באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר בלק · פרק כב
ב ר"ל שפסוק זה הוא הקדמה לפסוק הב' שאחריו. ופשוט:
ג (ד"ה ויקץ) ר"ל והוא כמו קצתי בחיי מפני בנות חת וחסר מלת בחייהם והוא בכח המאמר ומ"ש אח"כ מפני ב"י הוא לבאור הסבה מפני מה קצו בחייהם מפני ב"י וכן פירש"י ז"ל בפ' שמות בפסוק ויקוצו מצרים מפני ב"י אבל אין לפרש שמאמר מפני ב"י אינו לבאר סבת הקיצה רק לבאר במה קצו. והפירוש לפ"ז שקצו בישראל דז"א לפי שפעל קץ אינו נקשר במקרא רק עם בית ולא עם מלת. מפני כמו קצתי בחיי ונפשנו קצה בלחם הקלוקל ועוד שפעל קץ אינו נופל אלא בדבר שהיה מתקבל אל הנפש בתחלתו ואח"כ היה לו לזרה ותיעוב כענין המן שקצו בו אחר שהיה ערב להם אבל ישראל היו שנואים לאומות מתחלתם:
ד (ד"ה כלחוך השור) ר"ל וע"כ תפס מין זה יותר משאר בהמות:
(ד"ה בעת ההיא) לשון המקרא באמת מסייע לדרש זה שלא היה בלק מלך מעולם למואב רק שמינוהו עליהם למלך שכפי טבע הספור היל"ל מיד בתחלת הפרשה וירא בלק בן צפור מלך מואב שמלבד שזה ראוי לדעת מיד בהזכיר שם בלק כי הוא השליט בארץ לא היינו צריכין עוד לכל המאמר הזה שלפנינו ובלק וגו' מלך וגו' בעת ההיא ומלבד זאת יקשה עוד שמדרך לייחס כל מעשה האומה למלכם וכאן בתחלת הספור אמר ויגר מואב וגו' ויאמר מואב אל זקני מדין וגו' יחס כל זה להאומה ולא למלך. ומלבד טבע הספור הזה יקשה עוד שלפי מה שפירש"י ז"ל להלן פסוק ה' ד"ה ארץ בני עמו היה בלק מילידי ארם ולא מזרע המואבים ואיך נוכל א"כ לומר שהיה בלק מעולם מלך למואב ואיך לא מינו להם מלך מאומתם ומקרב אחיהם. לכן אמרו בדרש שהיה בלק מתחלה מנסיכי מדין ולפי שנסיכים ההם היו ע"פ סיחון לאחר שהכניע מדין ומואב מפניו כמ"ש בס' יהושוע פרשה י"ג ואת נשיאי מדין את אוי וגו' נסיכי סיחון וגו' אין תימה אם מינה סיחון איש זר לנסיך כי כן מדרכי הגוים הקדמונים להפקיד על ארץ נכריה שכבשו תחתיהם שרים אשר לא מאזרחי הארץ המה והנסיך ההוא הוא במקום מלך לעמו (ולכן יכנס הכתוב לפעמים בלשון מלך כמ"ש בפ' מטות ואת מלכי מדין הרגו את אוי ואת וגו'. והנה המלכים ההם כנה בס' יהושוע בשם נסוכים), אלא שאחרי שמת סיחון בחרו בני המואבים בבלק ולקחוהו אצלם לצורך שעה למלך כולל על כל ארצם וע"פ הנחה זו יתיישבו כל ההערות הנ"ל. ויתיישב עוד ג"כ למה שתפו המואבים את המדינים עמהם בעצה זו יותר משאר האומות שכניהם ונאמר שלכל המורא הגדול אשר ירא מואב מפני ישראל ורצה לגרשם משכונתו הוצרכו לבקש להם יועץ חכם וגבור אשר ישימוהו בראש וע"פ עצתו יצאו ויבואו ולפי שהיה בלק מנסיכי סיחון בארץ מדין והיה ג"כ איש חכם ויועץ הלכו זקני מואב למדין לקחת משם את בלק ולתתו בראשם. וזה דבר הסבה אשר היו מדין ומואב בעצה א' על ישראל כי היה בלק נסיכם וגם מלך מואב. ולפ"ז עיקר ההתעוררות היה מאת מואב עצמו. ומפני התעוררות זה לקחו את בלק עליהם למלך וזה היה אשר לא תאר את בלק מיד בתחלת הפרשה בשם מלך לומר וירא בלק בן צפור מלך מואב לפי שאז היה משמעו שהיה מולך עליהם מתחלה קודם שהתעוררו המואבים בשביל ישראל לכן אמר תחלה סתם וירא בלק בן צפור וגו' ולא כינהו כלל בשם מלך ולא בא אלא לומר שהוא היה המתעורר הראשון בדבר והוא עורר את המואבים שהיו גדולים מאומת מדין שהיה הוא הנסיך אליהם במחוז א' מארצם, ולכך אמר אח"כ ויגר מואב מפני העם וגו' יחס הכל להאומה וכן אח"כ ויאמר מואב אל זקני מדין וגו' לפי שבראשית ההתעוררות והעצה הזו לא היה בלק מלך עדיין. ואח"כ אמר ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא ר"ל שמפני התעוררות זה הושם בלק עליהם בראש למען יצאו ויבואו על פיו, כנ"ל לפרש מ"ש רש"י ז"ל בשם המדרש כאן ואין ספק שהיה להם זה בקבלה שבלק הי' תחלה מנסיכי סיחון בארץ מדין ובמות סיחון במלחמת ישראל שמוהו המואבים למלך עליהם. וע"פ הקבלה הזו יבוא לשון הפרשה על מכונו כמו שביארתי לעיל ואולם לא יכולתי להלום לשון הדרש שאמרו ז"ל על המאמר שלפנינו ובלק בן צפור מלך וגו' והלא נסיך היה שנאמר את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע נשיאי מדין נסיכי סיחון וגו' וכו' עכ"ל. ומזה שהוציאו מן הפסוק הזה שביהושוע שהיה בלק תחלה מנסיכי מדין והרי לא נזכר שם בלק כלל כמו שעמד הרא"ם ז"ל בזה. והנ"ל בזה שעיקר מה שהוציאו מהכתוב הזה שבמדין לא היו מלכים רק נסיכים ולפי שידעו ז"ל בקבלה שבלק היה מושל בתחלה במדין לכן אמרו ז"ל שעורר אותנו הכתוב הזה על ב' דברים להראות אותנו עוצם הפחד שהיה על האומות מפני ב"י שמפני החרדה הזאת שנו בב' ענינים שבחרו להם מלך מאומה אחרת ולא מקרב אומתם וגם בחרו להם מלך איש שאינו מהראויים למלוכה. זהו מה שנ"ל לבאר בכל זה לפי מסת קט שכלי:
ה (ד"ה ארץ) אם הכוונה ארץ בני עמו של בלעם לא היה מהצורך לבאר זה וסתם אדם מקום תחנותו בארץ מולדתו. לכן ע"כ צ"ל שהכוונה ארץ בני עמו של בלק והודיענו הכתוב בזה שבלק לא יצא מבטן מואב ולצורך שעה לנצח לישראל בחרו אותו למלוך עליהם איש נכרי:
(ד"ה לקרוא) באמת שמלת לו בכאן במקום אותו ועם זה יורה ג"כ שהיתה הקריאה לתועלתו ובמקומות שהקריאה לתועלת הנקרא ישתמש במלת לו במקום אותו כמו קראן לו ויאכל לחם:
(ד"ה עם) מדרכי המליצה בספור שלא יכלול הספור העיקרי עם הספור כאחד רק יעשהו כספור בפ"ע להכניס בלב השומע עד מה יתפעל המספר מן המאורע ההוא ולהשים אל לבו גם הוא גודל ענין המסופר הזה ולכן לא אמר כאן הנה עם יצא ממצרים ויכס את עין הארץ לחבר מאמר שני עם הראשון בויו החבור אבל עשה המאמר הב' נפרד מן הראשון וכאלו הוא התחלה בספור. ואמר הנה כסה את עין הארץ ועי"ז ישים השומע אל לבו יותר שיעור ההיזק העצום (ד"ה הנה כסה) להיות כנ"ל מאמר זה הוא הספור העיקרי ממה שהושם מלת הנה בתחלתו ע"כ שיכלול בתוכו סבת מורא ההיזק ואין הרבוי סבה גדולה כל כך כמופת נצחונם לסיחון ועוג וע"כ שזאת שלח בלק לבלעם ע"י הלשון הזה וכדרך לשון ערומים:
(ד"ה והוא) כוונת המאמר בוודאי על הנמשך כדרך הלשון והנמשך מישיבתם מנגד להכריתנו ומחכמת הלשון לכלול הנמשך הזה בתיבת ממולי:
ו לפירוש הראשון נון נכה נון האיתן ולכך כ' רש"י ז"ל אני ועמי כי מתחלה תפס לשון יחידות אוכל. וחסר ג"כ נון השורש נכה וכמו שיאמר בבנין הכבד מן נטה בעתיד אטה תטה עטה כן יאמר בבנין זה משורש נכה בעתיד נכה ולפירוש השני הנון שרשית והוא מקור דמבנין הכבד. אבל לפי שלא נמצא המקור בשורש נכה במקרא כי אם בהפעיל הכות להכות את מואב. לכן כ' רש"י ז"ל ששורש זה אינו משמש כאן ענין הכאה רק מענין נכוי שבלשון חז"ל שפירושו גרעון וחסרון ולכן בא המקור בו על תמונה אחרת. וכ' הרא"ם ז"ל שיש דוגמתו בדניאל לכלה הפשע:
(ד"ה כי) פשוט שצ"ל שע"כ ידע זה מקודם:
ז פשוט שהוצרכו ז"ל לכל זה דאל"כ וכי תבן אתה מכניס לעפריים:
ח (ד"ה כאשר) הכרח זה יבואר להלן בפירש"י פסוק י"ז ובציוני שם:
(ד"ה וישבו) פעל ישב מורה על מצב הישיבה שהוא הפך מצב העמידה וא"כ יורה על מצב ממצבי הגוף ובמקום שלא יתכן הוראה זו כמו וישב אברהם בבאר שבע וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו' וכי יתכן לפרש שלא היה רק במצב הישיבה כל ימי שכנו בארץ יתפרש אם על קביעות השכינה במקום ההוא שהוקבע לו המקום הזה לגור שם. ואם על העכבה לבד במקום הזה והונח להוראות אלו פעל ישב כי המצב הזה הוא מצב המנוחה שיצטרך האדם אלי' במקום שכנו תמיד בקבע כי לא יעמוד האדם זמן ארוך במקום אחד לולי היותו מוכרח לזה. ועד"ז מורה כאן וישבו שרי וגו' על העכבה:
ט באמת שבסדר בראשית פ' ג' פסוק ט' ויקרא ד' אלקים וגו' ויאמר לו איכה. פירש"י ז"ל וז"ל יודע היה היכן הוא אלא ליכנס עמו בדברים שלא יהא נבהל להשיב אם יענישהו פתאום. וכן בקין אמר לו אי הבל אחיך וכן בבלעם מי האנשים האלה עמך וכן בחזקי' בשלוחי מרודך בלאדן עכ"ל. אבל אין כוונת רש"י ז"ל שם שכן הדרך תמיד לפני הדבור להכנס לפני עיקר הדבור המצטרך בדברים נקלים כאלו שהרי לא נמצא זה בשאר הנבואות כלל רק בשלש מקומות אלו כאן אצל בלעם ואצל חטא האדם ובקין כשהרג את הבל. רק כוונת רש"י ז"ל שם שבמקומות אלו יש צורך והכרח להכנס בדברים לפני הדבור העיקרי. ובאדם וקין ביאר רש"י ז"ל שם הטעם לפי שבא הדבור כדי להעניש הוצרך להכנס ראשונה בדברים כדי שלא יהיו נבהלים להשיב. וכאן אצל בלעם שאין כאן דבור עונשי פירש"י ז"ל כאן הטעם שלכך נכנס עמו ראשונה בדברים כדי להטעותו מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור רב:
(ד"ה בלק) באמת מ"ש בלעם בלק בן צפור מלך מואב וגו' הוא שלא מן המוסר שלא היל"ל אלא בלק בן צפור סתם וגם בפני מלך ב"ו אין ראוי לכנות גדולי שריו בשם אדון לכן אמרו ז"ל שהכוונה אע"פ שאיני חשוב בעיניך חשוב אני בעיני המלכים. והנה באמת זה נפלא מאוד שיתפאר בלעם לפני הש"י היותו חשוב בעיני רמש קטן מלך ב"ו עפר ואפר וכן מ"ש רש"י ז"ל בדבור שלפניו להטעותו בא וכו'. וקשה שגבר כבלעם יטעה שאין הכל גלוי לפניו ית'. והנ"ל בזה ששפטו חז"ל שבלעם לא היה בו רק התחזקות הכח הדמיוני שעל ידו היה מוכן לנבואה אם היה ראוי לזה מצד המעלות שמנו חכמים בנביא והוא חכם במעלות השכליות. גבור מצד גבורת הגוף ומצד גבורת השכל על החומר. ועשיר מצד ההסתפקות מה שלא היה זה אצל בלעם כי היה איש חומד ומתאוה ואיש גאון כמ"ש רש"י ז"ל פסוק י"ג ופסוק י"ח. וא"כ לא היה לא גבור ולא עשירי וכן לא היה חכם ולא היה ראוי לנבואה כלל בלתי מצד התחזקות הכח הדמיוני היה ראוי להיות קוסם וחוזה בכוכבים וכן נקרא במקום אחר בכתוב ואת בלעם בן בעור הקוסם והיה מגדולי הקוסמים והטעה את בני דורו לומר היותו נביא לד' אבל לצורך שעה בעת ששלח בלק לקרוא לו לקלל את ישראל למען אהבת ד' את ישראל עמו השרה עליו שכינתו לפרסם היותם זרע אוהבו ובנים למקום ב"ה למען יראו כל עמי הארץ כי הרשע הזה בעצמו יברכם בעל כרחו ויתנבא גדולתם ומפלת האומות ואחרי שנתקיים בזה רצון הבורא ית' סר מעליו רוח אלקים ויהי לקוסם ומכשף כראשונה. ומעתה אין תימא עוד לומר שנשתבש בלעם בדעות משובשות הללו להתפאר לפני הש"י מלך מלכי המלכים ב"ה היותו חשוב בעיני ב"ו וכן לנפול בבור הטעות כי אין הכל צפוי לפניו ית' זהו מה שנלע"ד בזה:
יב ר"ל שהיל"ל לא תלך עמהם ולא יותר, וכן לכל היותר היל"ל לא תלך עמהם לאור את העם ולמה אמר לא תאור את העם ובזה הפסיקו ממאמר הקודם וכן נראה מיותר מה שסיים כי ברוך הוא לכן אמרו ז"ל בנועם דבריהם שהזהירו הש"י בזה מג' דברים. א' שלא ילך עמהם כלל אפי' ע"מ שלא לקלל שזה בעצמו יחשב מרי מה שיחשבו שרי מואב שהולך עמהם לקלל עם ד' אבל עדיין היה יכול לטעות ולחשוב בכוונת אזהרה זו שלא הזהירו הקב"ה אלא מפרסום ופום בי כזה ללכת לארץ מואב עם השרים המלוים אותם לקללם שמה בפניהם (כי היו יושבים ממול מואב) אולם במקומו הורשה לו לקללם. לזה אמר מאמר בפ"ע לא תאור את העם. ועדיין בלעם החונף חניף את המקום ב"ה לומר כי הוא יברכם ואין זה תפארת עם קדוש להתברך מרשע כמוהו והם ברוכי ד' וברוכי האבות הקדושים לכן הוסיף לומר כי ברוך הוא כלומר שאין צריכין לברכתך ובזה נתיישב הכל ע"פ פשוטו שכל מאמר בא לצורך להוציאו ממחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים. ומ"ש רש"י ז"ל כאן אמר לו כו' אמר לו כו' אין הכוונה שהיה הפסק שאלה באמצע הדבור רק הכוונה שהיה צורך כל מאמר לפי מה שהיה יכול לומר לו וכן בפ' העקדה בפסוק קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק פירש"י ז"ל ג"כ שם כשביאר צורך פרטי התוארים האלו אמר לו כו' אמר לו כו' אמר לו כו' וגם שם כל הכוונה רק על דרך זה. כי כן הוא סגנון לשונם הצח ז"ל לשון ערומים כדי לקצר:
יז פשוט דלאו ממלת עמכם דקדקו רז"ל זה אלא ממה שלא גלה לסבת מניעת ההליכה לשרים ההם רק אמר להם לישנא דמשתמע לתרי אפי וזה לגבהותו וגסות רוחו וראיה מה שיסף בלק לשלוח אליו אח"כ ע"פ דבורו זה שרים נכבדים מאלה. ובשליחות הב' הזו לא יכול להתנכל עוד בתשובתו והוצרך על כרחו לגלות שאין ברשותו לקלל את העם, כי ימנע אותו הש"י מלקללם כמ"ש רש"י ז"ל שם פסוק י"ח ד"ה לא אוכל:
יז ממלת מאוד דקדקו זה ופשוט:
יח באמת בלק שלח אליו כי יחלוק לו כבוד ויקר עצום בבואו אליו ולא הזכיר לו כלל מתשלומי ממון ומתנות כי זהו שא"צ לבאר לו ועיקר מה שביאר אליו הוא היקר וההתנשאות ועפ"ז היה לו להשיב אם יכבדני לשומני בראש כל שרי מלכותו לא אוכל לעבור את פי ד' ולמה אמר אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב שאין זה כלל מענין שליחות בלק לכן אמרו ז"ל שנתן להם בכוון תשובה זו להיותו חמדן ורמז להם כי זהו עיקר שכרו המבוקש לו מבלק וכי הוא ראוי שיותן לו בשכרו כל כסף וזהב שיש לו:
יט והוא ע"ד ניבא ואינו יודע מה ניבא:
(ד"ה מה יוסף) אין רצונם ז"ל שזה היתה כוונת בלעם הרשע רק שזהו בכלל לשונו כי התוספת יתפרש בכאן אם על הדבור בכלל לפי שדבר עמו מקודם ואם על מהות הדבור הקודם שיוסיף לדבר עמו באותו ענין שנדבר מקודם ענ. ולפי הפן הב' יוסף לדבר עמו לברכם עוד נוסף על הברכה שברכן מכבר והוא ג"כ ע"ד ניבא ואינו יודע מה ניבא כמו במאמר הקודם בפסוק זה:
כ ר"ל שמובן המאמר הזה אינני מונעך מההליכה לשם אחרי שמהלכך לא יזיק בעצם כי אין אתה ברשותך להרע לעמי ואתה מוכרח להכנע לגזרתי קום לך אתם וקבל שכרך על ההליכה. ובזה גלה הש"י את אוזן בלעם הרשע להוציאו ממחשבתו הכוזבת כי כנ"ל לא היה בלעם נביא בעצם זולתי קוסס ומכשף (רק לצורך שעה נתנבא לפרסם חבת המקום ב"ה לעמו ישראל וכנ"ל באורך) מלא הבלים ודמיונות שוא. ולזה היה חושב שמנעהו הקב"ה מללכת עם שרי מואב לפי ששם הוא המקום היותר מוכשר שתחול עליהם הקללה להיותו נוכח מחנה ישראל ויוכל לראותם משם וכמו שבא באמת להלן בהמשך הספור שנהגו בלק תמיד למקום הגבוה שיוכל לראות משם את ישראל. ולכן אמר לו הקב"ה עתה איני מונעך מהליכה כי לא יתן ולא יוסיף לך הליכתך מצד הנוגע לעמי א"כ קום לך אתם וקבל שכרך:
(ד"ה ואך) אין מדרך להתנות עם זולתו בתנאי שיקיימהו אחר המעשה כי למה ירשהו מקודם על המעשה אולי לא יקיים תנאו אח"כ ואין תנאי נופל בכיו"ב זולתי אם יקדם קיום התנאי להמעשה שלא יתנהו לעשות מעשהו זולתי אחרי שיקיים תנאו מקודם אבל הוא הדבר אשר דברתי לעיל בסמוך שאין כאן תנאי כלל. ושיעור המאמר אחרי שלא יזיק הליכתך לעמי כי על כרחך הנך לעשות אך כאשר אצוך א"כ לך אתם. והתוך המאמר כזה אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם לטובתך אבל ידוע תדע כי אך את הדבר אשר אדבר לך אותו תעשה על כרחך ולמה אמנעך מהלוך ולפ"ז ו' ואך הוא במקום אבל כויו ועבדיך באו לשבר אוכל בסדר מקץ:
(ד"ה את הדבר) ר"ל שלא היתה כוונת ההליכה לקבל השכר רק לקללם וההכרח לזה יתבאר להלן פסוק כ"ב:
כא (ד"ה עם) לאו מהכרח הלשון דרשו זה אלא לפי שהאמת כן הוא אמרו ז"ל שזה נכלל ג"כ בלשון ע"צ הדרוש:
כב ר"ל שלא חרה אפו על ההליכה שהרי הקב"ה בעצמו הרשהו ללכת אבל חרה אפו על כוונת ההליכה שלא היתה על צד הכוונה שהרשהו אליו הש"י דהיינו ליטול שכר רק על כוונת הקללה כמו שהקדמתי למעלה שלא היה בלעם חכם רק מלא הזיות וחשב בדמיונו הכוזב שיפול הבורא ית' בשינוי מרצון אל רצון ואין כל העתים שוות לפניו ואולי ימצא בלכתו שמה עת נכון ע"י ניחושיו וכשפיו לקללם ולכן חרה אפו ית' היודע מחשבות בו. וז"ש רש"י ז"ל ונתאוה לילך ר"ל שהלך בחשק לבו לשנאתו לישראל עם ד':
(ד"ה לשטן) ר"ל ומזה הטעם אף שהזכיר מקודם בפסוק זה שם אלקים שהוראתו מדת הדין (וכבר הארכתי במקומות אחרים בסדר בראשית בטעם היות שם אלקים מדה"ד ושם הוי' ב"ה מדת הרחמים) אמר כאן מלאך ד' תפס שם ההוי' שהוראתו מדת הרחמים. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור וטעם:
כד ר"ל השביל העשוי להלוך ולצעדה נקרא משעול ושורש משעול הוא שעל שענינו צעדה והלוך כמו אם יספוק עפר שומרון לשועלים וכן מי מדד בשעלו מים וכבר כתבתי במקום אחר שמם הנוסף בראש השמות הנגזרים מהפעל הוראתן הדבר המוכן שיחול בו אותו הפעל כמו משכן מושב מאכל והרבה כיוצא. ועד"ז הוא ג"כ כאן שם משעול שביל העשוי לשעלים הוא ההלוך והצעדה ולכן נקרא השביל ההוא בשם משעול. זהו כוונת רש"י ז"ל:
כה פשוט ותלחץ בנפעל ר"ל היא עצמה אבל ותלחץ בקל מורה את אחרים והוא פעל יוצא ולכן בא פעל זה בפסוק שלפנינו בב' הבנינים
כו פעל עבר יורה לפעמים ההלוך במקום לבוא דרך שמה למקום אחר כמו ויעבור אברם בארץ וגו' שהיה משוטט בכל ארץ כנען והיה עובר תמיד ממקום למקום דרך המסלה המפסקת בין המקומות וכמוהו במקלי עברתי את הירדן. ועל ההוראה הזאת יקשר הפעל ההוא תמיד או עם מלת את או עם בית כבמשלים הנ"ל ולפעמים הוראתו על ההלוך גרידא ולא בכוונה לבוא ממקום למקום רק בכוונת התנועה במקום ההוא בתמידות לתכלית מיוחד מנקודה מקומית אחת לנקודה מקומית אחרת שנוכח פני העובר ומבלתי שיהיה מגמת פניו מקום מיוחד ידוע לבוא שמה. ומענין זה הוא מ"ש ותעבור המנחה על פניו והוא עבר לפניהם שהכוונה איננה לבוא למקום מיוחד רק הכוונה שיהיה ההעתק בתמידות ממקום למקום הנוכחי לפני העובר באופן שיהיה מצבו תמיד להלן ממצב העובר אחריו ושיהיה העובר אחריו לאחור והוא לפנים בהתנונעם שניהם לצד אחד. והנה מ"ש כאן ויוסף מלאך ד' עבור ע"כ אין ר"ל שעבר לבוא למקום מיוחד כי איזה מקום שהיה המלאך צריך לעבור שמה. לכן אין הכוונה אלא מענין הב' שעבר משם באופן שיהיה בלעם אחוריו והוא לפנים כדי שיהיה שוב שנית לשטן לו לעכב הליכתו ויתגלה לו מזה שהקב"ה בוחן לבות וגלוי לפניו כוונת הליכתו וז"ש רש"י ז"ל ויוסף לעבור עוד לפניו להיות לפניו במקום אחר כו' ר"ל שלא בקש לעבור בדרך זה למקום אחר רק בקש לעבור לפניו שיהיה הוא לפני פני בלעם ולא לאחוריו. וגם זאת לא היתה הכוונה בעצם רק הכוונה בעצם היתה כדי שיוכל להיות במ"א לפניו לשטן לו ולא ההעברה היתה הכוונה רק ההעכבה שאחרי':
לב באמצע הדבור לשון רטט כו' והוראתו בעתה:
בא"ד ומקרא קצר הוא כו'. ר"ל שהשיעור בתשלומו כי ירט חרד ומהר) בלעם הדרך אשר הוא לנגדי וכנ"ל פסוק כ"א שהשכים בבוקר בזריזות וחבש בעצמו את אתונו וכפירש"י ז"ל שם. ומזה נראה חשקו ותאותו ללכת:
בא"ד לישנא אחרינא כו'. ולפ"ז הפי' רצה ופייס אותי ר"ל יחשוב לרצות ולפייס אותי ע"י הדרך שהוא לנגדי והוא כאומר גלוי לפני שאינך הולך בדרך בכוונה שצויתיך עלי' רק בכוונת רשע:
לג (ד"ה גם) מלת גם הוראתו על התוספת ופעמים יורה על תוספת הנושא ופעם על תוספת הנשוא. ולמה שהקדים כאן בפסוק מלת גם למלת אותך נראה שהוא לתוספת הנושא וזה לא יתכן כי לא נתחייב הריגה למקום כי אם בלעם לבדו. לכן ע"כ צ"ל שהוא מקרא מסורס וראוי להיות כסדרו גם הרגתי אותך והוא לתוספת הנשוא והנשוא הראשון הוא העכבה:
[ד"ה ואותה] לפי הלשון שאמר המלאך לולי נטתה מפני הייתי הורגך ואותה החייתי ולאיזה צורך הוסיף ואותה החייתי ע"כ משמעו שעתה יען שנטתה מפני עשיתי ההפך שהוא נשאר בחיים ואותה המית. ולזה באו ז"ל ליתן טעם למה הרג אותה:
לד (ד"ה אם רע בעיניך) (פשוט שהענין בעצמו מורה ע"ז ולא יצא מהכרח הכתוב:
לה (ד"ה ואפס) כבר ביארתי זה לעיל בציוני בפסוק כ' ד"ה ואך:
(ד"ה עם) ר"ל שזה נרמז ע"ד דרוש במשמע הלשון לפי שכן הוא האמת:
לו לאיזה צורך אמר הכתוב וישמע בלק וגו' ויצא לקראתו וגו' לא היל"ל אלא ויצא בלק לקראת בלעם אבל הודיענו בזה כי לא שלח בלק שלוחים שישובו אליו להודיעו מביאת בלעם למען יכבדהו בצאתו לקראתו אבל הענין בהפוך כי הקדים בלעם לשלוח שלוחים לבלק לבשרו מביאתו ובזה הודיענו הכתוב מגודל רשעו שעדיין אחרי כל אשר מצא אותו בדרך ונגלה עליו עד מה רע בעיני המקום ב"ה הליכתו עוד דמה בלבו שימצא עת נכון לקלל את ישראל ושמח על התקוה ההיא עד שמיהר לבשר לבלק ביאתו:
(ד"ה אל עיר) לאיזה צורך אמר שיצא לקראתו אל עיר מואב וכי היה עולה על הדעת שיצא המלך לקראתו אל גבול ממלכה אחרת ולא היל"ל אלא ויצא לקראתו אל עיר אשר בקצה הגבול. וע"כ שהכוונה באמרו עיר מואב עיר המטרפולין לומר ראה מה אלו מבקשים לעקור:
לז מאמר זה יתפרש לדבר והפכו ר"ל לחיוב ולשלילה, כי להיות הא האומנם הא התמיה א"כ משמעו לפי פשוטו החיוב הכי אמת הוא שלא אוכל כלל לכבדך. אבל זאת הוא האמת שבידי לכבדך אבל בכל זאת השלילה ג"כ בכח המאמר הזה כי לפי מה שפירש רש"י ז"ל בס' שמואל בפסוק הנגלה נגליתי לבית אביך וגי' נמצא ג"כ לפעמים הא התמיה שהיא תמיהה המתקיימת. ולפ"ז יתפרש ג"כ כי האמת הוא שלא אוכל כבדך וזה בלתי ספק שבלק כוון במאמרו זה החיוב אבל אמרו ז"ל שהוא ע"ד ניבא ואינו יודע מה ניבא:
מ באמת נראה שאין כוונת הספור שלכבוד בלעם זבח בלק זבח רב דא"כ היה לו להכין המשתה בביתו ולקרוא לזבח כל שריו ועבדיו כדרך המלכים המכבדים לשרים וסגנים הבאים אליהם מארצות רחוקות אבל כאן אמר שזבח בלק בקר וצאן וישלח למלון בלעם ולשרים אשר אתו הרי שלא שלח רק לצורך בלעם ואנשיו לבד ולא הכין הטבח בביתו לעשות משתה וסעודה כללית, וא"כ אף שכתוב ויזבח בלק בקר וצאן אין שם בקר וצאן כאן שם המין כמו ויהי לי שור וחמור רק הוא שם יחידי בקר אחד וצאן אחד כי ברור שזהו מספיק לרוב למאכל מתי מעט ואחרי שהוא כן שאין כוונת הכתוב להודיענו היקר שעשה בלק לבלעם מרוב תשוקתו שיקלל לישראל צ"ל שכוונת הספור להפך שאחרי היקר הרב שעשה לו בלק תחלה בצאתו לקראתו בעצמו והשיב לו שם בלק כמוזכר פסיק ל"ח היכול אוכל וגו' הדבר אשר ישים אלקים בפי וגו'. מאז נמוג לב בלק והיה לו תלונה על בלעם ועל כן מנע כבוד ממנו:
מא בעל הוא שם ע"ז כמ"ש ויעבדו את הבעלים: