באר יצחק עהת· רבי יצחק ביליצר
הוספות
ואלו דברי הרב וכו' מו"ה צבי רייכמאנן ני' ממלא מקום המחבר ולכבוד חמי זקנו איזה גרגרים מדבר:
אות א':
אין ביעור חמץ אלא שריפה:
בפסחים דף ה' אמר רבא ש"מ מד"ר עקיבא תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וכו' פרש"י דאי השבתתו בכל דבר לוקמא ביו"ט ויאכלנו לכלבים והקשה הפנ"י והא רש"י גופא פירש לקמן בסוגיא דהועיל וגם בביצה דף כ"ז דאם אין שורפין קדשים ביו"ט אז גם להאכיל לכלבים הוי מלאכה דאחשבה להבערתן עיי"ש ולי קשה עוד דגם אם נתיר אכילת כלבים והשבתה שרי בכל דבר עכ"פ גם בשריפה הוי ביעור ו בכל א"כ קשה היאך אמרה תורה תשבי דבר הא לא אפשר בהבערה, וע"כ לא מיירי ביו"ט ונ"ל לתרץ דהנה התוס' הקשו הא יוכל ליהנות בגחלתן לאחר שרפתן והוי לצורך ותירצו דבכל ענין משמע דשרי אפילו אם אין לו צורך בגחלים ול"נ לתרץ דהנה בשבת דף כ"ד הקשו בתוס' ד"ה אין שורפין קדשים ביו"ט דלמא דוקא גבי קרשים אין שורפין ביו"ט משום דאסור להינות ממנו אבל גבי תרומה טמאה דמותר להנות מותר לשרוף ותירצו דלא שרי רחמנא רק הנאת שרפה ולא שאר הנאות ע"כ דלא נתנו ליהנות ע"כ לא מצי דחי עיי"ש היטב ולפי"ז ניחא ג"כ כאן מדלא היתירה התורה רק שריפה ש"מ דלא נתנו ליהנות ממנה לכך לא דחי יו"ט והתינח למ"ד אין ביעור חמץ אלא שרפה אבל אם גם שאר מלאכות היתירה תורה א"כ היה דוחה יו"ט גם בשריפה כקושית התוס' דיכול ליהנות בגחליו ושפיר מיושב קושיתי הנ"ל דאם השבתה בכל דבר אזי גם הבערה מותר ושפיר מצי איירו ביו"ט ומיושב היטב קושיית הפנ"י דע"כ לא שרי להאכיל לכלבים רק אם אין רשאים לשרוף ביו"ט אבל אם מותר לשרוף ביו"ט דלא אחשבה הבערתן אז גם להאכיל לכלבים שרי וע"כ צ"ל כן דאי תימא אף דהבערה מותר הוא משום דיכול להנות אבל אכילת כלבים דאסור להינות הוי מלאכות ואסר א"כ למה דייק ר' עקיבא דמיירא בעיו"ט מכח הבערה דזה אינו קשה כ"כ מכח קושית התוס' הא שפיר מצי לדייק מכח שאר מלאכות דאסור בוודאי כנ"ל וע"כ דאם שריפה מותר אז גם שאר מלאכות מותר ועפי"ז מיושב שפיר לשון רש"י שכתוב מדלא נפקא ליה אלא משום דאסור להבעיר ביו"ט עיין בצל"ח שתמה על הלשון זה ולהנ"ל מיושב שעיקר הדיוק הוא מדלא נפקא ליה מכח שאר מלאכות רק מכח הבערה ודוק: פסחים דף כ"ז ע"ב ר"י אומר אין ביעיר חמץ אלא שריפה ויליף ק"ו מנותר וחכמים השיבו כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא עצים יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו וכו' והקשה הפנ"י ושאר אחרונים מה מהדרי ליה רבנן והתורה אמרה תשביתו והלא ר"י בוודאי מודה דמדאורייתא בביטל סגי לענין בל יראה ועוד קשה דגם אם יסבור דלא מהני ביטול עכ"ז אם לא מצא עצים יבערנו ע"כ בדבר אחר כדי שלא יעבור על ב"י וגם לשון הגמ' בכל דבר שאתה יכול להשביתו לכאורה מיותר לגמרי ונ"ל דהנה יש פלוגתא בין האחרונים עיין מקור חיים אם מצות תשביתו הוי מצוה בעצמיתו כמו שאר מצות דמחוייבין לחזור אחריה או הוא רק תקנה שלא יבוא לידי בל יראה ונוכל לומר דזה טעם פלוגתתן של חכמים ור"י דר"י סובר שהוא מצוה בעצמיתה ואז ע"כ מיוחד איזה דבר לזה והיות כי מצינו גבי נותר שהוא בשריפה ע"כ סובר גם גבי חמץ המצוה הוא בשריפה אבל החכמים סוברים דהוא רק תקנה שלא יעבור בב"י ואז אין נ"מ באיזה דבר שיהיה ע"כ סוברים דאף מפרר וזורה לרוח סגי ואי תקשה א"כ למה כתבה התורה תשביתו הלא גם בל"ז ידעינון דצריך להשבית כדי שלא יעבור על ב"י דנוכל לומר אדרבה דכתבה התורה תשביתו שלא נטעה למילף מנותר שיהיה הביעור בשריפה ע"כ כתבה התורה תשביתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו והנה לעיל דף ה' גבי ש"מ מדר"ע תלת כתב רש"י דאי השבתתו בכל דבר יאכילנו לכלבים והקשה הפנ"י הלא אי אין שורפין קדשים ביו"ט אזי אמרינן דאחשבה רחמנא להבערתן ואסור גם להאכיל לכלבים ותירץ בנוב"י לפי הנ"ל דדווקא גבי קדשים דמצוה הוא לשרוף קדשים אז אחשבה רחמנא להבערתן משא"כ גבי חמץ דאינו מצוה רק עליו שלא יעבור על ב"י לא אמרינן אחשבה להבערתן לפי זה לר"י דאין ביעיר חמץ אלא שריפה ואז הוי מצוה בעצמיתו ואמרינן אחשבה להבערתן א"כ אם מצא חמץ ביו"ט דאז אסור לשרפו ולבטל ג"כ אינו יכול דהוי לאחר זמן איסורו וגם איזה שאר ביעור ג"כ אינו יכול דהוי מלאכה משום דאחשבה להבערתן מה שא"כ לחכמים לא אמרינן אחשבה ואז יכול לבער גם ביו"ט להאכיל לכלבים וכדומה וא"כ זה שהשיבו לו לא מצא עצים הכוונה דהיינו שלא ישיג ידו לבער בעצים דהיינו בשריפה דהיינו אם נמצא ביו"ט דאז אסור לשרוף א"כ לר"י יהיה מוכרח להיות יושב ובטל ויעבור על ב"י דלדידיה גם שאר ביעור אסיר דאחשבה ולבטלו ג"כ אינו יכול ועל זה מביא הגמ' ואי תקשה הלא בע"כ סברתו נכונה דהוא מצוה בעצמיתו היות כי התורה אמרה תשביתו והוא מיותר לחכמים ע"ז אמר והתורה אמרה תשביתו אדרבה להראות בכל דבר שאתה יכול להשביתו ולא קשה ג"כ קושית הרשב"א בתוס' דלמה לא ילפי רבנן מנותר היות כי המה סברי גם בחטאת העוף, הבא על הספק בשריפה ולהנ"ל אדרבה יש להם מיעוט מפורש דלא נימא בשריפה ודוק:
אות ב':
הבודק צריך שיבטל:
פסחים דף ו' ע"ב אמר רב הבודק צריך שיבטל וכו' ופריך וכי משכחת לה לבטלה ומשני דלמא משכח לה לבתר זמן איסורא והנה מקשין לשיטת הכל בו דלחמץ ידוע לא מהני ביטול א"כ מה פריך וכי משכחת לה לבטלה הא לא מהני אז הביטול ועוד קשה וכי לא ידע מיד תירץ הגמרא דלמא משכח לה לאחר זמן איסורא וגם הקשה הצל"ח למה מביא הך דרבי אלעזר וגם מקשין העולם למה לא פריך מהך ברייתא דהיה יושב בבהמ"ד מיד קדם דמייתא הך דר' גידל אמר רב ונ"ל דהנה יש להסביר שיטת הכל בו לפי דעת הפנ"י דסבירא ליה דגם על ההפקר עובר בבל יראה אם אינו מבערו משום דהיכא דאפשר לו לבערו מחויב לבערו וא"כ לפי שיטת התוס' דביטל מטעם הפקר ע"כ בחמץ ידוע דאפשר לו לבערו לא מהני ביטל והנה רבא דמתרץ גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ע"כ לא סבירא ליה ביטל מטעם הפקר דאז אף אם מבטלו מקדם עובר משום דיכול לבערו וע"כ צריך לומר דסבירא ליה כשיטת רש"י דביטל מהני מצד תשביתו דהיא ביטל ואז אין חילוק בין חמץ ידוע לשאינו ידוע ושפיר פריך וכי משכחת לה לבטלה והנה התוס' דף ד' הקשו לשיטת רש"י הנ"ל הלא תשביתו אמרינן לקמן מאך חלק שהוא ממש שעות ולמעלה ואחר זמן איסורו לא מהני ביטל עיי"ש והנה כדי לתרץ שיטת רש"י היה ניחא לומר דבאמת גם אחר זמן איסורו מהני ביטל והטעם כמש"כ המפורשים דלר' יודא דאין ביעור חמץ אלא שריפה יכול ליהנות מאפרן ויש לו קצת זכויה בו ע"כ מקרי שלו ומיושב שפיר דהמקשן היה סובר היות דרבא ע"כ סבירא ליה כשיטת רש"י וע"כ דגם לאחר זמן האיסור מועיל ביטל וע"ז מביא התרצן הך דר' אליעזר דאמר דחמץ אינו ברשותו של אדם דאינו נקרא שלו וא"כ אינו יכול לבטלו לאחר זמן איסורו ושיטת רש"י מקושית התוס' נוכל לתרץ כמש"כ הפנ"י דכוונת התורה תשביתו היינו ממש שעות ולמעלה אז יהיה מושבת כבר קודם שש שעות ולפי"ז מתורץ ג"כ קושית העולם דמיד לא היה יכול להקשות מהיה יושב בביהמ"ד דמהני ביטול לאחר זמן איסורא דנוכל לתרץ דברייתא אתיא כר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שרפה ויכול ליהנות מאפרו ע"כ מיקרו שלו ופליג אדר' אלעזר משא"כ לאחר שהביא הך דר' גידל אמר רב מחיטי קרדנייתא והנה הבעל המאור כתוב דזה דוקא רב לשיטתו דסובר כר' יהודה בלפני זמנו ע"כ אין חוששין לקדושין והנה ר' יהודה סובר אין ביעור חמץ אלא שריפה וא"כ חזינן דזה לא מקריא זכיה אף לר' יהודה כמ"ש הצל"ח משום דלכל אדם יש זכייה זו ע"כ פריך שפיר מברייתא נדוק:
אות ג':
גידין בנותן טעם:
הנה הרמב"ם פסק אין בגידין בנו"ט ופסק ג"כ גיד הנשה מותר בהנאה והקשו עליו חכמי לוניל מביאם הרא"ש פרק גה"נ זה הוי דלא כסוגיא דפסחים דף כ"ב דשם מסקינן דמאן דסובר אין בגידין בנו"ט ע"כ סובר דגיד הנשה אסור בהנאה:
ונ"ל לתרץ דהנה צריך להבין לר"א דסובר דלא תאכלו איסור הנאה משמע למה לא כתוב בפירש לא תהנה וצ"ל דהנה הרמב"ם פסק דאין לוקין על הנאה וכתוב הה"מ הטעם משום דדבר הראוי לאכול מקריא הנאה שלא כדרך הנאתן והפני אריה בבבא קמא כתוב דהוי לאו שבכללות דהנה רק ניכלול בתוכו לפי"ז י"ל דלכך לא כתוב לא תהנה בפירש דאז הו"א דיש בו מלקות לכך נכלל רק בלאו דלא תאכל דלידע דאין בו מלקות והטעם באמת כמו שכתוב הה"מ והנה לפי"ז קשה מאי פריך הגמרא לר"א והרי גיד הנשה הרי אם אין בגידין בנותן טעם אז אינו ראוי לאכילה והוי הנאה כדרך הנאתן ואי אסרו תורה גיד הנשה בהנאה לכתוב לא יהנה בפירש וע"כ דגיד הנשה מיתר בהנאה וע"כ צ"ל דקושית הגמרא קאי למ"ד יש בגידין בנו"ט והנה לר"ש דסבירא ליה כ"ש למלקות וכתיב מהרש"ל בשבועות דאז גם שלא כדר הנאתן אסור וא"כ גה"נ ושאר איסורים שוים אז פריך הגמרא ג"כ שפיר אפילו למ"ד אין בגידין בנ"ט ולפי"ז מתרץ הרמב"ם שפיר דגמרא הצריך לתרץ כשהותרה נבלה חלבה וגידה הותרה למ"ד יש בגיטין בנותן טעם ולר"ש דסבירא ליה אין בגידין בנו"ט באמת גה"נ אסור בהנאה וליכא לתרץ כהנ"ל לר"ש לשטתו משא"כ לדידן דס"ל אין בגידין בנו"ט ולא סבירא לן כר"ש ואז שלכדה"נ אין לוקין שפיר נוכל לתרץ כנ"ל ואין צ"ל חלבו וגידו הותרה ונוכל לפסוק אין בגידין בנו"ט ועכ"ז גה"נ מותר בהנאה ודו"ק:
אות ד':
דרוסה:
בחולין דף נ"ג בתוס' ד"ה רוב אריות דורסים הקשו וא"ת אפילו אם ציפורן זה מחמת חיכוך הוא מ"מ אפילו בשאר שוורים שאין בהם ציפורן היה לנו לחוש כיון דרוב אריות דורסים עיי"ש ונ"ל בהקדם ג"כ לדקדק בלשון הגמ' איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי מילתא אחזקה והוי ספק דרוסה ורב סובר אין חוששין לס"ד ולכאורה הך לשון איקו אחזקה מיותר הוא דעיקר ההיתר הוא מכח דאין חוששין לס"ד רק נ"ל דהנה הראש יוסף הקשה לשיטת הדרישה דסובר דאינו דורס רק אם שלף ציפרנו אבל אם הציפורן נשאר שם אינו מטיל ארס א"כ מאי האי דקאמר כל הדורס אין ציפרנו נשמטת הא אפילו אם היה שכיח שישמט הציפורן הלא כיון דנשאר שם הציפורן לא דרס ואי דשמא דרס ושלף מקודם ואח"כ נשאר שם הא רב סובר דאין חוששין לס"ד ותירץ דע"כ לא סבר דאין חוששין לס"ד רק אם לא היה איזה ריעותא אבל אם יש איזה ריעותא סובר ג"כ דחוששין וא"כ אם היה אמרינן דשכיח דיהיה נשמט ומארי בא אם כן יש ריעותא ואז אמרינן דחיישינן דלמא דרס ושלף מקודם עיי"ש והנה ידוע שיטת תה"ד ביו"ד סימן ק"ץ דאם הרגישה שנפתח מקורה ולא מצאה כלל אזי טמאה היא דלמא דם טמא ראתה ונאבד אבל אם מצאה מראה לבן אז תלינן בזה וטהורה היא ולפי"ז מתורץ שפיר קושית התוס' דאי אמרינן דציפורן זה מחמת חיכוך אתא ולא מהארי א"כ אין כאן שום ריעותא אזי תלינן דבאמת נעץ ציפרנו אמנם לא היטיל ארס היות שהציפורן נשאר שם כקושיות הראש יוסף וכשיטת התה"ד הנ"ל דתלינן במה שמוצאים משא"כ במקום אחר כשלא נמצא ציפורן בגבו אז אין כאן במה לתלות ע"כ חיישינן שפיר שמא דרס, ולפי"ז הוי מצינן למימר באמת דכוונת הגמ' כך הוא הואיל וציפורן יושבת לו בגבו ע"כ תלינן בזה וטעמא דבכותל נתחכך קאמר הגמ' רק דמכח זה אין כאן ריעותא וע"ז מקשי הגמ' דבכותל נתחכך לא שכיח ואימא ארי דרסו ואיכא ריעותא ולא תלינן בזה וע"ז תירץ הגמ' דאין חוששין לס"ד והיה במשמע לדינא דאפילו יש ריעותא אין חוששין לס"ד ע"כ קאמר הגמ' דאין הטעם משום דתלינן בזה רק עיקר היתר הוא דאיקו מילתא אחזקה ואמרינן דלא נדרס כלל דלא בא מהארי וע"כ אין חוששין לס"ד מחמת חזקה ודו"ק:
אות ה':
הואיל:
פסחים דף מ"ו במשנה כיצד מפרישין חלה בטומאה ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה ר"י אומר לא זה הוא חמוץ שמוזהרים עליה ובג"מ אמר רמב"ח דבהואיל פליגו והנה מובא בספר יד שאול בשם הגאון ישועות יעקב קושיא נאה דילמא לעולם גם ר"י ס"ל הואיל והא דאסר הכא לאפות משום דהנה התוס' כתבו דהיכא דאפשר בלא הואיל עבדינן כן והקשו התוס' א"כ אמאי שרי ר"א לאפות הלא אפשר להטיל בצונן כר"י ב"ב ותירצו דשמא לא יזהרו להטיל יפה ותחמיץ וא"כ לר"י דסובר דגם אם יתחמץ אין מוזהרים עליה משו"ה אינו מתיר לאפות משום דאפשר להניחו לערב ואין להתיר ע"י הואיל ונ"ל דהנה התוס' הקשו למה לא נתיר לקרא שם מקודם ולאפות מטעם דר"ש דהפת נאפה יפה כשהתנור מלא והקשה הפני יושיע והא נראה מתוס' ביצה דאין להתיר מטעם זה רק בדרבנן וכאן הוא איסור דאורייתא לפי מה שכתבו התוס' מקודם דדומה לנדרים ונדבות עיי"ש ותירץ דבאמת הקשה רש"י דנתיר מצד הואיל ותירץ דהיכא דאפשר בענין אחר אין להתיר מצד הואיל והטעם נראה דעכ"פ איסור דרבנן יש גם בהואיל וא"כ שפיר מקשה התוס' דמטעם דר"ש גם איסור דרבנן אין כאן אמנם י"ל על קושיות התוס' דהנה תרומה טמאה אסור ליהנות הנאה שאינו של כילוי וא"כ אין להתיר מטעם דר"ש דא"כ אז נהנה מתרומה טמאה שהפת נאפה יפה רק דבאמת הטעם דאסור ליהנות י"ל דהנה הגמ' בשבת פריך מנ"ל דמותר ליהנות בחול הנאה של כילד וקאמר הג"מ כשם שמצוה לשרוף קדשים כך מצוה לשרוף תרומה טמאה ואמרה התורה לך שלך תהא והקשה הרשב"א למה מקדם הגמ' זה הלשון כשם שמצוה לשרוף ותירץ הפנ"י דמצד הסברא היינו אומרים דמה דאמרה התורה לך דויתר ליהנות הוא הנאה שאינו של כילוי דומיא דטבל דמותר רק הנאה שאינו של כילוי אבל היות כי מצוה לשרוף ע"כ מוכח דהנאה של כילוי היתירה התורה וא"כ נוכל לומר דמטעם זה אסרה התירה הנאה שאינו של כילוי דאם נתיר אז לא ישרוף ולא יקיים המצוה אבל עכשיו ישרוף כדי ליהנות ולפי"ז אם הוה באופן שאם נתיר לו ליהנות אז יבא לידי מצוות שריפה ואם לא נתיר לו אזי לא יהיה זרת לשרוף אז סברא הוא דנתיר לו וא"כ לר"י דסובר דמותר להניחו לערב ובוודאי תחמיץ ואסור ליהנות בשעת שריפה מחמת שחמץ הוא וא"כ לא בר לשרפו כי לא יוכל ליהנות אבל אם יאפה אותו מקודם ולהניחו כך אזי בוודאי וקיים מצות שריפה משום שיוכל ליהנות ולפי"ז מתורץ היטב קושיות ישועות יעקב דאם נימא דר"י אית ליה הואיל א"כ היה לו להתיר לאפות מטעם דר"ש ואין כאן שום איסור ואי דנהנה מתרומה טמאה הא לר"י מותר ליהנות כנ"ל ודו"ק היטב:
ובזה נוכל ליישב שיטת הרי"ף דפסק כר"א מטעם דרבי פסק כן והלכה כרבי מחבירו ועוד דר"א דהכא תליא בר"א לקמן דהסל מצטרף לחלה ושם פסק שמואל כר"א וא"כ גם הכא פסקינן כן והקשה הר"ן חדא דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו והכא תרי פליגו עליה ר"י ב"ב ור"י ועוד מה עני סל מצטרף לכאן הלא גם המה יכולי' לסבור סל מצטרף עיי"ש, ולהנ"ל י"ל דבגמ' מסיק ר"פ ואמר דגם ר"י יוכל לסבור הואיל עיי"ש ולהנ"ל קשה דא"כ למה אינו מתיר לאפות מתרי טעמא מטעם הואיל ומטעם דר"ש וע"כ צ"ל דבאמת היה מתיר רק דסובר דסל אינו מצטרף לחלה וע"כ אי אפשר לו לאפות מקודם דשוב אינו יכול ליטול חלה ומיושב שפיר שיטת הרי"ף דזה לא הוי מחברי דגם ר"י ס"ל הואיל רק שאינו מתיר משום דסל אינו מצטרף וא"כ אנן דפסקינן דסל מצטרף שפיר מותר ועל זה מביא הך דסל מצטרף דהא בהא תליה ודו"ק:
בראשית:
במדרש והארץ היתה תוהו זו מעשה הרשעים ויהי אור זו מעשה הצדיקים איננו יודע באיזה חפץ יותר לכך נאמר וירא אלהים את האור כי טוב הוי אומר בזה חפץ יותר ותמוה מה היה הו"א שלא יחפוץ במעשה הצדיקים יותר ונ"ל דהנה אם כי צריך להיות קודם סור מרע ואח"כ עשה טוב ובזה אמרתי לפרש הגמרא דפליגא חד אמר טוב שלא נברא משנברא וחד אמר טוב שנברא משלא נברא ואח"כ נימנו וגמרו טוב שלא נברא משנברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו וצריך ביאור מנ"מ בזה מה דהוי הוי רק נ"ל דהנה עיקר הבריאה היה לסגל מצוות ומעש"ט רק מקדם צריך לפרוש מעבירות שלא יהיה כטובל ושרץ בידו אבל שלא לעשות עבירות בלבד לזה לא היה צורך לבריאה כי גם בלא זה לא היה עושה עבירות וזה הכוונה חד אמר טוב שלא נברא דהיינו שטוב יותר לפרוש מעבירות דהוא על מה שלא נברא משנברא דהיינו מלעשות מצות ומעש"ט דלתכלית זה נברא וחד אמר טוב שנברא דהיינו לסגל מצית ומעש"ט דעבור זה נברא משלא נברא מלפרוש מעבירות על מה שלא לתכלית זה נברא ואח"כ נימוכו וגמרו טוב שלא נברא משנברא וכהנ"ל דהיינו שצריך להיות קודם סור מרע ואח"כ עשה טיב וזה הכוונה ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו דהיינו לעשות ג"כ מעש"ט שעבור זה נברא אמנם זה דוקא באדם אחד אבל בשני בני אדם יש נחת חח יותר להקב"ה אם הצדיק עושה טוב מאשר הרשע לא יעשה רע כי תכלית הכל הוא הטוב מצות ומעש"ט כנ"ל והסברא נותנת ג"כ היות כי הרשע יכול לעשות תשובה והזדונות יהיו נעשים זכיות ויהיה הכל טוב וזה הכוונה והארץ דהיינו הארציות היתה תוהו צריך להיות תוהו דהיינו ריקן שלא יעשה עבירות כלל ע"כ אמר זו מעשה הרשעים ויהי אור זו מעשי הצדיקים דהיינו מצית ומע"ט וירא אלקים כי טוב בזה רוצה הקב"ה ואיננו יודע באיזה חפץ יותר דהיינו שהרשע לא יעשה עבירה גם אם הצדיק לא יעשה מצוה או להיפך על זה אמר וירא אלקים כי טוב שחפץ יותר במעשה הצדיקים אף אם הרשע יעשה רע רק אעפי"כ ויבדל בין האור ובין החשך דהיינו שלא ישתמשו בערבוביא באדם אחד דאז סור מרע קידם על זה אמר ויהי ערב ויהי בוקר יכול להיות הכל יום אחד דהיינו זכיות כנ"ל דהתשובה מהני:
ואמרתי לפרש בעמקים אחר גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד הכוונה דאיתא בגמ' גבי מנשה שביקש לעשות תשובה והמלאכים לא הניחו לקבל תשובתו היות חטאו גדול כ"כ שהעמיד צלם בהיכל ר"ל מה עשה הקב"ה חתר לו מקום מתחת כסא כבודו וקבלו בתשובה והנה מצינא גבי אחר שיצא ב"ק שובו בנים שובבים חוץ מאחר ע"כ לא עשה תשובה אבל באמת איתא בספרי' שאם אעפי"כ היה שב היה מקבלין אותו ומנשה עשה כן אעפ"י שהמלאכים לא היו רוצים לקבלו ואדרבה תשובתו גדולה אז עד למאוד וזה הכוונה גדולה תשובה כזו שמגעת עד כסא הכבוד דהיינו שצריך לחתור לו חתירה מתחת כסא כבוד כמו גבי מנשה שהוכרז שלא יועיל תשובתו:
נח:
אלה תולדות נח במדרש זשה"כ הפוך רשעים ואינם זה דור המבול ובית צדיקים יעמוד זה נח ובניו הכוונה עפ"י מה שכתב החת"ס לפרש גבי יעקב שאמר לרחל עם עיקש תתפל ורשאי לרמות את לבן אמנם כתב הרמב"ם דזה דוקא במקרה אבל אם הוא תמיד בין הרמאים אינו רשאי כי ההרגל מביאו אח"כ לרמאות ולשקר בכל עת ע"כ מידת חסידות הוא שלא לעשות כן וזה הכוונה תמי' היה אף בדרותיו אף שהיה יכול לקיים עם עקש תתפל לא היה עושה כן רק היה תמים ובזה יש לפרש קץ כל בשר בא לפני דהיינו שיודע קיצם שלא יעשו תשובה כי בנוהג שבעולם אינם לוקחים מוסר מת"ח יושב אהל כי אומרים שהוא אינו יודע ואינו מבין בטוב העולם הזה ואינו בקי ברמאות ע"כ אין ראיה ממנו אבל באמת בקי ומבין הוא רק שאינו רשאי ואת אלקים הוא ירא כמש"כ הרמב"ם הנ"ל וזה כי מלאה הארץ חמס דהיינו שכולם כן ואין אתה רשאי ולא ילמדו ממך לעשות תשובה וזה הכוונה טיב מעט לצדיק אם המין רשעים רבים כי הם מרמאים אותו והוא אינו רשאי וזה הכוונה הפוך רשעים דהיינו שיהפוך לבם לטוב אבל ואינם שאינם מקבלים תשובה זה היה דור המבול והטעם שבית צדיקים יעמוד זה נח ובניו כדי שיתקיים צידקם שלא ירגילו ברע מוכרחים להיות תמים ואינם מקבלי' מהם והבן:
לך לך:
ואעשך לגוי גדול פי' רש"י זה שאומרי' אלקי אברהם וכו' הכוונה
דהנה שלשה בחינות יש בעבודת ד' יש שלומד ועובד לעצמו ואינו משגיח על אחרים רק מעט מן המעט ויש שממעט לעצמו והעיקר עושה להשגיח על אחרים וזה היה מדתו של אאע"ה ויש שזה וזה בידו בשוה וזה היה מדת יצחק מדת הדין ומדה הטובה יותר הוא מדתו של אאע"ה ואעפי"כ הוא אינו מפסיד כי זכות הרבים תלוי בו וכדתנן כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו הכוונה דחטא הוא לשון חסרון והיינו דאין חסרון בא לו ע"י זה ואף שיעקב אבינו ע"ה ניקרא מובחר שבאבות היינו מצד עצמו שהיה מעלתו גדולה אבל מדתו של אאע"ה גדולה יותר וזה פירושו ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלקי אברהם דהיינו שהוא היה עושה גוי גדול שהיה מגייר אנשים ואברכך זה שאומרים אלקי יצחק שהיה נתברך קצת יותר דהיינו שלמד לעצמו יותר ואגדלה שמך דוקא זה שאמרים אלקי יעקב שהיה שמו בעצמו גדול עד מאד יכול יהי' חותמין בכולן שיהיה מדרגתן שוה ת"ל מגן אברהם בך חי חותמין ולא בהם שמדתו גדולה יותר:
אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה הכוונה כי העולם סוברים כי לרעה נותנה התורה כי מוכרחים לסגף עצמם אם רוצים לקיים התורה אבל באמת לא כן הוא כי נוכל ליהנות גם מהעוה"ז רק הכל יהיה בהיתר אכילת היתר ולבישת היתר שלא יהיה שעטנז וכדומה שלא יהי' בפרוצת אבל יכיל להיות הכל נאה ובזה פירש אמו"ר הרב הגאון ר' ישעהו הכהן אבדק"ק מיהאלפאלווא זצ"ל והארץ דהיינו הארציות לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי צריך העוה"ז לצורך השם רק גרים ותושבים אתם עמדי היינו העולם הזה יהיה גר והעולם הבא יהיה תושב העיקר ולכל אחד עת וזמן מיוחד והנה איתא בגמרא יצה"ר יהיה השמאל דוחה וימין מקרבת והנה איתא בספרים הקדשים שמרמזים אברהם להנשמה ואת לוט להגוף וזה הכוונה ויאמר אברם דהיינו הנשמה אל לוט להגוף אל נא תהי מריבה ביני וביניך כי אנשים אחים אנחנו שנינו צריכים זה לזה הלא כל הארץ דהיינו העולם הזה לפניך הוא רק הפרד נא מעלי שלא נהיה שנינו ביחד בפעם אחד בכל עת וצריך אנו לרחק אותך בזמנים מיוחדים כי אם השמאל דהיינו שאני מרחק אותך קצת אז ואימינה יכול אני לקרב אותך ג"כ אבל אם הימין שאני אקרב אותך מאד אז אהיה מוכרח ואשמאילה לרחק אותך הרבה כי לעולם ילך אדם באמצע הדרכים דהיינו בדרך הממוצע אבל בשעת הסכנה דהיינו שהוא רחוק מאד מהקב"ה אז בצידי הדרכים וצריך לסגף עצמו עד מאד:
וירא:
וישא עניו וירא ברש"י וירא וירא שני פעמים ועוד שאר דקדוקים ונ"ל דהנה איתא בגמרא גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה ונלמוד מאאע"ה שהניח את הקב"ה כביכול והלך לקראת האנשי' והקשו ומנא ידע זאת א"א שרשאי לעשות כן ונ"ל דהנה יש לדקדק עוד למה נתראה אליו השם ב"ה דוקא על פתח האהל רק נ"ל היות כי אברהם שראה האורחין נדמה לו כאילו עומדים אצלו ותמה על זאת ושפט מזה שצריך לקבלם רק דהיה קשה לו והלא גם בלא זה היה רגיל להכניס כל עיבר אורח בביתו וע"כ היות כי הקב"ה ביקרו והיה הו"א שלא ילך עבורם מפני כבוד השכינה ע"כ הראה לי בזה כאילו עומדים אצלו דהיינו שילך לקראתם שיבואו אצלו ומוכח שפיר כנ"ל וזה הכוונה והוא יושב פתח האהל וישא עיניו במקרה וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו שנדמה לו כן שעומדים אצלו וירא ע"כ הבין כפי' רש"י אשר צריך וירץ לקראתם אפילו מפתח האהל שהשכינה היתה שם וזה אל נא תעבור מעל עבדיך כי ע"כ עברתם על עבדכם דהיינו משים זה היה נראה שהיותם עברתם אצלי:
הפטרה בשבוע זו ויאמר מדוע את הולכת אליו לא חדש ולא שבת היום ותאמר שלום וצריך ביאור מה השיבה לו בזה ונ"ל עפ"י הגמרא הנ"ל גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה וצריך להבן מה נ"מ לן בזה וכי יזכה עוד איש לזה שידע ללמוד שאם יבואו אורחים יניח השכינה ויקבלם רק נ"ל דאיתא בגמ' ר' חייא קבל פני רב ששת שהיה סגי נהיר ואמר אתה קבלת פנים הכיראי' ואינו רואה תזכה לקבל פני הרואה ואינו נראה והכוונה נ"ל שהוא מדה כנגד מדה היות כי קבל פני אדם גדול נחשב שכרו בזה כאילו זכה לקבל פני השכינה ומכש"כ לקבל פני רבו וזה אשר מלמדנו הגמ' הנ"ל שאם צריך לקבל פני רבו או איזה אדם גדול ויש ג"כ מצות הכנסת אורחים זה גדול יותר והנה ביו"ט ור"ח שהוא נקרא ג"כ מועד צריך לזה מאד בהכנסת אורחים אבל בשבת לא כ"כ כמש"כ בזהר הקדוש פרש חגיכם ולא פרש שבתכם והיות כי האשה רצתה לנסוע לאיש אלקים קדוש לקבל פניו ע"כ אמר לה מדוע את הולכת אליו לא חדש היום בלשון תמיה הלא חדש היום וצריך לזהר בהכנסת אורחים שהוא יותר מקבלת פני רבו רק אם היה גם שבת היתה מתורצת קצת כנ"ל שרשאי ע"כ אמר לה אבל ולא שבת והיא השיבה דאיתא בגמ' כד מישלם שערא ווכדא יש תיגרא דהדלות ר"ל מביא מחלוקת כידוע ועבור זה יבוא אליהו לעשות שלום בעולם כי אין בן דוד בא עד שיוכלה הפרוטה מן הכיס ויהיה המחלוקת ויבוא לעשות שלום וזה שהשיבה ותאמר שלום דהיינו כעת ב"ה שלום שאין כאן עניים כי יש פרנסה ויכול אני לילך לקבל פני רבו:
חיי שרה:
ואבוא היום אל העין ברש"י יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים ונ"ל לפרש דהנה מצינו בגמ' שאמרו קידם הלימוד מילתא דבדיחותא כדי שיפתח לבם בשמחה ואח"כ יתבי באימתא לילמד ועבור זה היו ג"כ בדחנים שמביא בגמרא תענית שהיו בני עה"ב כי צריכים להם ג"כ ללימוד אבל כל זה הוא אם כוונתם לש"ש אבל אם הכונה רק ללצים אז יליץ באמת ואין להם שכר והנה כשעושים רצונו של מקום אז נקראים בנים למקום וכשאין עושים רצינו של מקום נקראי' עבדים והנה רצון הבורא ב"ה עיקר שמחתו הוא רק התירה וזה שלומד נקרא בן והבדחן הוא נקרא עבד כי לא בזה הוא רצונו והוא רק טפל ויפה הוא לתורה וצריך גם לזה וזה הכונה יפה הוא ג"כ שיחתן של עבדי אבות דהיינו הבדחנין אם הוא הכונה מתורתן של בנים שיוכלו לילמוד או בענין אחר שכונתם לשם ד' לשמוח עגומים וע"כ הוכפל השיחה בפרשה להראות כי צוריך גם לזה:
במדרש אד' יצא הדבר מהיכן יצא מוהר המוריה וחד אמר מן ותהי אשה לבן אדניך הכונה דהנה קשה איך מקדשין ע"י שליח והא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וע"כ צוריך לומר או מטעם מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחבריה או מטעם דתלוי בדעתה עיין בנוב"י והנה כשבא יצחק מהעקידה נולדה רבקה ומן השמים היתה מוכנת לו וגם כי יצחק היה מסיטרא דנוקבא ורבקה מסיטרא דדיכרא ולכן היתה הולכת היא אחריו וא"כ אי אפשר לה להינשא לאיש אחר ולא הוי חב לאחרים וזה מהיכן יצא כקושי' הנ"ל דהוי חב לאחרים ע"כ אמר מהר המוריה שאז כיולדה ורק לו היתה מוכנת וחד אמר מן ותהי אשה לבן אדונך שהוא מסיטרא דנוקבא כמ"ש בספר אפ"ת איש מזריע תחלה יולדת נקבה אמנם לבן ובתואל לא היו רוצים להראות כי מן השמים היא ע"כ אמרו נשאלה את פיה דהיינו תירץ של מדעתה כנ"ל אבל אם היו רוצים היו יכולים לעכב ע"כ אמרה אלך כמ"ש רש"י ז"ל אף אם אינכם רוצים כי מן השמים הוא:
תולדות:
הקל קול יעקב כו' ולא הכירו וכו' והנה זה מיותר כי כבר נאמר שלא הכיר אותו וגם דרש הגמרא בזמן שקיל קול יעקב אין הידי' ידי עשיו ובלשון הכתוב משמע לכאורא להיפך ונ"ל דהנה צריך להבין כוונת יצחק שרצה לברך את עשיו ולא את יעקב אתמהא וצריך לומר דהנה כתוב פן אורש וכחשתי עניות מעביר את האדם על דעת קינו רק המאור שבה מחזיר למוטב דהיינו מי שלומד תוה"ק אין חשש בפרט אם נולד במזג טוב דרך הטבע הוא שישאר כן וגם להיפך אם נולד במזג רע דרך הטבע היא להיות רע ובפרט אם הוא עני וזה היה כוונת יצחק אבינו כי בדרך הטבע ישאר יעקב ממילא טוב ואולי עוד אם יהיה עשיר יפול ממדרגתו ע"ד וישמן ישורין ויבעט אבל עשיו אם יהיה עני יהיה עוד גרוע ביותר אבל באמת אם היה יודע שגם יעקב יכול ח"ו לבעוט מחמת עניו בודאי היה מברך אותו שטוב יותר שישאר הצדיק בצדקתו מאשר יגייר איש רע כעבדא דבעל ח"ס שקראו אותו מפ"ב למקום אחר ועי"ז יגייר אותם ואמרו לו אנשי פ"ב אם יסע משם ח"ו יתקלקלו המה ואיזה מהם טוב יותר וזה שהראה לו מן השמים כאשר עישש אותו והי' ידיו שעירות כידי עשיו דהיינו שגם הוא יכול להיות כמו עשיו ח"ו וזה שאמר שראה כעת אעפ"י שהקול קול יעקב דהיינו שלומד תוה"ק עכ"ז יכול להיות שהידים דהיינו המעשים יכולים להיות ידי עשיו ועל זה אמר הגמ' כי משום זה תנה כי באמת מדרך העולם הוא בזמן שהקיל קיל יעקב אין הידים ידי עשיו ועל זה כתבה התו' אבל באמת ולא הכירו כי היה רק בפשיטות שהיו ידיו כידי עשיו שע"רות אבל באמת לא היה הוא נשחת רק מן השמים היה שיטעה ויברכהו ע"כ אמר גם ברוך יהיה באמת רצינו היה כן ולא רצה שעשיו יאמר שהיה בטעות כפי' רש"י ובזה מובן מה שכתבו התורה שבירך את עשיו והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צווארך וקשה וכי היה הברכה על תנאי ולהנ"ל מיושב כי באמת היה ברכתו רק עבור שהיה ירא שלא יהא יעקב נשחת ח"ו ואם באמת יהיה כן היה ברכתו בטעות ודוק שפיר:
ויצא:
ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי וכו' הכוונה דהנה החובת הלבבות כתב החסידים אבלתם בלבם וצהלתם על פניהם והנה לכאורא מה טיבותא הוא גם הרשעים אינם תוכם כבראי ואחד בפה ואחד בלב רק דהחילוק הוא שהצדיקים האמת בלב ובחוץ נראה לאיש אחר וברשעים השקר בלב ובחוץ מראים עצמם מלאים אמת והנה יעקב לא היה מראה ללבן שרוצה לברוח ובלבו היה ההיפך ואיך היה זאת ליעקב היפך מידת החסידים רק כוונתו היה לשם ד' וגדולה עבירה לשמה ומוכרח היה כי לא היה יכול לבוא שם למדרגה גדולה כאשר צריך לאיש כמהו אף שהיה שמור תרי"ג מצות אבל היה רוצה לעשות עוד יותר רק המקום גורם כידוע וזה ויגנב יעקב כעת את לב לבן הארמי כאשר היה לבן הורגל להיות בפנים שקר ומבחוץ מראה האמת על בלי הגיד לו כלל בפניו כי בורח הוא:
וישלח:
עם לבן גרתי פרש"י ותרי"ג מצות שמרתי והכוונה דהנה אמרו ז"ל יאה עניותא לישראל כירדא סומקא על סוסי חיורא ונ"ל עפ"י הכתב סופר פ' כי תבא והתוכרתם עבדים ולשפחות ואין קונה דהיינו מחמת שנאת הדת שיודעים שאנחנו גדולים מהם מכח תוה"ק ע"כ אינם רוצים לראות אותנו אפילו שנהיה עבדים אצלם ומכש"כ כשיש לנו רכוש בוודאי מקנאים בנו ע"כ אין אנו צריכי' להראות לפניהם בעושר ולפי"ז אם אין אנו משמרים את התורה אז מקנאים רק בעושר ע"כ אסור להראות להם כן אבל אם אנו משמרי' את התורה אז הקנאה בלאו הכי על פי הטבע כנ"ל מחמת שנאת הדת יכולים אנו להיות ג"כ עשירים כי בלא זה צריכים סייעת דשמיא והנה מה שורדא סומקא נאה הוא אין הכוונה דוקא באופן זה רק הכוונה שהורדא צריכה להיות היפך מהסוס כי שוה בשוה אינו נאה וג"כ אנחנו אין אנו רשאים להיות שוה בשוה עם אה"ע ולהראות ג"כ עשירות שלא יתקנאו בנו אבל אבל"ז מתקנאים בעבור התורה נוכל להיות עשירים וזה שהודיע לו עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ע"כ יכול אבי להודיע לך ויהי לי שור וחמור כי בל"ז צריך אנו לסייעת דשמיא והנני מבקש ג"כ עכ"ז למצוא חן בעניך אף שהיה צריך לקנאות אותו בכפלים ודוק: עוד עם לבן גרתי ואחר עד עתה וכו' הכוונה שהודיע לו שיש לו רק שיר וחמור דהיינו מעט אף שהיה כבר עשרים שנה מעת אשר הלך לביתו בפרט שהיה יכול ללמוד מלבן לרמאות ולגזול אבל באמת מי שאינו רוצה לבנות ביתו בעולה בגזל ובחלול שבת וכדומה צריך יגיע הרבה לאסוף הון ומה גם מי שדר בין אנשים רעים צריך יגיעה ביותר בלימוד התירה שיגין עליו להנצל מפח יוקשין כמש"כ גבי נח שהיה צריך סעד לתומכו היות שהיה בין הרשעים אבל מאור התורה מחזירו למוטב וע"כ הכרח עבור המעט לישאר שנים הרבה אבל כעת שכבר יצא מבית לבן אף שישמור התרה יעזור לו השם שיקבץ הון והודיע לו זאת כדי שלא ידאג היות יעסוק בתורה שלא יצטרך לפרנסו וזה שהודיעו עם לבן גרתי ואעפי"כ ותרי"ג מצות שמרתי וזה היה קשה מאד ע"כ ואחר עד עתה שנים רבות עבור ויהי לי רק שר וחמור דהיינו מעט אבל כעת יבוא לו בנקל:
וישב:
שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי והנה תיבת החלום הזה מיותר ונ"ל דהנה יש ב' מיני חלומות אחד שיודע בחלום שהוא רק חלום והשני שידמה לו בחלום שאמת הוא ועפ"י הרוב זה שבא מהרהורי דיומי סובר שאמת היא וזה שבא רק פתאום יודע שרק חלום הוא ע"כ שלא יחשדו אותו שבא מהרהורי דיומא אמר להם החלום הזה אשר חלמתי שידעתי שהוא חלום והם מדמתרץ דבריו שלא יחשבו כן מזה אדרבה חשדו אותו ע"כ וישנאו אותו על חלומותיו וגם על דבריו אשר הקדים להם:
במדרש הדודאים נתנו ריח זה ראובן שהציל את יוסף ועל פתחינו כל מגדים זה נ"ח שמדליקין על הפתח ונ"ל עפ"י מה שכתב הכתב סופר שמה שלא עשה ראובן זאת בפרהסיא להצילו כדי שלא יחשדו אותי שאין כוונתו לטובת יוסף או אביו רק כדי שיוסף יחיה ויוכל להלשון עליהם עיי"ש וגבי נ"ח אמרינן חצר שיש לו שני פתחים צריך להדליק בשניהם וגם להדליק אצל הפתח ולא סגי להדליקו בפנים ולהוציא לחוץ ולהניחו שם דלוק אף שכבר יצא בהדלקת אחת במקומה וטעם הוא רק מפני מראית עין שיחשדו אותו ויאמרו שרק לצורכו הוא דאדליק ומובן המשך המדרש ודוק:
ובזה מתורץ קושת הט"ז והמ"א שהקשו למה נתן המחבר טעם להדליק על הפתח שלא יאמרו לצורכו הוא דאדליק תיפוק ליה דאנן קיי"ל דהדלקה עושה מצוה ולהנ"ל ניחא דאיצטריך לשני פתחים דאף אם הדלקה עושה מצוה יצא באחד מהם ע"כ נתן טעם משום מראות עין דזה שייך גם בשני פתחים:
מקץ:
במדרש אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו זה יוסף וכו' וע"י שאמר כי אם זכרתני והזכרתני נתוסף לו שתי שנים והדיקדוק מבואר שסותר עצמו מניה וביה וגם הכפל לשון זכרתני והזכרתני ועוד שאר דקדוקים ונ"ל דהנה החלום של שר המשקים ואשר יוסף פתר אותו לטובה הכל היה רק לטובת יוסף כדי שיזכור איתו לטובה אח"כ ומזה ידע יוסף כי כבר בא העת שיצא לחירות והוא באמת בטח בד' ואמר שהכל מן השמים הוא וזה שאמר לו מזה אשר פתרתי לך החלום הוא רק לטובתי כי בוודאי זכרתני לפרעה רק מה שאמר אח"כ עוד הפעם הזכרתני אל פרעה בזה לא טוב עשה היות כי כבר ידוע בלא זה ונראה מזה כאלו בוטח בשר המשקים אבל באמת לא חטא בזה כי כל האפשר למעט בניסים עדיף ורק שלא רצה הקב"ה שיגלגל לו זכות ע"י אותי הרשע שיאמר שהוא עשה לו הטובה רק שממילא היה מוכרח ע"י חלומות פרעה וזה שאמר ולא זכר שר המשקים את יוסף אבל לא משום שלא רצה אף שזכר רק וישכחהו הקב"ה עשה לו שישכח כנ"ל וזה שאמר את חטאי דהיינו מכח שאני רשע בעל חוטא ע"כ אני מזכיר רק היום כי ע"י זה נשכח ממני וזה שאמר המדרש שיוסף בטח בד' רק ע"י שאמר שני פעמים זכרתני והזכרתני עבור דיבר זה נענש שנראה כאילו בטח בשר המשקים:
ויגש:
ויאמר גשו נא אלי ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה וקשה לפי מה שפרש"י שהיו בישים א"כ למה אמר להם עוד זאת שמכרו אותו וגם מה תשובה הוא זה על שהיו בושים ונ"ל דהנה אסור להסכל בדמות אדם רשע דכתיב לא אוסף עוד ראות פניך והנה האחים החזיקו את יוסף לרשע ולא ראו בפניו והנה כתוב כי קרן אור פני משה וייראו מגשת אליו וכל צדיק זיו פניו מאורים והנה יוסף ג"כ עמד בצידקו והיה פניו מזהירים אמנם חילוק יש בין צדיק אשר מעודו לא ראה רק טוב אינו נופל ממדרגתו לעולם לא כן צדיק אשר דר בין רשעים מעודו נופל לפעמים ממדרגתו כמו שאמרו ז"ל לך רד מגדולתך ע"י שחטאו ישראל נפל משה רבינו והנה כאשר אמר שהוא יוסף אז ראו בפניו ונבהלו מפני זוהר זיו תוארו ע"כ לא יוכלו לגשת אליו ונסיגו אחור ע"כ אמר הוא להם גשו נא אלי כי אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה דייקא ע"כ נופל אני וומדרגתו ותוכלו לגשת אלי ודו"ק:
ויחי:
ויאמר או אלה פירש"י שאינם ראויים לברכה וקשה א"כ למה אמר קחם אלי ואברכם ונ"ל דהנה המפורשים פירשו ויקרא בהם שמי ושם אבותי דהיינו שיוכלו ליקרות מעל פניהם שהם זרע אברהם יצחק ויעקב דצריך להכיר בהילוך הבנים שהם זרע ברך ד' שיהיה להם צלם אלקים רק דכ"פ המקום גורס בפרט לאדם גדול אשר יש לו שם ויד אצל המלכות שאינם התנהגם על דרך זה והנה יוסף אף דהיה אדון לכל המצרי' אעפי"כ נשאר אצלו צלם אלקים והיו יכולים לקרוא מעל פניו יראת אלקים היות שבנעריתו נתגדל בזה חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסיר ממנה כתיב אמנם מנשה ואפרים מתחלתם נתגדלו במצרים ע"כ לא היו בדמיו' לאביהם בזה והנה מצינא לשון ראויה היא פירש דומה כמו דמצינא בסנהדרין דאינו נקרא בן סורר ומורה עד שיהיה ראויה לאביו דפרישו דומה לאביו במראה ובקומה וזה פירושו ראה שאינם ראויים לברכה שאינם דומים לאביהם בענין הברכה שאביהם אעפ"י שהיה במצרים ניכר על פניו שהוא מזרע אבית מה שאין כן המה ע"כ אמר יוסף בני הם מה שנתן לי אלקים בזה דייקא דהיינו שנולדו ביוצרים אבל באמת תוכם טוב ע"כ אמר קחם נא אלי ואברכם ודוק: ובזה יש לנעוץ סוף סדר בראשית להחלתו ויישם בארון במצרים, בראשית ברא אלקים דהנה רש"י כתב בראשית ברא וכ' בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדה"ד ראה שאין העולם מתקיים שיתף מדת הרחמי' למדה"ד ונראה לפרש עפ"י הנ"ל דהיינו שורת הדין הוא שיהיה איש הישראלי תכו אמת וגם התנהגותו בחוץ יהיה ע"ד התורה ודרך ישראלי בפיאות וזקן בימלבושי' וכדומה וגם הנשים במלבושיהן ע"ד יהודית וכדומה שיהיה ניכר יראת השם על פניהם וזה הכוונה והיה במקום אשר יאמר לא עמי אתם דהיינו שלא יהיה ניכרים שהם ישראלים יאמר להם שהם בני אל חי כנ"ל רק הקב"ה במדת טובו ראה שיש מקום אשר א"א להתנהג ע"ד הנ"ל מקבל ברצון אם עכ"פ יהיה איש יהודי בלב שלם שלא לעבור ח"ו על שום ד"ת ולקיים המצות וזה הוא העיקר וזה הכוונה בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדה"ד כנ"ל שיהיה שוה מבית ומבחוץ רק ראה שאין העולם כולו מתקיים עד"ז ע"כ שיתף מדה"ר למדה"ד כנ"ל ועכ"פ במקום שאפשר ואינו עושה כן בוודאי לא טוב עושה ואינו סימן יפה לו והנה גופו של אדם מכונה בשם ארון ובו מונח הנשמה והתורה ומצות אשר עושה כמו שמצינו בכמה מקומות שנקראים הצדיקים ארון אלקי' ארון הקדוש וזה הכוונה ויישם בארון דהיינו שיהיה די מה שהוא מונח בתוך הארון שיהיה תוכו שלם ואמת הוא רק במצרים כנ"ל במקום שא"א ואולי ע"ז אמרו מקום הארון אינו מן המדה אבל במקום שאפשר לא די בזה ע"כ אמר בראשית ברא אלקים וכפרש"י דמתחלה ברא את העולם במדה"ד רק במקום שא"א להתקיים עד"ז שיתף מדה"ר ודוק: