באר יצחק על פירשי· רבי יצחק יעקב הורביץ
סדר בא · פרק י
א ר"ל והוא מקרא קצר כי לא פירש בו לאיזה צורך יבוא אל פרעה אלא שהוא מובן ממילא מתוכן הענין ודרך המספר לקצר בכגון זה:
(ד"ה שתי) תחלה פירש הוראת מלת שיתי היותו מענין שימה, ואח"כ פירש דקדוק שהוא מקור עם כנוי המדבר בעדו והכנוי הוא כנוי הפועל. וכבר ידוע שהמקור משמש במקום כל הזמנים וכאן ישמש במקום העתיד שאשית אני
ב ר"ל בעבור שמצאנו ג"כ אצל אתון בלעם כי התעללת בי ששם ע"כ פירושו מענין צחוק יש לפרשו גם פה מענין צחוק. וכדי לייחד לכל בנין הוראה מיוחדת לפועל ומעללים בנין המרובע עולל וההתפעל לצחוק וכדמיון פעל ברך ד"מ שבקל ובנין הדגוש ענינו הברכה. ואולם בבנין הכבד הנוסף ענינו מענין כריעה כמו ויברך את הגמלים בסדר חיי שרה ואף שמצאנו לרוב גם הוראה א' בב' בנינים בלי שום הבדל מ"מ הרי מצינו כאן בכתובים ההבדל הזה. מדברי הרא"ם ז"ל:
ג ר"ל שאינו מענין ענוי וצער כמו אם ענה תענה אותו וגו' רק הוא מענין כניעה:
ה ר"ל ומלת עין הוא מענין מראה ולא עין ממש ודומה לו ועינו כעין הבדולח. מדברי הרא"ם ז"ל:
ז ר"ל כי פירוש טרם בכל מקום. עוד לא. וע"כ לפ"ז פעל תדע הוא עתיד במקום בינוני. העוד אינך יודע:
ח ר"ל כי מלת ויושב הוא מבנין הפעל תולדות בנין הכבד הנוסף והוראתו קבלת הפעולה מזולתו ע"י אמצעי. לכן יתפרש כאן ג"כ באופן זה שהשיבם פרעה ע"י שליח. ופשוט:
י הרא"ם ז"ל הביא נוסחאות שונות ברש"י ז"ל נוסח א'. כי אשלח את הצאן והבקר כאשר אמרתם. נוסחא ב'. אף כי אשלח את הצאן והבקר כאשר אמרתם וכ' דלנוסחא הא' הפירוש אף אם אסכים בשליחות הצאן והבקר כאשר אמרתם מ"מ לא אסכים בשליחות הטף. ולנוסחא ב' הפירוש אינני מסכים בשליחות הטף מכ"ש שלא אסכים בשליחות הצאן והבקר וכ' עוד דנוסחא ב' נראית יותר נכונה שהרי ממ"ש פרעה אח"כ גם טפכם ילך עמכם, רק צאנכם ובקרכם יוצג נראה שיותר קשה בעיניו שליחות הצאן והבקר משליחות הטף. וא"כ בפעם הא' שלא הסכים בשליחת הטף מכ"ש שלא יסכים בשליחת הצאן והבקר ואולם לפי שהוקשה לו לפי נוסחא זו מ"ש רש"י ז"ל אח"כ כי אותה העבודה אתם מבקשים נזבחה לד' ואין דרך הטף לזבוח לזה כ' שרש"י ז"ל כוון על העבודה המתחייבת מכלל הזביחה בעיקר ור"ל כי אתם מבקשים לעבוד ואין דרך הטף לעבוד אבל מ"מ לא הסכים פרעה בזביחה כמו שגלה דעתו בזה פרעה אח"כ ואמר רק צאנכם ובקרכם יוצג ואמר להם לעבוד באופן אחר זולת הזביחה בתפלה וכדומה אלו דבריו ז"ל. וכל הדברים האלו אינם שווים אצלי במחכת"ה וכל הנוסחאות הם לאחדים בכוונה שהרי אף לנוסחא ב' כמו שהיא לפנינו לא אמר רש"י ז"ל אף כי לשלח את הצאן והבקר או אף כי שאשלח אלא אמר אף כי אשלח. וא"כ ע"כ אין הפירוש אף כי כמו מכ"ש רק פירושו אף כי אשלח את הצאן והבקר כאשר אמרתם בכל זה לא אשלח את הטף ומלת כי במקום אם. ועיקר הדברים להפך מדברי הרא"ם ז"ל שכל עיקר שהוכרח רש"י ז"ל לזה הוא ממ"ש פרעה אח"כ גם טפכם ילך עמכם רק צאנכם ובקרכם יוצג. וא"כ נראה מזה שגם שליחת הצאן והבקר הוקשה בעיניו ולמה פרט א"כ בפעם הא' רק הטף. לזה אמר רש"י ז"ל שבאמת לא בקש מהם פרעה רק משכון למען יהיה בטוח בשובם לארצו מפני כי ירא בריחתם מארצו. וכדרך המלכים והפחות עד היום הזה לקחת ערבון מבני המדינה הבלתי בטוחה להם באמונתם. לזה בקש מהם פרעה תחלה להשאיר הטף שהוא ערבון יותר גדול. ואולם אח"כ מפני המכה נתרצה עכ"פ במשכון קל בהשארת מקניהם:
(ד"ה ראו) אונקלוס ז"ל תרגם חזו ארי בישא דאתון סבירין למיעבד לקביל אפיכון לאסתחרא. ולפ"ז טעם הכתוב ראו (התבוננו לאחרית דבר) כי רעה (הרעה אשר עם לבבכם לעשות עמדי והוא להשמט ממדינתי בערמה ולעשות עצמכם בני חורין) נגד פניכם (אותה הרעה תסוב עליכם וכענין חופר גומץ בה יפול) ולפי הדרש הפירוש ראו כי כוכב ששמו רעה הוא נגד פניכם כלומר כי מבט הכוכב הוא לכם לרעה ולא לטובה וא"כ אין זה שמחה לכם. מה שאתם סבורים לצאת מארצו:
יא (ד"ה כי) ר"ל דמלת אותה מוסב על מאמר. ועבדו את ד'. ולכן אמר כי אותה אתם מבקשים כלומר הלא אך כל מגמתכם לעבוד. וא"כ מה לכם הטף הרי אין דרך הטף לעבוד:
(ד"ה ויגרש) ר"ל שאין לפרש שמוסב על פרעה דא"כ היל"ל אח"כ מפניו ולא לומר מפני פרעה:
יב ובית בארבה כבית ויעבוד יעקב ברחל עכ"ל הרא"ם ז"ל. ור"ל שביאור שניהם הוא בעבור ובא הבית להורות הסבה התכליתית. וזהו ההפרש בין ב' שמשמשת במקום בעבור ובין מ' הסבה כי מ' הסבה תשמש במקום מלת מפני והוא להוראת הסבה הגורמת כמו מפני אשר ירד עליו ד' באש. וב' בעבור הוא להוראת הסבה התכליתית:
טו ר"ל ששם ירוק הונח על המראה הירוקה בלבד מופשט מהנושא אבל ירק דבב' סגולין ע"פ רוב הוא שם לעשבים הנאכלין כמו את כל ירק עשב לאכלה. ואולם כאן שאמר כל ירק בעץ ובשדה שסמכו גם אל העצים צ"ל שכאן הונח ג"כ על העלים הירוקים שבעצים:
(ד"ה לא) שהרי כבר אמר וישא את הארבה ויתקעהו ימה סוף ולמה היה צריך לפרש אח"כ לא נשאר ארבה אחד וגו'. לכן דרשו ז"ל שבא לרבות אף המלוחים וכו' ור"ל שנעשה בהם נס אולי נשקעו בארץ במקום הנחתן או סבה אחרת כדומה. והטעם בזה כמ"ש הרא"ם ז"ל שלא יהיו המצריים שמחין אח"כ במכה זו וכמ"ש רש"י ז"ל במכת הערוב שלכך לא מתו לבלתי יהנו מהעורות שלהם עכ"ל ז"ל:
טז ר"ל רוח מזרחית בא כנגד הארבה. וא"כ נשא אותו הארבה ממזרח למערב וא"כ על כרחך לומר שארץ מצרים היתה במערב וכן מפורש באמת במ"א בגבולי הארץ שארץ מצרים הוא בדרומית מערבית של א"י:
יט כבר מבואר שאמ"צ היתה לצד מערב של א"י. ולפיכך רוח ים באה כנגד הארבה ונשא אותו למזרחה של מצרים והוא במערב ארץ ישראל. והנה מצרים הי' בדרומית מערבית של ארץ ישראל וכנ"ל. ומצאנו ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף. ור"ל שלא הלכו בדרך ישר לא"י מן הדרום אל הצפון רק שהוציאם דרך דרומה אל המדבר והוא מדבר ים סוף. וא"כ הי' הים סוף לצד צפון נגד רוח דרומית של ארץ מצרים ודרומית מערבית של ארץ ישראל. לפי שארץ מצרים היתה ג"כ בדרומית מערבית של א"י וא"כ רוח ים שנשא את הארבה הי' לו להביאו למזרח ומאין בא הארבה אל הים סוף שהוא לצד צפון לזה תירץ רש"י ז"ל שים סוף הי' מקיף ג"כ מן המערב למזרח ארץ ישראל והביא ראי' לזה מן האמור מים סוף ועד ים פלשתים ולאותו צד נשא הרוח את הארבה כן נ"ל ביאור דברי רש"י ז"ל הללו:
כא וימש חושך. פירשו רש"י ז"ל בסמוך בד"ה וימש. שהוא מענין אמש שפירושו ג"כ חשכה ואפלה וא"כ אם נאמר שהחושך שבמאמר ויהי חושך ובמאמר וימש חושך. שניהם חושך אחד הם והוא מכת החושך הנסי יש פה כפל לשון ויהי חושך ויאמש חושך. לכן פירש"י ז"ל ששם חושך הראשון שבויהי חושך הוא על החושך הנסי. ופירוש ויהי חושך שיחשיך עליהם חושך נסי ומ"ש רש"י ז"ל ויגדל יותר מחשכו של לילה. הוא ממ"ש אח"כ לא קמו איש מתחתיו וגו' מה שאין זה בחשכת הלילה שהוא החושך הטבעי וגם לבד זאת אילו הי' החושך הזה שלא נמשך רק שלשת ימים זולתי כמו החושך הטבעי שבלילה לא היתה המכה עצומה כל כך בערך המכות הקודמות. וזה אינו סברא כלל שתהי' עליו אחרי סרובו במכות הקודמות מכה יותר קלה מהם ואח"כ אמר ויאמש חושך והוא על החושך הטבע חשכת ליל. ור"ל שבלילה יגדל עליהם א"כ החושך יותר ויוכר קושי המכה להם גם באישון לילה לפי שעוד נוסף על החושך הנסי הכבד הזה יחשיך עליהם עוד בערב חשכת הלילה:
(ד"ה וימש) להבין דברי רש"י ז"ל צריך להקדים כי שמוש הויו שהוא לחבר ולעטף הוא על כמה פנים אם לחבור הנושאים המשתתפים בנשוא. כמו ראובן ושמעון הלכו יחד או לחבר הנשואים המשתתפים בנושא. כמו ראובן אכל ושתה ואם לחבר ב' דברים בזמן אחד. ובזה יבוא לפעמים הויו בשני הדברים המשתתפים בזמן כמו ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ שהויו של מלת ויהי השנית הוא לחבר הדבר השני הנזכר כאן שהוא הרעב בזמן ממשלת השופטים. וכן ויהי אחרי הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם שהנסיון הי' בזמן שעברו הדברים הנזכרים מקודם ובזה מן הנהוג שתבוא הויו גם בראש המאמר בבוא מלת ויהי בראשו ובזולת מלת ויהי תבוא הויו רק בענין המחובר לענין הראשון. כמו ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וזהו האופן האחד מפעולת החבור של אות הויו. האופן הב' הוא לקשר הספור. והוא אם בפעולות הרבה המצטרכות להשלמת ענין אחד הדרך לקשר הפעולות ההוא בווי העטוף שפלוני עשה כך וכך והכל לתכלית אחד. כמו קח נא את בנך וגו' ולך לך אל ארץ וגו' והעלהו שם וגו' ורוב ווי החבור הבאים בספורי המקרא הם על דרך זה אם שינוי הפעולות מתייחסות לענין אחד והוא על דרך חבור הנשואים המשתתפים בנושא ואם בקשור הפעולות ע"ד הסבה והמסובב. אף שאינם משתתפין בנושא כמו קח נא את בנך את יחידך וגו' וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את וגו' ויקח וגו' שפעולת ההשכמה קשורה עם הציווי הקודם לה קשור הסבה במסובב שע"י הציווי השכים ולקח ולכך באה גם פעולה הראשונה שהיא פעולת ההשכמה בויו הקשור ואם בבוא בספור ב' פעולות תכופים זה לזה בבוא זה אחרי סור זה אף שאין הפעולות משתתפות בנושא ולא מתייחסים ביחס הסבה והמסובב והקשור להורות תכיפת הפעולות ובוא זה אחרי סור זה מיד כמו ויהי אך יצוא יצא יעקב ועשו אחיו בא מצידו (ואולם אם אין הפעלות מתייחסות זה על זה ולא משותפות בנושא וגם אינם קשורות ע"ד הסבה והמסובב וגם אינם בבוא זה אחר סור זה מיד. אז הוראת הויו במקום אבל ורומזת על ההפך מהקודם והחבור בזה על דרך זה שנתחברו ב' דברים מהופכים בזמן אחד בב' נושאים כמו הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה. וענינו התחבר הפחיתות בזה והשפלות בזה ביחד בזמן אחד. וכן אברם ישב בארץ כנען ולוט ישב בערי הככר והרבה כדומה) אלה משפט ויו הקשור הבאים בספורי המקרא והנה כאן בכתוב שלפנינו שאמר נטה ידך וגו' ויהי חושך וימש חושך והנה הויו הראשונה של מאמר ויהי חושך הוא ע"ד קשור הסבה במסובב שמהטית היד יסובב החושך. ואולם הויו השני שבמאמר וימש חושך ענינו לפירש"י ז"ל כאמור בדבור הקודם שהחושך הטבעי יתחבר אל החושך הנסי וא"כ הויו מקשרת ב' דברים יחד בזמן אחד ויהי חושך הוא החושך הנסי. וימש חושך הוא החושך הטבעי ר"ל ששניהם יהיו ביחד בלילה והוא א"כ ע"ד חבור ב' ענינים מתייחסים זה לזה בנושא אחד והוא זמן הלילה שבזמן ההוא יהי' החושך הטבעי והנסי יחד והוא חבור שני נשואים משתתפים בנושא אחר אבל לדעת אונקלוס ז"ל שפירש מלת וימש מענין הסרה משורש מו א"כ חבור הויו הוא רק על דרך דבוק הפעולות בזמן בבוא זה אחרי סור זה מיד ותיכף וכמשל הנ"ל אך יצוא יצא וגו' ועשו אחיו בא וגו' וכן כאן אמר שתיכף שימוש חושך הלילה יבוא החושך הנסי ולכן הקשה רש"י ז"ל שלפי הוראה זו צריך שיוקשר א"כ הבא אל הסר שתיכף שסר הא' בא הדבר הב'. אבל לא להפך שיוקשר הדבר הסר אל הבא שהרי כל ענין הוראה זו שהדבר הבא מדובק ורצוף בסדר הזמני בזמן הדבר הסר המוקדם לו מבלתי הפסק נקודה זמנית אחרת בנתים ולפ"ז הי' לו לומר כאן לפי פירוש זה נטה ידך וגו' וימש חושך ויהי חושך וכזה הי' מקושר הבא אל הסר ע"י הויו של ויהי חושך כמורה החבור ע"ד הדבוק והתכיפות שהתכיפות ההוא אינה נופלת רק בדבר הבא ולא בדבר הסר. והויו הראשונה של וימש חושך היא רק ע"ד הכפל כי בויו החבור הבא לחבר הדברים המשתתפים בזמן וכן בויו החבור ע"ד הדבוק בזמן בבוא זה אחרי סור זה יבוא לפעמים הויו בשני הנושאים וכדוגמאות שהבאתי למעלה. משל הא' ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ ויהי אחרי מות משה ויאמר וגו' משל הב' ויהי אך יצוא יצא יעקב ועשו אחיו בא מצידו והמשפט הזה נוהג בווין הללו ע"ד הנהוג בכפי ההשוואה כמו כמוני כמוך כעם ככהן וע"ד הנהוג ג"כ במלת גם. גם לי גם לך לא יהי' גם אני גם אתה. אבל עכשיו שכתוב וימש חושך אחר ויהי חושך אין הדבור מיושב על הויו של וימש חושך שהרי איננה ויו הדבוק ע"ד הנ"ל הוא התכיפות שאין התכיפות נופלת על הסר ולא יתכן א"כ שיוקשר הסר אל הבא וכן אין הויו הראשונה של ויהי חושך ויו הדבוק שהרי לא קדם לו הדבר הסר וע"כ איננה זולת ויו החבור ע"ד הסבה והמסובב וכנ"ל לפי שהחושך מסובב מהטית היד. א"כ אין מקום כלל להויו השני' של וימש חושך לפירוש אונקלוס ז"ל שאין לפרשה ג"כ ע"ד החבור בזמן שבזמן עבור חושך הלילה יבוא חושך זה. שגם ע"ד זה צריך שיבוא ראשונה הזמן המוגבל הזה ואח"כ המקרה המחוברת לו. ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה וגו' ביום השלישי וישא אברהם וגו' וא"כ ע"כ מפני שלא בא כאן שום חבור אל מאמר וימש חושך צריך לפרש ויו וימש חושך לדעת אונקלוס במקום כאשר. וענינו ויהי חושך (ויו הסבה ע"י הטיית היד) כאשר יגיע חושך וזה מציאות זר מאוד שיבוא הויו במקום כאשר והכל יבוא כמנהג עפ"י שיטת רש"י ז"ל לפרש וימש כמו ויאמש כן נ"ל ביאור דברי רש"י ז"ל ודוק היטיב:
כב הנה ביאר רש"י ז"ל ההבדל שבין שלשה או שלש ובין שלשת ואמר ששם שלשה או שלש הוא בנפרד להוראת הסכום המספרי בלבד. אבל שם שלשת הוא בסמיכות להוראת סמיכות המספרי אל הנספר והמנוי והוא סמיכות הביאור לבאר באיזה נושא דבק המספר ההוא כי המספר יפול על כל נושא בכלל אם נושא זמני כימים ושעות וחדשים וכיוצא ואם נושא מוחש כבע"ח ואבנים ודומיהם ולזה בא אח"כ הביאור באיזה נושא יחול המנין וכן הכוונה כאן שלוש של ימים ולא של שעות וחדשים או דבר אחר והביא ג"כ רש"י ז"ל דוגמא לזה מלשון לעז שגם בלע"ז שם הלשון ההבדל הזה בשמות המספר. מדברי הרא"ם ז"ל
כג הנה דרשו ז"ל זה מיתורא ממ"ש כאן בפסוק שלפנינו שוב שנית שלשת ימים והלא כבר זכר בסוף פסוק הקודם הסך הזה. לכן אמרו שאין אלו שלשת ימים הראשונים רק שלשת ימים אחרים נוספים על הקודמין ומה שלא כללם הכתוב כאחד לומר ויהי חושך ששת ימים מפני שמדרגת החושך לא הי' שוה בכל הששת ימים. ששלשה ימים הראשונים לא הי' החושך מונע רק הראות. אבל בשלשה ימים האחרונים הי' חושך כפול על הראשון והי' מונע גם הקימה ולכן חלקן הספור ולפ"ז מ"ש כאן לא ראו איש את אחיו שב אל שלשת ימים שבסוף פסוק הקודם ולא עם שלשת ימים שבפסוק זה ומה שאמר אח"כ ולא קמו וגו' הוא מאמר אחר ודבוק עם שלשת ימים שאחרי' בפסוק זה. ומ"ש רש"י ז"ל עוד ולמה הביא עליהם חושך כו' היא כדרכם ז"ל לתת טוב טעם בכל מכה ומכה למה באה ע"ז האופן וכמ"ש בסדר וארא ג"כ בטעם כל המכות הקודמין בתכסיסי מלכים בא עליהם מדברי הרא"ם ז"ל:
כד כבר כתבו המדקדקים ז"ל כי ההבדל שבין בינוני פעול ובין בינוני נפעל במה שהבינוני נפעל מורה על קבלת הפעולה בהוה אבל הבינוני פעל מורה רק התמדת השינוי בהוה ע"י קבלת הפעולה בעבר. כי באמרנו הפתח נפתח בנפעל כוונתינו לומר כי נפתחה הפתח רק עתה ולא מקודם. ואולם באמרנו הפתח פתוח רצונינו לומר שהיא פתוחה גם עתה ע"י שנפתחה מכבר ולפ"ז מה שאמר כאן יוצג שהיא העתיד מבנין הפעל תולדת בנין הכבד הנוסף יורה לפי משמעותו הפשוטי על קבלת הפעולה בעתיד וזה אינו באמת שהרי כבר היו מוצגים שם לכן צ"ל שההבדל הזה אינו זולתי בבינוני מבנין הקל. שיש שם בינוני פעול ובינוני נפעל. אבל בהעתידים בכל הבנינים וכן בהבינוני מתולדת בנינים הכבדים שאין בהם רק בינוני אחד. יכללו בהם ב' הבחינות הנ"ל קבלת הפעולה והתמדת השינוי ע"י קבלת הפעולה בעבר ולפ"ז פירוש פעל יוצג הנזכר כאן ישאר מוצג במקומו זהו כוונת רש"י ז"ל:
כה תיקן רש"י מלת גם שבא להוסיף ענין שאינו נזכר בפירוש בכתוב ומובן מעצמו וכן מדרך המדבר לפעמים וכבר הראיתיך במקום אחר. שגם ויו החבור תבוא לפעמים לחבר לענין שאין בא בספור בפירוש רק שמובן מעצמו
כו (ד"ה לא) ר"ל שמלת מה תורה לרוב על ספק איכות ומהות הדבר ואנחנו לא נדע מה נעשה הוא ספק המהות ועצם העשוי ומה הארץ השמנה היא אם רזה הוא ספק האיכות. ואם מלת מה שבכתוב שלפנינו ג"כ מהוראה זו יקשה א"כ. א' שהי' לו לומר במה נעבוד כלומר איזה מין עבודה יהי' עבודתינו אם בזביחת צאן ובקר או זולת זאת. ב' לאיזה צורך אמר זה משה ואדרבה שיותר הי' לו לומר שכל עבודתם תהי' רק בזביחה למען קחת הצאן והבקר וע"כ לומר שמלת מה כאן תחת כמה שהוא על ספק הכמות והשיעור ואמר כי יען לא ידענו עד מה תכבד עלינו עבודת הקרבנות לכן לא תשאר פרסה. ומבואר:
כט ר"ל שמה שאמר לו משה אח"כ לא אוסיף עוד ראות פניך אין כוונתו מצד ההכרח מפני גזירת פרעה שא"כ אינו נופל מה שהקדים לומר כן דברת. אבל כוונתו מצד הצורך ר"ל שאין לו צורך עוד לראות פניו. כי פרעה יבוא בעצמו אליו. ולכן הקדים לומר לו כן דברת כלומר יפה ובזמנו דברת וזה מבואר: