אור ברסלב
באר יצחק על פירשי סדר בא › פרק יא

באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ

סדר בא · פרק יא

פרק י

א ר"ל שאין מלת כלה מענין כליון כמו הכצעקתה עשו כלה שהוא מענין כליון ותרגומו שיצי אבל כאן הוא מענין כליל ופירושו כולכם ישלח. ולכן תרגם אונקלוס גמירא שהוא תרגום כליל. מדברי הרא"ם ז"ל:

ב ר"ל אין נא האמור כאן אלא לשון בקשה. ודע שזה כלל גדול בדבריהם ז"ל שבכל מקום שאמרו אינו אלא אין פירושו שלילה כללית רק שלילה חלקית. וכן אמרו ז"ל במכילתא אל תאכלו ממנו נא. אין נא אלא חי. וכן אמרו עוד ויפגע במקום אין פגיעה אלא לשון תפלה וכן במקומות הרבה בתלמוד אין שיחה אלא תפלה אין עמידה אלא תפלה ובכל אלו ע"כ הפירוש באלו המקומות אינו אלא זה עכ"ל הרא"ם ז"ל ודפח"ח ואיך יתפרש בכל מקום נא מענין בקשה הרי מצינו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את בסדר לך. וכן אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה אצל משה ובכל אלו לא יתכן לפרשו לשון בקשה רק במקום עתה וכאן דרשוהו ז"ל מענין בקשה לצחות. לפי שהכרח הבזה כדי לקיים הבטחת אותו צדיק:

ד ר"ל והרי כאן אמר משה נבואה בעמדו לפני פרעה ולנוכח אליו בעצמו כמו שאמר וירדו כל עבדיך אלה אלי וגו'. ועוד שגם אח"כ בסוף דברי הנבואה נאמר ויצא מעם פרעה. אבל בפרשה הקודמת בנבואת עוד נגע אחד וגו' לא פירש"י ז"ל כן משום שעיקר ההכרח שבעודו היו עומד לפני פרעה נאמרה לו נבואה ההיא אינו אלא ממשמעות פרשה זו שאחריו. ומבואר. (ד"ה כחצות) אם נאמר שמלת חצות הוא שם דבר כמו חצי. א"כ הכף המחובר לשם דבר הוראתו או לדמיון ושיווי או לקירוב השיעור. ולפי שלא יתכן כאן השמוש לדמיון. צ"ל שהוראתו לקרוב אך מפני שקשה מי איכא ספיקא קמי שמיא. ודברי משה דברי השם הם. וא"כ הי' לו לומר בחצות שהוראתו נקודת הזמן בצמצום לכן דרשו חז"ל בפ"ק דברכות שבאמת אמר הקב"ה בחצות אלא שמשה אמר כחצות כדי שלא יטעו אצטגניני פרעה כו'. וא"כ הכף כחצות הוא כף הקרוב ואיכא עוד שנוייא אחרינא בגמרא דמשני רב אשי משה בפלגא אורחא דתליסר נגהי ארביסר הוה קאי. וה"ק למחר כחצות הלילה כי האידנא אני יוצא בתוך מצרים ע"כ. ולפ"ז כף כחצות הוא כף הדמיון. ורש"י ז"ל לא הביא רק תירץ א'. לפי שגם התירץ הב' אינו כפשוטו מתרי טעמי. חדא שאם הי' משה עומד במעל"ע שלפני המכה ה"ל למיכתב בהדיא למחר כחצות הלילה ותו שגם בזה לא יתכן הדמיון לפי פשוטו שלא יפול הדמיון רק בין שני דברים המתדמים בענין אחד לומר שהענין שיש בזה יש גם בחבירו. ולכן יתכן לומר שהזמן הזה שוה לזמן האחר לפי ששני הזמנים משתתפין בענין אחד שהיא שיווי השעות ששניהם חצי היום ד"מ. ויפול א"כ השיווי כאן לומר שזמן ההתראה שלפני המכה שוה לזמן המכה ששניהם בחצות הלילה ממש. והי' לו לומר א"כ למחר כזמן הזה או כעת הזאת אבל לא יפול הדמיון בשני ענינים שהם אחד בעצמו לומר ד"מ שיום הזה שוה ליום האחר מפאת ששניהם יום. וכן לא יתכן לומר שחצי היום הזה שוה לחצי היום האחר. וא"כ איך יאמר כחצות הלילה על צד הדמיון בזמן שמשמעותו למחר בחצות הלילה השווה לחצות הלילה שאני עומד בה היום והרי שניהם ענין א' בעצמו והשיווי לא יפול רק בין שני דברים כללים המשתתפים בענין אחד שהוא הגבלת הכלל ונוכל לומר שהאילן הזה שוה לאילן האחר אם בענין תמונתו או קומתו או מרבית ענפיו וכן הפרח הזה דומה לפרח האחר בריחו או בגדלו או בגוון או בכולם יחד ומראה ירוק זה דומה למראה ירוק אחר בענין מדרגת איכות הצבע כהה או בהיר אבל בזולת הגבלת הכלל רק לומר בכלל שפרח זה דומה לפרח זה מפאת היותו שניהם פרחים זה לא יתכן כלל וא"כ אינו נופל כאן הדמיון על חצות הלילה. לכן פירש"י ז"ל עפ"י פשוטו שאין מלת חצות שם דבר כלל רק שם הפעל והוא המקור כמ"ש עלות חצות מן עלה חצה וענינו כהתחלק. ואין הכף כחצות א"כ לא לשיווי ודמיון ולא לקורבת השיעור רק הוא מן בכל"ם המשמשות במקור ושמושי הכף במקום מלת כאשר להוראת יחס ב' ענינים בבחינות הזמן. כמו ויהי כעלות המנחה ויגש אלי' וגו' ודי בזה ביאור:

ה הנה באמת כאן בדבור ההתראה לא זכר בכור השבי. רק בכור השפחה. אלא שלהלן קפיטל י"ב בספור המעשה כתוב וד' הכה וגו' מבכור פרעה עד בכור השבי. ורצה רש"י ז"ל כאן להתיר קושי המקראות שבמעשה כתיב עד בכור השבי והם פחותים מבכור השפחה ואצל ההתראה כתיב עד בכור השפחה א"כ אין בכור השבי בכלל להיותם פחותים מבכור השפחה. וליישב זה כ' רש"י ז"ל שבכורי השפחות הי' בדין שילקו מפני ישראל. מפני שאף הם היו משתעבדים בהם ושמחים לצרתם כמ"ש רש"י ז"ל בדבור הסמוך וא"כ ההתראה שהיא העדאת העונש בהם בעבור שבעודם עם ישראל לא היו בכור השבי בכללה שבכור השבי לא היו משתעבדים בישראל ושמחים לאידם להיותם גם הם משועבדים ושפלים כמוהם וא"כ איך יתכן להזכירם בהתראה. אבל בספור המכה כתוב גם בכור השבי לפי שבאמת לקו גם הם מטעם אחר שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם. ובכור השפחה א"כ ממילא בכלל להיותם פחותים מן בכור פרעה ומעולים מבכור השבי וא"כ כל אחד נכתב במקומו עכ"ל הרא"ם ז"ל ובאמת כי כן דרך רש"י ז"ל במקומות הרבה להקדים לפעמים את המאוחר ולאחר את המוקדם ולפעמים להפך. הכל כפי צורך הבנת הענין. ולכן כאן שכתוב עד בכור השפחה. ורצה לתת טעם לעונש בכור השפחה הביא גם המקרא דלהלן למען תת טוב טעם למכת בכורי השבויים וע"י הטעמים הללו נתיישב ממילא שינוי לשון המקראות שאינם סותרים זה את זה. וכמ"ש רש"י ז"ל:

ח (ד"ה ואחרי כן) כבר כתבתי במקומות הרבה שמדרך רש"י ז"ל להשלים את החסרון במאמר שמדרך המספר לחסרו ולפי שאמר כאן ואחרי כן אצא. שהמובן ממנו ממילא צאת כל העם אשר ברגליו לפי שהוא העיקר והכל נמשכין אחריו והפעולה מכונה תמיד אחרי העיקר ובפרט באנשי החיל שיכונה מהלכם וצאתם ובואם אחרי הראש כי על פיו יחנו ועל פיו יסעו לכן רש"י ז"ל בבאורו השלים החסרון שבכח הלשון כדרך המבאר:

ט ר"ל ממה שאמר למען רבות מופתי בלשון רבים אף שמכת בכורות היא המכה האחרונה. וע"כ שכוון גם על המופתים שאחר היציאה והוא קריעת ים סוף וניעור המצריים ומה שאמר ולא ישמע אליכם פרעה צריך לפרש לפ"ז שהכוונה שלא ירך לבבו גם אחרי שלחו אותם עד שיקרע הים ומבואר:

תוכן העניינים

באר יצחק על פירשי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה