אור ברסלב

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר בהר

סדר אמור

פרק כה

א ר"ל לאיזה ענין תלה שמטה בהר סיני יותר משאר המצות. אם ללמד שנאמרה בהר סיני ושלא נחשוב לו' שנאמרה באוהל מועד. כמשפטי הקרבנות ודומיהן שנאמרו באוהל מועד. כמ"ש בריש ספרא. ויקרא וגו' מאוהל מועד וגו' לכן בא הכתוב ללמדנו כאן שאף שכתובה מצות שמטה בספר תורת כהני' שנאמר באוהל מועד. בכל זה נאמרה גם בסיני אלא שנשנית באוהל מועד זה אינו. שהרי בלא זה ידענו שכל המצות כולם נאמרו מסיני. כמ"ש בסוף הספר הזה אלה המצות וגו' בהר סיני. וזה מוסב על כל המצות הכלולות בספר הזה. שכולן נאמרו בסיני. וע"כ צ"ל שבא ללמד מה שמטה נאמרה כללותי' ופרטותי' מסיני אף כל המצות כולן נאמרו כללותיהן ופרטותיהן מסיני, ור"ל דאי מקרא דאלה המצות וגו' הוה אמינא שלא נאמרו בסיני רק הכללות של המצות כולם. אבל הפרטות יש מהן שנאמרו באוהל מועד ויש מהן שנאמרו בערבות מואב. לכן תלה כאן השמטה בהר סיני להקיש כל המצות כולן לשמטה מה שמטה נאמרה כללותי' ופרטותי' מסיני אף כל המצות כולן לא כללותיהן בלבד נאמרו בסיני אלא אף פרטותיהן מסיני נאמרו. אבל עדיין צריך ביאור חדא ושמטה גופא מנא ידעינן שגם פרטותי' נאמרה מסיני אימור רק הכללות בלבד נאמרו בסיני ותו דאפילו תימא דמיתורא דהר סיני למדנו שנאמרו גם פרטות דיני שמטה בהר סיני מ"מ מאין נדע שאר המצות משמטה. אימור שהכתוב ללמד על השמטה לבדו בא שגם פרטותי' נאמרו בסיני ואיך למדנו שאר המצות משמטה. והנה לענין קושיא השני' יש לומר דשפיר ילפינין שאר המצות משמטה שזו מדה בתורה כל דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד. לא ללמד על עצמו יצא. אלא ללמד על הכלל כולו יצא (וזהו אם הכלל ופרט שניהם שווין ששניהם באיסור או בהיתר. אבל אם הכלל באיסור והפרט בהיתר או להפך הוא נדון במדת דבר שהי' בכלל ויצא לידון בדבר החדש כדאיתא בריש מסכת יבמות) וה"נ שמטה הי' בכלל אלה המצות וגו' שבסוף הספר ויצא מן הכלל ללמד שגם פרטותי' נאמרו בסיני לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על כל המצות כולן יצא שנאמרו פרטותיהן מסיני. ובזה סרה קושיא הראשונה. אמנם לענין קושיא השני' זהו מה שרצה רש"י ז"ל כאן בדבור זה במ"ש ונ"ל שכך פירושה כו' וזה כוונתו ז"ל דאין לומר שגם פרטות מצות השמטה לא נאמרו בסיני. א"כ היכן נאמר פרטותי' הרי לא מצינו פרטות אחרות יותר בשמטת קרקעות כי לא נשנית שמטת קרקעות במשנה תורה. וע"כ צ"ל שפרטותי' הן הכתובין כאן בפרשה זו כי בפרשת משפטים לא זכר אלא כלל המצוה הזו כמ"ש שם ושם שנים תזרע וגו' והשביעית תשמטנה וגו' ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה וגו'. אבל כאן בפרשה זו זכר פרט המצוה וא"כ ע"כ שגם פרטותי' נאמרו בסיני שהרי בפרשה זו כתוב בפירוש בהר סיני ואחר שידענו זה גבי שמטה הדר ילפינן שאר המצות משמטה (במדת דבר שהי' בכלל כו' כנ"ל) כל זה ביאר הרא"ם ז"ל בכוונת דברי רש"י ז"ל ובאמת עדיין דברי רש"י צע"ג. כי לא יצא רבנו הרא"ם ז"ל ידי חובת הבאור בדבור רש"י ז"ל הזה חדא. דלמה זה הקיף רש"י ז"ל בלשונו לכתוב לפי שלא מצינו שמטת קרקעות שנשנית במשנה תורה כו' ובלשון זה חסר הנמשך עוד. א"כ אין פרטות אחרות בשמטת קרקעות יותר מהכתובין בפרשה זו ולמה לא כתב רש"י ז"ל בפי' לפי שלא מצינו פרטות אחרות בשמטת קרקעות יותר מהכתובים כאן. ועוד דא"כ לפי הפירוש הזה יצתה כאן מצות שמטה ללמד על עצמה וללמד על הכלל כולו (במדת דבר שהי' בכלל וכו') ובמה שיצתה ללמד על עצמה ממילא מתורצת קושיית תנא דברייתא מה ענין שמטה להר סיני והלא כל המצות מסיני נאמרו. לפי שבא ללמד בזה שגם פרטותי' נאמרו מסיני וא"כ מה שאמר התנא שמשמטה למדנו לשאר המצות שנאמרו בכולן פרטותיהן מסיני. אין זה בשביל יישוב קושייתו אלא ללמדנו עוד דמבהר סיני דהכא שכתוב אצל שמטה ידענו לכל המצות כולן. וא"כ הכי הוה לי' להך תנא למימר מה ענין כו' והלא כל המצות כולן מסיני נאמרו אלא לא בא הכתוב כאן אלא ללמדנו שכללותי' ופרטותי' נאמרו מסיני ומה שמטה נאמרו כו' אף כולן כו' ופרטותיהן מסיני. דלשון זה הי' משמעו שבמה שלמד כאן שפרטותי' נאמרו מסיני. אזדה לה קושייתו אלא דאגב אורחין אשמועינן תנא דברייתא ג"כ שלא לבד לענין השמטה למדנו כאן. אבל ג"כ לענין כל המצות כי משמטה למדנו לשאר המצות. אבל מלשון התנא שלפנינו משמע שבמה שנאמר שיצא השמטה ללמד על עצמו אין מתורצת קושייתו וכל התירץ אינו אלא שיצתה שמטה כאן לכתוב בה בהר סיני. כדי ללמד על המצות כולן שנאמרו גם פרטותיהן בסיני. אבל לגופא לא איצטריך. ולכן אמר התנא. מה ענין שמטה כו' והלא המצות כולן מסיני נאמרו אלא מה שמטה כו'. אף כולן נאמרו כללותיהן ופרטותיהן כו' אבל זה מוקשה הרי באמת לגופא איצטריך ללמד על השמטה עצמה שגם פרטותי' בסיני נאמרו זהו מה שראיתי לעורר בדבור רש"י ז"ל שלפנינו כפי מה שפירשו הרא"ם ז"ל

ב ר"ל שאף שלפעמים תצטרף הפעולה אל הפועל ביחס גבול שאליו כמו שבת שבתון יהי' לארץ. אבל השי"ת אינו הפועל עד שתתייחס השביתה אליו. אבל מה שנאמר במקום אחר. כי עם קדוש אתה לד' אלקיך קדושים יהיו לאלקיהם. הוא ג"כ על דרך יחס הדבר אל סבתו כי השי"ת הוא המקדש את ישראל והכהנים בני אהרן אולם כאן אצל שביתת הארץ לא יתכן הטעם הזה. אבל יחס גבול שאליו האמור כאן אצל שביתת הארץ בשנה השביעית. הוא כטעם יחס גבול שאליו האמור בשבת בראשית בפרשת יתרו ויום השביעי שבת לד' אלקיך שפירושו שישבתו ישראל שבת לשם דש ולכבודו. וכן הוא הפירוש גם כאן שתשבות הארץ שבת לשם ד':

ד ר"ל כדתניא בת"כ ושבתה הארץ יכול מלחפור בה בורות שיחין ומערות ומלתקן את המקואות תלמוד לומר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור ע"כ. והכוונה שאין פירוש הכתוב שביתת כל הארץ בכלל מלעשות שום עבודת מחובר לקרקע. אבל הפירוש שביתת הארץ מעבודת קרקע לעשות פירות והוא החרישה וזריעה וקצירה וכיוצא. א"כ אין כוונת הכתוב רק שביתת השדות והכרמים. ולא כל הארץ. מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:

(ד"ה לא תזמור) ר"ל כמו שכתב רש"י ז"ל כמה פעמים שנמצא פעל משמש דבר והפוכו כמו שרש תשרש שפירושו עקירת השורש וכן ודשנו את המזבח שפירושו הסרת הדשן. וכן כאן לא תזמור פירושו כריתת הזמורות כדי שיגדל עץ הגפן. ולכן תרגם אונקלוס לא תכסח שענינו כריתה ולא תרגם לא תקטוף. שענינו בצירה כמו שתרגם להלן מאמר לא תבצור. ודברי הרא"ם ז"ל בכאן לא הבינותי כי איזה מובן אחר הי' לאונקלוס ע"ה לפי דבריו לולי המובן הזה. ומ"ש שאם כוונת אונקלוס על קציצת הזמורות הי' לו לתרגם לא תכסח זמורתא כמו שתרגם ודשנו את המזבח ויספון ית קיטמא לא ידעתי ששם הוכרח לפרש. ואלו לא אמר רק ויספון ית מדבחא. הי' נשמע הסרת המזבח ולא הסרת הדשן מעל המזבח וגם אלו תרגם ויספון מעילווי מדבחא לא הי' מבואר עדיין מה זה יספון מעלווי מדבחא. אבל כאן הדבר מובן מעצמו שכריתת הזמורות של הכרם הוא כריתת הכרם. לכן תרגם וכרמך לא תכסח:

ה הנה פשוט שהזריעה וכן זמירת הכרם שהוא ג"כ תולדת הזריעה אסורה אפילו בזורע וחורש וזומר על דעת שיפקיר הזרעים והענבים אח"כ דמ"מ ה"ל עבודת קרקע או מחובר לקרקע דדמי לקרק' ואין זה שבית' הארץ אבל הקציר והבציר' שאינן אלא בפירו' ואין מתקנין לא את הקרקע ולא את המחובר לקרקע שהוא האילן אין זה בכלל שביתת הארץ. ולכן אמרו ז"ל שאין בזה אסור בעצם ולא אסרה אותם תורה בשביעית רק אם עושה אותם להחזיק בהם לעצמו כמנהג בעל הבית. אבל כדי להפקיר לכל לאכלם הוא ואחרים לא אסרה תורה את הקצירה והבצירה וראי' לזה שהרי כתוב להלן פסוק ואו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו' וכל זה מבואר מאוד. ולכן לא כתב רש"י ז"ל הך חילוקא לעיל בפסוק ד' אצל אזהרת הזריעה והזמירה:

ו כבר כתבתי לעיר דמהכא נפקא לן מ"ש רש"י ז"ל לעיל שלא אסרה תורה הקצירה והבצירה אלא כדי לנהוג בהם מנהג בעל הבית. ועפ"ז ביאר רש"י ז"ל כאן כוונת הפסוק שלפנינו [ד"ה שבת הארץ] דהיל"ל והיתה תבואת הארץ לכם לאכלה וע"כ שר"ל מן השבות אתה אוכל ואי אחד אוכל מן השמור ופירוש זה כמ"ש הרא"ם ז"ל דפירוש דשמור דהכא מן העבוד (לפי שהעבוד מסתמא נעבד על דעת לשמרו) והילכך אפי' חזר והפקירו אינו רשאי לאכלו שהצומח ע"י עבודה אסור (דאין אתה אוכל אלא מן השבות כגון ספיחי תבואה וכן פירות האילן שכל אלו גדלין מאליהן) והיינו דקתני בברייתא על פסוק זה מכאן אמרו שדה שנטייבה בש"א אין אוכלין פירותיה בשביעית (ר"ל אפי' הפקירן אח"כ) ובה"א אוכלין. ר"י אומר חלוף הדברים זו מקולי ב"ש וחומרי ב"ה ע"כ הברייתא דת"כ (והוא סיום הברייתא שהביא רש"י ז"ל מן השבות אתה אוכל כו') עכ"ל ז"ל. ודפירוש הזה יותר מחוור מפירוש הראשון שהביא הרא"ם ז"ל. ומה שהקשה הרא"ם ז"ל דלפי פירוש זה אמאי פירש"י ז"ל לעיל ואת ספיח קצירך לא תקצור אפילו ספיח קצירך לא תקצור הא פירוש לא תקצור כדרך הקוצרים וא"כ דוקא ספיח הוא דכדרך הקוצרים לא תקצור וכדרך הפקר אתה קוצר אבל הצומח ע"י חרישה וזריעה אי אתה קוצרו אפי' כדרך הפקר עכ"ל. לע"ד לאו קושיא הוא דלענין איסורא דמיירי בי' קרא נקט רש"י ז"ל הך אפילו ור"ל שכדרך הקוצרים אפי' ספיח אי אתה קוצר. ולכן נראה דפירוש דב' שברא"ם ז"ל ואתיא כמ"ד דשדה שנטייבה אין אוכלין פירותיה בשביעית:

(ד"ה לך) מ"ש רש"י ז"ר כאן כך היא שנוי' בת"כ ור"ל לך למה נאמר והלא כבר נאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה א"כ קא מרבי לי' נמי לדידי' אלא לפי שנאמר ואכלו אביוני עמך הוה אמינא עניים אוכלין מן ההפקר ולא עשירים וע"כ האי לכם לאכלה דהכא לאו אבעלים קאי אלא אעניים לחודייהו קאי לכך נאמר כאן לך ולעבדך וגו' הרי בעלים עבדים ושפחות אמורים כאן ובעלים היינו עשירים א"כ למה נאמר ואכלו אביוני עמך לאחר הביעור ורק עשירים אסורין לאכול לאחר הביעור כמ"ש רש"י ז"ל להלן בדבור הסמוך כלה לחיה מן השדה כו' אבל עניים אוכלין לעולם וכך היא שנויי' בת"כ א"כ למה נאמר ואכלו אביוני עמך העניים אוכלין אחר הביעור. מדברי הרא"ם ז"ל:

ז מלות כלה שבאו כאן בדבור זה זהו נקודתן כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית ופירוש זה אף דד המאכל שאספת לבהמתך כבר בעוד היה המין דזה קיים בשדה בארץ ההיא מיד כשכלה לחיה מן השדה אתה חייב לבערם מן הבית (ואע"פ שהעניים אוכלין אף לאחר הביעור בהמה כבעלים דמיא כיון שמזונותיה עליהם). וענין הביעור הזה כ' הרא"ם ז"ל שג' מחלוקת בדבר בין המפרשים ז"ל שלדעת הרמב"ם ז"ל וסיעתו הביעור אסור לגמרי באכילה ובהנאה וטעון שריפה או מפרר וקורה לרוח או מטיל לים אבל לדעת רש"י ז"ל והרמב"ן ז"ל וסייעתם אין הביעור אסור באכילה ובהנאה רק ענין הביעור הוא שיוציא הפירות מביתו להפקירן (ואף דגם מתחלה כשאסף אותן פירות לביתו לא זכה בהן רק מן ההפקר כמ"ש רש"י ז"ל לעיל דרחמנא אפקרינהו לכולהו ארעתא דישראל מ"מ בשעת הביעור צריך שיפקירם שוב שנית ואפי' הוא עצמו יכול לחזור ולזכות בהם אח"כ מן ההפקר ואינו אסור לאכול אחר הביעור רק פירות שלא הופקרו ואסורין לאכלם בין הבעלים ובין אחר דגם האחר מיקרי מקבל מתנה וזוכה בהן מן הבעלים ולא מן ההפקר) לכל אדם עניים ועשירים אלא שבזה חלוקין רש"י ורמב"ן ז"ל שרש"י ז"ל כ' במס' פסחים וז"ל וזהו ביעורן שמפקירן במקום דריסת רגלי אדם ובהמה עכ"ל הרי שסבור דש"י ז"ל שצריך שיהא מפקירן גם לחיה ולבהמה כמו לאדם כדי לקיים ואכלו אביוני עמך ולבהמתך וגו' כר זה מדברי הרא"ם ז"ל. ומ"מ צ"ל שאף שענין הביעור אינו אלא הפקר מ"מ ההפקר הזה אינו אלא לעניים ולא לעשירים (ומכ"ש שאין הבעלים יכולין לחזור ולזכות בהן מן ההפקר) דאל"כ יסתור זה למ"ש לעיל בפסוק ו' ד"ה לך ולעבדך וגו' שצ"ל שמ"ש בפ' משפטים ואכלו אביוני עמך וגו' עניים אוכלין אחר הביעור הרי דאין עשירים אוכלין אחר הביעור כלל. אלא שאחר העיון ז"א שהרי בלא"ה קשה להנך פוסקים דס"ל שענין הביעור הוא שאסור באכילה ובהנאה לגמרי וצריך לבערו מן העולם איך יפרשו הברייתא דעניים אוכלין אחר הביעור הרי הפירות מתבערין לגמרי מן העולם והן אסורין באכילה והנאה. וע"כ צ"ל דהכי פירושא דאין דין ביעור נוהג כלל בעניים לפי שאין להם שדות ופירות שזכו בהן מן ההפקר בתחלה מן שדות אחרים אינו נוהג בהן מצות ביעור כלל ואינו נוהג מצות ביעור אלא בבעלים שלפי שהפירות כאית משדותיהן אף שגם הם הוה להו זוכין מדפקר מ"מ אין זה הפקר ממש מה שנלקט משדה עצמו:

ולכך נוהג בו מצות ביעור וטעון שריפה כל זה צ"ל לדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו וא"כ גם לדעת הסוברים דביעור אינו אלא הפקר י"ל דאינו נוהג רק בפירות בעה"ב. ולא בפירות עניים שאין להם שדות עצמן שבהם אינו נוהג כלל מצות דפקר שני. א"כ בפירות בעה"ב שנוהג בהם מצות הפקר שני י"ל שאחר הדפקר הב' יכולין גם עשירים לזכות בהם ואפי' בעה"ב עצמו יכול לחזור ולזכות בו. והא דקתני בברייתא דנ"ל עניים אוכלין אחר הביעור הוא ענין אחר לדברי הכל וכלומר שאין מצות ביעור נוהג כלל בפירות עניים וכנ"ל:

ח ר"ל שבתות שנים הם שמטות שנים ע"ש שהשמטה הוא שביתה וא"כ הוה אמינא שמונה שבע שנים רצופין זא"ז והתחלתן משנה השביעית וכולן הם שמטות ושנות שביתה. לכך תקן הכתוב אח"כ את הלשון ואמר שבע שנים שבע פעמים. וזה מבואר ופשוט:

(ד"ה והיו לך) הדרש לא יכחיש הפשוט שבא המאמר הזה לסכום החשבון אלא דמיתורא קא דריש דמנינא רמה כי ולא היה לו אלא לומר בפסוק שאחריו והעברת שופר תרועה בשנת החמשים בחודש השביעי וע"כ מה שסוכם החשבון של השבע שמטות ואמר שעולין למנין מ"ט שנה הוא כדי לרמוז שאין היובל תלוי בשמטה דק במנין השנים הקודמות ואע"פ שלא עשית שמטות מקודם:

ט (ד"ה ביום הכפורים) הך דרשא אסמכתא בעלמא כדתני דבי שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצאו תקיעת שופר ורדיית הפת שדן חכמה ואינה מלאכה וטעמא דאין תוקעין בשבת של ר"ה הוא כדאמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר ואין דכל בק אין בתקיעת שופר גזירה שמא יטלנו בידו מי שאינו בקי וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד"א בר"ה וא"כ כיון דמדאורייתא שריא תקיעה בשבת לא איצטריך קרא למעוטי אלא דאסמכוה רבנן למילתייהו אקרא דרך אסמכתא בעלמא עכ"ל הרא"ם ז"ל. אמנם תוצאות הדרש הזה מייתורא דבעשור לחודש נ"ל שהוא על דרך זה שע"י מה ששונה לנו הכתוב זמן התקיעה היותה ביום הכפורים ובעשור לחודש הוא למעט זמן אחר וכלומר שהתקיעה תלויה רק בזמן הזה. ולכך כפל לנו הכתוב זמנו ואי משום תקיעה שר יובל לחודא אתי לא הוה איצטריך כפילא דפשיטא דמצות התקיעה אינו אלא באותו יום וקא קודם לו או אחריו וע"כ דלאו משום היובל איצטריך כפילא אלא ללמדנו שאין תקיעה אחרת אלא של יובל לבד וא"כ אין לנו תקיעות של אותו יום. אבל באמת הא איכא עוד תקיעת ר"ה וע"כ דלענין שבת בא המיעוט הזה דרק ביום הכפורים של יובל תוקעין בשבת בכל ארצכם אבל ביו"ט של ר"ה אין תוקעין בשבת בכל ארצכם אלא בב"ד לבד:

י כלומר מיד בכניסת השנה מקדשין אותה בב"ד ואומרים מקודשת השנה ולא בעשור לחודש שבו העברת השופר של יובל והוא כמו ששנינו בברייתא דת"כ וקדשתם את שנת החמשים שנה מה ת"ל לפי שנאמר והעברת וגו' בעשור לחודש וקראתם דרור וגו' יכול אין השנה מתקדשת אלא בעשור לחודש כשהוא אומר וקדשתם את שנת החמשים שנה למדנו שהיא מתקדשת מר"ה. אמר ר"י בנו של רבי יוחנן בן ברוקה מר"ה ועד יום הכפורים רא היו העבדים משתעבדים לאדוניהם ולא נפטרין לבתיהן אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהם בראשיהם עד שמגיע יום הכפורים תקעו ומיד חזרו לבתיהן ע"כ הברייתא. וה"פ שהיר"ר וקדשתם אותו את שנת החמשים שנה למה לי הא ממילא שמעינן דשנת החמשים שנה וע"כ שבא הכתוב ללמדנו שאף שהעברת השופר וקריאת דרור לעבדים אינו אלא ביום הכפורים מ"מ הקדוש הוא מיד בהגיע שנת החמשים שנה בתחלתה והיינו בר"ח תשרי שהוא ר"ה. אלא דקשה שהרי מצות התקיעה ושלוח עבדים אינו אלא בעשור לחודש וא"כ לאיזה ענין השנה מקודשת מתחלת השנה ואי לענין שמטת קרקעות שנוהגת מיד בכניסת השנה הא עדיין לא נזכרה מצות שמטה ביובל לא בפסוק הקודם ולא בפסוק זה. ולכן אמרו ז"ל שלענין החירות שהשעבוד בא מצות הקדוש בכניסת השנה שאף שהשלוח לבתיהן לא היה אלא ביום הכפורים לאחר שתקעו מ"מ החירות מן השעבוד ועבדות היתה מיד בתחלת השנה. כ"ז מהרא"ם ז"ל:

[ד"ה וקראתם] מ"ש רש"י ז"ל כאן בין לנרצע ובין כו' קושטא דמילתא נקט דתרווייהו לא שמעינן מהך קרא ונרצע נשמע מרבוייא דלהלן כמ"ש רש"י ז"ל להלן ד"ה ואיש אל משפחתו וגו':

(ד"ה יובל הוא) ר"ל דמלת הוא נראית יתירה שהיל"ל יובל תהיה לכם ומוסב כנוי הנסתרת תהיה על שנת החמשים שנה דלעיל וכן להלן בפסוק שאחריו אמר ג"כ בל' זה יובל הוא שנת החמשים שנה תהיה לכם וגם שם מלת הוא נראית מיותרת ולבד זה יקשה עוד שם וכאן שאין נופל מלת הוא במלאפום שהוא כנוי הגוף הנסתר לזכר על פעל תהיה שהוא נסתר לנקבה ועוד יקשה שם שאחר שזכר כנוי הגוף מלת הוא זכר אח"כ את השם ההוא הנרמז בכנוי בפירוש וליישב כל זה צריך לפרש שבשני הפסוקים בא מלת הוא במלאפום תחת מלת היא בחיריק. ובפסוק שאחריו הוא לשון מסורס וכסדרו ראוי להיות שנת החמשים שנה יובל היא תהיה לכם ואחרי הלחץ לא סר עדיין יתור מלת הוא בב' מקראות הללו. לכן בחר דש"י ז"ל לפרש בדרך אחר ששם יובל בב' מקומות אלו מושך עצמו ואחר עמו. והשיעור כאן יובל הוא יובל תהיה לכם וכן השיעור להלן יובל הוא יובל שנת החמשים שנה תהיה לכם. ובזה המאמר הזה נחלק בב' המקומות הנ"ל לב' מאמרים. ולכן בא מלת הוא בשניהם במלאפום לפי שאינו דבוק כלל עם פעל תהי' שאח"כ ואף ששם שנה הוא תמיד על שקל נקבה בכל המקרא. בכל זה בא מלת הוא במלאפום לפי שאיננה כנוי לגוף הנסתר רק היא מלת הקשור לקשר הנושא יובל עם הנשוא שהוא שם שנה שהנשוא ההוא מובן מכללא ואינו נזכר בפירוש כדרך הלשון לרוב כמו שביארתי פעמים רבות בביאורי זה והוא כאלו כתוב יובל שנת החמשים שנה הוא. ובזה סר כל מה שהקשיתי לשאול לעיל שמפני שיובל הוא מאמר בפ"ע א"כ אין מלת הוא מיותר וגם יתכן שיבוא במלאפום ונכון ג"כ לפ"ז מה שזכר להלן השם שנת החמשים שנה אחרי מלת הוא. ואולם בכל זה לא נתיישב רק תקון הלשון אבל עדיין צריך טעם לענין המכוון בלשון ההוא ומה טעם כפל והשנות הדבור שם וכאן יובל הוא יובל תהיה לכם וכן יובל הוא יובל שנת החמשים שנה תהיה לכם. לכן פירש"י ז"ל שהמכוון בשאמר ההוא שקדושת השנה ההיא על השנים האחרים שלפני שנת החמשים ההיא ושלאחר שנת החמשים ההיא תבדילו השנה הזאת משאר השנים בנקיבת שם לה לבדה שנקובה שנת היובל ע"ש התקיעה ותרועה ותקיעה שתוקעין בה לעורר זכרון המצות התלויות בה שלוח עבדים לחירות ותשובת הנחלות לבעליהן. והכלל שבשנה ההיא ישוב הכל לתחלתו וראשיתו. העבד ישוב אל עצמו אל חפשוותו וחירותו שהוא מצד תולדתו (כי אין מתולדת האדם להתלות ברצונו באדם אחר) ובעל הקנין ישוב אל קנינו. ומצד זה עבדא כמקרקעי דמי כמו שהקרקע חוזרת לבעליה כן העבד העברי ישוב אל עצמו לכן נקובה השנה ההיא ע"ש השופר שנקרא יובל המעורר אל המצות התלויות בשנה ההיא וע"כ בנקיבת שמה לבדה יובל מזכיר השם ההוא ג"כ על המצות התלויות בה ועוד הש"י א"כ להציב ציונים למצות התלויות בה ע"י ב' סימנים המעשה והדבור משיכת היובל בפעל והזכרת היובל בדבור ולכן אמר הכתוב בב' המקומות הג"ר יובל הוא יובל תהיה לכם ר"ל שע"י שהשנה הזאת יובל שמה לכן יחוייב שיובל תהיה לכם שע"י זכרון השם יובל לבדו התעוררו לקיים מצות היובל וכאלו השם לבדו מורה על הנמשך שהוא המצות התלויות בה ובענין הכתוב במקום קודש הוא קודש יהיה לכם ר"ל שעצמות קדושתו מחייב הנמשך שתנהיגו אותו בקדושה כן הוא הביאור כאן ששמו יובל מחייב הנמשך שהוא התקיעה בשופר היובל והתקיעה מעוררת הכרח קיום המצות התלויות בשנת היובל כענין ושמע השומע את קול השופר והוא לא נזהר דמו בראשו וגו'. ואמנם האיום והאזהרה היתירה ההוא בשנת היובל להיות מצותיה קשין מאוד בעיני האדם שהשמטה אינה אלא הפקר פירות הבעלים בשנה אחת לכל אדם ויד הכל שווין בה, ר"ל שההפקר אינו אלא בפירות ולא בגוף השדה וגם בהפקר ההוא אין הבעלים פחותין בו מזולתם שגם הם יכולין לזכות בהפקר אבל היובל הוא לקיחת גוף השדות והבתים מיד בעליהם לחלוטין ולצמיתות עולם וכן העבדים נלקחין מאדוניהם לפני זמן צאתם לולי הגיע היובל ועוד יותר מזאת שמטבע האדם שלא יתפעל כ"כ מן החסרון והנזק המגיע לו כמו שיתפעל בהגיע ע"י נזקו וחסרונו תוספת טובה לזולתו כי בזה יתערב ג"כ רוח הקנאה. כי מה שהוא רעה לו הוא טובה לחבירו וכן ביובל ע"י נזק הקונים יגיע טובה לבעלי השדות הראשונים וע"י נזק האדון יגיע טובה לעבדו ומה שהוא עצבון לזה הוא שמחה לזה ודי ביאור בזה:

(ד"ה ושבתם) ר"ל ששיבת האחוזת לבעליהן נוכל לבטא ג"כ בל' שיבת הבעלים לאחוזותיהן אבל הכוונה בלשון ההוא הוא שוב האחוזות לבעליהן. מדברי הרא"ם ז"ר:

יא ר"ל דכל מאמר זה נראה מיותר, שהרי כבר אמר לעיל יובל הוא תהיה לכם ולא היה ראוי להיות תחלת הפסוק אלא בורא תזרעו וגו'. ולכן דרשוהו ז"ל בברייתא דת"כ הובא בר"ה:

יב כך שנינו בת"כ הובא ברא"ם ז"ל האחרון אחרון נתפס בשביעית והפירות עצמן אסורין לעולם כיצד לקח בפירות שביעית דגים אלו ואלו מתבערין לקח בדגים בשר יצאו הדגים ונכנס הבשר תחתיו (ומתבער בהגיע זמן ביעור אותן פירות שביעית שהבשר נתפס בקדושתן) לקח בבשר שמן יצא הבשר ונתפס השמן שהאחרון אחרון נתפס בשביעית והפרי עצמו אסור ע"כ. הרי מזה שמה שנתפס בשביעית יש לו דין הקדש ויוצא לחולין ע"י חלול רק פירות שביעית עצמן אף שתופסין דמיהן כהקדש מ"מ הפירות נשארו גם הם בקדושתן והכי מסתבר דדרשא דתהיה בהווייתה תהא אינו אלא גוף הפרי דמיירי בי' קרא ולא על הנתפס בפירות האלו דאדרבה בהך לא שייך למידרש בהווייתה תהיה לענין איסור שהרי הוא בתולדתו היתר. אבל לענין שגם הנתפס מתחלל ילפינן ג"כ מדאיתקיש שביעית לקודש ומבואר:

יג ר"ל דסד"א דבנו במקום אביו קאי וע"י שגאלה בנו ושבתם איש אל אחוזתו קרינן בי' קמ"ל קרא דהכא ללמד שחוזרת לאביו. מדברי הרא"ם ז"ל:

יד (ד"ה אל תונו) זה מבואר דתמכרו וקנה דרישא בממון קא מיירי והוא דבר הלמד מענינו מדברי הרא"ם ז"ל ופשוט:

טו ר"ל לפי פשוטו המקרא הזה דבוק עם שלפניו ושלאחריו וכל שלשת המקראות האלה ענין א' דם שבפסוק הקודם הזהיר לבלתי הונות איש את אחיו במקח וממכר ובפסוק שלפנינו תפס הדוגמא בקניית קרקעות ואמר שהמוכר שדה לחבירו ימכור ויקנה לפי סך השנים שאחר היובל ולכן אמר תחלה במספר שנים אחר היובל תקנה וגו' להזהיר את הקונה ואח"כ אמר במספר שני תבואות ימכר לך להזהיר את המוכר ולפי שכאן לא פירש דבריו בדוגמא זו בא בפסוק שאחריו לפרש אזהרה זו ואמר לפי רוב השנים תרבה מקנתו והוא כנגד אזהרת הקונה שזכר תחלה ופירוש רוב השנים שעד יובל הבא ור"ל שאם יש עדיין שנים רבות לפני היובל והקונה המעיט דמי מקנתו הרי בזה נתאנה מוכר אבל ראוי בזה שהקונה ירבה מקנתו לפי רבוי השנים. ושוב אמר אח"כ ולפי מעוט השנים תמעיט מקנתו והוא כנגד אזהרת המוכר ור"ל ג"כ לפי מעוט השנים שלפני היובל כן ימעיט הקונה דמי מקנתו שאם הרבה באופן הזה דמי מקנתו הרי נתאנה לוקח. וכל זה הוא פרט הכתוב שלפניו. ולפי ששם הזהיר תחלה את הקונה ואח"כ את המוכר פירש גם כאן אזהרת הקונה תחלה ואח"כ פרט אזהרת המוכר. והסדר הזה נאות מאוד לפי שע"פ רוב אדם מוכר שדהו מפני דוחקו ומצוי יותר שיתאנה הוא ממה שיתאנה הקונה:

בא"ד ורבותינו דרשו מכאן ר"ל לפי הדרש אין שלשת פסוקים דאלו דבקים זה עם זה כלל שבפסוק שלפניו הזהיר על האונאה ובמטלטלין קא מיירי דתם כמו שדרשו מן או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד אבל בפסוק שלפנינו מדבר בקרקעות שתלויים ביובל ולא בא כאן להזהיר על האונאה כלל שאין אונאה לקרקעות רק הפסוק מדבר כאן במצות הגאולה ובגואל קא מיירי ואמר שאינו מותר לגאול פחות משתי שנים והכי פירושא דקרא במספר שנים אחר היובל תקנה וגו' ור"ל שישאר ביד הקונה בע"כ של מוכר בלי גאולה שתי שנים אחר היובל שמיעוט רבים שנים (ואח"כ גאולה בע"כ של לוקח שמחשב כמה שנים יש מזמן המכירה עד היובל ומחלק הדמים לפי השנים ונותן לו לפי חשבון זה כסך שנים שיש עד היובל) ואח"כ אמר במספר שני תבואות ימכר לך ור"ל שאלו השני שנים שתעמוד ביד הלוקח יהיו עכ"פ שנות תבואות ור"ל שני שנים הראויין לתבואה (ואפי' יש באותן שנים שלש תבואות כגון שנמכר רו השדה בהיותה עומדת בקמתה מ"מ צריכה לעמוד שני שנים ביד הלוקח שמלת שני בכאן פירושו שנים ואין פירושו שנים רק חז"ל דרשו שיהיה לכל הפחות שתים ממיעוט רבים שהוא שנים) ולאפוקי שנת שדפון וירקון ושביעית שאינו עולה מן המנין (והפסוק הג' לפי רבות השנים וגו' אינו דבק לפ"ז עם פסוק שלפנינו כמו שהוא לפי פשוטו כנ"ל רק הוא פסוק בפ"ע ומדבר באונאת קרקעות שאף שאין אונאה לקרקעות כנ"ל מ"מ איסורא מיהו איכא ואמר שראוי להרבות מקנתו לפי רוב השנים ולהמעיט מקנתו לפי מעוט השנים כן י"ל לכאורה. אבל בת"כ שהובא ברא"ם הדביקו ז"ל הפסוק דזה עם פסוק שלפנינו ופירשוהו ג"כ שמדבר במצות הגאולה אלא שלא הועתק ברא"ם סיום דברי הברייתא בשלמות רק רמז לעיין שם בת"כ) מדברי הרא"ם ז"ר:

יז זה מבואר מעצמו דאל"כ תרתי למה לי הרי כבר נאמר לעיל מיני' בפסוק שלפני פניו ולא חונו וגו':

יח כי פירוש אז תרצה הארץ את שבתותיה אז תשלים הארץ את שבתותיה וכמו שפירש"י ז"ל שם שכמספר השנים של שמטה שלא שבתה הארץ בישיבתם עליה תשבות בזמן הגלות ע"י חורבן הארץ ואין איש משדד ומפתח אדמתה ולכן נמשך גלות בבל שבעים שנה כנגד שבעים שנות שמטה שבטלו ישראל:

יט ד"ר דאל"כ תרתי למה לי הרי כבר בפסוק שלפניו הסמוך נאמר וישבתם על הארץ לבטח. וע"כ שמאמר הראשון לנגד הגלות שישבו בטח מפחד אויב. ומאמר הב' לענין השובע בטח מדאגת בצורת ובהפך אין לפרש שהוא דבר הלמד מענינו שקודם למאמר הב' בא ונתנה הארץ פריה. ומה שביאר רש"י ז"ל מאמר זה לפני מאמר ואכלתם לשובע זהו כדי להסמיכו למאמר וישבתם על הארץ לבטח וללמד ההפרש שבין זל"ז:

(ד"ה ואכלתם) תיקן רש"י ז"ל בזה הכפל דהא כבר אמר ונתנה הארץ פריה וע"כ שבשובע המעיים קא מיירי שאוכל קימעא ומתברך במעיו ע"י שיתבשלו התבואות היטב ורב בהם כח ההזנה. מדברי הרא"ם ז"ל:

כ ר"ל ואין אסיפה זו מענין קבוץ החלקים המפוזרים למקום אחד כי יותר נופל בכאן הוראת הכניסה שהוא מועיל באכילתן והאי אסיפה ר"ל אסיפה לקיום דשלא לקיום רק לאכילה לא נאסר כלל כמ"ש רש"י ז"ר בפסוק את ספיח קצירך וגו'. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה את תבואתינו) שנינו בת"כ אם אין אנו זורעין מה אנו אוספין ע"כ. וע"כ שפירוש תבואתנו הספיחין הבאין מאליהן וכן יין ופירות דאילן שמאליהן הן גדלין משא"כ הירקות ופירות הארץ:

כא להלן פסוק כ"ב ביאר רש"י ז"ל שהזריעה בחשון והקציר בניסן והאסיפה בתשרי ולפ"ז כ' רש"י ז"ר כאן שהזריעה שבששית תספיק להם לקצת הששית מניסן ועד ר"ה שמחשון ועד ניסן יאכלו מן הישן דאשתקד כדרך כל השנים ולכן א"ע שיספיק להם רק לקצת הששית ולכל השביעית וכן לקצת השמינית היינו מחשון עד ניסן ולזה בכללו אינו רק שני שנים שלמות מניסן של ששית עד ניסן של שביעית. הרי שנה אחת ומניסן של שביעית עד ניסן של שמינית הרי שתי שנים. והכתוב אמר לשלש השנים לפי שתשרי ר"ה תמיד א"כ מניסן של ששית עד תשרי של שביעית שנה אחת. ומתשרי של שביעית עד תשרי של שמינית הרי שתי שנים, ומתשרי של שמינית עד ניסן של שמינית הרי שלש שנים מקוטעות שמקצתה של ששית חשובה שנה ומקצתה של שמינית חשובה שנה מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור ופשוט:

כב ולפ"ז היה יכול להספיק להם קציר הששית לכל השנה השמינית וקשה א"כ למה אמר רש"י ז"ל לעיל שפירוש לשלש השנים לקצת השנה השמינית. וי"ר שבאמת לענין שאלת מה נאכל שאין שאלה זו אלא מה נאכל עד ניסן של שמינית דיו להספיק להם עד קצת השנה השמינית. אבל כאן הבטיח להם הכתוב בתוספת טובה מדברי הרא"ם ז"ר:

כג מקרא זה כולו נראה מיותר שמאמר הראשון והארץ לא תמכר לצמיתות והוא שתצא ביובל. כבר כתוב לעיר פסוק י"ג בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו וכן מאמו פסוק השני ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ והוא גאולת קרובים אחר שכבר שהתה שתי שנים ביד הלוקח מבואר להלן בסמוך מן פסוק כ"ה עד פסוק ל"ה, לכן כ' רש"י ז"ל כאן ביישוב פסוק שלפנינו דקרא דהכא ללאו הוא דאתי שלא יכבשנה הלוקח תחת ידו מלהחזירה לבעלים ביובל כאלו היא מכורה לצמיתות והנה כ' רש"י ז"ל שהראו על הלוקח ולא כ' שהלאו על המוכר לפי שהמוכר אם לא ירצה לשוב לאחוזתו בכל יובל הרי הוא נותנו אז ללוקח במתנה ומה איסור שייך כאן ואדם רשאי לתת את שלו לאחר:

(ד"ה כי לי) מבואר מעצמו שיישב אופן הנתינת טעם:

כד כבר כתבתי לעיל בציוני על פסוק כ"ג שפסוק זה נראה מיותר לכן דרשו ז"ל שבא לרבות בתים ועבד עברי דשייך גם בהו גאולת קרובים כמו בשדה אחוזה וכמו ששוין לשדה אחוזה לענין שישובו ביובל כן הושוו נמי כאן לענין הגאולה לשדה אחוזה ובש"ס הקשו מהך ברייתא לרב ששת דאמר בתי ערי חומה אינו נגאל לקרובים ומשני לא בתי חצרים. וע"ז פריך בתי חצרים בהדיא כתיב בהו על שדה הארץ יחשב (ר"ל שדינם כשדה אחוזה) ומשני ההוא (ר"ל קרא דהכא ובכל ארץ וגו') לקובעו חובה. וכר"א דתניא וגאל את ממכר אחיו (הך קרא בשדה אחוזה כתיב) חובה. אתה אומר חובה או אינו אלא רשות ת"ל ובכל ארץ אחוזתכם וגו' (ר"ל דהך קרא מיותר וכנ"ל) הכתוב קבעו חובה. ופריך בשלמא למ"ד בתי ערי חומה היינו דכתיב בכל (דאי לא כתיב בכל רק ובארץ אחוזתכם וגו' הוה מוקמינן רק בשדה אחוזה ובתי חצרים הדומין לה ולקובעו חובה הוא דאתי' הילכך כתב בכל לרבות גם בתי ערי חומה ועבד עברי הנמכר לישראל דבעבד עברי הנמכר לנכרי כתב בי' קרא בהדיא גאולת קרובים או דודו או בן דודו יגאלנו) אלא למ"ד בתי חצרים מאי בכל ע"כ הש"ס ונשאר שם בקושיא ומכח זה פירש רבינו הלל הך ברייתא דלא כרב ששת אלא כמ"ד בתי ערי חומה ומינה ג"כ דמיירי בעבד עברי הנמכר לישראל דבנמכר לעכו"ם בהדיא כתיב בי' גאולת קרובים. אבל הרמב"ם וסמ"ג ז"ל פסקו כרב ששת דבתי ערי חומה אינו נגאל בקרובים וכן פסקו דעבד עברי הנמכר לישראל הוא בעיא דלא איפשיטא בש"ס ורבינו הרא"ם ז"ל תמה עליהם ז"ל בזה איך פסקו כרב ששת הא איתותב רב ששת משום הקושיא מאי בכל. ובאמת יש לומר דס"ל לרמב"ם וסמ"ג ז"ל דכיון דלא אמר הש"ס תיובתא רק קשיא לא נדחו דבריו מהלכה ולא אמר הש"ס אלא שצ"ע ליישב הקושיא ולכן יש לפסוק כרב ששת דהוא מארי' דש"ס. עכ"ל הרב בעל צר"ד ז"ל. ולכאורה יש ליישב הקושיא הנ"ל דרבוייא דבכל אתי לרבות עבד עברי הנמכר לגוי לקובעו חובה דמפשטא דקרא לא הוה ידעינן חובה בעבד עברי הנמכר לגוי דפשטא דקרא בקרקעות קא מיירי ולא בעבדים ומסתבר יותר לאוקמי רבוייא בעבד עברי הנמכר לגוי כיון דכבר למדנו בו עכ"פ גאולת קרובים לרשות מקרא דאו דודו וגו' י"ל דכאן בא לקבעו חובה דומיא דשדה אחוזה ובתי חצרים דממקום אחר למדנו בו גאולת רשות עכ"פ ובא כאן לקבעו חובה ממה דנוקים רבוייא לבתי של ערי חומה וע"ע הנמכר לישראל שרא למדנו בהם עדיין גאולת קרובים כלל אפי' גאולת רשות והא דמיבעיא לן בש"ס אי ע"ע הנמכר לישראל נגאל בקרובים היינו אי ילפינן נמכר לישראל מנמכר לנכרי ואי הוה פשיטא לן דילפינן הוה מוקמינן מהאי טעמא מרבוי א דבכל לקבעו חובה גם בע"ע הנמכר לישראל. שוב ראיתי שפלפלו התוס' ז"ל בזה בסוגייא דהתם ואין כאן מקומו להאריך עוד בזה:

בא"ד ולפי פשוטו כו' ר"ל בש"ס ילפינן לרבות בתים ועבד עברי משום יתורא דקרא דכולי' קרא יתירא הוא וכנ"ל דהא מפרש דיני הגאולה בהדיא בתר הכי בקרא. וכן פירש"י ז"ל בהדיא בקידושין דכולי' קרא יתירא הוא וכתב רש"י ז"ל כאן שלפי פשוטו י"ל שאינו מקרא בפ"ע רק הוא כלל שאחריו פרט כדרך המקרא לדוב והוא הקדמה לדיני הגאולה שפרט במקראות שאחריו. והרא"ם ז"ל תמה בזה דמי הכריחו לרש"י ז"ל לומר היותו סמוך לפרשה שאחריו ולמה לא אמר שהוא סמוך לפרשה שלפניו במספר שנים אחר היובל וגו' שלמדנו משם ענין הגאולה שהיא אחר שני שנים עכ"ל. ולא הבינותי דבריו ז"ל ותימא לתמיהתו דבאמת אם היותו סמוך לראש הפרשה א"כ לא הועלנו כלום ליישב דקדוק הדרש דאכתי ייתורא הוא ורש"י ז"ל שכתב כאן ולפי פשוטו כו' לא כוון אלא ליישב דקדוק הדרש לפי פשוטו שבזולת זה אין הדרש עוקר הפשוטו עד שיאמר עליו ולפי פשוטו רק שכוון רש"י ז"ל ליישב ע"פ פשוטו דקדוק הדרש בייתורא דהך קרא. ולכן כ' שהוא ע"ד כלל ואחריו פרט שכן דרך המקרא בהרבה מקומות כמ"ש רש"י ז"ל בסדר בראשית באורך בפסוק ויטע ד' אלקים גן בעדן וגו' קחנו משם. ועוד יקשה לי על הרב ז"ל דבאמת מה שלמדנו ענין הגאולה מראש הפרשה גם זה איננו לפי פשוטו [שלפי פשוטו אין המקרא מדבר שם כלל מענין הגאולה] ואיך יאמר א"כ כאן שמדבר מענין הגאולה שרפי פשוטו מוסב מקרא זה על ראש הפרשה:

כה (ד"ה וגאל) ר"ל דאין מאמר וגאל את ממכר אחיו מאמו ספורי כמאמר הקודם לו ובא גואלו הקרוב אליו שא"כ המאמר הזה חסר גזרה. וע"כ שמאמר זה הוא בעצמו הגזרה וע"כ יתפרש לפ"ז וגאל. וגאל בע"כ של לוקח שאל"כ לא יהיה המאמר דזה מאמר גוזר:

כו בקדושין פירש"י ז"ל וז"ל וכי יש לך אדם מנוטלי חלק בארץ שאין לו גואלים מזרע יעקב בעוד אחד מכל ישראל קיים הוא קרוב לו עכ"ל. ור"ל דהא בשדה אחוזה מיירי כאן (כדכתיב לעיל ומכר מאחוזתו וכן כתיב להלן ויצא ביובל ושב לאחוזתו) וגר אין לו אחוזה בארץ. וע"כ שמזרע יעקב הוא וא"כ לא משכחת לה שלא יהיה לו גואל:

בא"ד אלא גואל שיוכל לגאול כו'. ר"ל שאין תואר גואל הנזכר כאן מצד משפט הגאולה דמצד זה אין לך אדם בישראל שאין לו גואל אבל תואר גואל הנזכר כאן הוא מצד היכולת וצ"ל שמצד זה הקרוב יותר לו משפט הגאולה ואם הקרוב הזה קיים ואין ידו משגת לגאול אין להרחוק ממנו משפט הגאולה אף שגם הוא קרובו דהא ע"כ אתיא הך אליבא דמ"ר וגאל את ממכר אחיו [חובה] דלמ"ד וגאל את ממכר אחיו רשות אליבי' אמרינן בש"ס שפירוש תואר גואל מצד הרצון ויליף באמת מכח קושיא הנ"ל דוגאל את ממכר אחיו רשות (וכבר הבאתי לעיל בפסוק כ"ד מהיכא יליף מ"ד דס"ל חובה) וכיון דאתיא אליבא דמ"ד חובה א"כ אי נימא שגם אם הקרוב יותר בחיים אם אין ידו משגת לגאול חובת הגאולה לקרוב הרחוק ממנו הדרא קושיא הנ"ל לדוכתא וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל דאטו כולי עלמא עניים נינהו. וברא"ם ז"ל הקשה כאן דלמ"ד חובה מנ"ל לרש"י ז"ל לפרושי לעיל בפסוק כ"ה וגאל את ממכר אחיו בע"כ של לוקח דז"א אלא למ"ד רשות שלפ"ז צריך לפרש בע"כ של לוקח דאל"כ וכי תעלה על דעתך שלא יוכל לגאול. אבר למ"ד חובה מנ"ל שאין הלוקח יכול לעכב דילמא לחובה הוא דאתי שחובה על הקרוב לגאול אם לא יעכב הלוקח אלו דבריו ז"ל. והם תמוהים בעיני דע"כ גם למ"ד חובה אין הלוקח יכול לעכב ונהי דלא מוכח מקרא דוגאל וגו' מ"מ מוכח מפסוק ט"ו דלעיל במספר שנים אחד היובל וגו' שדרשו מזה שאסור לגאול פחות משתי שנים וברצון הקונה וודאי דליכא איסורא כלל וע"כ שאסור זה הוא בע"כ של הקונה וא"כ משמע שאחר הזמן הזה יש גאולה בע"כ של קונה אא"כ יאמר דרב ז"ל דהך איסורא אינו אלא לנגד המוכר עצמו שהוא בוודאי גואל לכ"ע בע"כ של רוקח:

כז (ד"ה לאיש) המאמר הזה והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו כשהוא בודד בפ"ע בזולת קשורו עם האמור לפניו ולאחריו הוא לישנא דמשתמע כתרי אפי שיש לפרשו שהקונה ישיב העודף להמוכר ויתפרש ג"כ בהפך שהמוכר ישיב העודף להקונה בפן הראשון הפועל בפעל והשיב הוא הקונה והפועל בפעל אשר מכר הוא המכוון בתיבת לאיש שהאיש ההוא הוא המוכר) והכנוי לו חוזר ער הפועל המכוון בפעל והשיב שהוא הקונה והוא המשיב וכאלו אמר והשיב הקונה את העודף לאיש אשר מכר להקונה המשיב ההוא ובפן הב' הפועל בפעל והשיב הוא המוכר ואין פעל אשר מכר דבק עם לאיש כי לאיש הוא הקונה והפועל בפעל אשר מכר הוא הפועל המכוון בפעל והשיב שהמוכר הוא המשיב והכנוי לו חוזר על תיבת לאיש שהוא הקונה. והכלל שכל זה תלוי בכנוי החוזר הוא תיבת לו שאם הוא שב על פעל והשיב פירושו שהקונה ישיב להמוכר ואם הוא שב על תיבת לאיש פירושו שהמוכר ישיב העודף להקונה. ואמנם אף שמצד הלשון אין הכרע מי הוא המשיב אם המוכר ללוקח ואם הלוקח למוכר בכל זאת ענין הפרשה מכריע הפירוש שהמוכר הוא המשיב ללוקח וזהו כוונת רש"י ז"ל כאן שכתב על דבור לאיש אשר מכר לו המוכר הזה שבא לגואלה ור"ל דמלת לו חוזר ער תיבת לאיש ואף שזה מוכרח מצד ענין הפרשה מ"מ לפי שאינו מוכרח מצד המאמר בעצמו מדרך רש"י ז"ל בכמה מקומות להוסיף ביאור ולמלאות החסר שבכח המאמר אף שמובן החסרון מעצמו. והרא"ם ז"ל פירש שנתכוון רש"י ז"ל למ"ש בת"כ דרמ"ד שם בברייתא מקרא דהכא שהמוכר אינו מחשב רק עם הלוקח הראשון ולא עם הלוקח השני כגון אם מכר לראשון במאה ומכרה זה לאחד בק"ק אינו מחשב אלא עם הראשון עכ"ל. ואם לזה נתכוון אין דרך רש"י ז"ל לרמוז על העיקר שרוצה ללמדנו אדא לפרשו. אבל עיקר כוונת רש"י ז"ל כמו שביארתי שבא למלאות החסר שבכח המאמר כדרכו. ועם זה יכול להיות שכלל ג"כ בלשונו הצח כוונה הב' שכתב הרא"ם ז"ל:

כח ר"ל מדלא כתיב ואם לא מצאה ידו השב לו וכתיב די השיב לו נשמע שאם מצאה ידי כדי גאולת כל השדה גואל ואם לאו אינו גואל לחצאין אבל בעבד עברי הנמכר לנכרי דכתיב בי' גאולתו ולא כתיב כדי גאולתו מיבעיא לן בש"ס אי ילפינן גאולתו גאולתו משדה אחוזה דאינו נגאל לחצאין. מדברי הרא"ם ז"ל בשם רש"י ז"ל בש"ס:

(ד"ה עד שנת) פירוש עד שנת היובל ולא עד בכלל שלא יכנס ללוקח משנת היובל כלום אלא עד שלא יכנס היובל תצא השדה לרשות מוכר והוא כמ"ש רש"י ז"ל לעיל בפסוק וקדשתם את שנת החמשים שנה. וז"ל בכניסתה מקדשין אותה בב"ד. מדברי הרא"ם ז"ל:

בא"ד שהיובל משמט בתחלתו ר"ל שהיובל מקודשת מתחלתה לכל דיני היובל דהיינו חזרת השדות ובתים למוכר ושלוח עבדים ושמטת קרקע ושמטת כספים אבל שביעית נוהג בה שמטת קרקע בתחלתה כדכתיב שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית שבת שבתון וגו' אבל שמטת כספים אינה משמטת אלא בסופה כדכתיב מקין שבע שנים תעשה שמטה. מדברי הרא"ם ז"ל:

כט ר"ל שנתיישב בתוך עיר המוקפת חומה שהוקף מתחלה ולבסוף ישב אבל ישב ולבסוף הוקף נידון ככפר ואמר רש"י ז"ל מימות יהושע בן נון משום דמן הסתם אין הכתוב מדבר אלא בעיר המוקף חומה בשעת כבוש יהושע שהוא תחלת ישיבתן בארץ ואם לא היתה מוקפת אז והוקפה עכשיו הרי היא כבתי החצרים אבל אם הוקפה בימות יהושוע אע"פ שאינה מוקפת עכשיו דין בתי ערי חומה יש לה. כל זה מן הש"ס דערכין ומגלה:

(ד"ה והיתה) כבר עמד בזה הרב בעל צל"ד בשם מהרא"י ז"ל דמה בעי רש"י ז"ל בזה פשיטא שהוצרך הכתוב לפרש כיון שהדין בבתי ערי חומה משונה הדין שדה אחוזה הן בתחלת זמן הגאולה והן במשך זמן הגאולה ובאמת שזה צ"ע:

(ד"ה והיתה) לעיל בפסוק כ"ו אצל שדה אחוזה שכתוב שם והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו ע"כ תיבת גאולתו חוזר על שם ממכר שהזכיר בפסוק הקודם וגאל את ממכר אחיו והפירוש ומצא כדי גאולתו של ממכרו. שאין נפרש שכנוי גאולתו שב על שדה אחוזה שהזכיר מקודם דשדה אחוזה הוא שם נקבי והי' לו לומר כדי גאולתה. וכן אין לפרש שכנוי גאולתו שב על המוכר דא"כ אין נופל על זה מלת כדי שהוראתו הערך של השדה לכן צריך לפרש שם שהוא שב על הממכר. אבל בפסוק שלפנינו המדבר בבתי ערי חומה. יש לפרש שכנוי גאולתו שב על הממכר וכן נוכל לומר ששב על המוכר. או ששב על הבית. אבל מן הסברא יותר י"ל ששב על הבית. לפי שכנוי ממכר אינו נזכר מקודם כלל. ואף שי"ל ג"כ ששב על המוכר שהזכיר מקודם ואיש כי ימכור וגו'. מ"מ ממ"ש אח"כ בפסוק הסמוך שאחריו ואם לא יגאל וגו'. בנפעל וזה ע"כ אינו שב על המוכר רק על הבית או יד הממכר. וכבר כתבתי שאין ראוי לפרש שישוב על הממכר שלא נזכר מקודם כלל וע"כ ששב על הבית לכן ראוי לפרש גם כאן שכנוי גאולתו שב על הבית ולא על המוכר מדברי הרא"ם ז"נ בתוספת ביאור:

(ד"ה ימים) ר"ל דמאמר עד תום שנת ממכרו שזכר מקודם. יש לפרש שנת הממכר לבריאת עולם. ואם ד"מ מכר בניסן. לא יוכל לגאלו רק עד תשרי. לכך חזר וכתב לך ימים תהי' גאולתו ללמדנו שאין השנה האמורה כאן לשנות הבריאה רק היקף שנה שלמה מזמן הממכר:

ל (ד"ה לא יצא) ר"ל דהך קרח יתירא הוא דנא יצא ביובל למה ני דהרי כבר אמר לעיל וקם וגו' לצמיתות לדורותיו. וע"כ צ"ל שהוא מאמר בפני עצמו ואינו דבוק עם הקודם והודיענו הכתוב בזה שבית בבתי ערי חומה אינו חוזר למוכר רק בגאולה תוך שנת ממכרו דוקא ולא בענין אחר. לא בגאולה אחרי שנתו ונח ביובל אפי' תוך שנתו:

לא (ד"ה גאולה תהי' להם) הנה אמר הכתוב שבתי החצרים דינן כשדה אחוזה ופרט אח"כ נענין מה ואמר גאולה תהי' נו וביובל יצא. והנה מה שאמר וביובל יצא יתכן מאוד. לפי שבתי ערי חומה אין יוצאין ביובל כלל ואפילו תוך שנתן וכנ"ל. אבל מה שאמר גאולה תהי' לו הוא מוקשה לכאורה שהרי גם בתי ערי חומה יש להם גאולה תוך שנתן. וע"כ שהכוונה גאולת עולם תהי' לו ובזה הוא נבדל מבתי ערי חומה גם נענין הגאולה. אבל לפי שלא אמר הכתוב בפירוש גאולת עולם תהי' לו צ"ל שכוונה זו נכללת בעצמה במשמעות הלשון במה שאמר הכתוב בסתם גאולה תהי' לו בלי קצבת זמן שע"י שלא קצב הזמן לגאולה משמעו לעולם אבל אם נאמר שע"י הסתם משמעו לעולם א"כ כשם שמשמעו לעולם לענין סוף זמן הגאולה כן ג"כ משמעותו לעולם לענין התחלת זמן הגאולה. שיכול לגאלה מיד. ובאמת שבשדה אחוזה אף שאין לו קצבה לענין סוף הגאולה מ"מ יש נו קצבה לענין התחלת זמן הגאולה. שאינו רשאי לגואלה פחות משתי שנים וא"כ אמרו כאן גאולה תהי' לו שע"כ אין כוונת הגזרה לענין שנוהג בו משפט הגאולה (כנ"ל שלענין זה שוה לו גם בתי ערי חומה) רק הכוונה לענין גאולה העולמית וכוונה זו ע"כ אינה אלא מכלל סתמית הלשון וא"כ בבחינת הלשון הוא כולל ג"כ שאין לו קצבה גם לענין התחלת הגאולה. וא"כ לא הי' לו לתפוס כאן הלשון הסתמי שהוא הפך הכוונה והי' לו לבאר ולומר אחרי שתי שנים גאולת עולם תהי' לו וע"כ שבאמת יפה כח בתי החצרים משדה אחוזה שגם לענין התחלת הגאולה אין לו קצבה ונגאלו אפי' תוך שנתו כבתי ערי חומה. ולכן תפס שפיר הלשון הסתמי דמשמעו לעולם:

לב ר"ל דוקא ארבעים ושמונה עיר שנתנו להם (הם שש ערי המקלט. וארבעים ושתים עיר שנתוספו להם. כמ"ש בסדר מסעי אצל ערי המקלט ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר) יש להם דין הנזכר להלן בפסוק זה אבל חוץ מאלו הארבעים ושמונה עיר. אפי' היתה של הלוים אין להם דין זה כגון בן לוי שנפלה לו ירושה מאבי אמו דינו שוה לבתי ערי ישראל לענין בתי החצרים ובתי ערי חומה מדברי הרא"ם ז"ל בתוס' ביאור:

(ד"ה גאולת עולם) ר"ל בשדה אחוזה יפה כוחם שנגאלו מיד ובבתי ערי חומה שגם בישראל נגאלין מיד מ"מ יפה כוחם שאינו חלוט לסוף שנה וכל זה במשמע לשון גאולת עולם ופשוט. אבל מה שקשה לי מנין לנו שיפה כוחם גם בשדה אחוזה אימור קרא רק בבתים קא מיירי ואמר שבבתי הלוים גם בתי ערי חומה שלהם יפה כוחם בבתי החצרים של ישראל. ואין להם קצבה לא לענין התחלת זמן הגאולה ולא לענין סופה. אבל בשדה אחוזה שלהם לא נשמע מהך קרא כלל. וי"ל דדינו שוה לשל ישראל אבל מקרא דלהלן פסוק ל"ד נשמע זה ממ"ש ושדה מגרש עריהם לא ימכר וגו'. ואין לומר דרש"י ז"ל סמך כאן על פסוק דלהלן שהרי רש"י ז"ל פירש שם פירוש אחר דהך קרא לדרשא אחרינא קאתי לענין הקדיש שדה אחוזה ולא לענין שיפה כוחם במכירת שדה אחוזה שיפה כוחם כבתי החצרים של ישראל וא"כ קשה מנין לנו הך דרשא דהתם הא לגופא איצטריך לענין מכר שדה אחוזה:

והנ"ל בזה דעיר שלמה אין לה דין בית כלל ואם מכר ישראל עיר שלמה בין עיר חומה ובין עיר פרזי דינה כשדה וממ"ש כאן וערי הלוים בתי ערי אחוזתם וגו'. וכן ממ"ש בפסוק שאחריו ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו וגו' נשמע דערי הלוים שווין לבתים וממילא נשמע מהך קרא דהכא דשדה ובית אין חלוק כלל בדינו אצל בן לוי. וא"כ ממ"ש וערי הלוים וגו' גאולת עולם וגו' נשמע דשדה אחוזה של בן לוי אין קצבה לגאולתה גם בהתחלתה דאי לענין סוף זמן הגאולה לבד הלא גם בשדה אחוזה של ישראל דינא הכי וממ"ש בתי ערי אחוזתם וגו' נשמע שגם בתי ערי חומה של הלוים אין לגאולתם קצב לא בתחלה ולא בסוף דאי בערי הפרזי לבד קא מיירי הא גם בישראל דינא הכי וא"כ לישתוק קרא מיני' ומהיכי תיתי לחלק בין בן לוי לבן ישראל כן נ"ל הביאור בזה:

לג לפירוש הראשון פעל יגאל בכאן הוראתו קנין וממכר ומאמר ויצא ממכר בית וגו' דבוק עם ואשר יגאל והשיעור דלפי שאמר למעלה שיפה כח הלוים בשדה ובתים לענין גאולה חזר לומר גם כאן דיפה כוחם לענין היובל שבתי ערי חומה של ישראל אינן יוצאין ביובל. ואפילו בתוך שנת גאולתן (כמ"ש רש"י ז"ל אצל בתי ערי חומה בפסוק למד. ד"ה לא יצא ביובל) אבל בתי ערי חומה של הלוים יוצאין ביובל. לכן אמר הכתוב כאן ואשר יגאל (ר"ל אשר יקנה) מן הלוים ויצא ממכר וגו' ביובל אבל לפירוש השני פסוק הזה נחלק לשני מאמרים. ואשר יגאל מן הלוים הוא מאמר לעצמו ויצא ממכר בית וגו' הוא ג"כ מאמר לעצמו. ומאמר הא' ואשר יגאל וגו' הוא דבוק עם מאמר גאולת עולם תהי' ללוים שבסוף פסוק הקודם. ור"ל דגם לוי הגואל מלוי דינו כלוי הגואל מישראל ומלת מן אינו מורה החלק (שגם אם הגואל הוא מן הלוים כמשפט הזה יעשה לו) דזה אין צורך כלל שהרי כל הענין אינו מדבר רק אם הגואל הוא לוי רק מלת מן מורה על ההעתק שממנו ר"ל דגם הגואל מלוי דינו כגואל מישראל אם הגואל בן לוי ומאמר ויצא ממכר וגו' הוא מאמר אחר לומר שיוצאין גם בתי ערי חומה שלהם ביובל. ודע ששני נקודות ההפסק שבא בסוף דבור זה הוא טעות הדפוס והכל דבור אחד. וכן צ"ל ברש"י תלמוד לומר ואשר יגאל מן הלוים אף הגואל מיד לוי גואל גאולת עולם. ויצא ממכר בית הרי זו כו' ואם לא גאלה יוצאה כו':

יד ר"ל דאין לפר כפשוטו שלא יוכל הלוי למכור כלל שדה מגרש אפי' מכירה לשנים דא"כ לא יתכן על זה הטעם הכתוב אח"כ כי אחוזת עולם הוא להם שהטעם הזה אינו שולל רק מכר עולמי ולא מכר לזמן שהרי עדיין הוא להם אחוזת עולם אחרי שיכול לגאול. וכן אין לפרש שבא לשלול מכר עולם שהרי כבר כתוב למעלה בפסוק ל"ב. גאולת עולם תהי' ללוים. וע"כ צריך לפרש שבא הכתוב לשלול מכר גזבר דבישראל הדין שאם הקדיש שדהו לבדק הבית יכול לגאלה עד היובל בקצב האמור בפרשת בחוקותי ואם לא יגאל אותה המקדיש ומכרה הגזבר לאחר עד היובל כשיוצאה מיד הקונים ביובל אינה חוזרת לבעלים רק חוזרת לכהנים והרי היא שלהם כשדה החרם הרי דאף שיש לישראל גאולת עולם בשדה אחוזה זה אינו רק במוכר שדה אחוזה. אבל בהקדיש שדה אחוזה. אין לו גאולה רק עד היובל אבל אם לא גאלה ומכרה הגזבר לאחר נחלטת לכהנים ביובל לזה בא לשלול כאן ושדה מגרש עריהם לא ימכר ר"ל לא ימכר מכר עולמי גם ע"י הגזבר ור"ל דהלוי גואל לעולם אף בהקדש וכבר כתבתי למעלה בפסוק ל"ב ברש"י ד"ה גאולת עולם איך יוצא מפסוק הנ"ל ששדה אחוזה של הלוים נגאל מיד ולא לסוף שתי, שנים כישראל וביארתי שם הכרח דרשה זו שבדבור שלפנינו:

לה ר"ל דלשון החזקה מורה על ההשאר בהווייתו במה שהוא בו ולא ירד ממנו כאדם המחזיק קיר נטוי שלא יפול עכ"ל הרא"ם ז"ל. וכתב הרב בעל צדה לדרך ז"ל וז"ל ופירוש הכתוב וכי ימוך כי תראהו שהוא מעותד להתמוטט ולמוך מגודל חסרונו אזי והחזקת בו. עכ"ל ז"ל:

(ד"ח גר) ר"ל לאו דוקא על אחיך אתה מצווה להחזיק בו אלא אפילו גר ותושב בכלל מצוה זו גם גר ותושב וחי עמך:

בא"ד ואיזהו תושב כו' ר"ל מר זה גר צדק. והוא שקבל עליו להיות ישראל גמור ותושב זה גר תושב ובש"ס פליגי איזהו גר תושב ר' מאיר אומר כל שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז וחכמים אומרים כל שקבל עליו שבע מצות בני נח. ותימא על רש"י ז"ל שפסק כר' מאיר במקום חכמים. והרמב"ם ז"ל פסק כחכמים וז"ל איזהו גר תושב כל שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז עם שאר המצות שנצטוו בם בני נח (ואוכל נבלות וכו') ולמה נקרא שמו גר תושב לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל וכו' עכ"ל. ואולי סובר רש"י ז"ל דדוקא לענין להחיותו בעינן גר תושב גמור ולא לשאר דברים מדברי הרב בעל צדה לדרך ז"ל:

לו כן הוא בש"ס פרק איזהו נשך אמר רבא אי אתה מוצא נשך בלא תרבות (ר"ל ששם נשך הוא נגד הלוה שמתחסר מממונו ושם תרבית הוא נגד המלוה שמתרבה ממונו וא"כ שניהם תלויין זה בזה שע"י נשך הלוה בא תרבית המלוה) ותרבית בלי נשך ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין ע"כ. ור"ל שהוא כאלו כתוב אל תקח מאתו נשך אל תקח מאתו תרבית והקשו התוס' ז"ל א"כ למה שנה הכתוב בלשונם לכתוב הלאו האחד בלשון נשך ולאו השני בלשון תרבית ותירצו שכיון שהוצרך הכתוב לחייב עליו שני לאוין אורחא דקרא לכתוב לשון משונה שהוא נאה יותר מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה ויראת) כך דרשו ז"ל שכל מקום שכתוב לשון זה הוא או בשביל היותו מסור דבר ללב ואין חברו מכיר בחטאו או בעבור היותו החטא ההוא רוב התאוה וקשה מאוד פרישתו ומה נעימים וישרים דבריהם:

ר"ח על פי שני הבחינות הנ"ל שבעבורם כתוב ויראת וגו' כנ"ל תיקנו ז"ל ג"כ התייחסות יציאת מצרים למצוה זו עפ"י שני בחינות הללו. ועפ"י בחינה הא' היותו דבר מסור ללב. ונופל בו תחבולה וערמה אמר אני ד' וגו' שנגלה במצרים היותי בוחן לבות ע"י שהבחנתי בין טפה וכו' ועפ"י בחינה השנית היותו דבר שקשה פרידתו אמר אני ד' וגו' כלומר על כרחכם תקבלו גזרתי שע"מ כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים:

(ד"ה לתת) הוסיף ואמר לא זאת לבד שהוצאתי אתכם מעבדות ע"מ לקבל מצותי אבל ג"כ נתתי אתכם לאדונים ולממלכה גדולה בשכר קבלת מצות:

(ד"ה להיות) לפי פשוטו מאמר להיות וגו' הוא גזרת הפסוק הזה ור"ל אני ד' אשר וגו' לתת וגו' ע"מ להיות לכם לאלקים כלומר לקבל עליכם אלקותי ומצותי אבל חז"ל דקדקו דכבר נכללת כונה זו בראש המאמר אני ד' אלקיכם ובמה שהוסיף תיבת אלקיכם נרמז כי ע"י יציאת מצרים נמשך ההכרח לקבלת אלקותו ית'. לזה דרשו ז"ל דבא לרמז עוד כאן שהטובה הגדולה בנתינת ארץ כנען הוא האושר הנפשי במה שמזג אויר הארץ ההוא מסוגל אל הקדושה והשראת השכינה יותר משאר ארצות לכן הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלקי כי הוא מתרחק מבירת המלך ומי יעלה בהר ד' הלא הנפש לבדו כי השכינה תתייחס רק לנפש היודעת ומכרת את רבונה ויען שחוץ לארץ אינה מסוגלת לנפשות. לכן אין השראת השכינה שם והדר שם מתרחק מן המלך והבן זה

לט ר"ל דמאמר זה מקושר עם ראש הפסוק שאחריו. כשכיר כתושב יהי' עמך והפירוש לא תעבוד בו עבודת עבד רק עבודת שכירך ותושבך וההבדל שבינם בענין עבודת גנאי:

מ כבר ביארתי התקשרות מאמר זה עם פסוק שלפניו לעיל בסמוך (ד"ה עד) כבר מבואר זה באורך בפרשת משפטים וכאן ארמוז בקצרה ד' קראי כתיבי תלת קראי בסדר זה וחד בסדר משפטים וחד במשנה תורה עד שנת היובל יעבוד עמך שבסוף פסוק שלפנינו מוקמינן במוכר עצמו שפגע בו יובל קודם שש למ"ד מוכר עצמו אינו נמכר אלא לשש (ופשוט דלמ"ד מ"ע נמכר ליתר משש קמ"ל הכא לענין אם פגע בו יובל לפני זמן שקצב עם אדוניו לעבוד אותו) ואיש אל משפחתו תשובו שבסוף פסוק יוד דלעיל מוקמינן בנרצע שפגע בו יובל קודם שש לרציעתו ועבדו לעולם שבסדר משפטים אוקמוה בנרצע שפגע בו היובל אחר שש לרציעתו. ושב אל משפחתו שבמשנה תורה מוקמינן במכרוהו ב"ד שפגע בו היובל קודם שש וכל זה איתא בש"ס פ"ק דקידושין:

מא (ד"ה אל אחוזת) ר"ל דהא אין הכתוב מדבר כאן במכר קרקע רק במכר גופו ואיך נופל א"כ על זה שם אחוזת וצ"ל דהכוונה על כבוד אבותיו ובדבור הסמוך שאחריו פירש"י ז"ל איך יפול על שם אחוזה הוראת כבוד אבותיו ואמר כי פירוש אחוזת חזקת ושם חזקת נופל על כל קנין גשמי או רוחני שהוא קנין אל האדם מזמן העבר ולזה יפול גם כאן על קנין הכבוד שמוחזקין בו אבותיו מאז ובהמכרו לעבד הורד הוא ומשפחתו מכבודם ובצאתו לחפשי ישוב לחזקת כבודו כימי קדם:

(ד"ה אחוזת) מבואר יפה בסמוך לפני זה:

מב הוא מליצה נאה. ור"ל ששטר קניתי מבטל שטר קנית אחרים לפי ששטרי מוקדם:

(ד"ה לא ימכרו) ר"ל לעיל בפסוק ל"ט אמר לא תעבוד בו עבודת עבד הזהיר על עבודה של גנאי וכאן אמר לא ימכרו ממכרת עבד הזהיר על המכר של גנאי.

מג לעיל בפסוק ל"ט פירש"י ז"ל אזהרת לא תעבוד בו עבודת עבד על עבודת גנאי אף שאינה עבודה קשה ולא פירש לעיל שהזהיר על עבודת פרך משום דזה מקרא דהכא נפקא:

בא"ד הדבר הזה מסור כו'. כבר מבואר זה לעיל אצל אזהרת רבית באורך

מד אם נאמר שנשוא הפסוק הזה הוא מאמר מהם תקנו עבד ואמה כפי הנראה משטחית הלשון אין לפסוק הזה ביאור כלל שאם נפרש מלת מהם על ההעתק שממנו א"כ יאמר הכתוב הזה שמאת עבדך אשר יהיו לך מהגוים שסביבותיכם תקנו עבד ואמה ואיך יקנו עבד מן העבד ואם נפרש מלת מהם כמו אותם (כמו שיתבאר להלן) א"כ יאמר הכתוב שעבדך ואמתך שיהיו לך מאת הגוים שסביבותיכם אותם תקנו עבד ואמה ואיך יפול על הלשון לומר שתקנה את עבדך מן הגוים לעבד והרי הוא עבדו מכבר ומה צורך א"כ לקנותו שנית לכן פירש"י ז"ל שהמאמר הזה נחלק לשני גזרות ונשוא הא' מהמאמר וגזרתו הוא מאת הגוים אשר סביבותיכם וביאור הכתוב ועבדך אשר יהי' לך יהיו מאת הגוים אשר סביבותיכם ובזה המאמר הזה מקושר היטב עם הקודם ור"ל הם יהיו לך לעבדים גמורים ולא עבד עברי והמאמר שאחריו מהם תקנו הוא גזרה כפולה ליותר ביאור:

(ד"ה אשר) ר"ל מאשר סביבותיכם יוכלו לקחת לעבדים אפילו לא השלימו עמהם שאינו נהרג אלא הזכרים הגדולים ולא הנשים והקטנים אבל ממה שבגבולי ארצם אין רשאין לקנות אפילו השלימו דפירוש כי תקרב אל עיר וגו' וקראת אלי' לשלום במלחמת הרשות הכתוב מדבר ולא במלחמת חובה. וכמו שפירש"י ז"ל שם במקומו כל זה מדברי הרא"ם ז"ל:

מה דקיי"ל באומות הלך אחרי הזכר ולפיכך אם בא אחד משאר אומות על הכנענית וילדה בן אינו בכלל לא תחי' כל נשמה ומותר לך לקנותו בעבד ולפי שדרך הזכר להלך אחרי הנקבה ולגור במקומה לכן בני שאר האומות שנשאו כנעניות נקראו תושבים הגרים עמכם כלומר ששם זה נופל על הבאים מארץ אחרת להתיישב ולגור כאן (אבל הכנענים אין נקראין תושבין רק אזרחים). והבנים אשר הולידו אותן התושבים מבנות כנענים נקראים בני התושבים הגרים עמכם ר"ל בנים של התושבים הגרים עמכם. אף שהבנים הם אזרחים מ"מ הולד הולך אחר הזכר ואינו כנעני. ואח"כ אמר עוד הכתוב וממשפחתם אשר עמכם אשר הולידו בארצכם ר"ל אם הבנים של התושבים הנ"ל נשאו עוד כנעניות והולידו ממנה אתה רשאי לקנותם בעבד ולא תאמר דדוקא בנים של התושבים הראשונים אתה מותר לקנות לפי שאביהם עכ"פ אינו מתערובת שבעה אומות כלל לכן הולד הולך אחרי האב אבל הולד עצמו שהגדיל ונשא כנענית והוליד ממנה בן אי אתה רשאי לקנותו בעבד שהרי האם היא כנענית גמורה וגם האב עכ"פ יש בו תערובת כנען מצד אמו אין שייך בזה לומר הלך אחרי האב דאף שהאב עיקרי מ"מ מצרפינן מיעוטא דצד כנען של האב להאם והולד כנעני ת"ל וממשפחתם אשר עמכם אשר הולידו בארצכם לרבות כל המשפחה של התושבים הראשונים הנ"ל שיצאה מהם אף שהולידו בארצכם אינן משבעה אומות כלל כן הוא הביאור בזה לע"ד:

(ד"ה מהם) לפי שפירש"י ז"ל בפסוק הקודם מאמר מאת הגוים אשר סביבותיכם קשר לו אח"כ בדבור שאחריו פירוש מאמר וגם מבני התושבים וגו' שבפסוק שלפנינו כדי להשלים הדין מהיתר העבדים הנקנים שכוונו לזה שני פסוקים הנ"ל ששניהם מדברים מענין זה ולכך אף שגם בפסוק הקודם בא מלת מהם הניח רש"י ז"ל מלפרשו שם כדי שלא להפסיק באמצע הדין ע"י ביאור מלה זו והמתין מלפרש עד שבא למלת מהם שבפסוק שלפנינו וממילא יובן שפירוש זה נופל ג"כ על מלת מהם שבפסוק הקודם שבא ג"כ שם מאמר מהם תקנו וכן דרך רש"י ז"ל ברוב המקומות לבאר הענין תחלה בשלמותו ואח"כ יחזור לבאר דקדוק הוראות המלות הנזכרות מקודם בתוך הענין הזה. ובעיקר הפירוש רצה לומר שמלת מהם תורה לפעמים על המקור שממנו וזה אינו נופל כאן ולא בפסוק הקודם שאין כוונת הענין על הגבול שממנו ממי אתה מותר לקנות עבד ואמה שאין הדבר תלוי בהאדונים ואם העבד מן העבדים שמותר לקנותם אתה רשאי לקנותו אפי' מכנעני. אבל כוונת המאמר איזה מן העבדים שאתה רשאי לקנותם וע"כ אין מלת מהם משמש כאן הגבול שממנו. לכן צ"ל שמלת מהם שבב' פסוקים הוראתו על החלק מהכלל הנזכר מקודם ופי' מהם תקנו כאלו אמר אותם תקנו זולתי שמלת אותם משמש על הכלל כולו ומלת מהם רק על החלק מהכלל ולפי שאין מדרך הלשון לומר על הכלל כולו שנקנין בעבדים. לכן יאמר מלת מהם וכל זה מבואר מאוד. והרא"ם ז"ל נטה כאן מנתיב הפשוט לע"ד:

טו ר"ל שמלת והתנחלתם הוא מההתפעל שמשמש על הפעולה החוזרת אל הפועל בעצמו ופירושו תחזיקו בהם לנחלה. וא"כ למד לבניכם אינו משמש הגבול שאליו רק משמש במקום מלת בעבור ולצורך והוא למד התכלית אבל אין לפרש שהוראת פעל והתנחלתם על העתק הקנין מהמוריש ליורשו ור"ל תנחילם לבניכם ולמד לבניכם משמש הגבול שאליו שא"כ היל"ל בל' הפעיל והנחלתם אותם לבניכם ופשוט:

(ד"ה איש באחיו) ר"ל דאי באדון עם עבדו לבד הרי כבר אמר למעלה בפסוק מ"ג לא תרדה בו בפרך וע"כ שבא לרבות כאן מלך בעמיו ובמשרתיו אף שאינן בכלל עבדים מדברי הרא"ם ז"ל:

מז ר"ל דו' ותושב אינו משמש לתוספת נושא אחר רק הוא ו' הביאור ומשמשי לתוספת תואר במתואר א' שהוא גר בבחינת שאיננו מאזרחי הארץ אבל הוא ג"כ תושב בבחינת שנתיישב עמך בארצך שהוא גר תושב כמו שפירש"י ז"ל לעיל בפסוק ל"ה. ולפ"ז הוא ו' החבור ממש ואיננה ו' המחלקת. אבל לפן הא' נצטרך לומר שהוא ו' המחלקת והכריע רש"י ז"ל זה ממה שבא אח"כ בפסוק שלפנינו ונמכר לגר תושב בלי ו'. ובת"כ הובא ברא"ם אמרו ונמכר לגר זה גר צדק. ותושב זה גר תושב. וכתב הרא"ם ז"ל שלפ"ז צ"ל דמ"ש אח"כ ונמכר לגר תושב חסר ו' החבור כמו שמש ירח עמד זבולה. ומכח זה תמה על רש"י ז"ל ואמר שפירוש זה יתכן יותר שלפירש"י ז"ל לא נמצא חסר לויו זה בשום מקום עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו הרי נמצא מקרא ערוך בריש פ' חיי גר ותושב אנכי עמכם וגם שם פירש"י ז"ל שהוא בבחינות חלוקות הנ"ל רק בת"כ דרשו כדרכם ז"ל שנרמז גם גר צדק מדלא כתב גר תושב בלי ו' שאף שיתכן כאן שמוש הו' מ"מ יתכן גם בלעדו (שמלת גר הוא המתואר ושם תושב הוא התואר ובבואו עם הו' הוא בבחינת ששניהם תוארים והמתואר הוא מלת איש המובן מכללא) אבל ע"ד הפשוט אין ו' זו מחלקת כנ"ל שא"כ נצטרך לומר שחסר אח"כ ו' החבור כמו שמש ירח אבל אין דמיון הגדה פשוטית למאמר מליצי:

(ד"ה וכי) פשוט דמייתורא דמלת עמך קא דרשי זה והשלמת הביאור הזה יבוא בסמוך בדבור שאחריו:

(ד"ה ומך) ר"ל שבמה שהוסיף הכתוב אצל השג יד הגר מלת עמך. וכן אצל קוצר יד אחיך מלת עמך רמז לנו בזה מוסר השכל כי הגוי ע"י שרצה לדבק בישראל התברך. ואולם הישראל המתדבק בגר תושב שאין יהדותו שלמה ולא סרה ממנו רושם טומאת אבותיו נעשה מך ורש כי אף שגר תושב ישראל מצווין עליו להחיותו ולהושיבו בינם. בכל זאת אינו ראוי שיתדבק בו הישראל דבוק אחוה כי ילמד ממעשיו ולכך הוסיף בב' מקומות הללו מלת עמך:

מח ר"ל כי מאמר אחרי נמכר נראה למותר וכי יעלה על הדעת שיגאל לפני המכרו ולא היל"ל אלא גאולה תהיה לו אבל אמר אחרי נמכר גאולה תהיה לו להורות שאין ראוי לשהות בגאולה זו כלל וחובה לגאלו מיד אחרי נמכר כדי שלא נטמע בין הגרים התושבים ומכ"ש בין העכו"ם. ודע שתיבת שיטמע הוא סוף הדבור שלפנינו וראוי להיות כאן שני נקודות ההפסק ואח"כ מתחיל דבור עד שנת היובל ומאמר עד שנת היובל הוא ציון מאמר הפסוק שלפנינו ובדפוס נשמט סימן ההפסק והוא טעות (ד"ה עד שנת היובל) פשוט הוא שבא לבאר למה יכלה החשבון עד שנת היובל:

בא"ד ובגוי שתחת ידך כו'. והוא כדתניא בת"כ ובראיית מ"ש להלן פסוק נ"ד ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו ובגוי שאינו ברשותך מה אתה יכול לעשות לו. מדברי הרא"ם ז"ל בא"ד וזהו והיה כסף ממכרו במספר שנים ר"ל כי פירוש והיה כסף ממכרו והיה חשבון כסף ממכרו במספר שנים ופשוט:

(ד"ה כימי שכיר) ר"ל שאין זה נקרא עבדות אמתי להיות גופו קנוי רק שכירות ולכן נופל בזה נכיון עבודת סך שנים שעברו נד פשוט דבלא"ה מיעוטא הוא למעט שש:

פרק כו

א פשוט שבא ליישב בזה ענין סמיכות הענינים האלה שנראים רחוקים זה מזה כי מה ענין גאולת קרובים במוכר עצמו לנכרי אצל אזהרת עבודת אלילים לכך אמר שרמז לנו הכתוב כלפי הנמכר לנכרי בעצמו שלא יתדמה לרבו:

בא"ד ואף הפרשיות הללו כו'. מה נעימים דבריהם, כי החשוד על השביעית חמור בצד אחד יותר מן הגזל כי הגוזל וגונב יודע שלוקח ממון שאינו שלו ומעשהו מעשה עול ועושה לתאות יצרו אבל החשוד על השביעית אומר בלבו אין פשע ולמה אקח את שלי אשר קניתי לי בזעת אפי ואפקירנה לכל עובר וזולתי יאכל את שלי. על כן בעבור היות קניני העולם שלו בעיניו ולא של הקב"ה יוצר הכל סוף שמראה לו הש"י כי לא זאת לבדו שאין נכסיו שלו ויצטרך למוכרם מפני דוחקו. אבל גם עצמו ר"ל גופו אינו שלו כי סופו למכור עצמו וגופו מכור לרבו. זהו טעם סמיכות הפרשיות הללו על הסדר ומה מחוכם הטעם הזה:

ב כבר ביארתי במ"א באורך כי אם החתימה בשם ההוי' ב"ה לבדו הוראתו על קבלת השכר המגיע לצדיקים עושי רצונו ב"ה, וא"צ להאריך עוד בזה:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה