפעל זה בקל עומד ובכבד יוצא ולכך כאן שהוא עומד בא בקר ובסוף הפסוק שהוא יוצא בא בכבד:
יד הראב"ע ורמב"ן ז"ל פירשו שכוונת הכתוב על שאר מצות התורה חוץ מיוד הדברות אבל מלת בעת ההיא עומדת כנגדם שהרי במעמד הזה לא נצטוה משה בשאר המצות רק בארבעים יום שעמד בהר אחר מעמד הר סיני לכך פירש"י ז"ל שהכוונה על פירוש עשרת הדברות שנאמרו אץ למשה בעל פה מדברי הרא"ם ז"ל:
יט כי באמת להסתכל בשמים הוא מצוה רבה כמאמר הנביא ע"ה שאו מרום עיניכם וראו וגו' אך הכוונה לטעות אחריהם:
כא ר"ל כי פירוש על דבריכם כמו בגללכם:
כג ר"ל כי מדרך הלשון לחסר מלת דבר:
(ד"ה אשר) כבר ביארתי במקומות הרבה כי מדרך רש"י ז"ל להשלים החסרון שבכח הלשון וכן ראוי למבאר:
כד כבר ביארתי זה באורך בפרשת יתרו בסדר עשרת הדברות במאמר כי אנכי ד' אלקיך אל קנא קחנו משם ותמצא נחת:
כו ר"ל שהשמים והארץ הן עדי התראה ולא עדי עבירה כי לא חטאו עדיין מדברי הרא"ם ז"ל:
לא ר"ל כי פעל רפה הוראתו רפיון הקשר והאחיזה. רפה היום לערוב ענינו אחיזת האורה בשטח מהכדור רפתה האחיזה הזאת רפתם רוחם החמה הדבוקה בנפשם אין הדבק חזק כמו שהי' אף שלא סר כולו. וכן כאן לא ירפך הוא מן השאלה הזו וד"ל אף שע"י הגלות נראה כאלו פרה הדבקות שבין ישראל ובין הקב"ה באמת אינו כן ועדיין השגחתו דבוקה בהם ולכן אמר לא ירפך ולא ישחיתך, שלולי דבקת ההשגחה הי' ישראל מכורים מן האומות אבל ההשגחה לא תתן לכלותם וע"י שלא ירפך לא ישחיתך:
בא"ד ולשון לא ירפך וכו' ר"ל פתחות יוד האיתן מורה היותו מההפעיל והוא יוצא לשני לא יתן דך רפיון אבל רפה היום הוא בקל והוא עומד וכן אחזתיו ולא ארפנו בפתח א' האיתן הוא מההפעיל ולכך הוא יוצא לשני ד ואלו הי' מן הקר הי' נקוד בסגול ארפנו על דרך אבננו מן בנה:
בא"ד כל לשון רפיון מוסב וכו'. ר"ל כי פעל רפה מהדרך להשתמש בו בהפעיל ובהתפעל כי הרפה לה הוא מההפעיל תן לה רפיון אבל הרף ממני אין ענינו תן לי רפיון שא"כ הי' לו כו' הרף לי. אבל ענינו התרפה ממני והכוונה בזה עשה עצמך רפה להפרד ממני הרי שנוכל להשתמש בפעל הזה בשני פנים אם על דרך ההפעיל ואם על דרך ההתפעל שיש לומר או תן לי רפיון או עשה עצמך רפה ממני ובפן הא' יבוא בהפעיל הרף לי ובפן הב' יבוא ע"ד התפעל הרף ממני.
לב פשוט כי אין הימים הנשאלים אבל הכוונה שאל את הבריות על הימים הראשונים:
(בד"ה ולמקצה) מבואר מעצמו כי מתחלה אמר לישאל על הזמן הרחוק וגם אמר לישאר במקומות הרחוקים:
לד (ד"ה ובמלחמה) תואר מלחמה אינו נופל רק אצל הים כי במצרים לא יצאו מן הארץ כי אם ברשות פרעה ולא התקוממו נגדו אבל אצל הים היו ישראל ומצרים מערכה מול מערכה:
לה ר"ל שהראית הוא מההפעל תולדות ההפעיל ובפעל ראה כשיבוא בההפעיל הוא יוצא לשלישי כמו והנה הראה אותי אלקים גם את זרעך (בסדר ויחי) שהפועל הראשון הואל האלקים והפועל הב' הוא יעקב הרואה והפעול שהיא השלישי הוא הזרע הנראה ובבוא הפעל הזה בההפעל הוא מוסב על הרואה לא על הנראה כמו וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר שהוא מוסב על משה הרואה ע"י השי"ת שהוא המראה ולכן תרגם אונקלוס שם די את מתחזי בטורא וכן כאן תרגם על דרך זה אתחזית בא"ד כשנתן הקב"ה את התורה וכו' כוונתם ז"ל שפעל הראית הוא ראיה חושית ופעל לדעת הוא ראי' שכלית ואף שיפול פעל הראי' נם ער ראי' שכלית מ"מ הכפל הראית לדעת מורה שפעל הראשון הוא חושי והשני הוא שכלי אבל לפי שבדבר אחד בעצמו לא יתכנו שניהם שאם מתראה הדבר בחוש אין צורך לידיעה שכלית. אבל הכפל הזה יתכן על דרך אחד בשני דברים שוניים שראיית הדבר האחד מביאה לידיעת הדבר השני הבלתי נראה. ועל זה מורה ג"כ למד לדעת. אתה הראית דבר פלוני למען דעת ע"י זה דבר אחר. ובאמת שענין והמאמר אתה הראת לדעת כי ד' הוא האלקים אין עוד מלבדו מודה אמתת האחדות והאחדות הוא ציור שכלי ואינו נופל תחת הראות וע"כ הכוונה כנ"ל שבראית דבר אחר יתאמת ענין האחדות אבל איזו ראי' יתאמת על ידה ענין האחדות אצל הבורא ית'. לכן אמרו ז"ל כשנתן הקב"ה את התורה וכו'. וביאור זה כמו שיתוודע ענין האחדות הבלתי מוחלט בעצם גשמי על הראי' וההבטה בחלל כל המקומות ואם לא יתראה בכל החלל כדמות עצם הזה זולת העצם הידוע אזי ע"י הראי' ההיא נדע שהעצם הזה הוא אחד ע"ד זה יתוודע ג"כ ענין האחדות המוחלט אצל הבורא ית' ע"י מעשה בראשית ומעשה מרכבה שמי שבוחן בבריאה התחתונה והעליונה מקטני היצירה הגשמית עד הבריאה היותר עליונה הרוחנית המכונה בכסא הוא ישיג ע"י מפלאות היצירה בפרט והשתלשלות העולמות והתאחדם וקישורם זה בזה לתכלית אחד אחדות הבורא ית' וזהו שאמרו ז"ל כשנתן הקב"ה את התורה. פתח להם שבעה רקיעים ר"ל שבתורה שצפון בקרבה כל הבריאה שזהו פתיחת שבעה רקיעים שע"י רזי תורה וכשם שקרע להם את העליונים ר"ל שנתגלו כל העליונים ע"י התורה כך קרע את התחתונים. נתגלה מעשה בראשית הגשמי וע"י כל זה ראו שהוא יחידי השיגו האחדות במופת. וזהו שסיימו ז"ל במתק לשונם לכך נאמר אתה הראת לדעת ר"ל צירוף הראי' עם הידיעה כי אין עצם היעי"ת הבב"ת מושג לנברא אבר ע"י הבחינה בהיצירה יתוודע ר"ל יושג ענין האחדות. וזהו אתה הראית בנפלאות פעולותיו לדעת על ידם ענין אחדותו נשגבה ושלמותו הבב"ת ית' ויתעלה זהו מה שיכולתי לבאר בדבור הנעלם הזה ומי שיזכה יבחין יותר:
לז כבר ביארתי באורך בסדר בראשית פרשת מקץ בפסוק ואל שדי יתן לכם רחמים ובפרשת ויחי בפסוק ואני בבואי מפדן וגו' שהויו תבוא לפעמים לחבר ענין מחשבי שלא בא בספור בבאור אבל הוא ענין נכלל בכח המאמר וע"ד זה ביאור הוי' גם כאן כי לפי פשוטו לא יתכן כאן שמוש החבור זולת אם הי' נזכר מקודם ג"כ סבת חסדי השי"ת עם ישראל ועל זה הי' נופל לומר שמפני הסבה שזכר מקודם ותחת אשר אהב וגו' שזו היא הסבה השנית אבל בפרשה שלפנינו שלא בא בה סבה אחרת. רק מה שזכר בפסוק שלפנינו ותחת אשר אהב וגו' לא הי' לו לומר ותחת רק תחת בלי ויו. לכן פירש"י ז"ל שענין קשור הויו בכאן הוא עם מאמר הנחשב וכל זה שהיא קשור המסובב הקודם עם סבתו והחסרון הזה הוא בכח הויו כמו שהארכתי בפרשת מקין ובפרשת ויחי (ד"ה ויוציאך) ר"ל כי בפניו כמו לפניו:
בא"ד ד"א כו'. ר"ר כמו שפירש"י ז"ל שם בתהלים בשם מדרש רז"ל שבא אברהם ויצחק ויעקב על הים והראה להם הקב"ה איך הוא גואל את בניו עכ"ל ור"ל שחזו בעולם העליון גדולת בניהם ושנקרע הים בשבילם. בעבור צדקת אבותיהם:
לח ר"ל שמלת מפניך דבק עם ועצומים ופירוש ממך יותר ממך ואין פירוש ממך מקרבך ומבואר
מא כבר פירש"י ז"ר בסדר שמות בפסוק אז ישיר משה וגו' שהעתיד יבוא לפעמים בבחינת המחשבה הקודמת למעשה וז"ל שם אז ישיר משה אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה. וכן ובית יעשה כו' אף כאן ישיר אמר לו לבו שישיר. וכן עשה כו' עכ"ל ועל דרך זה פירש"י ז"ל גם כאן שבא העתיד מפני המחשבה נתן לב להיות חרד לדבר שיבדילם אבל צריך שום שכל לפי שהוא נגד טבע הספור שיספר מהמחשבה והלא עיקר הספור הוא המעשה. ומה שנלע"ד בזה שבפעלי הגנות או השבח יש בהם שהמחשבה יגדיל ערך המעשה אם לשבח בפעל הטוב ואם לגנות בפעל המגונה ופעמים שנים עושין מעשה אחת ואין ערך ויקר מעשה האחד שוה לערך ויקר מעשה השני' ובבחינה זו יתפוסו ספרי הקודש ספור הפעל ההוא בלשון עתיד להורות על המחשבה הקודמת לה ולרמז בזה על יקר ערך המעשה על פי המחשבה ההיא אם לטוב ואם לרע חלילה כפי משפט המעשה אם מגונה ואם משובח. ועתה נאמר שהמחשבה ההיא הקודמת למעשה אין הכוונה בזה על הרצון לעשות המעשה ההיא. כי בענין הרצון משותף כל פעל בחירי ואין הבדל בבחינת הרצון בין המעשים אבל הכוונה בזה על המחשבה הקודמת למחשבת הרצון ר"ל על המחשבה שהיא עלת הרצון הזה אם הרצון נמשך מהתבוננות והתפעלות נפשי' דקודם לה ועל פי ההתבוננות והתפעלות זה יהי' חוזק ראוי חור שת מדרגת הרצון ובבחי"זו ההבדל בין מעשים שווים באנשים שונים שבקצתן שאין ההתבוננות וההתפעלות תקיפה בלבם. יקטן בהם איכות הרצון אל המעשה. ואולם באנשים דהם שהתבוננותם גדולה והתפעלות רוחם חזקה יהפוך הרצון בהם לתשוקה בוערה ובבחינה זו יקר ערך המעשה לפי גודל ההתבוננות ותוקף ההתפעלות ומדרגת הרצון הנמשך ממנה אל המעשה ואחרי הוצעה זו יבוא ביאור כל הכתובים המשתמשין בספור פעל העבר בלשון עתיד על שם המחשבה בסדר בשלח אז ישיר משה וגו' הוא מורה על ההשתוממות ממפלאות הבורא ב"ה ואהבתו את עמו זרע חסידיו עד שהתבוננותו הגדולה בגדולת ד' ותוקף התפעלותו עוררה בו רוח השירה הזאת. וכן בשירת הבאר בסדר חוקת אז ישיר ישראל וגו' עלי באר עני לה הוא ג"כ לפלא הנעשה ע"י הבאר ההוא כמו שפירש"י ז"ר שם יע"ש והתמהון על הפלא פרשה בם פיהם לשיר. וכמו כן ביהושיע אז ידבר יהושוע וגו' שאז בראותו הנצחון הגדול לישראל בעזר חסדי המקום ב"ה מלא לבו בטחון באהבת ד' לעמו וגדלה תשוקתו שיתפרסם יותר כי ד' נלחם לישראל. ועל כן אמר בחום לבבו שמש בגבעון דום וגו' וכן במלכים ובית יעשה לבת פרעה להורות על תוקף האהבה לה ובאהבתה הי' שוגה תמיד. ולכן גדרה תשוקתו לעשות לה נחת רוח וכן עשה ובנה לה בית גדול ומפואר ועל דרך זה הוא ג"כ בפסוק שלפנינו אז יבדיל וגו' ואעפ"י שההבדלה הזו לא הועילה עודנה לפי שלא היו קולטות עדיין בכר זאת לחוזק תשוקת משה רבינו ע"ה לקיים מצות ית' לא נח ולא שקט ופעמה בו רוח ד' לקיים גם מצות הבדלה הזו זהו מה שיכולתי בקט שכרי לבאר דבור זה:
(ד"ה בעבר) ר"ל שאין מזרחה שמש דבק עם שרש ערים הקודם שהערים ההם היו בצד מזרח שאין לזה שהר שלא נסמן המקום אשר הם בצד מזרחו כי אין המזרח והמערב מוגבל רק ביחס אל מקום אחר כידוע לכן צריך לפרש שהוא דבק עם הסמוך לו בעבר הירדן והעבר הזה מזרחי ביחס עבר שכנגדו:
(ד"ה מזרחה) ר"ל שנקוד מזרחה בשבא הריש בעבור הסמיכות ולולי זה הי' משפטו להנקד מזרחה הריש בקמץ:
מד ר"ל שאינו מוסב על פרשה הקודמת שהרי ספור ההבדלה מפסיק בין פרשה הקודמת לפסוק זה ומה טעם ההפסק הזה וע"כ שהוא דבוק עם פרשה שאחרי' והפסוקים שאחריו אינן הפסק בין פסוק זה ופרשה שאחריו כי כולם דבוקים לפרשה שאחריו ודבוקים עם פסוק זה כמו שפירש"י ז"ל אח"כ:
מה ר"ל בפסוק שלפניו אמר וזאת התורה. ועתה הוסיף לבאר בפסוק שלפנינו שאלה האמורים בפרשה דלהלן הם העדות שאמרם משה לישראל בצאתם ממצרים וחזר ושנאה להם בערבות מואב וזה שכתוב בפסוק שאחריו בעבר הירדן וגו'. ומאמר דבר משה אשר בפסוק שלפנינו מושך עצמו ואחר עמו וכאלו הי' כתוב בפסוק שאחריו ודבר משה בעבר הירדן וגו':