באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר בחוקותי
ג וכנה הלמוד והעמל בתורה בשם הליכה שלא יושג מעולם הסוף והתכלית בלמוד התורה הקדושה ויותר שישיג האדם ממנה כן יבין יותר חסרונו וכי עדיין יש ויש יותר להשיג בה באופן שהאדם תמיד הולך בה כי כל עוד שלא יושג תכלית התנועה לא נפסקה התנועה. ולכן אמרו רז"ל על למוד זה שתהיו עמלים בתורה ונופל בזה עמל להיותו טורח גדול וקשה ההשגה. מדברי הרב בעל צל"ד ז"ל:
(ד"ה ואת) כמו שהוכיח רש"י ז"ל מתחלה דפירוש אם בחוקותי תלכו איננו על עשיית המצות שהרי אמר אח"כ ועשיתם אותם מזה מוכח ג"כ שפירוש ואת מצותי תשמרו איננו על קיום המצות. לזה אמרו ז"ל שמאמר ואת מצותי תשמרו הוא על תנאי הלמוד שזכר מקודם במאמר אם בחוקותי תלכו ור"ל שיהיה הלמוד על מנת לעשות וכבר אמרו רז"ל כל הלומד ע"מ שלא לעשות נוח לו שנהפכה שליתו על פניו. ואמרו עוד בלשון אחר הלומד ע"מ שלא לעשות נוח לו שלא נברא אלו דבריהם ז"ל. אמנם דע כי בכל זה הלומד ע"מ לעשות אין שכרו כשכר האמצע לבד המביא אל התכלית כי בלי ספק ששכר האמצע פחות משכר התכלית ויהיה א"כ שכר הלמוד שכר האמצעי לפי שהתלמוד מביא לידי מעשה ושכר המעשה שכר התכלית וזה אינו כי הלמוד לעשות הוא אמצעי למעשה המצות. אמנם הוא כמו כן תכלית לעצמו להכיר האמת ולהשיג את המושכלות הנשגבות ומקבל א"כ שכר הלמוד כשכר התכלית:
ד פשטות הכתוב שיהיה היורה בזמן היורה והמלקוש בזמן המלקוש וזהו פירוש בעתם ר"ל בעת הצורך אל התבואה והפירות. אמנם לפי שמהראוי לכלול בברכה הברכה היותר שלמה. לכן אמרו ז"ל שמלת בעתם כולל ג"כ שרדת המטר בעת היורה והמלקוש יהיה ג"כ בעת מיוחד וכפי הצורך לעסקי ב"א שלא ישביתם המטר ממלאכתם וממשאם ומתנם ומבואר:
(ד"ה ועץ) לא אמר ועץ פרי יתן פריו אבל אמר ועץ השדה שלשון זה הוא כולל גם אילני סרק. לזה דרשו ז"ל שעתידין אילני סרק שיתנו פרי:
ה (ד"ה ואכלתם) ר"ל שאם הכוונה שיהיה השובע למרבית התבואה א"כ הוא כפל לשון שהרי כבר אמר והשיג לכם וגו' וע"כ שזה בא לתוספת טובה יותר אוכל קימעא כו':
ו כבר עמד בזה החזקוני ז"ל הובא בס' צל"ד דלא נמצא לשון זה בשום מקום במקרא וכן אמרו רז"ל בברכות פ' היה קורא כתיב עושה שלום ובורא רע וקרינן הכל לישנא מעליא:
(ד"ה וחרב) ר"ל א"צ לומר שלא יבואו למלחמה עליכם דהא כבר כתב מקודם ונתתי שלום בארץ וע"כ שבא להוסיף אפילו חרב של שלום:
ז ר"ל מרוב הרדיפה יהרגו איש את אחיו בחרב כדי לפנות הדרך לברוח מרוב אימה עכ"ל הרא"ם ז"ל. וכבר כתבתי לעיל בסמוך שגם אם אין להוציא הדרש הזה מייתורא או ממשמעות הלשון בכל זאת נוכל להוציאו מסברא מכח סתמיות הלשון לפי שמהראוי לכלול בברכה הברכה היותר שלמה:
ח ר"ל שהיל"ל ורדפו חמשה מאה אבל אמר ורדפו מכם ומלת מכם משמע החלשים שבכם:
(ד"ה ונפלו) הדרש הזה יוצא מייתורא שכבר אמר לעיל פסוק ז' ונפלו לפניכם לחרב:
ט ר"ל שלשון זה אף שאינו נופל אצל המקום ב"ה מ"מ בא כאן ע"ז הגוזמא להורות הפלגת השכר המיועד להם במעשה המצות כאלו כביכול יצטרך לפנות מחשבתו מכל דבר ולחשוב בשכרם המגיע להם:
(ד"ה והפריתי) ר"ל דאלו בפריה לבד אין זה ברכה וע"כ ר"ל בפריה ורביה:
(ד"ה והרביתי) כבר כתבתי בסמוך שהריבוי בכמות כבר נכלל ממילא במלת והרביתי וע"כ שמ"ש כאן והרביתי מורה ההגדלה והוא רבוי האיכות וזהו ענין בקומה זקופה המורה על השררות והחירות:
(ד"ה והקימותי) הקמת הברית הישן אינו ברכה רק הוא הפך הפרת הברית שהוא קללה והפך הקללה אינו בגדר הברכה כי הברכה הוא ישות ולא העדר וע"כ שהכוונה כאן על הקמת ברית חדש וכריתת ברית חדשה. ע"כ אינו אלא שלא יופר. וזאת הוראת השנות הברית. ומבואר:
יא ר"ל ואין הכוונה על המשכן שכל הספר הזה באוהל מועד נאמר ואך מייעד להם מה שכבר היה. וע"כ שהכוונה על בית עולמים כ"כ רש"י ז"ל בש"ס ריש פ"ק דעירובין הובא בס' צל"ד וכבר כתבתי למעלה בסמוך שהברכה הוא ישות ולא העדר וכן נאמר כאן שסלוק השכינה מאוהל מועד איננו רק הפך הקללה ולא ברכה. וע"כ שהכוונה על בית עולמים:
(ד"ה ולא) ר"ל וכן נופל ג"כ כאן ענין פליטת דבר בלוע במובן הרוחני כי מי שרוחו שוקקה לדבר יערב לו הציור מן הדבר ההוא ומחשב בו תמיד ונושא אותו ברעיוניו וזהו הבלוע הרוחני אבל מי שרוחו קצה בדבר הציור מדבר ההוא הוא לו לזרא מאוד ובעלות הדבר הזה על לבו יסיח דעתו ממנו לדברים אחרים למען יזח הרעיון הזה מעל לבו וזהו ענין פליטת הבלוע הרוחנית:
מב המאמר הזה היא תכלית כל הברכות כולן והיא הברכה האמתית שלמות הנפש וענין הטייל הזה הוא הלמוד בהשגת המושכלות כענין שאמרו רז"ל ד' נכנסו לפרדס ופירוש והתהלכתי בתוככם ארחיב השגתכם בידיעתי. וזהו ולא תזדעזעו ממני כי חסר ההכנה יזדעזע מלמוד באלקות כענין שאמרו חז"ל בחגיגה מעשה בתינוק שדרש בחשמל ויצא אש מחשמל ושרפתו. וכנו ז"ל לחסר ההכנה ללמוד הנשגב הזה בשם תינוק ולפי שנלאה שכלו מרוב השתדלות העיון עד שקצרה יד שכלו ונתבלבל להשיג גם במה שהיה מוכן לזה. אמרו ז"ל שיצא אש מחשמל ושרפתו ר"ל שהעיון בחשמל שהיה סבת כליון דעתו והשגתו כנו ע"ד משל ביציאת אש מחשמל ור"ל שהיה חשמל סבה לזה וכליון ובלבול שכלו כנו בשרפה. ולזה אמרו כאן ולא תזדעזעו ממני ר"ל שלא תסוגו אחור מהשגה זו מדאגה מדבר פן יתבלבל שכלכם. ואמרו ז"ל אח"כ יכול לא תיראו ממני וכמה דקדקו ז"ל בלשונם הצח תחלה אמרו ז"ל ולא תזדעזעו ממני תפסו לשון הזדעזעות ואח"כ אמרו יכול לא תיראו ממני תפסו לשון מורא וגדר המורא הוא רחוק ההתדבקות בדבר האיום מפני ציור הנפשי מגדלו ויכלתו עד שמפני ציור זה לא יעלה בדעתו להשתוות אליו ולחשוב עליו שהוא שוה לו במדרגה. אמנם גדר ההזדעזעות ההתרחקות הרבה מהעצם הנורא מפני המורא ההוא עד שלא ימלא לבו להתיצב גם ברחוק ממנו רק יברח וינוס להתרחק יותר ויותר מן העצם הנורא ההוא. הירא מן האש ירחיק רק השיעור שיתפעל החוש ממנו והמזדעזע מן האש גם מרחוק לא יאמין בנפשו רק יסוג אחור מרחק רב כטבע התינוק. לזה מתחלה כאשר רצו לומר שלא תסוגו אחור מההשגה באלקות כפי דעתכם הרחבה אשר ארחיב אמרו ולא תזדעזעו ממני. וכאן כוונו לומר שלא תקרבו אל ההשגה ההיא לגמרי עד שיתאחד השגתכם עם גדר האמתי של העצם הנורא אמרו יכול לא תיראו ממני ור"ל שעם כל ההכנה ההיא שכלכם מוגבל ויש לו גבול לעמוד שם ולא יעברנהו כן הוא השלמת הביאור בזה לע"ד:
יד באמצע הדבור אין לי אלא זה המכיר את רבונו וכו' ור"ל שלא היל"ל אלא ואם לא תשמעו ולא תעשו וגו' למה אמר ואם לא תשמעו לי. לזה אמרו ז"ל שהכוונה בתוספת מלת לי ע"ד ההגזמה והאיום כטבע הלשון לומר על הקטן המסרב לגדול לו תסרב וע"י הרמת הקול במלת לו והעמדת המבטא מעט אחרי המלה ההוא יורה המדבר בזה שיפלס השומע בדעתו נגד מי ימלא לבבו לחטוא לו וכן הענין כאן במלת לי. ולזה אמרו ז"ל שהוא כלפי היודע רבונו ומכוון למרוד בו שיפלס בדעתו למי לא תשמע אתה היודע גדלו. וכבר כתבתי במקומות הרבה בביאורי זה שהדבור המותרי הוא בא לעורר ההתפעלות ובפרט בסדר בראשית כתבתי זה בארוכה:
טו מכאן עד סוף הפסוק יישב רש"י ז"ל כפל הפסוקים שהרי כבר אמר כלזה בפסוק י"ד הקודם ויישב ג"כ כפל הלשון בפסוק שלפנינו ואמר שכל מאמר בא להורות ענין אחר ובכפל זה מראה אותנו הכתוב סדר המדרגות איך ירד החוטא מרע לרע יותר חמור עד ירד תחתיות אם ישליך מנגד למוד התורה לא יקיים מצותיה ואזהרותיה ומזה ימשך למאוס באחרים העושים ומזה ימשך שנאת החכמים לומדי התורה המוכיחין אותם על פניהם ומזה ימשך שימנעו אחרים מלעשות וממניעה זו יתחייב הכפירה במצות לומר שלא צוה אותם ד' ואין תורה מן השמים ולסוף ימשך מזה תכלית וקץ הפשעים כולם והוא הכפירה בעיקר. ועתה אפרש זה ע"פ סדר דבורי רש"י ז"ל איך נרמז כל כוונה בל' הכתוב. וכבר כתבתי שגדר המיאוס והגעילה כנ"ל פסוק י"א שרוחו זרא לדבר מן הדברים עד שאפילו המחשבה בו לבד הוא קשה עליו ומסיח דעתו ממנו. לזה נרמז במאמר ואם בחוקותי תמאסו מואס באחרים העושים:
(ד"ה ואת משפטי) הנה הגיעול הוא הפלגת המיאוס עד שימשך מזה שנאה. לזה הוא מרמז על שנאת החכמים:
(ד"ה לבלתי עשות) לא אמר ולא תעשו רק לבלתי עשות והוא המניע אחרים מעשות:
(ד"ה להפרכם) ר"ל והוא חסר ו' וכאלו אמר ולהפרכם את בריתי והוא הכופר בעיקר שהוא המפר ברית מכל וכל שאם אין כאן בורא ח"ו מי הוא המקים ברית:
טז הפעל הזה הוראתו בהפעיל המנוי על איזה דבר כמו ויפקד המלך פקידים אבל כאן אינו נופל ענין. והוראתו כאחת מהוראת הקלי שהוא הציווי כמו והוא פקד עלי וגו' בעזרא:
(ד"ה מכלות עינים) כליון עינים נופל על תקות שוא ממושכה כמו עודינה תכלינה עינינו על עזרתינו הבל וגו'. ודאבון נפש איננו נופל על הרגשת הכאב רק הוראתו הרגשת הנפש ברע גדול אשר קרה לעמיתו ואהובו וביותר בהעדרו ומותו ויכונה בלע"ז בטריבניס וכפי גדר השמות האלו כן פירש"י ז"ל כאן המשך המקרא:
(ד"ה וזרעתם) ר"ל שויו ואכלוהו הוא ו' החלוקה כמו מכה אביו ואמו כי אם הזריעה לריק מה יאכלו האויבים:
יז ר"ל ופירוש פני השגחתי לפי שההשגחה בפנים ולהפלגת הרע יאמר ונתתי פני ונופל לשון זה אצל הש"י ע"ד המליצה כאלו יצטרך כביכול להטות דעתו להרע להם וכן יאמר לשון זה להפלגת הטובה כמ"ש לעיל פסוק ט' ופניתי אליכם והפריתי אתכם וגו' וכוונת המליצה ע"ד כלל אם לרע שתהיה ההשגחה ניכרת בהם לרעה כי בכל אשר יפנו יימר להם. ואם לטוב בכל אשר יפנו יצליחו עד מאוד מאוד:
(ד"ה ונגפתם) המפרשים ז"ל נלחצו בכאן עד מאוד. ולע"ד נראה שהדרש לא חדש בכאן דבר ולא בא אלא לעורר על עוצם הקללה שבתחלה אמר והפקדתי עליכם בהלה וגו' וכפי אגדת ת"כ שהביא רש"י ז"ל בסמוך לעיל אמר שם שהמות מפני החלאים הטבעים הורג אתכם. א"כ המות הורג אתכם מבפנים וכאן אמר שהאויבים מעיקים אתכם מבחוץ וכלום תקנה יש לו ח"ו:
(ד"ה ורדו) גם כאן לא ביאר הדרש זה מהכרח לשון הכתוב וכעין דרשת דורשי רשומות כי הקללה הזאת באה באמת על ישראל ואנחנו רואין זה בעונותינו בכל דור ודור. ואמרו ז"ל בדרש שהקללה הזאת רמוזה בפסוק זה זו ע"ד אמרם זו מי איכא מידי דלא רמיזא באורייתא:
(ד"ה ואין רודף) אם באמת הניסה מבלי רדיפה קללה גדולה להיות אות הבהלה ומורך הלב והפחד התמידי בכל זאת היא יותר טובה באמת מהניסה מפני הרדיפה כי מה שאין רודף יורה יראת האויבים לרדפם ועל כן פירשו ז"ל שגם מאמר זה הוא קללה גדולה ואינה לנחמה כי מה ענין נחמה אצל הקללות והכוונה כי מה שאין רודף אתכם איננו זולתי כי לא יחושו לכם האויבים ואינכם נחשבין אצלם לכלום מרוב חולשתכם וחוסר כחכם כי פעולת הרדיפה אינו אלא אם האויב חזק אז ירדפוהו אם הוא מנוצח למען לא יגבר חיל פעם אחרת בהיות לו ריווח זמן:
יח ר"ל ומלת עד כמו בעוד כי הוראת הגבול הזמני או המקומי אין לה מקום כאן:
(ד"ה ויספתי) פעל זה מורה אם השנות איזה פעולה כמו ולא יספה שוב אליו עוד וזהו התוספת בכמות או שיורה על התוספת באיכות וכאן ע"כ הוראתו מענין השני ואינו מורה השנות היסורין הקודמין שהרי אמר מקודם ואם עד אלה וגו'. וא"כ לא סרו עודנה יסורין הקודמין וע"כ שהכונה על יסורין אחרים נוספים על הראשונים:
(ד"ה שבע) לעיל פסוק י"ד ופסוק ט"ו מנה שבע עבירות שתים בפסוק י"ד כמו שחשב שם רש"י ז"ל וחמשה בפסוק ט"ו עפ"י פירש"י ז"ל שם וכאן בפסוק י"ט ופסוק כ' מנה שבע פורעניות כמו שחשב רש"י ז"ל להלן סוף פסוק כ' ד"ה לא יתן:
יט (ד"ה ונתתי) נ"ל ביאור דברי זה לפי שהאוצרות התבואה היו בימי קדם בקרקע וכן הוא עד היום הזה בכמה מדינות ועל כן אם הארץ מזיעה היא מאבדת פירותי':
כ ר"ל שהכתוב הזה אין בו מין קללה אחרת רק הוא התעוררות על עוצם הקללה:
(ד"ה ולא תתן) באמת שכבר אמר למעלה ונתתי שמיכם כברזל וגו' ומה הוסיף כאן לכן צ"ל שבא להוסיף כאן שלא זאת לבד יבוא עליכם שתהי' הזריעה ללא הועיל שלא תוציא יותר מהנטמן בה (שגם בזאת יקויים מאמר ותם לריק כוחכם) אבל גם הנזרע בה לא תוציא לכם:
(ד"ה ועץ) לא אמר הכתוב ועץ לא יתן פריו אבל אמר ועץ הארץ לרמז שמן הארץ יהא לקוי שלא יחנטו בו פירותיו ולא שישיר פירותיו אח"כ קודם בשולם, וכן דרשו ז"ל ג"כ אצל הברכה לעיל פסוק ד' במ"ש ועץ השדה יתן פריו ממה שהוסיף מלת השדה. מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה לא יתן) שני נקודות ההפסק שבאו בדפוס לפני ד"ה לא יתן פריו הוא ט"ס והכל דבור אחד. וכצ"ל משמש למעלה ולמטה אעץ ואפרי לא יתן פריו כשהוא מפרה כו' ויש כאן כו'. והכוונה ממה שלא אמר ועץ הארץ לא יתן פרי אבל אמר פריו ע"כ ר"ל שמשיר פירותיו. והנה קודם לזה ועץ הארץ וגי' וזה מורה שלא יחנטו העצים כלל ואח"כ אמר פריו וזה מורה השרת הפירות. וע"כ ר"ל שהעצים שלא חנטו עודנה לא יחנטו עוד ואותן שכבר חנטו לא תועיל לכם החנטה כי ישירו פרים בטרם בשולם אבל איך נכללות שני כוונות שונות הללו בגזרה אחת צ"ל שמאמר לא יתן מושך עצמו ואחר עמו ועץ הארץ לא יתן (והוא מניעת החנטה) לא יתן פריו (והוא השרת הפירות) וזהו פירוש רמזי. ובזה סיים רש"י ז"ל הרי כאן שבע פורעניות ר"ל לפי שע"י הרמז הזה שמצד מלות הלשון יש כאן במאמר הזה שני קללות א"כ נשלם בזה חשבון השבע פורעניות כמ"ש למעלה פסוק ח' שבע על חטאתיכם וזהו ג"כ ראיה לרמז הנ"ל:
כא (ד"ה שבע) ר"ל שביאור שבע כחטאתיכם שבע מיני פורעניות כמספר חטאתיכם שהם שבע כמו שחשב רש"י ז"ל לעיל פסוק ט"ו:
כב וכ"כ הראב"ע ז"ל וז"ל מגזרת הנני משליח בך וגו' עכ"ל:
(ד"ה ושכלה) כבר פירש"י ז"ל בסדר תולדות שמי שבניו מתים קרוי שכול ויהי' א"כ פעל ושכלה פעל יוצא לשני ור"ל שהחיות יעשו אתכם שכולים:
(ד"ה ושכלה אתכם) כבר פירש"י ז"ל לעיל בדיבור הקודם הסמוך כי פירוש ושכלה אתכם שהחיות יעשו אתכם שכולים ור"ל ע"י שיהרגו בניכם ואם והרגו הבנים הגדולים הלא יהרגו אבות על בנים ואין נופל בזה ענין שכול כי החרב וכן טריפת החיות לא יקפידו על אבות או בנים ובזה יותר ראוי לומר והכריתה אתכם מנומר ושכלה אתכם. אבל באמת לפי שטבע משלחת החיות להתפשט בתינוקות כי הגדול יאמץ כח ויקומם נגדם או ינוס או יתבא מפניהם לכן יטרפו ע"פ רוב הקטנים. ובזה נופל ענין שכול כי יהרוגו וימיתו בניכם:
(ד"ה והכריתה) יתבאר בסמוך:
ד"ה והמעיטה) ר"נ ע"י שאמר מקודם שיטרפו החיות את הקטנים והבהמות בחוץ ברחובות קריה שאין להם דעת לברוח ועי"ז תתמעטו מבפנים:
כג ר"ל שיכונה הנמשך והוא התועלת ע"ש פעל הקודם ופירוש לא תוסרו לא יועילו היסורין כמו בדברים לא יוסר עבד ומ"ש אח"כ לי הוא ע"ד הכלל הנשנה פעמים רבות שבבוא ב' פעלים רצופים זה אחר זה שהאחד נמשך מהשני ישמט בעל הב' הוא פעל התכנית ופעל הראשון יקשר עם המלה הקשורה בעצם עם פעל הב' וכן כאן בתשלומו ראוי לא תוסרו נשוב אני ונשמט פעל לשוב. ומלת לי הקשורה בעצם עם פעל נשוב בא נקשר עם פעל תוסרו זהו כוונת רש"י ז"ל כאן
כה במ"ש כאן הרב בעל צל"ד ז"ל בביאור לשון רש"י ז"ל כאן נא מצאתי קורת רוח. ולע"ד נראה דה"פ כי התוכחה נקרא ברית ובתוכחות שבמשנה תורה נאמר בפירוש בסוף התוכחה אלה דברי הברית וגו' ורז"ל אמרו בברכות. נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין וכו'. והנה דייק הדרש בלשון הכתוב והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית שפירושו לפי הדרש חרב נוקמת נקמה האמורה בברית הוא התוכחה ולאיזה צורך אמר זה ולא אמר סתם והבאתי עליכם חרב. ואמר הדרש בזה שבא לרמז שיש נקם שאינו בברית ר"ל שלא הוזכר בתוכחה. והנה הנקם האמור בתוכחה הוא כמוזכר להלן שינוצחו מהאויבים וחורבן ביהמ"ק וערי ישראל והליכתם בגולה ושפלותם בגלות וכן אמר ג"כ בתוכחה שבמשנה תורה יולך ד' אותך ואת מלכך בגולה וגו' וכל הקללות האלה נתקיימו בגלות צדקיהו חורבן הערים וביהמ"ק וגלות העם הנשארים ממכת חרב וגלות המלך אבל נוסף עוד שם צרה אחרת שלא נזכרה בספר התורה והוא מ"ש שם ואת עיני צדקיהו עור וגו' שהוליכוהו בגולה בעינים עורות. וזהו הנקם שאינו בברית לכן אמרו חז"ל ויש נקם שאינו בברית כי כל הנקמות שבברית נתקיימו בנו ואין די לנו זאת כי נוסף עלינו גם נקם שאינו בברית. וזהו סמוי עיניו של צדקיהו:
בא"ד דבר אחר כו'. כבר כתבתי שלפי הדרש פירוש נקם ברית הנקם האמור בברית הוא התוכחה אבל נדבר אחר פירושו נקמת בריתי אשר עברתם:
לג (ד"ה והיתה) באמת ששממת המדינה כולל בתוכה חורבן הערים כי ע"י השממון מאין יושב סוף שיחרבו הבתים אבל הכוונה במה שהוסיף ועריכם יהיו חרבה. כי המצפה לחזור לארצו ולעירו אינו נראה נו חרב כל כך כי בשובו יחזק הבדקים ויתקן הכל וישוב אל שלמותו כבראשונה משא"כ מי שאינו מצפה לשוב הכל חרב והרוס בעיניו:
לד הנה בלה"ק הונח מנת רוצה בקל על המתפייס. ומדרך הלשון לומר בענין זה שרצה המתפייס את המפייס כמו רוצה ד' חת יראיו כלומר שמתפייס מהם חיש קל כי הרצון הוא הפך הכעס וכאן אחז הכתוב דרך המליצה כאלו רגזה וכעסה הארץ על השמטה וא"כ הארץ הוא המתפייסת והשמטה היא המפייסת. ולכן אמר שבימי השמה תרצה הארץ את שבתותיה. ואולם רש"י ז"ל ביאר לפי הכוונה והנמשל שתפייס הארץ את כעס המקום:
(ד"ה והרצת) פעל והרצת הוא מההפעיל ויוצא לשלישי ואחז הלשון על דרך שהשמטה הוא המפייסת. והמקום ב"ה הוא כביכול המתפייס ולכן בא כאן והרצתה בהפעיל ור"ל ששממות הארץ תגרום שירצה המקום את שבתותיה. וז"ש רש"י ז"ל והרצת למלך ר"ל שתעשה למלך הוא המקום ב"ה רוצה את שבתותיה:
לה (ד"ה את אשר) ר"ל עם היובלות היו שבעים כמו שחשב רש"י ז"נ להלן בדבור זה:
בא"ד ואם תאמר כו'. ר"ל שחשב מגלות עשרת השבטים עד חורבן ירושלים ארבעים שנה והרי באמת היה יותר שבימי חזקיה גנו עשרת השבטים ושנות מנשה בן חזקיה לבדם היה חמשה וחמשים. לכן תירץ רש"י ז"ל שלא חשב רק שנות העונות שמגלות השבטים עד החורבן ולא עלו רק ארבעים:
לו ר"ל שהמם במלת מורך איננה רק למשקל כמו מועד מוקש ובכל זאת אינן דומין ששורש מורך רוך מנע"ו ומשקלו א"כ מופל ומועד מוקש הוא מחסרי פא יוד כי שרשם יעד יקש ומשקלם א"כ מועל:
(ד"ה ונסו) ר"ל ולכן לא אמר הכתוב ונסו מפני חרב אבל אמר ונסו מנוסת חרב והיינו שהניסה דומה באיכותה בענין המהירות והבהלה, ומבוכה כניסה מפני החרב:
(ד"ה ענה) בכוונה היפך רש"י ז"ל הציון שהוא ראיה לפירוש הקודם שאין הכוונה שינוסו מפני חרב ממש שהרי אמר שינוסו מפני עלה נדף. והנה כ' רש"י ז"ל עוד שהתרגום תרגם לפי הכוונה ולא לפי פתרון התיבה שענין נדף הדחיפה והוא ז"ל תרגם דשקיף שהוא מענין חבטה והכאה לפי שגרם הניסה הוא הרעש הקל שע"י דחיפת הרוח עלה בעלה אחר:
לח ר"נ דלא יתכן נפרשו כפשוטו שהרי אמר אח"כ בפסוק מ"ד ואף וגו' בהיותם בארץ אויביהם וגו' ולא געלתים לכלותם עכ"ל הרא"ם ז"ל:
לט (ד"ה ימקו) והוא פעל נופל על דבר המקשה שישוב להיות נוזל כמו מיני המתכות והדונג:
מא פעל ביאה מדרכו להיות נקשר עם מנת אל ולא עם בית כמו והבא אל הבית. לכן דרשו ז"ל שחסר מלת אלו והשיעור קל אותם אלו בארץ וגו' ור"ל שאכניסם תחת כנפי ואקרבם לעבודתי מדברי הרא"ם ז"ל (הוא ט"ס כי הוא מדברי הרב בעל צל"ד ז"ל ושגגה פלטה קולמסי):
(ד"ה או) לפירוש השני מלת או במקום אוני. ובזה הוא נקשר יפה עם הקודם והבאתי אותם וגו' ור"ל אעמיד להם נביאים מוכיחים לקרבם אלי אולי יכנע בזה לבבם הערל. אבל לפירוש הראשון שמלת או משמשת במקום אם צ"ל היות המאמר הזה דבוק רק בפסוק שאחריו וזכרתי את בריתי וגו'. והשיעור אם אז יכנע לבבם הערל וירצו עונם וזכרתי את בריתי יעקב וגו'. מדברי הרב בעל צל"ד ז"ל:
(ד"ה ואז) כבר ביארתי ענין הרצוי שבא בתוכחה בפסוק אז תרצה הארץ את שבתותיה. ולפי ביאורי שם גם כאן אחז הכתוב את הלשון בדרך משל כאילו כעסו על העון ועתה נתפייסו ורצו את עונם
מב כבר ביארתי בכמה מקומות ענין דרשת דורשי רשומות. והדרשה ההיא היא ג"כ מסוג זה וא"צ להאריך עוד כאן בזה:
(ד"ה וזכרתי) ר"ל שאם היה מהצורך לברית כל שלשת האבות היה לו למנותם כסדרן. אבל אם אין מהצורך לשלשתן רק שזכות אחד מהם כדאי להצלה ופדיון מן הסברא שיזכיר רק הקרוב יותר והוא יעקב שבברור זכות הקרוב יותר מספיק יותר להצלה מזכות האב הרחוק ממנו. ולכן מנה כאן הכתוב את האבות אחורנית. והכוונה שלפי מדרגת העון והמרי יהיה זכירת הברית או שתספיק זכות יעקב לבדו או שיצטרך לצרף גם ברית יצחק אבי אביהם או שיצטרך לצרף גם ברית אברהם אבי אביהם הזקן. ומבואר מאוד:
בא"ד ולמה לא נאמרה כו'. ר"ל שזכות יצחק ע"י נסיון העקדה הוא במדרגת זכות שאר האבות הקדושים ע"ה כמדרגת הראיה אל הזכירה שההוה יתרשם בנפש יותר מהעבר. והחוש יתפעל הנפש על ידו יותר ממה שתתפעל ע"י הדמיון וזה רמז לנו הכתוב ד"מ במה שלא זכר זכירה ביצחק:
מג מלת יען מורה תמיד הסבה הגורמת אבל רק על סבת הגמול תחת המעשה ולא על סבה אחרת. ובזה הוא נבדל ממלת בעבור שמורה ג"כ על סבת הנמשך אבל על סבת כל איזה נמשך שיהיה. ומלת יען לא נמצא בכל מקום רק על סבת הגמולה כמו יען אשר עשית וגו' ולא חשכת את בנך וגו' כי ברך אברכך וגו' והרבה כיו"ב:
מד ר"ל ומלת גם במקום הזה הוא במקום אפילו כמו גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים הלהן תשברנה וגו' האמור אצל נעמי, וכן בחנוני גם ראו פעלי:
פרק כז
ב (ד"ה בערכך) ר"ל שהכף הפשוטה שבתיבת בערכך היא נוספת. ומלת בערכך הוא כמו בערך ובית בערכך הוא משמש לביאור הנושא והענין כלומר במה מהות הנדר ואמר שהוא בענין ערך נפשות וביאר רש"י ז"ל שלכך הוסיף תיבת נפשות ללמדנו דלאו דוקא באומר ערך כולו עלי אלא אפי' אמר ערך ראשי או לבי עלי או ערך ראש פלוני או לבו עלי נותן ערך הקצוב בפרשה ולאפוקי באומר ערך ידי או רגלי עלי שאין זה אבר שהנשמה תלויה בו שהרי יכול לחיות קצוץ יד ורגל וזה במשמע מלת נפשות:
ג ר"ל שאין האומר ערך פלוני או עצמי עלי' שוה לאומר דמי עלי או דמי פלוני עלי שבדמי עלי נישום כעבדי אבל בערך נותן כפי שניו אף שהוא שוה יותר או פחות וכן מוכה שחין נערך ואין לו דמים:
ה לאו דוקא גדול ממש אלא ה"ה קטן שיש בו שני תנאים שהוא מופלא ושהוא סמיך לאיש ופירוש מופלא מענין כי יפליא שיודע להפלות ולפרש לשם מי נדר או הקדיש. ופירוש סמוך לאיש שנה לפני גדלותו והוא בן י"ב שנה ויום א' ואז בודקין אותו אם יודע להעלות לשם מי הקדיש ולכן הוא קרוי מופלא. מדברי הרב בעל צל"ד ז"ל:
ז כצ"ל הנוסחא ברש"י האיש פוחת פחות משליש בערכו וכו', וכן הוא הגירסא ברא"ם:
ח (ד"ה והעמידו) הנה אחז הכתוב את הלשון ע"ד ההפעיל והוא כמו שפירש הראב"ע ז"ל וז"ל שיעמיד הנודר את נפשו עכ"ל אלא דעדיין צריך ביאור למה השתמש בהפעיל ויהיה א"כ הפועל הכח המתעורר ולא אמר ועמד כמנהג פעל זה בכל מקום כשאינו יוצא לשני. לזה תיקן רש"י ז"ל שע"כ אחז ההפעיל לפי שהוא לשון כולל לפי שהמשפט הזה נוהג גם בעני שהעריך באדם אחר ובזה נופל ההפעיל שיעמיד המעריך חת הנערך:
(ד"ה על פי) שאם לא היה דין סדור בערכין לא היה נופל הערכה כי היה לוקח הכהן כל אשר ימצא ברשות הנודר וע"כ שנוהג דין סדור בערכין ולזה הצורך בהערכה לדעת מה יקח וכמה יקח:
ט לפי שאצל בהמה לא נכתב נפשות רק כל אשר יתן ממנו וגו' לכן משמעו אפי' אבר שאין הנשמה תלויה בו ובהקדיש בבהמה אבר שהנשמה תלויה בו נחלקו רז"ל בש"ס אי אמרינן דפשטה קדושה בכולה או לאו:
יא ר"ל דאי מיירי קרא במקדיש בהמה טמאה לבדק הבית ה"ז נאמר להלן פסוק כ"ז. וע"כ צ"ל שבפסולי המוקדשין הכתוב מדבר כאן. מדברי הרא"ם ז"ל מהברייתא דת"כ:
יב דאלו אם יבואו הבעלים לפדותה הרי מבואר דינם להלן בסמוך שצריכין להוסיף חומש וע"כ כאן באחר קא מיירי:
יג לשון גאולה נופל על היציאה לחירות בעבדים. וכן נופל כמו כן על חזרת הקנינים לרשות בעליהן אחר שיצאו מרשותן לרשות אחרת. ומזה הנד נופל ג"כ לשון גאולה בעבד ששב לרשות עצמו וחזר אליו קנין גופו הראוי אליו מצד היותו אדם. אבל קנינים שאינן חוזרות לבעליהן רק נעתקות לרשות אחר בזה נופל לשון קנין ובזה תבין דברי רש"י ז"ל כאן:
טז בקצרה המקדיש בתחלת היובל היינו שנה הראשונה שאחר שנת היובל נותן כפי הערך האמור כאן חמשים שקלים נזרע בית כור והוא לפי חשבון שמגיע סלע ופונדיון לכל שנה עד שנת היובל כמ"ש רש"י ז"ל להלן. וזה אם בא לגאלה מיד בשנה ההיא ג"כ. אבל אם לא הקדישה בתחלת היובל רק איזה שנים אחר היובל או אפי' הקדישה בתחלת היובל רק שגאלה איזה שנים אחר היובל אינו נותן רק כפי השנים שמשנת הגאולה עד שנת היובל הבא לפי סלע ופונדיון לשנה כמבואר בהמשך הפרשה וכל זה אינו אלא אם ההקדש והגאולה גם שניהם הן במשך שנות יובל אחד בעצמו. אבל אם נשתהה ביד הגזבר עד היובל איכא פלוגתא בש"ס אי נחלטת לכהנים (כמו בגאלה אחר) או דאינה נחלטת לכהנים לעולם רק בגאלה אחר ואם לאו נקראת שדה רטושין ר"ל שדה עזובה ודינה כמו ביובל הראשון שתשאר ביד הגזבר עד שיגאלנה אדם לפי ערך סלע ופונדיון לשנה. וביובל שאחר הגאולה תצא מידו לכהנים וכל דין הגאולה הזאת אחד בעלים ואחד כל אדם אלא שהבעלים מוסיפין חומש. ועוד יש חילוק בין בעלים ובין שאר כל אדם שהבעלים אם גואלין הרי הוא שלהם לעולם אבל בגאלה אחר יוצאה מידו ביובל לכהנים והיא מתחלקת ביניהם. ובזה תבין ביאורי רש"י ז"ל ע"פ הקבלה האמתית:
יח ר"ל שתפס הכתוב בהקדיש איזה שנים אחר היובל שנותן לפי סלע ופונדיון לשנה בעד השנים הנותרות וממילא יוצא דכן הדין ג"כ בהקדישה בתחלת היובל רק שבא לגאול איזה שנים אחר היובל וכנ"ל:
(ד"ה וחשב) ר"ל דבגואל בתחלת היובל ויש א"כ מ"ט שנה עד היובל נותן נ' שקל הרי מגיע על כל שנה שקל (שהוא סלע) ופונדיון פחות אחד ממ"ט בפונדיון לפי שהסלע ד' דינרין והדינר שש מעין והמעה שני פונדיונין א"כ הסלע מ"ח פונדיונין וכל זה אינו אלא בגואל בתחלת היובל אבל הגואל אחר היובל שאינו נותן נ' שקל שלמים נותן לפי חשבון נ' שקל ופונדיון ליובל דהיינו למ"ט שנה שמגיע א"כ על כל שנה סלע ופונדיון שלם וסבת זה לפי שכשבא לפרוט שקל שלם בפונדיונין הקולבון (הוא תוספת בחליפין לאזי בלע"ז) הוא פונדיון שצריך לתת לשולחני מ"ט פונדיונין הרי הקולבון אחד ממ"ט מלבר וכשגואל בתחלת היובל הוא נותן נ' שקלים שלמים ואין כאן קולבון אבל כשגואל איזה שנים אחר היובל שנותן עם השקלים פונדיונין צריך להוסיף על הפונדיונין אחד ממ"ט מלבר כדי שיהיה חלק משלם מן השקל כפי החלק שראויים להיות לפי חשבון דהיינו שיהיה כל פונדיון אחד ממ"ח בשקל ומגיע א"כ על כל שנה סלע ופונדיון שלם ויש על כל פונדיון תוספת א' ממ"ט מלבר, ומ"ש רש"י ז"ל אלא שחסר פונדיון אחד לכולן אדלעיל קאי ור"ל שאם גואל בתחלת היובל נותן נ' שקל ומגיע א"כ סלע ופונדיון לשנה חסר פונדיון אחד לכל המ"ט שנה והיינו פונדיון פחות אחד ממ"ט בפונדיון לשנה:
כ הנה פירש"י ז"ל המקרא הזה אליבא דמ"ד שאם לא נגאלה בבעלים ולא נמכרה לאחר עד היובל נקראת שדה רטושין ודינה כיובל של תחלת ההקדש שהיא לבדק הבית ביד הגזבר עד שיגאלנה המקדיש או אחר ולעולם אינה נחלטת לכהנים עד שימכרנה הגזבר לאחר. וא"כ לענין שתהא נחלטת לכהנים צריך שני תנאים שלא יגאלנה המקדיש ושימכרנה הגזבר לאחר. לכן אמר הכתוב כאן ואם לא יגאל וגו' ואם מכר וגו' לא יגאל עוד. ואמר אח"כ בפסוק שאחריו בביאור הגזרה ההיא (לא יגאל עוד) והיה השדה בצאתו ביובל וגו' לכהן אבל למ"ד דאם נשתהה ביד הגזבר עד היובל נחלטת לכהנים מיד א"כ בתנאי אחד סגי צ"ל שהויו במלת ואם הוא ו' מחלקת והשיעור ואם לא יגאל את השדה (ר"ל המקדיש וגם לא נמכרה לאחר) או אם מכר את השדה לאיש אחר והיה השדה וגו' לכהן:
כא (ד"ה קודש) ר"ל שמתחלה אמר דרך כלל והיה השדה וגו' קודש לד'. וזהו כולל בין הקדש לבדק הבית ובין ההקדש לכהנים. לכן פרט לך אח"כ ואמר כשדה החרם שדינה להיות לכהן כמו שנאמר להלן בפרשה כן דין שדה זו:
כב כלל דברי רש"י ז"ל כאן שבפסוק שלפנינו אמר ואם את שדה מקנתו וגו' יקדיש לד' ולא בא כאן גזרה אבל הגזרה בפסוק שאחריו וחשב לו הכהן וגו' ונתן את הערכך וגו' ואח"כ אמר עוד בפסוק שאחריו בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו וגו'. וביאר רש"י ז"ל המשך שלשת פסוקים הללו שבפסוק א' אמר ואם את שדה מקנתו וגו' ר"ל שחלוק דין שדם מקנה מדין שדה אחוזה וביאר אח"כ מהו ההבדל שביניהם ואמר בפסוק ב' וחשב לו הכהן וגו' ר"ל שבזה שוה שדה מקנה לשדה אחוזה שאם בא לגואלה (הבעלים) או לקנותה (אחר) נותן הדמים הללו הקצובין לשדה אחוזה. ואמר שוב אח"כ בפסוק ג' בשנת היובל הזאת ישוב וגו' ר"ל אלא שבזה חלוק שדה מקנה משדה אחוזה שבשדה מקנה אם ימכרנה גזבר לאחר או שתשאר ביד הגזבר מבלי מכירה וגאולה עד היובל אז תצא ביובל מיד הגזבר או מיד הקונה מן הגזבר לבעלים הראשונים ר"ל הבעלים שהיתה להם שדה זו באחוזה. וכתב רש"י ז"ל שלכך כפל דבריו בפסוק ג' ואמר ישוב השדה לאשר קנהו מאתו לאשר לו אחוזת הארץ כדי שלא נטעה שר"ל שישוב השדה להמקדיש וגוף הנסתר שבפעל קנהו הוא הגזבר. לכך סיים לאשר לו אחוזת הארץ למען דעת שגוף הנסתר בפעל קנהו הוא המקדיש ותשוב א"כ השדה לבעלים הראשונים זהו ביאור דברי רש"י ז"ל. ובזה תדע שב' נקודות ההפסק שבאו באמצע דבור רש"י ז"ל שלפנינו הוא ט"ס והכל דבור אחד עד פסוק כ"ה ותחלת הדבור חלוק יש בין שדה מקנה וכו' וסוף הדבור וזהו בעלים הראשונים שמכרוהו למקדיש:
כז הנה למעלה בפסוק י"א אמר ואם כל בהמה טמאה וגו' וכאן בפסוק זה שלפנינו נראה שחזר ושנה א"כ הדין הזה ונראה אך למותר והיינו יכולין ליישב זה שלמעלה בפסוק י"א מדבר בקדושת פה וכאן מיירי בקדושה הבאה מאליה הוא קדושת בכורה. ובזה ג"כ פסוק שלפנינו מחובר יפה עם פסוק שלפניו ששם נאמר שבבכור בהמה טהורה אינו נופל קדושת פה כלל. וע"ז אמר כאן בפסוק שלפנינו שבבכור בהמה טמאה נופל דין הקדש. לכן כ' רש"י ז"ל כאן שזה אינו מב' הוכחות. א' שהרי באמת אין בכורה נוהגת בכל בהמה טמאה רק בבכור חמור לבד ואין לומר ג"כ שתפס הכתוב הכלל תחת הפרט ומיירי רק בבכור חמור שהרי בפדיון פטר חמור אין נופל נא הערכה ולא תוספת חומש וכל פדיונו אינו אלא בשה איזה שה שיהיה מבלי קפידא על שויו. ב' דמלשון הכתוב כאן משמע שפדיון הנזכר כאן יפול להקדש בדק הבית. ובאמת שטלה הפדיון הוא מתנה לכהן ואינו הקדש רק חולין. לכן כתב רש"י ז"ל שצריך לפרש שכתוב שלפנינו אינו מוסב כלל על מקרא שלפניו המדבר בבכור רק מיירי בקדושת פה בהקדיש בהמה טמאה. ולענין קושיית כפל הפסוקים הנ"ל צריך ליישב באמת שלמעלה בפסוק י"א מיירי בטהורה בעלת מום וקרי לה טמאה לפי שהיא טמאה להקרבה (וכמו שפירש רש"י ז"ל שם באמת) וכאן בפסוק שלפנינו הוא מדבר בטמאה ממש ואין כאן ייתור כלל. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:
כח (ד"ה לא ימכר) טעם החילוק שבין חרמי כהנים לחרמי גבוה דבחרמי כהנים החרים גוף הנכסים לכהן ולא דמיהן לכן אמר הכתוב לא ימכר ולא יגאל שקודם שניתנים לכהן אין להם פדיון כלל דממי יפדם הרי אין להם בעלים עודנה הילכך אינם נפדין אלא צריך שיתן גוף הנכסים לכהן דוקא ואחר שבאו ליד כהן אם רצו שניהם ר"ל הכהן והבעלים או אחר קונה אותם מן הכהן ואוכלן כחולין ממש אבל חרמי בדק הבית הרי גוף הנכסים אין ראויין לבדק הבית. ולכן החרים רק דמיהן והבעלים פודין אותן בשוויין ויפלו הדמים לבדק הבית ויצאו הנכסים לחולין. וא"כ עיקר החילוק שבין חרמי כהנים לחרמי בדק הבית אינו אלא בעוד הנכסים תחת יד המחרים והוא הבעלים שחרמי גבוה נפדין גם בעודן ביד הבעלים דכל היכי דאיתנייהו בי גזא דרחמנא איתנייהו וכבר זכה בהם ההקדש אבל חרמי כהנים אין להם פדיון אלא אחר שבאו ליד כהן אבל אחר שבאו ליד כהן יש פדיון גם לחרמי כהנים וקודם שבאו ליד כהן הרי הם הקדש גמור כדתניא בערכין:
(ד"ה כל) שנינו במס' ערכין מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים אם נדר נותן את דמיהן ואם נדבה נותן את טובתה ופירש"י ז"ל והאיך מוחרמין והרי אינם שלו. אלא אם נדר שאמר הרי עלי עולה והפריש בהמה לנדרו ואח"כ החרימה הואיל והוא חייב באחריותה אם מתה או נגנבה נמצאת שלו היא ונותן כל דמיה לכהן ויקריב הבהמה לנדרו דהא וודאי אית לה פדיון דלאו גופה אחרים דהא לאו דידי' הוא ואם נדבה היא שאינו חייב באחריותה אם מתה הא וודאי לא חייל חרם עלה דהא לאו דידי' הוא אלא בכדי טובתה ונותן טובתה לכהן. כיצד אומדין כמה אדם רוצה ליתן לגזבר זה (הוא הבעלים) שימתין מלהקריב את נדבתו שהפריש עד זמן משמר בן בתו כהן להקריבו שיהיה העור שלו וסך זה יתן המחרים לכהן דההוא רשותא אית לי' בי' ותו לא עכ"ל ז"ל:
(ד"ה מאדם) לכאורה היה הציון הזה ראוי להיות קודם מאמר כל חרם קודש קדשים וגו' אלא שרצה רש"י ז"ל לפרש כסדר החילוק בפירוש הכתובים בין מ"ד סתם חרמים לבדק הבית ובין מ"ד סתם חרמים לכהנים מדברי הרא"ם ז"ל:
כט רש"י ז"ל פירש בנודר ומעריך שאין ערך ולא דמים ליוצא ליהרג לפי שחשוב כמת (ובגיטין פ' כל הגט הועתק ברא"ם ז"ל פליגי בה תרי לישני דרב יוסף אי מיירי בב"ד של ישראל אבל בב"ד של אוה"ע נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים או לאידך גיסא) (ולפ"ז פירוש כל חרם אשר יחרם מענין והחרמתי את עריהם שהוא מענין הרג ואבדן והיינו שנגמר דינו למיתה. וה"ה דמצי לפרושי לענין חרמי כהנים שאם היה עבד כנעני בר קטלא ואמר רבו עליו שיהיה חרם לכהן אינו לכהן או שאמר עליו שיהיה חרם לשמים אינו נותן דמיו לבדק הבית לפי שאינו שוה כלום מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה מות יומת) ר"ל שאינו לא ציווי ולא אזהרה רק לנתינת טעם בלבד לפי שמות יומת לפיכך אין לו דמים ולא ערך ולא חרם:
ל ר"ל דמעשר שני נקרא קודש במקום אחר כדכתיב בערתי הקודש מן הבית ואלו מעשר ראשון שנטלה תרומתו הרי הוא חולין גמור. ועוד דכתיב בתרי' ואם גאול יגאל איש ממעשרו וגו' ומעשר ראשון לאו בר פדיי' הוא מדברי הרא"ם ז"ל:
(ד"ה מפרי העץ) ר"ל וחסר ו' החבור וראוי להיות ומפרי העץ:
לב (ד"ה יהיה קודש) כן צריך להיות. והבשר נאכל לבעלים:
חסלת ספר ויקרא בעזה"י