אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר בא › פרק יב

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר בא · פרק יב

פרק יא

א כבר כתב רש"י ז"ל בפסוק שלפניו שפסוק שלפניו הוא הקדמה לפסוק שלפנינו שלכן הקדים שם לומר ומשה ואהרן עשו וגו' כי זהו הסבה למה שאמר אח"כ בפסוק שלפנינו שנתייחד הדבור גם לאהרן:

(ד"ה בארץ מצרים) ואף שפירש"י ז"ל לעיל בהתראת מכת בכורות שבעמדו לפני פרעה נאמרה לו פרשה זו. י"ל שאז הי' צורך שעה כדי שלא ימצא משה בדאי באמרו לא אוסיף עוד ראות פניך אם יצטרך לשוב ולראות פניו בגלל ההתראה וכך אמרו חז"ל במדרש קפץ הקב"ה ודבר עם משה כו' ור"ל בזה שנאמרה לו ההתראה הזאת קודם זמנה. בשביל כבוד משה וזהו מה שכנו באגדה בקפיצה מדברי הרא"ם ז"ל:

ב חז"ל עפ"י קבלתם דרשו זה למצות קדוש החודש ור"ל לקדש חדשים בב"ד. ועפ"י זה שיעור הכתוב שמשה היו עומד בעת הנבוא' בר"ח בזמן המולד וכינה המולד בשם חודש לפי שבו חדוש הירח ורמז לו הקב"ה על המולד לפי שמלת זה הוא כנוי הרומז ואמר לו המולד הזה יהי' לכם ראש חדשים ר"ל שבהתחדש הירח בשיעור הזה יהי' לכם התחלת החודש הבא ולאיזה צורך הודיעו זה. וע"כ בשביל המצות והחגים התלויים בחדשים ומה שאמר לכם ולא אמר לבני ישראל ע"כ ר"ל שקדוש החדוש תלוי בב"ד הגדול והכוונה שתקדשו אתם את המולד בכל מולד ומולד. והנה לפי הפירוש הזה כולל המאמר הזה כל החדשים למצות קדוש החודש ולא ר"ח ניסן בדוקא לפי שכנוי הזה רומז על המולד ולא על החודש. וכתב רש"י ז"ל שבכל זה אין מקרא יוצא מידי פשוטו. שכוונת הכתוב על החודש וכנוי הזה רומז על חודש ניסן שעומד בו ואמר שהחודש הזה יהי' לכם ר"ה לחדשים שיהא אייר קרוי שני וכו'. ואעפ"י שזהו פשוטו של מקרא מ"מ דרשוהו חז"ל ג"כ עפ"י הקבלה שנצטוו ג"כ אז במצות קדוש החודש ודרשו זה מתיבת לכם שהי' לו לומר החודש הזה ראש חדשים. או החודש הזה ראש חדשים לבני ישראל ולמה אמר לכם והוציא בני ישראל מציווי זה. וע"כ שנכלל בזה גם קדוש הירח ולכן אמר לכם להיותו מצוה התלוי' בב"ד הגדול ומבואר. בא"ד שיהא אייר קרוי שני וכו' והוא כמו שאמרו ז"ל במכילתא הובאה ברא"ם ז"ל. וז"ל אתה אומר זה ניסן. או אינו אלא אחר כשהוא אומר וחג האסיף בצאת השנה ואומר בחמשה עשר יום לחודש השביעי באספכם את תבואת הארץ איזהו חודש שיש לו חג האסיף וצאת השנה (התנא אייתי קרא קמא לרווחא דמילתא דמקרא בתרא לחוד נשמע שפיר להך דרשא דאיזה וחודש שיש בו אסיפה הווי אומר זה תשרי. ומדקרי לתשרי שביעי ש"מ שניסן קרוי ראשון אלא שרצה התנא להכריח דבריו בהכרח יותר ובעי לאשכוחי תרתי סימני למידק מינייהו דתשרי קרוי שביעי. הילכך אייתי גם לקרא קמא שנשמע ממנו שחודש האסיף מכונה ג"כ צאת השנה. וע"כ שהוא תשרי שבו נברא העולם ומדקרי לי' בקרא בתרא חודש השביעי מכלל דניסן קרוי ראשון) איזהו חודש שיש לו חג האסיף וצאת השנה. אין זה אלא תשרי לאחר שלמדת שתשרי שביעי. הווי ניסן ראשון ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר. בחודש הראשון הוא חודש ניסן ע"כ. וכתב על זה הרא"ם ז"ל וז"ל והא דלא מפיק לי' ממ"ש היום אתם יוצאים בחודש האביב אלמא שאותו חודש שבו יצאו ממצרים הי' חודש האביב. והרי יצאו ממצרים בט"ו לחודש בבוקר כמ"ש להלן בפרשה א"כ ע"כ אותו חודש שנאמר עליו החודש הזה לכם וגו' הוא חודש האביב. כמ"ש אח"כ בעשור לחודש הזה ויקחו וגו' והי' לכם למשמרת עד יום ארבעה עשר לחודש בערב הרי שהיתה שחיטת הפסח ואכילתו בחודש הזה שנאמר בו החודש הזה לכם וגו' ולמחרת ליל אכילת הפסח יצאו ממצרים א"כ הי' הכל בחודש היציאה שהוא חודש האביב דז"א דנהי דידעינן מהך קרא שהחודש האמור כאן בכתוב שלפנינו הוא חודש האביב. אכתי לא ידעינן באיזה אביב קא מיירי קרא אם באביב דשעורים והוא ניסן. שמקריבין בו העומר מאביב של שעורין. או באביב דחטה שהוא סיון שבו חג השבועות הקרוי בכורי קציר חטים עכ"ל ז"ל ומבואר מאוד:

(ד"ה הזה) הנה עפ"י פשוטו שעל חודש ניסן נאמר הכתוב הזה שיהא ר"ה לחדשים וקרוי ראשון. ולפי שלא פרט שם החודש צ"ל הזה כדרך הלשון כדי שבין יבין מיד בתחלת הדבור איזה חודש יהי' ראש לחדשים שהוא החודש שעומד בו בעת הדבור אבל לפי הקבלה שמקרא זה בא למצות קדוש החודש והמצוה איננה לקדש חודש ניסן לבד זולתי לקדש כל חודש בחדשו וראי' לזה ממה שאמר אח"כ ראש חדשים בלשון רבים ולא ראש חודש בלשון יחיד וע"כ שהכוונה על כל חדשי השנה בכלל ולכן אמר שיהי' לכם המולד ראש בכל החדשים כלומר שתקדשו כל חודש בחדשו וא"כ מלת הזה נראית מיותרת והי' לו לומר החודש לכם ראש חדשים. כלומר בכל החדשים יהי' לכם המולד ראש. ולכן דרשו ז"ל מלת הזה שהוא ליתן שיעור למולד הלבנה והיינו לכמות גודלו של הירח בעת המולד. וכמ"ש הרא"ם ז"ל שנשמע מכאן שיש ללבנה שיעור ידוע בתחלת זמן הראותה:

ג כבר אמר הכתוב בסדר וארא בענין הדבור עם פרעה אתה תדבר את כל אשר אצוך ואהרן אחיך יהי' נביאך וכן הוא ג"כ בענין הדבור לישראל בסדר שמות. ודבר הוא לך אל העם והי' הוא יהי' לך לפה ואתה תהי' וגו'. הרי שבכל שליחות ושליחות אם לפרעה ואם לישראל. כך הוא המדה תמיד שהי' צריך משה לדבר דברי השליחות פעם אחת בלשון קצר. כפי מה ששמע מפי השם ב"ה ואהרן יחזור אח"כ וימליץ הדבורים האלה ויטעימם באזני השומעים ולכן הקשו ז"ל במכילתא על לשון הכתוב כאן דברו אל כל עדת וגו' שמשמעו שנשתתף משה עם אהרן בדבור והלא עיקר מצות הדבור הי' למשה לבדו. ואהרן הי' רק הממליץ ומטעים דברי משה. ועל זה תירצו ז"נ שבאמת מפני ענותנותו של משה רבינו ע"ה נשתתפו תמיד בדבור ולא הי' נראה אהרן כמתורגמן לבד. רק כמשתתף בדבור ג"כ. שהי' חולקין כבוד זה לזה. ואומרין זה לזה למדני ומבואר:

ג ר"ל שאין בעשור לחודש דבוק עם דברו רק עם ויקחו אבל הדבור לבני ישראל הי' בר"ח וכמו ששנינו במכילתא הובאה ברא"ם ז"ל וז"ל הדבור בר"ח והלקיחה בעשור או אינו אלא הדבור והלקיחה בעשור תלמוד לומר החודש הזה לכם וגו' דברו אל כל עדת וגו' עכ"ל הברייתא. ור"ל שהרי לפי הדרש שמאמר החודש הזה לכם הוא לענין מצות קדוש החודש ע"כ שהי' משה עומד בר"ח כמו שפירשו ז"ל שהראהו לבנה בחדושה ואמר לו כזה ראה וקדש וא"כ הציווי הזה מלקיחת הפסח בעשור הי' ג"כ בר"ח שהרי הכל נבואה אחת. ואם נאמר שלא נצטוו משה ואהרן לצוות לבני ישראל על הלקיחה עד בעשור לחודש א"כ איך הפסיק בתיבת לאמר בין מאמר דברו וגו' ובין בעשור לחודש הזה והי' לו לומר. דברו אל כל עדת ישראל בעשור לחודש הזה לאמר ויקחו להם איש שה וגו'. ואז הציווי ביום הלקיחה לכן ע"כ צ"ל שבעשור לחודש דבוק עם ויקחו והכוונה שחובת הלקיחה בעשור לחודש אבל הדבור לבני ישראל יהי' בר"ח יום שנאמרה בו הנבואה ההיא אבל לולי מקרא הקודם החודש הזה לכם וגו' שנשמע שנצטוה משה מאת השי"ת בר"ח על הדבור הזה. הייתי אומר שמשה הי' עומד ג"כ בעשור לחודש אז כשנצטוה על דבור זה לישראל. ומה שהפסיק במלת לאמר בין מאמר דברו וגו' ובין בעשור לחודש הזה ויקחו. לפי שלא הי' צריך לצוות להם על ככה לדבר לבני ישראל בעשור לחודש שהרי עמדו בעת הנבואה ביום ההוא ממש אבל הם היו צריכין להזהיר לישראל שיקחוהו היום דוקא כדי שלא יטעו לומר שאין חובת הלקיחה תלוי' ביום ההוא דוקא ולא נצטוו רק על ההכנה שיכינו להם איש שה לבית אבות לצורך יום הארבעה עשר לחודש הזה. לכן הוצרך לצוותם שיהי' הלקיחה בעשור דוקא ולא ביום אחר. לכן צריכין אנו למקרא שלפניו לראי' שדבור השי"ת למשה ואהרן הי' בר"ח שנשמע ממנו ג"כ שדבור משה ואהרן לבני ישראל על הלקיחה הזאת שבעשור לחודש הי' ג"כ בר"ח. ואולם לענין חובת הלקיחה שתלוי' בעשור לחודש דוקא אין צורך כלל במקרא שלפניו הנזכר שגם בהונח שהציווי לבני ישראל הי' רק בעשור לחודש. וגם משה ואהרן היו עומדים בעת הנבואה בעשור לחודש. מ"מ מוכרח ממה שהקדים מלת לאמר לבעשור לחודש הזה. שאין מאמר בעשור לחודש הזה להודעת זמן הציווי לבד. רק לחובת הלקיחה שתלוי' ג"כ באותו היום דוקא לכן דקדקו ז"ל במכילתא ואמרו או אינו אלא הדבור והלקיחה בעשור. ועיקר כוונת המכילתא בקצרה שהיות הלקיחה תלוי' ביום העשור דוקא נשמע ממילא מהקדמת מלת לאמר לבעשור לחודש וגו' שלהודעת זמן הציווי שנצטוו משה ואהרן על הדבור הזה לבנ"י. הי' לומר דברו וגו' בעשור לחודש הזה לאמר ויקחו להם וגו' והי' פירושו שיודיעם אז שיכינו ויקחו להם שה לצורך ארבעה עשר אבל מהקדמת מלת לאמר צ"ל שחובת הלקיחה תלוי' ביום העשור. אבל עדיין י"ל שגם ציווי השי"ת על הדבור הזה הי' ביום העשור אבל ממקרא הקודם מוכרע שהי' עומד בר"ח בעת הנבואה א"כ ממילא שגם דבור משה לישראל הי' בר"ח. ואף שפסח מצרים הי' מקחו מבעשור מ"מ הוצרכו משה ואהרן להקדים להם הדבור מבר"ח לפי שחובת הלקיחה תלוי' ביום העשור דוקא א"כ הוצרכו להכין להם ולחפש אחר הדבר איזה ימים מקודם ומבואר. (ד"ה הזה) אם הי' בעשור לחודש דבק עם מאמר דברו וגו' י"ל שגם פסח דורות מקחו מבעשור ומלת הזה איננה מיותרת כי הדבור הזה נאמר גם לדורות. ולכן לא הי' צריך הדבור לבני ישראל רק בעשור לחודש הזה אבל לפי שבעשור לחודש דבוק עם פעל ויקחו אם הי' הציווי לדורות א"כ מלת הזה מיותרת וע"כ שהוא למיעוטא פסח מצרים מקחו מבעשור ולא פסח דורות. ופירוש דבר זה כמ"ש רש"י ז"ל פרק מי שהי' טמא שאף שפסח דורות צריך ג"כ בקור ד' ימים קודם שחיטתו. מ"מ אין מקחו מבעשור ויכול לבקר אותו בבית המוכר אבל לקיחתו (ר"ל קנינו ומשיכתו לבית הלוקח והקדשתו לשם פסח) כל זמן שירצה. ופסח מצרים מקחו מבעשור דוקא:

(ד"ה שה) ר"ל שמשמע שה לבית אבות הוא אפילו משפחות הרבה שתחת בית אב אחד ועל זה כתב רש"י ז"ל שאינו כן אלא שה למשפחה אחת שצריך שה לכל משפחה (זולת אם ימעטו מהיות משה) ולכן כתב רש"י ז"ל אח"כ הרי שהיו מרובין ר"ל שהי' בבית אב אחד משפחות הרבה יכול שה אחד לכולן אם יגיע לכ"א מאנשי הבית כזית שהרי במשמע בית אב משפחות הרבה. תלמוד לומר שה לבית. וסתם בית הוא רק משפחה אחת לומר שצריך שה לכל משפחה ואף שכתוב אח"כ ואם ימעט הבית וגו' ולקח הוא ושכנו הקרוב אליו וגו' הרי שגם שתי משפחות נמנין על שה אחד. מ"מ זה אינו אלא אם האוכלין מועטין והשה יותר מן ערך אכילתם ויבוא בהכרח לידי נותר. אבל לא באוכלין מרובין רק שיגיע לכל אחד כזית בהמנות עליו שתי משפחות אין נמנין ועכ"פ צ"ל לפ"ז כדי שלא יהי' סתירה בכתוב ששם בית אב הוא שם הנאמר בכלל וביחוד. בכלל על משפחות הרבה. וביחוד על משפחה אחת. והנה ביאור זה יוצא מדברי המכילתא שהביא הרא"ם ז"ל ובמה שכתבתי נתבארו דברי המכילתא:

ד ולפי הדרוש פירוש ואם ימעט ואם ימשוך. ופירוש מהיות משה בעוד השה בהווייתו ובקיומו ר"ל בחיים. וכן שנינו במכילתא הובא ברא"ם ז"ל בא הכתוב ללמדו שלעולם נמנין על הפסח ומושכין ידיהם ממנו עד שישחט:

(י"ה לפי אכלו) כן הוא במכילתא. ור"ל אבל אין פירוש לפי אכלו לפי שיעור אכלו שהפסח אינו נאכל אלא על השובע מן דברי הרא"ה ז"ל:

(ד"ה תכוסו) ר"ל שהוא פעל עומד ולא יוצא. ולכן תרם אונקלוס תתמנין ולא תימנין. מדברי הרא"ם ז"ל:

ה (ד"ה בן שנה) ואפי' יום אחד קרוי בן שנה אלא שאינו כשר לקרבן ע בן שמונת ימים:

(ד"ה מן) ר"ל שויו ומן הוא ויו המחלקת. לא שצריך שתי פסחים והוא בראיית מ"ש לעיל ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו' הרי שדיינו בפסח אחד ואף שהציווי בלקיחת שה לפסח גם עז קרוי שה, ששה הוא שם כולל לכל ולדות הרכים מן הבהמות הדקות

ו ופירוש למשמרת שתשמרוהו שלא יפול בו מום. וגם תשגיחו בו אם אין בו מום מכבר. ולפי שהשומר משגיח תמיד בדבר השמור כנה ההשגחה בשם משמרת לפי הקבלה ואח"כ כתב רש"י ז"ל עוד. שאין טעם היות פסח מצרים מקחו מבעשור מפני הבקור. שהרי פסח דורות ג"כ צריך בקור ד' ימים. ואפ"ה אין מקחו מבעשור אבל הטעם כדברי ר' מתית' בן חרש ז"ל זהו קשור דברי רש"י ז"ל אמנם הטעם היוצא מדברי ר' מתתי' הוא כזה שכמו שמצות פסח ומצות מילה הוא כדי שהי' בידם זכות ליגאל כמו שבא מפורש בדברי יחזקאל. ולכן יל שזה ג"כ טעם מצות הלקיחה מבעשור בפסח מצרים. ומ"ש רש"י ז"ל עוד ושהיו שטופים בעכו"ם וכו' כתב הרא"ם ז"ל שזהו טעם אחר ואיננו מדברי ר' מתתי' רק מדברי ר"א הקפר שבמכילתא והרכיב רש"י ז"ל שני הטעמים יחד. להוסיף תבלין בדבר:

(ד"ה קהל) ר"ל אעפ"י שהצבור מועטין ויכולין לשחוט כאל. מצוה ליחלק לשלשה כתות זו אחר זו ובכל כת לא פחות משלשים והטעם דקהל היינו עדה ואין עדה פחותה מיוד כדילפינן ממרגלים ומדקהל ועדה יוד ישראל נמי יוד הרי שלשים ומשום דמספקא לן אי כולהו בבת אחת או בזה אחר זה. צריך שלשים בכל כת וכת וג' כתות בזה אחר זה. (ד"ה בין) כלומר שכל זמן שמתחלת שעה שביעית עד סוף היום נקרא בין הערבים מפני שהוא בין שני ערבים ששם ערב הונח על תחלת זמן סור האורה לכן נקראת תחלת שעה השביעית ערב לפ שבו התחלת נטיית היום לערוב שממנו והלאה ירידת מדרגת ארה וכן תחלת הלילה שהוא סוף היום. נקרא ערב ע שם חתימת כל אור היום והתחלת סור כל האורה כולה והסתת השמש תחת האופן. ובוא תחלת חשכת הלילה:

ז זהו לשון המכילתא הובאה ברא"ם ז"ל שומע אני בין ביד בין בכלי תלמוד לומר (להלן בציווי משה לישראל) אשר בסף:

(ד"ה על הבתי) ופירוש אשר יאכלו שראויין לאכול בהן הפסח כדמוכח לה בכילתא מדכתיב להלן והי' הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם גם לרבות את הכל וזה סוף לשון המכילתא שברא"ם הא כיצד מרבה אני את הבתים שדרין בהם אעפ"י שלא אכלוהו שם ומוציא אני את הבתים שאין דרין בהם:

ט (ד"ה ובשל) ר"ל שאין ויו ושל במקום אבל. כמו ועבדיך באו לשבור אוכל (בסדר מקץ) ברית מ"ש אח"כ כי אם צלי אש ומבואר:

(ד"ה במים) ואף שדה תורה כלשון בני אדם ודרך הלשון להקדים המקור לפעל מ כבר ידוע דכל היכי דאיכא למידרש דרשינין כדאיתא בריש נים ובשאר דוכתי:

(ד"ה כי אם) כלומר שאין לומר שמאמר נאם צלי אש בא לעשה ומילתא באפי נפשא הוא ופירושו כאלו כתוב כי אם צלי אש תאכלוהו דא"כ למה לי דהדר וכתבי' קרא ז כבר כתב בי' עשה מעיקרא צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו ע"כ דכי אם צלי אש דהכא אלאו דלעיל מיני' לא תאכלו ממנו קאי לא תעשה הוא דאתי אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש שהוא כמו אל תאכלו ממנו בהיותו בלתי צלי אש ואזהרת לא תאכלו אכולהו קאי אנא ומבושל ואכי אם צלי אש והיינו דאמר רבא בפסחים פרק כל שעה אכל נא לוקה שתים משום נא ומשום כי אם צלי אש מבושל לוקה שתים משום אל תאכלו ממנו מבושל ומשום אל תאכלו ממנו מבושל כי אם צלי אש. נא ומבושל לוקה שלש משום אל תאכלו ממנו נא ומשום אל תאכלו ממנו מבושל ומשום אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה על. ד"ה ראשו) ר"ל שמלת על משתתף בזה למלת עם. וביאור עוד רש"י ז"ל ההבדל שביניהם שמלת עם מורה על דבר נוסף שהוא חוץ לדבר הראשון והעיקרי ונוסף עליו בלבד הדבר השני. אבל מלת על בהיותו מורה על התוספת יורה על התוספת שהוא מגוף הדבר העיקרי בלבד ועיקר הוראתו על השלמות כמות שהוא בתמימותו לא יחסר ממנו דבר ובזה סרה קושיית הרא"ם ז"ל שהקשה איך תפס דברי ר"י הגלילי דס"ל בני מעיו נותן לתוכו אחר הדחתן, הלא ר"ע חולק עליו בזה דזה כמו בשול הוא אלא תולה מעיו חוצה לו וקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו. ובאמת שרש"י ז"ל דרכו בפירושו לחומש לפרש עפ"י הדעה היותר קרובה לפשוטו של מקרא וכבר כתבתי שמלת על הוראתו קבוץ כל החלקים השייכים אל הכלל והיותו כמות שהוא בשלמותו ותמימותו וזה אינו אלא בנותן בני מעיו לתוכו אבל בתולה מעיו חוצה לו אינו כמות שהוא ובהווייתו וזה מבואר מאוד בדקדוק לשון רש"י ז"ל:

יא פי' מה שאמר הכתוב מתניכם חגורים ונעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם אינו למצוה ולאו דוקא הוא אלא שר"ל שתהיו מזומנים לדרך ואורחא דמילתא נקט כדרך כל היוצאים לדרך ועיקר המצוה הוא החפזון ולפיכך כלל אותו התנא פרק מי שהי' טמא ואמר פסח מצרים נאכל בחפזון. מדברי הרא"ם ז"ל:

(ד"ה פסח) ר"ל מה שסיים כאן פסח הוא יש לפרש בשני פנים או שהוא נתינת טעם למצות האכילה בחפזון שזכר מקודם ואמר פסח הוא לד'. ר"ל שהחפזון זכר לשמו שקרוי פסח שהוא מענין דלוג וקפיצה והבהלה והחפזון זכר לענין זה לפי שהממהר הוא כמדלג ומקפץ על הדבר וכן המדלג ומקפץ הוא ממהר הדבר לעשותו. וכן יש לפרש עוד שאינו לנתינת טעם רק הוא מילתא באפי נפשא שאחרי שצוה השי"ת מקודם על עבודותיו במתן הדם ואכילתו ואופן אכילתו סיים אח"כ פסח הוא לד' כלומר שהקרבן הזה הוא לשם השם הנכבד והנורא ית' והכוונה בזה לציווי אחר והוא שתעשו כל עבודותיו לשם שמים. והנה לפי הפירוש הזה יותר יש לומר בכתוב קרבן הוא לד' או זבח הוא לד' אבל זכר אותו בשם העצם לפי ששם העצם שלו הוא פסח ועל פי שני הפנים האלה כתב רש"י ז"ל פירושו כאן הפירוש האחר הוא לפי הפן הראשון ופירוש הא' לפי הפן השני ובזה נתבארו דברי רש"י ז"ל כאן:

יב כוונתו ז"ל שתיבת ועברתי אינו אלא דרך משל ודמיון כמלך העובר ממקום למקום. אבל באמת אינו כפשוטו לא מצד התנועה המקומית לבד שלא תפול בחוק הבורא ית'. אבל גם מצד המכה כי לפי הפעל הזה יורה היות המכה במדינה בזה אחר זה תחלה במקום אחד ואח"כ במקום אחר וגם זה לא יתכן לאומרו אצל הבורא ית' אבל באמת שפעל ועברתי אינו אלא על דרך הדמיון. ובאמת שברגע אחד ובהעברה אחת כולם לוקין ומבואר מאוד (ד"ה כל) לפי שכבר אמר ועברתי בארץ מצרים. וא"כ למה הוצרך לחזור ולכתוב כאן בארץ מצרים והי' לו לומר ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכתי כל בכור מאדם ועד בהמה וגו' מה תלמוד לומר שוב שנית בארץ מצרים. אבל בא לרבות בכורים אחרים שאינם מילידי מצרים רק תושבים שם לזה חזר ואמר גם אצל ההכאה בארץ מצרים להורות שהקפידה על המדינה ולא על האומה בלבד. אבל לפי שאמר שהקפידה על המדינה הי' עולה על הדעת לומר שהקפידא בעיקר על תושבי המדינה ולא על האומה וא"כ בכורי מצרים הנושבים בארצות אחרים לא נלקו כלל תלמוד לומר למכה מצרים בבכוריהם ולא אמר ארץ מצרים. וע"כ שהכוונה על האומה. הרי שהקפידא גם על האומה:

(ד"ה אעשה) ר"ל מה שמסיים הכתוב כאן אני ד' אינו ע"ד כוונת המאמר ההוא במקום אחר. אני נאמן לאמת את דברי שזה לא יתכן כאן. א' שאין הייעוד הזה למרחוק ואחרית הימים רק על זמן קרוב על ארבעה עשר לחודש והדבור הזה הי' בראש חודש והמאמר הזה לא יפול על צד הכוונה הדבור אלא בשכר המצות ועונש העבירות וכיוצא שאין הגמול מיד אחר המעשה. ולזה אמר אם יתמהמה חכה לו כי אני הנאמן. ועוד שעל צד הכוונה ההיא יותר הי' ראוי המאמר הזה אחרי פסוק השני הסמוך והי' הדם לכם לאות וגו' ולא יהי' בכם נגף וגו' וא"כ בפסוק הזה בא גמר כל הדבור הייעוד במכת מצרים והגנת ישראל. ואחרי כן הי' לו לומר אני ד' והי' חוזר על שני הנסים לפי שמכת מצרים לא תספיק לעזרה בלתי הגנת ישראל לזה פירש"י ז"ל שמאמר אני ד' מחובר רק להסמוך לו שלפניו אעשה שפטים אני ד'. וחזר ושנה כנוי אני וגם השם אחרי הכנוי וכפילת השם והכנוי אחרי פעל אעשה יורה על היותו ית' לבדו העושה ולא ע"י שליח אמצעי הן הן מלאכיו משרתיו עושי דברו וכאלו אמר אעשה. ובא להודיע אח"כ מי העושה ואמר אני ד'. אני לבדי העושה. שבאמת ממה שאמר ועברתי וגו' והכיתי וגו' אעשה וגו' הכל בלשון מדבר בעדו אין ראי' שהפעולה בלתי אמצעי שמדרך הלשון לייחס הפעולה תמיד אל המצוה עלי' כמו ויבן שלמה. בנו בניתי בית זבול לך ומכ"ש אצל הבורא ית' שראוי שיתייחסו אליו כל המעשים להיותו סבה ראשונה לכל הדברים וכל הפעולות הם בכוחו וכח הפועל בעצמו הוא מכוחו ית' והפועל הוא בערכו ית' כערך כלי האומנות אל האומן וא"כ יותר ראוי שיתייחסו אליו הפעולות. וברמב"ן ז"ל תמה על רש"י ז"ל מן המדרש דאיתא שם וז"ל ועברתי אני ולא מלאך והכיתי אני ולא שרף אעשה שפטים אני ולא שליח אני ד' אני הוא ולא אחר. ולפירש"י מנ"ל כל הנך מיעוטי חד מיעוט הוא דאיכא כאן ולא יותר. לכן פירש הוא ז"ל המדרש הזה שבעבור שכל הפרשה כולה הוא דבור משה לישראל הי' לו לומר ועבר ד' והכה יעשה שפטים ולכן דרשו ז"ל ועברתי אני וגו' והכיתי אני וכו' אעשה שפטים אני וכו'. אלו דבריו ז"ל. וצריך להוסיף עוד באור בדבריו שלכאורה יש להפליא דאדרבה כל הפרשה שלפנינו הוא דבור השם למשה ולא דבור משה לישראל אבל באמת שכוונתו ז"ל דפרשה שלפנינו הוא דבור השם למשה ע"ה שידבר משה לישראל. כמו שבא בתחלת הדבור הזה ממצות קרבן הפסח דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור וגו' הרי שצוהו לאמר זה לישראל. והנה יפה השיב הרא"ם ז"ל על דבריו שפירושו ז"ל אינו מחוור כלל ואין ראי' כלל מן הלשון שהרי כל הפרשה הזאת פעם בלשון השולח לשליח ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו' ולקח הוא ושכינו וגו' שהי' ראוי להיות לפי דברי הרמב"ן ז"ל קחו לכם איש שה לבית אבות ולקחת אתה ושכנך וגו' וכן ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות וגו' ואכלו את הבשר וגו' על מצות ומרורים יאכלוהו הכל בלשון השולח לשליח הוא השם ית' למשה שהי' ראוי לפי דברי הרמב"ן ז"ל בלשון השליח לישראל הוא משה לישראל. ולקחתם מן הדם ונתתם על שתי המזוזות ואכלתם את הבשר. על מצות ומרורים תאכלוהו. ואולם פעם יבוא באמת בלשון השליח לישראל. מן הכבשים ומן העזים תקחו. במקום יקחו והי' לכם למשמרת במקום להם ולפי שהשנוי הזה נוהג בכל הפרשה. א"כ אין ראי' כלל ממה שאמר ועברתי והכתי אעשה בלשון השולח לשליח. ומנ"ל למידרש מהנך לישני כל הני מיעוטי שהרי הדרש אינו אלא מכח השנוי ואין כאן שינוי. וא"כ יש לפרש הכל ע"י שליח וכנהוג בכל מקום ליחס כל הפעולות לסבה הראשונה יתעלה. ולענין שאלתו דמנ"ל למידרש מאני ד' כל הנך מיעוטי אינה טענה כלל שמה שמיעטו ז"ל מלאך ושרף ושליח אינה ג' מיעוטי רק חד מיעוטא דאני ד' משמע אני ולא אחר אלא שחלקוהו ז"ל לג' חלקים כדרכם ז"ל ואאני ד' דסיפא דקרא סמכו וזה מדוקדק מאוד בלשונם ז"ל ועברתי אני ולא מלאך והכיתי אני ולא שרף אעשה אני ולא שליח ואחר כל אלו המיעוטים אמרו ז"ל אני ד' אני ולא אחר ואין זה מיעוט אחר. אבל הוא פירוש על כל הנ"ל וכאילו אמרו. שמה שמיעטו מלאך ושרף ושליח הוא משום אני ד' דסיפא דקרא דאני ד' משמע אני ולא אחר עכ"ל הרא"ם ז"ל. ודברי פי חכם חן ושפתים ישק. וכבר כתבתי לעיל ההכרח לדרשה זו ממאמר אני ד' וכל כוונת הדרש שלא הי' העונש הזה במצרים ע"י אמצעי כענין הפיכת סדום ומוצא רק שעונשם בריאה חדשה. וסבות נבראות לשעתן:

יג (ד"ה וראיתי) לפי משמעות הלשון נראה. שהדם הוא לסימן הבחנה בין בית ישראל לבית מצרי ולכן אמר וראיתי את הדם ופסחתי עליכם וגו' אבל זה לא יתכן בחוק הבורא ית' הבוחן כליות ולב והכל גלוי לפניו ית' מבלי צורך לסימן לכן כתב רש"י ז"ל שאין פירוש וראיתי את הדם לסימן הבחנה. להכיר ח"ו איזה בית ישראל ואיזה בית מצרי. ואולם הפירוש שבזכות מצות הפסח אתם ניצולין ואראה שאתם עסוקין במצותי ופסחתי עליכם וכן על דרך זה הוא ג"כ פירוש והי' הדם לכם לאות שתדעו ע"י הדם הזה שרק ע"י מצות זביחת הפסח אתם ניצולין והנה ליותר ביאור והבנת הענין בשלמות. אעתיק בקצרה ממ"ש בדרוש לפסח בענין ה שלבד קושי לשון הכתוב. בצורך האות בעצמו שלא יתכן בחוק הבורא ב"ה. יש להתעורר ג"כ ביישובם ז"ל למה הוצרכו ישראל מכה זו לאות יותר ממה שהוצרכו במכות הקודמין הרי כתוב במכת הברד ושמתי פדות וגו' ובמכת החושך נאמר ולכל בני ישראל ה' אור במושבותם. וכן בשאר המכות מבלי שום אות וזכות מצוה אבל באמת שאמרו ז"ל בדרש ישראל הי' במצרים עע"ז אמר לו הקב"ה למשה כל זמן שישראל עובדין לע"ז לא יגאלו. אמור להם להניח מעשיהם הרעים ולכפור בע"ז הה"ד משכו וקחו לכם משם ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של אלו ועשו הפסח ובכך הקב"ה פוסח עליכם עכ"ל. וכוונתם ז"ל שגאולת מצרים היתה גאולת הנפשות לפי שכבר אבדה להם נחלת אבות ודבקו בתועבת מצרים וגלוי וידוע לפניו ית' שבהתמהמהם עוד בגלות לא הי' להם תרופה ח"ו. דלג ית' את הקץ למען ברית אבות וגאש ובגלל הגאולה ההיא היתה היד החזקה לצורך עם ישראל למען הכירם כי ד' הוא האלקים והבל המה השקוצים שדבקו בם עד כה. וע"י זה הוכנו עודם במצרים להיות ראויים לגאולה. לכן ל היו צריכין בנסים הקודמין לאות כי אז לא היתה הצלתם בשביל צוה רק הנס בעצמו הי' בשביל הצלתם אכן במכה האחרונה בהגיע תור צאתם רצה הקב"ה להשריש בלבנו תנאי היציאה ותכליתה. ארי הכרת ישראל שמו הגדול במכות הקודמין שהתנאי הזה לבד הי' כל תכלית הכרתם כבוד ד' בנסים הקודמין ותכלית כל גאולתם. וההשרשה ההיא היתה רק ע"י שחיטת הפסח בצוותו אותם לקחת הצאן תועבת מצרים שהי' מייחסין כל הצלחתם למזל טלה ולשחוט האליל הזה לשמו ית' ואמר להם שרק ע"י הריגת האליל זה תנצלו ונתינת דמו על המשקוף ושתי המזוזות היא לבדו תגן עליכם וא"כ בעבודה זו בצאתם השריש בלבם לאמר היום אתם יוצאים דעו וראו תנאי צאתכם ותכלית כל הנסים שעשיתי לכם מקודם. עד כאן לשוני שם בקוצר נמרץ. ובזה יתברר ענין אות הדם ועל מה שאמר הכתוב וראיתי את הדה ופסחתי וגו' וכל זה מבואר מאוד:

(ד"ה ולא) לא אמר הכתוב ולא יהי' בבתיכם נגף. שא"כ הי' משמעו ח"ו שהדם סימן הבחנה על הבתים ומצרי בבית ישראל אינו נלקה וישראל בבית מצרי לוקה ח"ו. לכך אמר הכתוב ולא יהי' בכם נגף. שזה משמע שאין הקפידא בבתים רק ביושביהם ומצרי לוקה גם בבית ישראל. וישראל אינו לוקה גם בבית מצרי וזה כמו שכתבתי למעלה שאין האות לסימן הבחנה. רק אות זכות מצוה

יד (ד"ה וחגותם) ר"ל לפי שהוזכרו למעלה יום החודש ויום העשור ויום הי"ד ויום ט"ו א"כ לא ידענו על איזה מהם הוא אומר והיה היום הזה לכם לזכרון. ת"ל זכור את היום הזה אשר יצאתם וגו'. למדנו שיום הט"ו הוא יום הזכרון שהוא יום היציאה. מדברי הרא"ם ז"ל:

טו כבר מבואר זה לעיל בתחלת הסדר בפסוק ויהי חושך וגו' שלשת ימים. די הביאור:

(ד"ה שבעת) ברייתא זו הובאה בגמרת פסחים וזה ביאורה. במ"א הוא אומר ששת ימים האכל מצות וביום השביעי עצרת וגו' ולא כתיב בי' האכל מצות וע"כ דין מצה נוהג אף בשביעי מקרא דהכא שבעת ימים תאכל מצות. לכן צ"ל דקרא דהתם למד שאינו חובה לאכול מצה בשביעי אלא שאסור לאכול בו חמץ והך דלא כ' התם אכילת מצה בשביעי הוי כעין מיעוטא למעט בו אכילת מצה מחובה ואחרי שלמדנו מקרא דהתם דמצה בשביעי רשות למדנו שוב מקרא דהכא שמצה בכל השבעה ימים רשות שהרי נאמר כאן שבעת ימים תאכל מצות א"כ יום השביעי בכלל כר מי הפסח ויצא מן הכלל במקרא דהתם ללמד לא ללמד ע"ע יצא וכו'. ואין להקשות שהרי מדה זו דיצא ללמד על הכלל כולו אינו אלא כשהכלל ופרט שווין לאיסור או להיתר אבל הכא ה"ל דומיא דכלל באיסור ופרט להיתר שהכלל בחיוב והפרט ברשות. ונדון במדת כל דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש דלא גמר הוא מכללי ולא כללי' מיני' כמו אשת אח שהיתה בכלל כל העריות. ויצא כדון בהיתר במקום יבום דלא גמרינן שאר עריות מינה. ז"א, דלא דמי לאשת אח דהתם דפרט כסותר את הכלל שהכלל מפורש לאיסור והפרט מפורש להיתר. וע"כ כשהי' בכללו לא היה בו התנאי החדש ההוא שניתר בשבילו א"כ כשיצא כדון בדבר החדש לא מקרי דפרט דבר שהיה בכלל שבאופן זה לא היה בכלל כלל. אבל בנ"ד שלא נתוסף שום אופן ותנאי בפרטא שהוא יום הז' וע"כ היה בכלל כעין יציאתו ללמד שפיר אמרינן שהוא במדת לא ללמד ע"ע יצא כו' שהפרט שהוא מפורש אח"כ לרשות מגלה על הכלל כולו שהכלל אינו מוכרע אם לרשות אם לחובה וה"ל דומיא דהבערה ואחותו שלחלק יצאו. וע"כ נהג בהם הדין דזה לחייב עליהם כרת וחטאת בפ"ע גם בהיותם בכלל לכן נוהגת בהם מדת ללמד על הכלל כולו יצאו שהרי הכלל מסופק אם חייבין ער כ"א בפ"ע או א' על כולן והפרט מגלה לחלק על כולן. ונשוב לענין הברייתא וקאמר תנא תו יכול אף לילה דא' רשות ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו כלומר הרי שחובה לאכול מצה ומרור עם הפסח. וסיים התנא אין לי אלא בזמן שבהמ"ק קיים בזמן שאין בהמ"ק קיים מנין ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה ע"כ הברייתא. וד"ר דהך בערב תאכלו קרא יתירא הוא דהרי כבר כתיב שבעת ימים תאכלו מצות ע"כ לחובה אתי וכ"ז מבואר מאוד:

(ד"ה אך) ר"ל וכיון דשחיטת הפסח בי"ד למדנו ממילא שהשבתת חמץ גמי בי"ד. ופשוט:

(ד"ה הנפש) לאו מהנפש קא מפיק לי' שהרי במולך לא כתיב בי' נפש אלא ונתתי פני באיש ההוא ודרשו רז"ל ההוא רא אנוס ולא שוגג ולכן צ"ל דה"נ ממלת ההיא קא מפקי לה. דההיא משמע כשהיא בהווייתה ומהותה שהוא שכלה ודעתה פרט לאנוס שאינו מדעתו ורצונו פרט למוטעה ושוגג שאינו בשכלו וידיעתו. מדברי הרא"ם ז"ל:

טז ר"ל מקרא שם דבר קריאת קודש שהוא פרסום קדושה ומכלל השם ההוא אתה למד שנצטוו לקרוא אותו קודש ופשוט:

(ד"ה לא) וכ' הרמב"ן ז"ר הובא ברא"ם וז"ל שברייתא זו אינו אלא דרך אסמכתא בעלמא שסמכו למקרא זה שבות דאמירה לנכרים:

(ד"ה הוא) והוא כר' יהודא בפ' אין צדין דרמי קראי אהדדי כתיב הוא לבדו ולא מכשיריו וכתיב לכם לכל צרכיכם וע"כ צריך לחלק בין מכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט ובין מכשירין שא"א לעשותן מעי"ט:

(ד"ה לכל) כן הוא בש"ס מרבה אני את הכלבים שמזונותם עליך. ואוציא את הנכרי שאין מזונותן עליך:

יז (ד"ה ושמרתם את היום הזה) ר"ל ושמרתם את המצות דרישא דקרא הוא לענין השמירה מחמוץ. ושמירת היום דסיפא דקרא הוא ממלאכה. ופשוט:

יח אינו ר"ל דכולי' קרא יתירא הוא דרישא דקרא וודאי איצטריך דלקבוע חובה בזמן הזה הוא דאתי כמ"ש רש"י ז"ל לעיל אבל ר"ל דסיפא דקרא עד יום הכ"א יתירא הוא ובא ללמד שאף הלילות בכלל איסור חמץ. וזה נלמד ממשמע מלח עד שהוא להורות גבול הזמני ומוסב אתחלת הזמן שזכר בראש המקרא בראשון וגו' בערב וכיון שהתחלת הזמן בערב וגבולו עד יום הכ"א בערב א"כ גם הלילות שבין ההתחלה והסוף בכלל האיסור ומבואר:

יט ר"ל מנין לשאר גבולין חוץ מן הבתים כגון שדות וכרמים וביוצא ת"ל במקום אחר בכל גבולך. אלא שקשה א"כ ליכתוב גבולך לחוד שהרי הבתים בכלל גבולין ומה ת"ל בבתיכם. לזה תירצו דמייתורא דביתך דרשינן מה ביתך ברשותך שהרי ביתו של אדם תחת ממשלתו ורשותו הוא אף גבולך שברשותך יצא חמצו כו'. וכ' רש"י ז"ל בדקדוק לשונו הטהור אף גבולך שברשותך ולא כ' אף גבולך ברשותו שזה שהגבולין תחת רשותן של הבעלים כמו הבתים וא"צ להקיש גבולין לבית לענין זה אבל כוונתו ז"ל שמייתורא דביתך נלמד שהחמין שבגבולין יהיה ברשות הבעלים דומיא דביתך שהוא תחת רשות הבעלים אבר חמצו שר נכרי שברשות ישראל אין הישראל עובר עליו אם הוא בלי אחריות וכן חמצו של ישראל זה ברשות ישראל אחר בלי קבלת אחריות אין הנפקד עובר עליו (רק המפקיד דקרינן בי' גבולך כיון שהשאיר לו המפקיד רשותו להניח בו חמצו) לכן כתב רש"י ז"ל גבולך שברשותך וקאי על החמץ. ובזה סרו כל תמיהות הרמב"ן ז"ל וכ"ז הוא מהמכילתא. אבל בש"ס דידן מצריך לביתך וגבולך לדרשות אחרות וחמצו של נכרי דאין הישראל עובר עליו מפיק לי' ממה דכתיב לא יראה לך. שלך אי אתה רואה ושל אחרים אתה רואה. כ"ז מדברי הרא"ם ז"ל בתיקון דבריו ותוספת ביאור:

(ד"ה כי) ומייתורא דרשינן לי' שבא לענוש על השאור ועוד מחמצת מחמץ אחרים משמע והוא שאור שמחמץ את העיסה:

כ דאי מכל אוכל מחמצת שבפסוק הקודם עונש שמענו אזהרה מנין, ופשוט:

(ד"ה כל) וכר"א דדריש כל ולא כרבנן דאמרי על חמין דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלא כלום. ומ"מ גם לר"א על עירובו אינו אלא בלאו ולא בכרת דכל אוכל מחמצת דכתיבא גבי כרת האי כל אאוכלין קאי ולא אנאכלין. כן הוא בש"ס:

(ד"ה בכל) הוא מהמכילתא דאל"כ בכל מושבותיכם למד לי הא מצה חובת הגוף הוא ומצוה שאינה תלויה בארץ תנן דנוהגת בכ"מ וכדפרכינן בש"ס בדוכתי טובא ולכן דרשוהו פרט למעשר שני וחלות תודה דאינה נאכלת בגבולין אינו יוצא בהם ידי חובת מצה אפי' בירושלים אבל בש"ס דידן תירצו דלגופי' אתי סד"א כיון דכתוב על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח אין. בזמן דליכא פסח לא קמ"ל. והקשו התוס' ז"ל הא הך מקרא דבערב תאכלו מצות נפקא. ותירצו דאי מבערב לחודי' ה"א דוקא בארץ בזמן דליכא פסח או אפי' בח"ל בזמן המקדש ומושבותיכם אתי לרבויי אפי' בח"ל אחר החרבן. מדברי הרא"ם ז"ל:

כא (ד"ה למשפחותיכם) ר"ל המשפחה האמורה כאן הוא שה לבית אבות האמור למעלה בדבור הש"י למשה. וכבר הארכתי שם וביארתי ששם בית אב הוא שם הנאמר בכלל וביחוד:

כב (ד"ה מן) ר"ל למה חזר ושנאו כאן הרי כבר כתב בתחלת המקרא דזה וטבלתם בדם אשר בסף. וע"כ שבא ללמד שכל הגעה צריכה שתהא מן הדם אשר בסף ולא טבילה א' לג' המתנות דא"כ אין הצעה האחרונה מן הדם שבסף רק מן הדם שבאגודה:

כה ר"ל וא"כ צ"ל שמה שעשו הפסח בשנה הב' במדבר ע"פ הדבור היה. וכ' הרא"ם ז"ל וז"ל ומ"ש בספרי ומייתי לה רש"י ז"ל בפ' בהעלותך ויעשו את הפסח כראשון וגו' בגנותן של ישראל הכתוב מדבר שרא עשו אלא פסח זה בלבד כבר תירצו התוס' ז"ל דקידושין דלא פליגא אמכילתא דהכא והיינו גנותן שנשתהו ליכנס לארץ עד אחרי מ' שנה מפני עון המרגלים:

כח כבר הוכיח רש"י ז"ל לעיל פסוק ה' שמצות הש"י למשה וכן דבור משה לישראל הכל היה בר"ח וא"כ כיון שדבור משכו וקחו וגו' היה בר"ח והציווי היה שיקחו בעשור לחודש היל"ל כאן לפ"ז וילכו ויעשו ב"י בעשור לחודש ולמה אמר וילכו ויעשו ב"י בל' סתמי שמשמעו שהעשיה היתה ביום הצוואה. לכן דרשו ז"ל שלפיכך סתם לך הכתוב כדי לרמז בסמיכות זה שהקבלה בעשיה חשובה לפני המקום ב"ה:

(ד"ה וילכו) ר"ל אילו היתה העשיה ביום הציווי כמשמעות הלשון היה נופל לומר וילכו ויעשו המורה על הזרוז. אבל לפי שבאמת לא היתה העשיה ביום הציווי דרשו ז"ל ליתן שכר להליכה ושכר לעשיה:

(ד"ה כאשר כן הורגלו רז"ל לפרש בכ"מ שבא בתורה אחר ספור עשיית המצטוה את המצוה כאשר צוה ד' כן עשה שמגיד הכתוב שבחו של המצטוה שבלי שום שנוי עשה מצותו כאן בפסח מצרים נאמר וילכו ויעשו ב"י את הפסח כאשר צוה ד' מגיד לך הכתוב שבחן שלא שנו. וכן בפ' בהעלותך בספור הדלקת הנרות נאמר ויעל אהרן את הנרות כאשר צוה ד' כן עשה אהרן להגיד לך שבחו של אהרן שלא שנה וכן כיו"ב במקומות הרבה וכ"ז דרשו ז"ל יתורא שהרי כבר ספר מן העשיה ולמה חזר עוד לומר אח"כ מדרך כלל שעשה המצטוה כאשר צוה ד'. והנה אין הכוונה לע"ד בר' זה שבא הכתוב להודיע ולפרסם, אח שבחן שלא שנו בשום דבר ממצות הש"י לעשותה בשלמותה דגם זה לא הוצרך להודיענו ומה חדוש הוא זה ואף אם תרצה לומר שחדוש הוא אצל ישראל בפסח מצרים מה תעשה בהדלקת הנרות דאהרן היפלא גם מקדוש ד' כמוהו שלא שנה ממצות המקום ב"ה אבל ראה ודקדק אמרם ז"ר שלא אמרו שבא הכתוב להודיע שבחן לפי שבאמת אין כאן הודעה חדשה. בכל מקומות הללו. אבל אמרו ז"ל שבא הכתוב להגיד שבחן. והכוונה להם ז"ר לדעתי שאין לו להקב"ה מהמצות זולתי הנחת והשעשוע כביכול מהעובד ולא מעשה המצוה הוא העיקר אצל הקב"ה דק עושה המצוה לבדו שעשה רצונו. ולפי שהתורה היא הנתונה מאת הש"י והוא ית' דוא הכותב התורה באמת. לכן כ' הקב"ה בתורתו כאשר צוה ד' כן עשה לפי כשהאדם מקיים המצוה הוא משתבח ומתפאר בו לנ"ד מהעובד ע"ד נ"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני לכן הוא חוזר ושונה הדבר בני עשה כך וכך כאשר צויתיו וזהו בא הכתוב להגיד שבחן והוא השעשוע והנחת שיש לו כביבול ממקיימי המצוה כנ"ל בזה. והבן:

בא"ד ומהו כן עשו, ר"ל הרי כבר כתב ויעשו כאשר צוה ד' את משה ואהרן למה חזר וכ' כן עשו ואמרו ז"ל אף משה ואהרן כן עשו כלומר להכי סמכי' למשה ואהרן. לכן עשו לומר אף משה ואהרן כן עשו. והענין נ"ל לפי שכל הציווי היה למשה ואהרן לצוות לב"י בדבר הפסח כמו שבא בציווי דברו אל כל עדת ישראל וגו' ויקחו להם איש שה וגו'. וכן אח"כ צוה משה ואהרן לב"י משכו וקחו לכם וגו' הרי שב"י שהוזכרו בין בציווי הש"י למשה ואהרן ובין בציווי משה ואהרן לב"י אין משה ואהרן בכלל זולת שהם ממילא בכלל הציווי וא"צ לצוותם בפ"ע על ככה מ"מ בל' הכתוב כאן אינם בכלל. וא"כ מ"ש אח"כ בספור העשי' אחרי ספור צווי משה ואהרן לב"י בזה"ל וילכו ויעשו ב"י כאשר צוה ד' את משה ואהרן ע"כ מוסב דק ער המצטווים שזכר למעלה שנצטוו מפי משה ואהרן שעשו כאשר נצטוו א"כ אין משה ואהרן בכלל ספור העשיה ההיא וגם מ"ש בסוף את משה ואהרן מודה ג"כ שבכלל ב"י שזכר מקודם אינן משה ואהרן ארא שבאמת א"צ להודיע זה וכי יעלה על הרוח ח"ו לחשוב שהם לא קיימו מצות הקב"ה. אבל באמת כבר כתבתי בדבור הקודם שבא הכתוב כאן בעיקר לשבח את עושי המצוה ולהגיד הנחת והשמחה שיש לו למקום בעושי דברו ואם רק לזה בא הכתוב יקשה למה לא כלל הכתוב גם למשה ואהרן הקדושים בשבח הזה ולמה הוציאם הקב"ה מן הכלל בשבח זה. לזה אמרו ז"ל שגם הם נכללין כאן במה דסמך קרא למשה ואהרן לכן עשו כנ"ל באור ענין זה והרא"ם ז"ל כ' כאן וז"ל ר"ל אף שמשה ואהרן בכלל ב"י הם מ"מ סד"א כיון דמצוה זו אינה אלא לנגאלין. ומשה ואהרן לא היו מהנגאלים לא עשו אותה קמ"ל עכ"ל. ומבלעדי הדוחק שיש בזה יקשה עוד להבין מדוע לא היו משה ואהרן גם הם מהנגאלין ואם משום שלא נשתעבדו במצרים אינן בכלל הנגאלין הלא היו מקודם תחת יד מצרים ועוד כל שבט לוי לא היו בכלל השעבוד וכי נאמר שגם הם לא עשו הפסח ולא היו בכלל הנגאלין אבל ביאור הענין ברור כמו שפירשתי:

כט ביאור זה נ"ל שמדרך לשון הקודש להקדים הפעל לשם בכ"מ וכבר ביארתי בסדר בראשית בפסוק והאדם ידע וגו' שבכל מקום שיספר איזה פעל שהפעל המסופר שאחריו אינו נמשך ממנו אבל הוא הקדמה לפעל המסופר שאחריו לשלימות הבנתו אז הדרך להקדים השם לפעל כמו ומשה היה רועה את צאן יתרו ויוסף הורד מצרימה אבל זה לא יתכן כאן שהרי כל עצם כוונת הספור אינו אלא בהכאת בכורי מצרים והנמשך ממנו ואיננו ספור בלתי מכוון לעצמו רק להקדמה כדוגמאות הנ"ל וגם איננו ספור דבר נודע מכבר ובא כאן רק כאומר נחזור על הראשונות כמו והרעב היה על כל פני הארץ כי אן לא יתכן לומר ויהי רעב על בל פני הארץ שזה ל' נובל על הודעה חדשה וכאן איננו רק חזרת האמור והידוע בשביל המסופר שאחריו והמשכו אבל כאן איננו ספור בלתי מכוון לעצמו וגם איננו ספור נשנה שהספור מכוון לעצמו וגם בלתי ידוע מכבר והיר"ר א"כ ויהי בחצי הלילה ויך ד' כל בכור וגו' כדרך הל' בכ"מ. לכן דרשו ז"ל בכיו"ב בכ"מ הוא ובית דינו בלומר שלכוונה זו הקדים לדפעל אח דשם כדי שיבוא ו' החבור עם השם הרמז הוא וב"ד לפי שהויו תשמש גם לתוספת. ד' ובית דינו וענין אמרם ז"ל הוא וב"ד נ"ל שבא הרמז הזה בכל מקום שיש מכה גדולה כוללת מדינה גדולה כמו כאן במכת מצרים וכן בהפיכת סדום שדרשו בו ג"כ וד' המטיר דוא וב"ד וכדי לרמז שמשפטי ד' ישרים וצדיקים. הן במהות העונש והן בכמותו הכל שקול בפלס תמים דעים ולא כמלך בשר ודם שאינו יכול לשער חומר העונש ולא כמותו או יעדיף או יגרע. ופירוש הוא ובית דינו לפ"ז פלס משפטו ית' והשבר האלקי. וכאלו הי' ועד וישיבת בית דין בדבר (ד"ה מבכור) מייתורא דהיושב על כסאו קא דרשי דהל"ל מבכור פרעה עד בבור השבי ותו לא. וע"כ לומר שהשמיענו הכתוב שאף פרעה בכור הי' לכן אמר מבכור פרעה לרמז על פרעה עצמו ואח"כ אמר היושב על כסאו והוא בנו הראוי לישב על כסאו מדברי הרא"ם ז"ל בתוספת ביאור:

ל ר"ל ואין ויקם כאן התעוררות פעולה. כמו ויחבוש אף חמורו וגו' ויקח וגומר ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלקים. וכיוצא בזה הרבה במקרא אבל כאן ע"כ הוא קימה ממש. כי לא בא אחריו ספור שום פעולה בכתוב זה. רק ותהי צעקה וגו' והקימה עצמה הוא הספור ע"כ כאן ומבואר:

(ד"ה לילה) כבר אמר הכתוב לעיל ויהי בחצי הלילה וד' הכה כל בכור וגו' וא"כ ידענו ממילא שבלילה קם. ועוד שכבר כתבתי לעיל שעיקר כוונת הספור כאן הוא רק מן הקימה עצמה ואם היתה הקימה ביום כמנהג הי' זה א"כ הודעה שאינה צריכה לזה כתב רש"י ז"ל שנשנה זה בספור לעורר על הפליאה שבו וככלל שכתבתי כמה פעמים בצורך השנות הדבור. שהוא ענין מליצי לעורר ההתפעלות וההרגשה ביותר בלב השומע ולכן כתב רש"י ז"ל ולא כדרך המלכים כו':

(ד"ד הוא) מלת הוא נראית מיותרת והי' לו לומר ויקם פרעה ועבדיו לילה. ולכן הוסיף מלת הוא להורות בזה הוא תחלה ואח"כ עבדיו. ואולם לאיזה צורך הודיענו זה מלמד שהי' מחזר כו':

לא אלו הי' פירוש ויקרא למשה ולאהרן. שקראם לבוא לביתו הי' לו לומר אח"כ ויבואו אליו ויאמר להם קומו צאו. וגם הי' לו לומר וישלח לקרוא למשה ולאהרן ועוד שהרי משה אמר לו בהתראת מכת בכורות. וירדו כל עבדיך אלה אלי וגו' וגם מקודם לזה אמר לו לא אוסיף עוד ראות פניך. ואם פירוש ויקרא למשה ולאהרן. שקרא להם בבואו אצלם המאמר שאח"כ קומו צאו מתוך עמי שאין נופל ער זה לשון קריאה כלל שקריאה נופלת על ההכנה לשמוע דברי הקורא דרך משל כמו שאמר אצל יותם בן ירובעל ויקרא וגו' שמעוני וישמע אליכם אלקים וגו'. וע"כ צ"ל שפירוש ויקרא למשה ולאהרן שקרא משה משה אהרן אהרן והיינו שלא הי' יודע היכן משה ואהרן שרויים וכדרך הנבהל מרוב צרה והולך נחפז לבית האיש אשר יתחנן אליו להושיעו מצרתו ובחפזו בהיותו בלתי יודע מקום תחנותו קורא אותו בשמו ושואל לכל איש איה בית פלוני ולכן לא אמר ויקרא משה ואהרן. רק למשה ולאהרן בלמד, שתשמש לפעמים במקום מלת בעבור או בגלל כמו אמרי לי אחי הוא:

(ד"ה ולכו) ר"ל מהו כאשר דברתם הרי כבר אמר מקודם לכו עבדו את ד' כדברכם:

לב אין הפירוש בברכה ממש. דא"כ היו לו לומר ולכו לבסוף. קחו כאשר דברתם וברכתם גם אותי ולכו. וע"כ פירושו התפללו עלי לבלתי אמות להיותי בכור. והתפלה הוא אחר ההליכה במקום דעבודה. ובתיקון מלת גם כתב רש"י ז"ל. שאין מאמר וברכתם גם אותי דבוק עם פעל ולכו שלפניו. שא"כ אין טעם למלת גם אבל הוא מוסב על מאמר גם צאנכם גם בקרכם קחו. ובזה יתיישב מלת גם ור"ל קחו צאנכם ובקרכם לעבוד את ד' אלקיכם. ובעבודתם בזבח ותחנה תתפללו גם עלי. ולכן הדביק כאן רש"י, ז"ל בציונו. קחו כאשר דברתם וברכתם גם אותי. ועזב פעל ולכו שבנתים:

לג כן הוא במכילתא. וסיימו ז"ל בה והם לא היו יודעים שנשותיהם מרווקים אחרים נתעברו מפני שכולם חשודים על העריות והם כולם מבכורים ע"כ והובא ברש"י ז"ל לעיל ד"ה כי איז בית יע"ש:

לד ר"ל לא מפני איסור חמץ לא הניחום ישראל להחמיץ דס"ל לרש"י ז"ל כדעת רבינו ישעי' ז"ל הובא ברא"ם ז"ל שמפני שפסח מצרים לא הי' חמוצו נוהג אלא יום אחד כדאיתא בגמרא דפסחים ומפיק לה מדכתיב לא יאכל חמין וסמיך לי' היום אתם יוצאים בחודש האביב לא הי' ג"כ באזהרת בל יראה ובל ימצא באותו יום שאזהרה זו אינה נוהגת אלא לדורות שהיו מוזהרין מאכילת חמץ כל השבעה ימים כדכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וראי' מבוארה ומפורשת לזה מדכתיב להלן ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים ענות מצות כי לא חמין כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגו' דמשמע מזה שאלו לא גורשו היו אופין בצקם חמין. ולא כדי לאכלו היום אלא כדי לאכלו למחר ביום ט"ז ולזה הטעם אנו נ"כ אומרים בסדר אגדת פסח. מצה זו שאנו אוכלין על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה וכו'. ואלו הי' טעם אפייתם את בצקם מצה מפני שהוזהרו על החמין בבל יראה אין טעם לטעם זה ועדיין השאלה על תחלת הציווי וע"כ שפסח מצרים לא הי' נוהג בו איסור בל יראה כלל והיו רשאין לאפות את עיסתן חמץ ולזה מפני שצפה הקב"ה שעתידין ישראל להגאל ממצרים בחפזון ולא יניחום המצריים לעמוד שם עד שיחמיץ כן הזהיר על החמין בפסח דורות כל שבעה וזכר מה שקרה להם במצרים וגם הוסיף עליהם איסור בל יראה. אבל זה אינו רק לדעת רבינו ישעי' ז"ל אבל הרמב"ן ז"ר חולק על כל האמור ולדעתו הי' ג"כ נוהג איסור דבל יראה ובל ימצא בפסח מצרים אותו היום שנהג בו איסור אכילת חמץ דהיינו יום ט"ו בלבד ומה שאמר הפסוק ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כלומר שלא יכלו לאפותו חמץ ביום ההוא מפני האזהרה. ומ"ש אח"כ כי גורשו ממצרים מוסב על מ"ש למעלה אשר הוציאו ממצרים כלומר שאפו אותו בדרך בצאתם ממצרים ולא בעיר אחרי הלישה מיד. ואמר הטעם לזה כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה ואין זה טעם לאכילת המצה רק לאפייתם בדרך אלו דבריו ז"ל. וצ"ל לפ"ז שמה שאנו אומרין באגדה בטעם אכילת המצה על שום שלא הספיק בצקם כו' עד שנגלה כו' אף שמה שאפו עיסתם מצה הוא מפני הציווי. בכל זה הרי שגורשו ממצרים עד לא החמיצה עיסתן. ולפי שהכל צפוי לפני צופה כל ית' צוום מפני הטעם הזה שיאפו בצקם מצה בדרך ולא יניחום לעמוד עד שיחמיץ זכר לחפזון הזה ולכן הזהירם ג"כ מראשית בטרם יצאו על איסור אכילת חמץ בפסח מצרים יום א' ובפסח דורות כל שבעה:

(ד"ה משארותם) אמרו ז"ל במכילתא הובאה ברא"ם. או אינו אלא שיורי פסחים כשהוא אומר לא תותירו ממנו עד בוקר וכו':

לה (ד"ה ושמלות) ר"ל ולכן אמר תחלה כלי כסף ואח"כ החשוב יותר שהוא כלי זהב. ואח"כ אמר ושמלות:

(ד"ה וישאילום) כל הכתוב הזה נראה מיותר לכאורה שהרי פעל שאל אינו נופל על הבקשה להשאיל לבד רק על השגת המבוקש ג"כ כמו וכי ישאל איש מאת רעהו כסף או כרים לשמור וא"כ הרי שכבר הודיענו בפסוק שלפניו מן ההשאלה ההיא שהרי אמר שם וישאלו ממצרים כרי כסף וגו' ולמה חזר ושנאו כאן. ואם להודיענו שסבת השאלה הוא נתינת החן גם זה ללא צורך ומעצמו ידוע זה ולולי נשאו חן בעיניהם לא השאילום. ומזה אמרו ז"ל שבא הכתוב להודיענו בזה שיותר ממה שבקשו מהם נתנו להם בסבת נשיאת החן הזה. ולכן סיים ג"כ וינצלו את מצרים רז (ד"ה הגברים) נ"ל שהוציא זה מכח הסברא שאם נאמר מבן י"ג ולמעלה שנקרא איש יתחייב א"כ שיהיה סך הנמנין מבן כ' ומעלה מעט מאוד מפני שצריך להוציא מן השש מאות אלף כל הנולדים בתוך משך ז' שנים אחר הורדת אותן שהיו בן כ' בצאתם ממצרים ואיך יתכן אפוא להיות פקודי הגברים מבן כ' ומעלה תר"ג אלף ותק"ן אחרי ו' חדשים ככתוב בס' חומש הפקודים. אלא ע"כ צ"ל שהמספר הנזכר כאן הוא ג"כ מבן כ' ומעלה ולא מבן י"ג. אבר קשה דא"כ מאי לבד מטף דקאמר דלא מבן י"ג שנה ומעלה נק' איש ולא טף. עכ"ל הרא"ם ז"ל. ואולם גם הראב"ע ז"ל כ' וז"ל, לבד מטף אותן שהן פחותין מכ' עכ"ל. וצ"ל שאחז הכתוב לשונו אחרי הרוב וכלל הפחותים מבן כ' עם הטף להיותם הרוב:

מ (ד"ה שרשים) וזה אחד מן הדברים ששנו וכתבו לתלמי המלך ומושב ב"י אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות כדאי' במגלה

מא שהיה די באמרו ויהי מקין שלשים שנה וארבע מאות שנה יצאו כל וגו' ולמה הוסיף לומר עוד ויהי בעצם היום הזה וע"כ ללמדנו שבעצם היום הזה שנשלמו הח"ל שנה והוא יום הגעת הקץ לפי שנשלמו בו הד' מאות שנה של גזירת ברית בין הבתרים ככתוב כי גר יהיה זרע בארץ וגו' וענו אותם ארבע מאות שנה וגו' בעצם היום הזה ממש יצאו ממצרים ולא עכבן המקום ב"ה אפי' כהרף עין משהגיע הקץ הזה. וכולי הוסיף הכתוב לומר ויהי בעצם היום הזה הייתי אומר שנכנסו כמה חדשים או לכל הפחות כמה שבועות. ועל היותר מעט כמה ימים בשנת הד' מאות ול"א שנה. וכמנהג הלשון לרוב לקבץ בחשבון סך השנים שנשלמו ולבלתי השגיח על השנה שלא נגמרה עודנה ויעזוב המעט הזה. ולפי שידענו א"כ עתה שבט"ו ניסן שנגאלו בו שלמו הסך ת"ל שנה. צ"ל שגזירת ברית בין הבתרים שממנו תחלת מנין הת"ל שנה היה ג"כ בט"ו ניסן וכן לידת יצחק שהוא תחלת הד' מאות שנה היה ג"כ בט"ו ניסן וא"כ בשורת הלידה היתה ג"כ בט"ו ניסן שהרי אמר המלאך לאברהם למועד הזה בשנה האחרת וכ"ז מבואר מאוד:

מב (ד"ה הוא) ופי' הוא הלילה הזה. הלילה ההוא שאמר עליה למעלה ליל שמורים הוא וגו' הוא הלילה הזה ר"ל לילה הידוע שאמר עליה לאברהם בלילה ההוא אני גואל את בניך ורמז הכתוב ע"ז בר' הלילה הזה כאלו היתה ידועה ומפורסמת מכבר למיועדת לגאולה. ואינו חסר במקרא מלת שאמר כדעת הרא"ם ז"ל שכדבריו יחסר גם מלת לאברהם וחסר ג"כ מאמר ליגאל את בניך אבל באמת הוא ד' שירי ומליצי וכנ"ל

מג ר"ל ממה שהפסיק בפ' הגאולה הוא פ' ויהי בחצי הלילה בין פ' שלפנינו ויאמר ד' וגו' זאת חוקת הפסח וגו' ובין פ' החודש הזה לכם וגו' שנאמרה בר"ח ע"כ שלא בדבור א' נאמרו ב' הפרשיות הללו ומאחר שסתם הכתוב ולא פירש מתי נאמרה מסתבר לומר שלא נאמרה אלא ביומה שהוא בי"ד בניסן זמן שחיטת הפסח ופשוט:

(ד"ה כל) ואינו ר"ל משומד לע"ז דוקא שהוא מומר לכל התורה כולה אלא כל מי שהוא מומר לעבירה א' מן העבירות נק' בן נכר כמ"ש רש"י ז"ל להלן פסוק מ"ח דמומר לערלות נלמד מקרא דבן נכר והא דלא מוקמינן לקרא כפשוטו בגוי ממש משום דגוי מתושב ושכיר נפקא לן שהוא כמו שפירש"י ז"ל להלן שאפילו ערבי מהול וגבעוני מהול והוא תושבו ושכירו של ישראל אסור לו לאכול בפסח וא"כ בן נכר למה לי. לכן מפרשינין להאי קרא בגמ' דיבמות פרק הערל במומר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים מדברי הרא"ם ז"ל:

מד ופירוש אז יאכל בו לדברי ר' יהושע אז יאכל בו האדון ולר"א פירושו אז יאכל בו העבד. ומפרש במכילתא הובאה ברא"ם ז"ל טעם מחלוקתן דר"י ס"ל אי ס"ד דאז יאכל בו אעבד קאי, לישתוק מיני' דהשתא ישראל ערל לא אכיל כדכתיב וכל ערל לא יאכל בו עבד מיבעיא ור"א ס"ל דאיצטריך קרא להתיר עבד שמל אותו רבו בערב פסח דסד"א כיון שלא מלו אלא כדי להאכילו בפסח אינו רשאי לאכול תלמוד לומר ומלת אותו אז יאכל בו להתירו לאכול בפסח:

מה (ד"ה ושכיר) תלתא קראי כתיבי בפרשה זו כל בן נכר לא יאכל בו תושב ושכיר לא יאכל בו וכר ערר לא יאכל בו. ואי בן נכר היינו גוי ממש וכן תושב ושכיר הוא כפשוטו תושב ושכיר גוי (דאילו תושב ושכיר ישראל מחוייב בפסח ואין צריך לומר שמותר לאכלו. ואפילו עבד ממש מישראל כגון מוכר עצמו או מכרוהו ב"ד. פשיטא דמחוייב בפסח שהרי הוא מחוייב בכל המצות) א"כ הני קראי יתירו נינהו דהא מוכל ערל לא ואבר בו נפקי כולהו לכן מוקמינין קרא דכר בן נכר לישראל מומר וקרא דתושב ושכיר אתי לעבד משאר אומות שאינו קנוי קנין עורם רק שכירו של ישראל לשנים שאסור לו לאכול בפסח אף שהוא מהול כגון ערבי וגבעוני מהול שזה אינו בכלל עבד מהול קנין כספו של ישראל שמותר לאכול בפסח ששכיר אין גופו קנוי. ותושב היינו ג"כ ערבי מהול שהוא גר תושב. והשתא דנפקא לן מוכר בן נכר דישראל מומר לעבירה אינו אוכל בפסח. קשה א"כ וכל ערל לא יאכל בו למה לי תיפוק לי' מטעם מומר ואפילו לשאר עבירות אינו אוכל. ואין לומר דצריך לקרא דכל ערל לגלויי אכל בן נכר שפירושו ישראל מומר שנתנכרו מעשיו. דליכתוב בהדיא ישראל מומר ותו דגוי מתושב ושכיר נפקא לן דאינו אוכל, ואי לגלויי אתושב ושכיר שפירושו אפילו מהול דאינו בכלל עבד מהול ליכתוב בהדיא, מהול. וע"כ קרא דוכל ערל לישראל שמתו אחיו מחמת מילה אתיא כמו שפירש"י ז"ל להלן:

מו וכן תרגם אונקלוס ז"ל בחבורא חדא יתאכיל ולא קפיד קרא אמקומות שיאכל במקום אחד שכל החבורה רשאי לצאת מבית זה ולאכלו בבית אחר כגון שהיו מסובין בחצר. וירדו גשמים מותרין לעקור כולם ולצאת מן החצר לבית והכתוב לא הקפיד אלא שלא יתחלקו הנמנין על דפסח לשתי חבורות ואף בבית אחד דכי ס"ל לר"ש בגמרא ודייק לי' שאינו כמשמעו בבית אחד ממש:

וקפיד קרא שלא יאכלוהו בשתי מקומות אם התחילו בני החבורה לאכלו במקום אחד אבל מותר להתחלק תחלה לשני חבורות ואפילו בשני בתים מדכתיב ונתנו אותו על המשקוף ועל שתי המזוזות ער הבתים אשר יאכלו אותו בהם. ולא נאמר על הבית אשר יאכלו אותו בדם הרי שרשאין לצאת לבית אחר באמצע אכילתם וע"כ היינו אם יוצאים כל החבורה כולה לבית האחר ומ"ש כאן בבית אחד יאכל פירוש בית חבורה. כל זה כר"ש. אבל דר' יודא ס"ל להפך ומפרש לקרא דהכא כמשמעו שיאכלוהו בני החבורה בבית אחד. ואינן רשאין לעקור באמצע אכילתן לבית אחר. וקרא דעל הבתים פירושו חבורות. ואתי להתיר לחלק הפסח בתחלה לחצאין והללו אוכלין חלקן בבית אחד והללו אוכלין חלקן בבית אחר. ומפרש בש"ס שילהי פרק כיצד צולין. טעם פלוגתתן דר"ש ס"ל יש אם למקרא וקרינין בבית אחד יאכל בציורי א"כ קפיד קרא אפסח הנאכל ולא אאוכלין שלא יאכלוהו בשתי מקומות והך קפידא דקפיד קרא אנאכל ולא אאוכל לא יתפרש אלא שלא יאכל הפסח בזמן אחד בשתי מקומות והיינו שיתחלקו לשתי חבורות ויאכלוהו חציו בבית זה וחציו בבית אחר אבר כל האוכלין רשאין לצאת באמצע האכילה לבית אחר ולגמור שם אכילתו דזה לא מיקרי פסח נאכל בשני מקומות. ור' יודא ס"ל יש אם למסורת וכתיב יאכל וקפיד קרא אאוכלין שלא יאכלהו אוכל אחד בשני מקומות אבל אוכלין שונים יאכלוהו אלו בבית זה ואלו בבית אחר דרשאי הפסח להתחלק בתחלה לשני חבורות. והיינו קרא דעל הבתים ומבואר:

(ד"ה ועצם) פירוש דכתיב בבית אחד יאכל ועצם וגו' ומקרא נדרש לאחריו וקאי יאכל דרישא דקרא גם אועצם לא תשברו בו וכאלו אמר ועצם הנאכל היינו הראוי לאכילה. לא תשברו בו והוא עצם שיש עליו כזית בשר או שיש בו מוח מדברי הרא"ם ז"ל:

מז ר"ל מה תלמוד לומר הרי כבר נשמע מלעיל שמצות הפסח כוללת כל עדת ישראל וע"כ שבא ללמד דדוקא פסח מצרים צריך שיהיו כל הנמנים עליו מבית אב אחד אבל פסח דורות נוהג אפי' בערבוביא:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה