דרשה לתשעה באב
כל שנה בתשעה באב אנו צמים, בוכים ומקוננים, על חורבן בית מקדשנו, על הגלות המרה ועל כל הצרות והייסורים שהיו מנת חלקנו מאז. כבר קרוב לאלפיים שנה שאנו משתמשים ב''תרופה'' זו של בכיה, צום ואבילות, ועדיין לא נושענו, הצרות ממשיכות לרדוף אותנו. מדוע?
אפשר לענות על כך במשל: זוג צעיר עומד להתחתן. הם שכרו אולם מפואר, שלחו הזמנות לכולם, קנו טבעות, שמלת כלה, טלית וכל מה שצריך ליום הגדול. והנה מגיע הלילה המיוחל, כל המוזמנים מגיעים, התזמורת מנגנת, הסעודה כיד המלך, החתן והכלה זורחים ומאושרים. אולם מרוב הטרדה וההתרגשות, שכחו לערוך חופה וקידושין, והחתן לא קידש את הכלה.
היו אולם, הזמנות, תזמורת וכו', אך כל אלו חסרי משמעות ללא נישואין! זה לא שחסרים כאן קידושין, אלא שלא היה כאן כלום!
המשנה ברורה (סימן תקמ''ט) כתב: ''כל אלו הימים, כל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות לפקח על דרכי התשובה. ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להטיב, כמו שנאמר: ''והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'''. ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותם הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן כי אין העיקר התענית כמש''כ באנשי נינוה וירא ה' את מעשיהם, ואמרו חז''ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם, ואין התענית אלא הכנה לתשובה''.
אדם שצם ולא פשפש במעשיו, זה לא רק שחסר לו פרט או הידור בקיום מצות הצום, אלא שלא יצא כלל ידי חובה, הצום לא נחשב לו. כי תכלית הצום להביא את האדם להתבונן, לפשפש במעשיו, ואם הצום לא מביאו לידי תשובה, לא קיים את מצות היום.
לאחר החורבן מתנבא הנביא ישעיה ואומר: ''נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם, דברו על לב ירושלים''. ''לב'', הכוונה לפנימיות. בבית שני היו עוסקים בתורה ובגמילות חסדים והיו עובדים את ה' ית', אבל היה חסר להם ''לב'' בעבודת ה'.
בימים אלו הקב''ה מתחנן אלינו: ''דברו על לב ירושלים'' - תקנו את הלב שלכם. לא די בהמנעות מרחיצה ומאכילת בשר, לא די לצום פעם בשנה על החורבן. יש לעבוד על הפנימיות של התורה שאנו לומדים והמצוות שאנו מקיימים. צריכים אנו להתפלל בדביקות, לעשות מצוות מתוך שמחה אמיתית, בהתלהבות. צריכים אנו לעורר את הלב, ואז גם הקב''ה יעורר את ליבו לרחם על עמו ישראל ויגאל אותנו גאולת עולם באמת וברחמים.
בשבת האחרונה, פרשת דברים נאמר: ''אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב''.
ה'כלי יקר' כתב שהפסוק: ''בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל'', מרמז על בין המיצרים, בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, כי פארן רומז על מעשה מרגלים אשר היה במדבר פארן, בו בכו בכיה של חנם והוקבע בכיה לדורות בליל תשעה באב, ותופל רומז על חטא העגל אשר עשו בשבעה עשר בתמוז, וכן מצינו לשון תיפלה במקומות רבים בתנ''ך לעניין עבודה זרה. באותו יום נשתברו הלוחות, ובקיעת אבנים אלו הוקבעה לדורות, כי בשבעה עשר בתמוז הובקעה חומת העיר ואבניה.
כדי שעם ישראל יזכו להצלה מפני אויביהם, זקוקים הם לאחד משני דברים: הראשון- השגחת ה', וזוכים לכך ע''י ''ואהבת את ה' אלקיך''. והשני- אחדות ישראל, ע''י ''ואהבת לרעך כמוך'', ובזה שעוזרים אחד לשני תתכן הצלה גם בדרך הטבע. בשני זמנים אלו איבדו ישראל את שני הדברים: בשבעה עשר בתמוז, כאשר עשו את העגל, בו ביום הם הפנו עורף אל הקב''ה ואז איבדו ההצלה הבאה מההשגחה. בתשעה באב היה מעשה המרגלים, בו ביום נולדה מידת שנאת חינם בישראל כמו שנאמר: ''וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְהוָה אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם'', ופירש רש''י: ''מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עליך'', כלומר, הם סברו, שמאחר שכל אחד מהם שונא את חברו, כך מסתמא הקב''ה גם שונא אותם. צרה זו של שנאת חינם החריבה בית ראשון ושני, כי בבית ראשון היתה שנאת חנם בין נשיאי ישראל ובבית שני פשה הנגע בין כל ישראל. אז גם איבדו את ההצלה הטבעית, כי אם אין אהבה ביניהם, אין אחד עוזר לחברו.
שנאת חינם גרמה לחורבן בית מקדשנו ולגלות המרה, הנביא ישעיה אומר: ''כִּי כֹה אָמַר יְהוָה חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ'', והכוונה: בעוון שנאת חנם נמכרתם, ולא בכסף, דהינו מצות, תגאלו, אלא צריך לתקן חטא זה. וכן הוא במדרש: אמר הקדוש ברוך הוא אתם גרמתם לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי על ידי שנאת חנם, בקשו שלום ואתם נגאלים, שנאמר: ''שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם''. ולפי גודל מעלת מצות ואהבת לרעך כמוך שהיא כלל גדול בתורה, ראוי לאדם להתחזק ברוב עוז ותעצומות, על ידי מחשבות טהורות תמידיות להעביר שנאה מלבו, כי השנאה והמחלוקת מעוררים מדנים וקטגוריא ופרוד למעלה, ועל ידי אהבה, אחוה שלום ורעות, מעוררים אהבת דודים למעלה, ועושה שלום במרומים, וגורם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה, וזהו הטעם שבזה תלוי גאולתנו ופדות נפשנו.
אמרו חז''ל : ''כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו''. אם עדיין לא זכינו לגאולת ישראל ולבנין בית המקדש, הוי אומר, שעדיין לא תִיקַנּוּ את החטאים שבגללם הוא נחרב, אותם חטאים עדיין מצויים בקרבנו! הסיבות שהוא נחרב, עדיין קיימות.
בית המקדש הראשון מפני מה חרב? מפני שהיו בו עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שלושת העבירות החמורות ביותר שעליהם נאמר: יהרג ואל יעבור.
לאחר שבעים שנות גלות, נבנה הבית השני ואף הוא נחרב.
שאלו בגמרא: ''מקדש שני שהיו עוסקין בתורה, במצות ובגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם, ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: ע''ז, גילוי עריות ושפיכות דמים''.
כותב ה''חפץ חיים'' בהקדמה לספרו ה''החפץ חיים'': ''בסוף ימי בית שני, גברה שנאת חינם, ולשון הרע בינינו, ובעבור זה נחרב ביתנו וגלינו מארצנו והגם שבגמרא לא מוזכר לשון הרע, אלא שנאת חינם בלבד, הכוונה היא על לשון הרע, שנאת חינם עם לשון הרע, היוצאת והמתבקשת מצד השנאה''.
אומר הח''ח: אם כתוב שנאת חינם, דע לך שהכוונה היא על לשון הרע, היוצאת והמתבקשת מצד השנאה''! ולשון הרע יכלול רכילות, הוצאת שם רע, מלשינות בסתר, ליצנות בסתר, דברי הכפשה וכל המרעין בישין וכל דברי הרפש שאפשר להטיל על חברו, כל מה שדיברנו כלול בלשון הרע והכל שלא בפניו, בסתר, כמו ששנאת חינם היא בסתר.
דברי הח''ח כתובים במפורש במדרש רבה: ''אמר הקב''ה: בעולם הזה על ידי שהיה לשון הרע ביניכם סילקתי שכינה מביניכם''. אם היתה שנאת חינם לבד, ללא לשון הרע ורכילות וכיוצא בזה, לא היו ישראל נענשים כ''כ.
נאמר בזוהר הקדוש: ''על כולא מחיל קודשא בריך הוא בר מן לישנא בישא''.
ובילקוט שמעוני: ''אמר הקב''ה: מכל הצרות הבאות עליכם אני יכול להציל אתכם, חוץ מלשון הרע''. כלומר, הקב''ה שהוא כל יכול אומר לנו שאינו יכול להציל אותנו מהצרות הבאות על עוון לשון הרע, ודבר זה קשה להבנה שהרי הקב''ה הוא כל יכול. אפשר להסביר כך: מלך רודן, עריץ יכול להוציא אנשים להורג בלי סיבה, אף אחד לא יגיד לו כלום. אבל אם הוא מחוקק חוק שאין להרוג בתחומי המדינה בלא משפט, וקובע שחוק זה חל גם על המלך עצמו, הרי גם המלך לא יכול להוציא להורג. הקב''ה קבע חוק שמחייב גם אותו ית', אין להציל את מי שמדבר לשון הרע.
מסופר על הגאון מוילנא, ששכר עגלון להסיע אותו לעיר הסמוכה. בדרך חלפו ליד שדה של גוי, העגלון ירד מהעגלה, לקח משם חציר עבור הסוס, עלה לעגלה והמשיך לנסוע. כל אותה העת הגר''א לא הרגיש כלום משום שהיה שקוע בלימודו. הגוי בעל השדה, שראה מחלון ביתו כיצד גונבים לו חציר, עלה מיד על סוס, ורדף אחרי העגלה. העגלה נעצרה והגוי התנפל על הגר''א, קרא לו גנב, והכהו בחוזקה. הגר''א שהבין מה קורה שתק. כאשר הוא נשאל מדוע שתק, ענה הגר''א: ''אם הייתי אומר 'זה לא אני', הגוי היה מבין שהעגלון הוא הגנב, ואז הייתי עובר על אבק לשון הרע, וכל התורה שלמדתי לא היתה עוזרת לי ולא הייתי ניצל מלהתגלגל בכלב'' ואמר שזה רמוז בפסוק: ''ויקרא לה נובח בשמו'' - ''לה'', ראשי תיבות: ''לשון הרע'', נובח: שבא בגלגול של כלב נובח.
מדוע עוון לשון הרע כל כך חמור
נאמר בזוהר הקדוש: ''בעבור עוון לשון הרע השטן מעורר קטרוג גדול על עם ישראל וזה גורם למיתה ולחורבן גדול בעולם. וזה לשון הזוהר: יֵשׁ רוּחַ אַחַת, שֶׁעוֹמֶדֶת עַל כָּל אוֹתָם בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע, וּמָתַי שֶׁמִּתְעוֹרְרִים בְּנֵי אָדָם בְּלָשׁוֹן הָרָע, אוֹ אָדָם אֶחָד שֶׁמִּתְעוֹרֵר בְּלָשׁוֹן הָרָע, אָז מִתְעוֹרֶרֶת אוֹתָה הָרוּחַ רָעָה הַטְּמֵאָה שֶׁלְּמַעְלָה, הַנִּקְרֵאת סַכְסוּכָא, וְהִיא שׁוֹרָה עַל אוֹתָהּ הִתְעוֹרְרוּת שֶׁל הַלָּשׁוֹן הָרָע, שֶׁפָּתְחוּ בָּהּ בְּנֵי אָדָם, וְהִיא עוֹלָה לְמַעְלָה וְגוֹרֶמֶת בְּזוֹ הַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע מָוֶת וְחֶרֶב וְהֶרֶג בָּעוֹלָם. אוֹי לְאוֹתָם, שֶׁמְּעוֹרְרִים לְאוֹתוֹ צַד הָרַע, וְלֹא שׁוֹמְרִים פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם וְלֹא חוֹשְׁשִׁים עַל זֶה וְלֹא יוֹדְעִים שֶׁבַּהִתְעוֹרְרוּת שֶׁלְּמַטָּה תְלוּיָה הַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁלְּמַעְלָה, בֵּין לְטוֹב בֵּין לְרַע וְכוּ', וְכֻלָּם מְקַטְרְגִים לְעוֹרֵר לְאוֹתוֹ נָחָשׁ הַגָּדוֹל, שֶׁיְּהֵא מְקַטְרֵג עַל הָעוֹלָם, וְהַכֹּל בִּשְׁבִיל אוֹתָהּ הַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע, כְּשֶׁנִּמְצֵאת הַהִתְעוֹרְרות שֶׁלּוֹ לְמַטָּה''. אלמלא חטא הלשון לא ניתן כח להודיע למעלה את תועבות ועבירות בני האדם ולתבוע דין עליהם.
כתב החפץ חיים: ''כְּלָל הוּא בְּכָל הָעִנְיָנִים, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. וְלָכֵן כְּמוֹ שֶׁהָאָדָם כּוֹבֵשׁ אֶת עַצְמוֹ וּבוֹלֵם פִּיו מִלְּדַבֵּר דִּבְרֵי גְּנוּת עַל חֲבֵרוֹ וּלְעוֹרֵר מְדָנִים עָלָיו, כֵּן לְמַעְלָה אֵין הַמְקַטְרֵג יָכוֹל לִפְתֹּחַ פִּיו לְדַבֵּר קַטֵּגוֹרְיָא. לֹא כֵן אִם נִמְצָא, חַס וְשָׁלוֹם, דֵּלָטוֹרְיָא בְּיִשְׂרָאֵל מִלְּמַטָּה, לְבַד מַה שֶּׁמְּעוֹרֵר בָּזֶה לְמַעְלָה הַבַּעַל דֵּלָטוֹרְיָא עַל עַצְמוֹ קַטֵּגוֹרְיָא עֲבוּר עֲוֹנוֹתָיו, הוּא מְעוֹרֵר כֹּחַ הַקַּטֵּגוֹרְיָא עַל כְּלַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁעַל יְדֵי זֶה בָּא הַשָּׂטָן וּמְקַטְרֵג עַל יִשְׂרָאֵל עֲבוּר עֲוֹנוֹתֵיהֶם וְתוֹבֵעַ דִּין עֲלֵיהֶם וְכִבְיָכוֹל מֻכְרָח לְהַעֲנִישָׁם עֲבוּר זֶה, וּמִי גָּרַם כָּל זֶה? הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע מִלְּמַטָּה''.
אם ישראל עושים עבירות בלא לשון הרע, נבראים מלאכים מקטרגים בלא פה, שלא יכולים לומר לשון הרע ולהלשין, אבל כאשר אומרים לשון הרע, אותם מלאכים מקבלים פה, ומקטרגים.
נאמר בתורה: ''וירא משה ויאמר אכן נודע הדבר'', ופירש רש''י - שהיה משה מתמה, על מה סובלים ישראל יותר מכל העמים? ועכשיו אני רואה מה הסיבה לכך (לשון הרע ומלשינות). ולכאורה היה בהם עוון עבודה זרה החמור מאד, שכאשר עברו את ים סוף קטרגו משמים הללו עובדי ע''ז והללו עובדי ע''ז.
לפי דברי הזוהר הנ''ל הכל מובן: משה רבינו ע''ה היה יודע שיש לישראל עוונות גדולים מאוד, אך היה סבור שאין ביניהם חטא הלשון, וממילא לא היה יכול השטן לקטרג, אולם לאחר שראה שיש בניהם לשון הרע הפטיר ואמר: ''אכן נודע הדבר'' וכוונתו רצויה, שעכשיו יש כח לקטרג עליהם על עוונותיהם ובכללם ע''ז, ובגלל זה סובלים ונלקים כל כך. ועפ''י זה מובן מדוע אפילו על אדם שלומד תורה אין התורה מגינה עליו, כי כאשר השטן מקטרג על העוון הנ''ל אין כח לעוצרו.
ונְאמר אף יותר מזה, שהמדבר לשון הרע מעביר זכויותיו לאתו יהודי שהוא דיבר עליו, ומקבל את העבירות של אותו אדם, כך שלאחר שימות ימצא שמיוחסים לו עבירות חמורות שכלל לא עשה, ויחסרו לו זכויותיו.
בית המקדש השני נחרב בגלל שפגמו בחטאי הלשון, שלא הקפידו על שמירת הלשון, שלא נצרו את לשונם. ואם טרם זכינו לבנין בית המקדש ולגאולה, הוי אומר, שגם בדור שלנו, חטאי הלשון עדיין מצויים בתוכנו! כל שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו, הוי אומר, שהשנאת חינם ותוצאותיה עדיין מצויים בתוכנו. עלינו לתקן עוון זה וללמוד בכל יום בספר חפץ חיים שמירת הלשון, כדי שנוכל להזהר מעוון לשון הרע.
יהודי שהיה רגיל מאוד בלשון הרע, הגיע פעם לאדמו''ר צדיק, וביקש תיקון לעוון זה. אמר לו הרב לשחוט תרנגול ולמרוט לו את הנוצות. את בשר העוף לחלק לעניים ואת הנוצות לפזר ברוח. אותו אדם עשה בדיוק מה שהרב אמר וחזר לשאול אם בזה נגמר ה''תיקון''. ענה לו הרב שעכשיו רק מתחילים את התיקון. הרב ציווה עליו ללכת ולאסוף את כל הנוצות שפיזר. נבהל היהודי ושאל כיצד יכול הוא לאסוף את הנוצות שכבר התפזרו ברוח?!, ענה לו הרב: ''נוצות שפיזרת לפני שעה אין אתה יכול לאסוף, לשון הרע של שנים אתה חושב לתקן על רגל אחת?!
לעומת זאת, אם אדם שומר על לשונו ומשתדל מאוד להזהר בעניינים שבין אדם לחבירו, חוץ ממה שהוא אוסף לעצמו זכויות בעולם האמת, הוא מרוויח גם פה בעולם הזה, וכמו שמסופר על אשה אחת שיצאה מביתה לכבס את כל הכביסה שנצטברה במשך כל השבוע, וידוע הוא, שבזמנם לא היו להם מכונות כביסה כמו היום שאפשר להכניס את הכביסה למכונה, ולאחר כשעה הכביסה היא נקיה וצחורה, ואם יש גם מיבש כביסה, תוך חצי שעה הכביסה גם יבשה אפילו כאשר בחוץ יורד גשם חזק.
פעם היה יום של כביסה, ובבוקר מוקדם היו הנשים יוצאות ומכבסות בגד אחר בגד, ורק לאחר טרחה מרובה היה אפשר לקבל כביסה נקיה. ובימי החורף הקשים, היה כל יום של שמש מנוצל ליבוש הכביסה.
והנה האשה הנזכרת יצאה כמו שאר חברותיה לכבס את הכביסה שנצטברה כבר כמה ימים, ולאחר עמל וטרחה מרובים היתה כל הכביסה מכובסת ונקיה להפליא, וסוף סוף ניגשה לתלות את הבגדים ליבוש על חבל התליה השוכן בקרבת ביתה, וכאשר היתה הכביסה תלויה על החבל, שמה פעמיה סוף סוף לביתה, לנוח ולהינפש מהטרחה המרובה.
שכנתה שהיתה מסוכסכת עמה, ראתה את הכביסה הצחורה שתלויה על החבל, לא יכלה ''לכבוש'' את מידותיה הרעות, לקחה מספריים וחתכה את חבל הכביסה. כל הבגדים המכובסים והנקיים נפלו לבוץ והתלכלכו.
האשה שכיבסה את הבגדים השקיפה מלמעלה, וראתה את אשר עשתה לה שכנתה הרעה, ובאמת שחפצה להשיב לחבירתה כגמולה, אלא שפשוט ''בכוחות עליונים'' העבירה על מידותיה וניגשה לבגדים המלוכלכים ללא אומר ודברים, וחזרה על הפעולה פעם נוספת. וגם כשבא בעלה מבית המדרש לא סיפרה לו מאומה, וקיבלה את הכל באהבה.
יושב בשמים הצופה ורואה את כל מעשה בני האדם, ראה את אשר נעשה, וראה את גבורת נפשה העילאית, ואין הקב''ה מקפח שכר כל בריה, האשה הנזכרת שהיתה עקרה כחמש עשרה שנה, זכתה לפרי בטן, ולאחר כתשעה חודשים נולד לה בן וכשגדל האיר ומאיר את כל העולם כולו, הלא הוא הרב יוסף שלום אלישיב שליט''א.
בפרשת פקודי נאמר: ''אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן, מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וכו'''. ולכאורה קשה, הרי אין מילה מיותרת בתורה, א''כ מדוע נאמר ''המשכן, משכן'', שהוא לכאורה כפול ומיותר? רש''י כתב שזה: ''רמז למקדש, שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל''. דבר זה אינו מובן, מהו הטעם להזכיר את חורבנות בית המקדש, הראשון והשני, הצפויים בעתיד, דווקא עכשיו, כאשר חונכים את המשכן?
היעלה על הדעת, שכאשר החתן עומד תחת חופתו, יאמר לו השדכן: ''כאשר אשתך תתגנה בעיניך ותתגרשו, אל תשכח אותי, יש לי גם הצעות של גרושות איכותיות וטובות''?!
כך גם כאן, וכי לא מצא הכתוב מקום מתאים ומוצלח יותר להזכיר את חורבן בית המקדש, אלא בשעה זו, ביום חתונתו וביום שמחת ליבו, יום חנוכת משכן העדות?!
אפשר להבין במשל : אדם עשיר מאוד נאלץ לנסוע לרגל עסקיו המסועפים למדינה מסוכנת, בה מסתובבים פושעים אכזריים השודדים עשירים ואח''כ רוצחים אותם. בטרם יצא למסעו, הקפיד שלא ימצאו במזוודותיו דברים יקרי ערך, ולא יהיו עליו תכשיטי זהב ויהלומים. הוא הסיר את שעון הזהב מעל ידו ולבש בגדים בלויים ופשוטים, וכן הקפיד גם שלא לקחת כסף, יותר ממה שהוא צריך לנסיעה.
כך יצא האיש לדרכו, מקווה ומתפלל לשוב בשלום ממסעו המסוכן. כאשר הגיע למחוז חפצו, פתאום הבחין שעונד הוא על אצבעו טבעת זהב משובצת ביהלום ענק ומרהיב. הוא החביא את הטבעת, השתדל לשמור עליה שלא תאבד והתפלל שלא לפגוש בשודדים חסרי המצפון.
הטבעת אכן לא אבדה, וגם בשודדים לא נפגש, אולם נפגש הוא עם מחלת הקדחת, אליה לא היה מחוסן, וכך נפל למשכב כשהוא חולה מסוכן. למזלו הטוב הוא הצליח למשכן את הטבעת, ובכסף הרב שקיבל תמורתה, יכול היה לשכור רופא מומחה שיטפל בו בנאמנות. תוך מספר שבועות החלים, התאושש, וכאשר קם ממיטת חוליו, הרוויח את סכום הכסף הנדרש, סילק את החוב וקיבל לידיו שוב את הטבעת היקרה. רק אז הבין כי ארע לו נס מן השמים, והטבעת שנשכחה הצילה את חייו.
כך גם בעניין חורבן בית המקדש. על הפסוק : ''מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים'', דורשים חז''ל: ''מזמור''?!, לכאורה היה לו לומר ''קינה'' , ומתרצים: ''אמר אסף שירה על שכילה הקב''ה חמתו בעצים ובאבנים שבביתו, ומתוך כך הותיר פליטה בישראל, שאלמלא כך, לא נשתייר משונאי ישראל שריד''. כלומר, הקב''ה החריב את בית המקדש, וע''י כך עם ישראל נשאר חי וקיים.
אם כך, מזמורו של אסף דומה הוא לשמחתו של אותו עשיר, ששמח על הטבעת שהצילה אותו מרדת שחת. אף המקדש שעליו שפך הקב''ה את חמתו, הציל את עם ישראל.
וזה מה שהובטח לנו בפסוק זה, שאף שעתיד המשכן להתמשכן בעוונותיהם של ישראל, מובטח לנו שבאחרית הימים נזכה לפדות את המשכון בשמחה, ויבנה שוב בית המקדש בתפארתו, במהרה בימינו, אמן.
אלא שלכאורה קשה, שהרי אין לקחת מהעני משכון שהוא צריך לו ואינו יכול בלעדיו, א''כ, כיצד הקב''ה לקח מאיתנו את המקדש כמשכון?
כנראה שטוב לנו, ואין אנו מרגישים שאיננו יכולים בלי בית המקדש. איננו מבינים מה הפסדנו.
רבי נחמן מברסלב כתב : ''בזמן שבית המקדש, היה קיים, היינו נקיים מעוונות, כמו שכתוב: ''צדק ילין בה'', ופירש רש''י: ''כי תמיד של שחר היה מכפר על עברות של לילה, ותמיד של בין הערבים היה מכפר על עברות של יום''. כי ישראל עם קדוש, לפי גודל רוחניותם ודקותם, אינם יכולים לשאת עליהם המשא של עוון אפילו יום אחד. על כן אנו צריכים את בית המקדש, שיכפר עלינו בכל יום. ומעת אשר חרב בית מקדשנו, אין אנו יכולים לנקות עצמנו מן העוונות, כי אין מי שיכפר בעדנו''.
אם רק נשכיל להבין שאין אנו יכולים בלי המשכון, אנו צריכים את בית המקדש, ונבקש זאת מאת ה' ית', אז הוא אכן יחזיר לנו אותו, כמו שהמלוה מחזיר לעני את המשכון כאשר הוא צריך לו.
אומר בעל שם משמואל: ''בימי בין המיצרים יש לנו שלוש שבתות: פנחס, מטות-מסעי, דברים, שלושת ההפטרות הנקראות בשלושת השבתות הללו רומזות על תיקון החטאים של בין אדם לחברו, שבגללם נחרב בית המקדש ובגללם הוא אינו נבנה. הפטרה ראשונה: ''דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן-חִלְקִיָּהוּ'', הפטרה שניה: ''שִׁמְעוּ דְבַר-ה' בֵּית יַעֲקב וְכָל-מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל'', הפטרה אחרונה: ''חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ''. כאן רמוזים שלושת התיקונים שיהודי צריך לתקן כתיקון לגאולה ולבנין בית המקדש. הדבר הראשון: ''דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ'' - תיקון חטאי הפה, שמירת הלשון, קדושת הפה. הדבר השני: חטאי האוזן, קדושת השמיעה - ''שִׁמְעוּ דְבַר-ה''', כי חטאי הלשון אינם רק בזה שמדבר ומוציא בפיו, אלא גם במי ששומע. הדבר השלישי: ''חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ'' - תיקון חטאי העיניים, לשמור על העין הטובה, על העין המפרגנת, שיראה כל אחד מעלת חברו, כי הרי הכל מתחיל משנאת חינם ושנאת חינם היא קנאה וקנאה היא צרות עין. בהתחלה מקנאים בעיניים, אח''כ שומעים לשון הרע ואח''כ מדברים לשון הרע.
ויה''ר שהקב''ה יאמר נא די לצרותינו, ישלח משיח צדקנו, יבנה בית מקדשנו ויגאלנו במהרה בימינו אמן.
סוף הספר