באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר האזינו
פרק לב
א ר"ל שאין השירה הזו אמורה לשמים וארץ אבל הכוונה לאמרה לישראל רק שאמר לשמים וארץ שהם ישמעו השירה שיאמר לישראל כי תוכן השירה ההיא מה יקרה לישראל באחרית הימים. העונש שיגיע להם בחטאם כאשר יעברו ער הברית ומשכר שיגיע להם בעתיד בשובם מחטאם. ולפי זה השירה הזו היא שירת התראה לכן אמר לשמים וארץ שהם ישמעו ויהיו עדים בדבר שהתרה בם מקודם מה יקרה להם בחטאם וז"ש רש"י ז"ל האזינו השמים שאני מתרה בהם בישראל כו'. ר"ל ולא שהי' הדבור לשמים שישמעו מה שיאמר להם ומבואר:
בא"ד שכך אמרתי להם שתהיו עדים בדבר וכו'. והוא מה שכתוב בסוף פרשת נצבים העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ וגו':
בא"ד ולמה העיד בהם שמים וארץ וכו'. ר"ל שלא תוכלו להכחיש ההתראה ההיא כאלו השמים והארץ יעידו עליכם שהתריתי בכם שהם קימים לעולם והוא סגנון מליצי וכמ"ש הראב"ע ז"ל שדרך הנביאים לייחד עדות בדבר קיים כמו שמעו הרים את ריב ד' והאתנים מוסדי ארץ ופשוט בא"ד ועוד שאם יזכו כו'. לכוונה הראשונה ענין המריצה הזו להיותם עדים קיימים. כאלו בחר בעדים שהם קיימים לעולם וההתראה בפניהם הוא עפ"י זה התראה חזקה. והכוונה בזה הוא לחוד ותוקף ההתראה וכאומר לא תהי' התראתי זאת קלה בעיניכם כמתרה לאיום והגזמה לבד אבל ההתראה הזו התראה נאמנה היא כמתרה בפני עדים שהם קיימים לעולם. ולזה שימו אותה ער לב כי לא דבר ריק הוא ותעשה רושם בנפשכם. ולכוונה השנית ענין המליצה הזו לפי שיקברו עונשם ושכרם ע"י השמים והארץ והוא מתרה בפני העדים שהם השוטרים בעצמם והעיר את ישראל במאמר זה שעונשם תלוי בעדים הללו. והוא מתרה בם בפני המענישים כדי שישמעו וישלמו להם כגמולם ושני הכוונות הם אמתיות ונתכוון במאמר זה לשני הכוונות ומבואר:
פסוק ב'. ר"ל שגם הפסוק הזה הוא הדבור לשמים וארץ לפי שאמר בפסוק א' שישמעו מה שידבר לישראל חזר ואמר להם בפסוק ב' שלפנינו שהתראה הזאת שיאמר בפניהם לישראל] אינה התראת גזרה. כמלך הגוזר על עבדו ומעיד בו. באיום משפטיו לעשות מצותו שזה לא יתכן אצל השי"ת כי הוא ית' אינו צריך לזולתו אבל ההתראה הזאת הוא לקח טוב ר"ל התראה למודית כאב המלמד בנו להועיל לו. ושאם ייטיב דרכו ייטיב גם לו. ואם ילך שובב תיסרהו רעתי. א"כ התראה הזאת הוא תורה ולמוד:
ורק לטובתם לתת להם חיים וברכה. לכך קרא מרע"ה לשמים וארץ, האזינו אתם אמרת התראתי ושמעו שהתראתי הזאת הוא לקח ולמוד טוב הנותן חיים לישראל כזאת העידו שהעדותי בישראל בפניכם. והיתה העדאתי תורה הנותנת חיים לעולם ואם בכל זאת לא ישמעו ויסרבו האשמה בראשם ורעתם בעצמם תיסרם כדמיון הרופא הנאמן אשר לא ישמע החולה לעצתו ומשך הכאב עליו בזדונו. וז"ש רש"י ז"ל זו הוא העדות שתעידו וכו' שהם חיים לעולם. ושיעור הפסוקים האלה האזינו שמים ושמעה ארץ ואדבר ומה תוכן דבורי זה רקח טוב לישראל להמשיך עליהם חיים וברכה להצילם מכליון ואבדן והתוך הפסוק כזה לקחי במטר יערוף ואמרתי כטל תזל כשעירים וגומר:
ג ר"ל שפסוקים הקודמין הם דבור מיוחד לשמים וארץ ובפסוק זה הסב מרע"ה הדבור אל ישראל בהאזנת שמים וארץ ואמר להם בפתח דבריו שכשיזכיר את שמו ית' בשירת ההתראה הזו יתנו בכל פעם גודל לו ית' ויברכו שמו לומר בשכמל"ו:
ד הפסוקים הקודמין הם הקדמת השירה ומפסוק שלפנינו ואילך הם דברי השירה ופירש"י ז"ל שהקדים פסוק זה שלפנינו בפתח שירתו במאמר כללי שאינו נוגע לישראל לבד שלפי שדברי השירה הזאת מיוחדים לישראל לבד ומדבר במשפט העונש המגיע להם. אם לא יקיימו את התורה ויסורו מדרך ד' לזאת הקדים פסוק שלפנינו המדבר מהנהגת עולמו ית' בכלל וכאומר מקודם שאודיע לכם מה גמול יגיעכם תדעו כי כל המגיע מאתו ית' הן לשכר והן לעונש הכל בצדק ובמשפט בזמן הראוי ובשיעור הראוי ולז"א כי ההבדל בין משפט מלכי ארץ ובין משפטי השי"ת. הוא מצד עצם המשפט ומצד השיעור והפלס. דהיינו מצד איכות המשפט ומצד כמותו שהוא השכר והעונש. והנה מצד איכות המ המשפט יהי' במשפטי ארץ עולה לעתות דהיינו שיגיע לצדיק משפט רע בעד העול שעשה ולא ישולם לו בעד הטוב כי אין במדת זמן חייהם לגמול לו בעד הטוב וגם בעד הרע. וכן מטעם זה ג"כ להפך ישולם לרשע בעד גמורו הטוב ולא יספיק להענישו בעד הרע. וכן מצד מדרגת המשפט אין ביד שופטי ארץ לפלס שיעור עונש הראוי. ופעמים יעניש מצד הקצף והנקימה הרבה יתר על השיעור לא כן אצל משפט השי"ת שיגיע הן לצדיק השכר הטוב על צדקתו. והעונש על זדונו, וכן בהפך לרשע השכר על מעשה הטוב והרע השקול על רשעתו וכן מצד כמות העונש הכל בשיעור הראוי ובזמן הראוי. וד' ב"ה הצדיק במשפטיו בכל הצדדין והכל מצדיקין את דינו זהו שיעור הקדמת הפסוק הזה בכלל. ועתה אבאר פרטי דבורי הפסוק הזה אחת לאחת בציוני ער סדר דבורי רש"י ז"ל בפסוק שלפנינו. והנה אמר מרע"ה הצור ת"פ כי כ"ד משפט והמאמר הזה הוא מצד כמות המשפט ואמר תואר הצור אף שהוא ית' בידו להגדיל העונש עד מאוד עכ"ז לא בשטף הוא מביא כי אם בדין שהכל בשיעור הראוי ובעת הראוי לזה אמר אח"כ על הנראה במנהג העולם שהצדיק פעם רע לו. וכן הרשע פעמים טוב לו ולא ישורם לצדיק כשעשה צדקו ולרשע כרשעתו. לז"א לענין צדיק ורע לו. שגם לצדיק הרע שיקרה לו הוא למרק חטאו. ובכל זאת רא יקופח שכרו כי הוא ית' אל אמונה. וישלם לו בעתיד ולעה"ב כמעשה הצדק. ולענין רשע וטוב לו אמר ואן עול ר"ר כי עונשו ישולם לו בעתיד והטוב שמגיע לו עתה הוא לשלם לו על מעשה הטוב שעשה לפרקים כי חלילה אין עול לפניו ית' שבשביל רשעת הרשע לא יגמול לו חלילה על מעשה הטוב (ד"ה צדיק וישר) יש במאמר הזה ב' שאלות א' כי תואר צדיק וישר כולל בקרבו המדות שזכר מקודם לזה. כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול וא"כ אחר שזכר הפרט למה הי' צריך להזכיר אחריו הכלל ותפארת המליצה הוא בהפך זה להזכיר תחלה הכלל ואח"כ הפרט ועד"מ אין נאות לומר ראובן הוא משופע בעל נכסים רבים. ולו בסף וזהב הרבה מאוד וגם צאן ובקר ועבדים והוא עשיר אבל הנאות לומר ראובן הוא עשיר משופע בעל נכסים כו' ב' שמאמר הזה מצד עצמו ג"כ אינו מדרך הלשון כי תואר צדיק הוא גדול המדרגה מתואר ישר כי הישר הוא הבלתי עושק מזולתו חוקו הראוי גומל טוב כפי החוק שיש לזולתו עליו ומענישו על הרע כראוי ומעשה הישר הוא כפי חוקי השכל. אבל הצדיק הוא העושה חסד לזולתו בחנם. לא כפי החוק וככה משפטי העונש הבאים מאת השי"ת לא יבואו רק מפאת הצדק בהשגחתו ית' על עולמו ובאין משפט אין עולם. ואם עיר ועיר ומכ"ש מדינה ומדינה נחוצה לשופטים ק"ו ב"ב של ק"ו העולם בכללו. א"כ המשפט הוא מדרכי הטוב והמטיב ית'. וא"כ אחר שזכר תואר צדיק איך זכר אח"כ התואר הקטן ממנו במדרגה תואר ישר ומדרך להזכיר התוארים כסדרן ולעלות במדרגה ולא לרדת מן הגבוה אל הנמוך. לכן פירש"י ז"ר מהאגדה כי מאמר זה צדיק וישר הוא לא בא לתאר בו הבורא ית' מצד המדות הכלולים בתואר צדיק רק לכוונה אחרת ולומר שכר אנשי העולם מודים ומכירים היות משפטיו ית' צדיקים והכל מצדיקים עליהם את דינו ולפי שהכל מודים ומצדיקים עליהם את דינו ית' בא עליו על זה תואר צדיק כלומר צדיק מפי הבריות והוא א"כ תואר אחר הבלתי כולל במדות הקודמין ומה שאמר אח"כ וישר הוא איננו לתאר בו השי"ת רק ר"ל הכל מצדיקים דינו ית' ולא ע"צ החנף ח"ו רק כי כן הוא הישר וראוי. וחסר מלת דבר ובתשלומו ודבר ישר הוא וראוי ההצדקה הזאת:
ה אחרי הפסוק הקודם שהקדים צדקת משפטיו ית' בכלל ושהכל מודים ומכירים בזה התחיל בענין התוכחה לעמו שזהו תכלית השירה הזאת ומציג לפנינו העונש כאלו הוא בהוה ואמר כמתאונן על מה שרואה בעיניו הם הסבו לעצמם ההשחתה הזאת והרע שעשו עשוהו לא בהשכל ויותר מזאת כי מרו בהמטיב אשר עשה להם הטובות הגדולות כמו שיבאר בפסוקים הבאים. והנה מלת לו פעמים משמשת כנוי הנסתר ופעמים משמשת כנוי החוזר כמו לעצמו. ולזה פירש"י ז"ל שתיבת לו כאן הוא מושך עצמו ואחר עמו ובתשלומו שחת לו לא לו ומלת רו הראשונה משמשת במקום כנוי החוזר ופירושו לעצמו ולו השני' משמשת כנוי הנסתר:
(ד"ה בניו) ר"ל שזכר בכאן תיבת בניו לרמז בזה עד מה פגמו בעצמם שהיו בניו ובהשחתה שהשחיתו עשו מום בעצמם. ואחר שזכר רש"י ז"ל הכוונה הטפלית של המקרא חזר וכתב אח"כ לתקן הלשון שהוא נמשך למה שזכר קודם שחת לו לא לו ועד"ז אמר אח"כ בניו מומם ר"ל ולא מומו:
ו ר"ל לא זאת שאתם כפויי טובה אבל אינכם חסים ג"כ על נפשכם פן תמנעו מכם הטוב ותרבו לכם רע כמו שבא במאמרים הסמוכים עם נבל ולא חכם וכמו שיבואר בסמוך (ד"ה עם נבל) יבואר בסמוך:
(ד"ה ולא חכם) אין הכסילות הפך הנבלה כי הנבלה הוראתה כפיית טובה. כמו שבא בספור דוד עם נבל שאמר עליו על כפיית הטובה נבל הוא ונבל שמו אבל מ"ש כאן ולא חכם אין הכוונה על התנגדות הנבלה אבל הכוונה תוספת ענין אחר שמתחלה הזכיר עם נבל על היותם כפויי טובה על טובותיו ית' שגמר להם ואח"כ אמר ולא חכם כאומר גם לולי הטובות שקדם לכם. למה לא תתבוננו פן ימנע מכם הטוב בעתיד ויגמול לכם כמעשיכם:
ויכננך תיבת כן הוא בלשון ארמי בסים:
ע"כ נמצא בהכת"י מהגאון המחבר זצללה"ה: