דרשה לחג השבועות
בשנת 2448 לבריאת העולם, בשישי בסיון, הקב''ה נתן את התורה הקדושה לעמו ישראל. קודם לכן, הלך אל כל אומה ולשון ושאל אותם אם רוצים הם לקבל את התורה, כדי שאח''כ לא יהיה להם פתחון פה לומר, שאם הקב''ה היה נותן להם את התורה היו מקבלים.
הלך אצל בני עשו אמר להם: ''התקבלו את התורה?'', אמרו לו: ''מה כתוב בה?'', אמר להם: ''לא תרצח!'', ענו כולם ואמרו: ''וכי ברכה שנתברך עשיו אבינו, תרצה לעקור אותה ממנו?! שנאמר: ''על חרבך תחיה'', אין אנו רוצים לקבלה''.
הלך אצל בני לוט (עמון ומואב), אמר להם: ''התקבלו את התורה?'', אמרו לו: ''מה כתוב בה?'', אמר להם: ''לא תנאף!'', אמרו לו: ''מניאוף באנו, אין אנו רוצים לקבלה''.
הלך אצל בני ישמעאל, אמר להם: ''התקבלו את התורה?'', אמרו לו: ''מה כתיב בה?'', אמר להם: ''לא תגנוב!'', אמרו לו: ''וכי ברכה שנתברך בה ישמעאל אבינו אתה רוצה לעקור ממנו?! שנאמר: ''ידו בכל ויד כל בו'', אין אנו רוצים לקבל תורתך''.
הלך הקב''ה לכל אומה ואומה ולא רצו לקבלה. אח''כ בא אצל ישראל, אמר להם: ''התקבלו את התורה?'', אמרו לפניו: ''מה כתוב בה?'', אמר להם: ''שש מאות ושלש עשרה מצות'', מיד אמרו: ''כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע''. מיד ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכים וקשרו לכל אחד ואחד שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וקבלו את התורה בשמחה .
בכך שהקדימו בני ישראל אמירת ''נעשה'' ל''נשמע'', הם היו מוכנים לכל עשייה עוד בטרם ישמעו ויבינו במה בדיוק מדובר. ואע''פ שבמצב כזה יש עפ''י השכל האנושי קושיות רבות, מ''מ מסרו עצמם לגמרי לקיים רצון ה' יתברך, עד אשר נאמר: ''כשאמרו ישראל נעשה ונשמע אמר הקב''ה: ''מי גילה רז זה לבני, הלשון שמלאכי השרת משתמשין בו'', שנאמר: ''עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ'', שעושים קודם ששומעים''.
ונשאלת השאלה, כיצד זה שעם ישראל ענו כולם כאחד ''נעשה ונשמע'', ולא חששו שמא קיבלו על עצמם דבר שאינם יכולים לעמוד בו?
אלא שהם הבינו שהקב''ה הוא אבא שלנו, כמו שנאמר: ''בנים אתם לה' אלקיכם'', וכמו שהאב רוצה תמיד את טובת בנו, כך גם הקב''ה שהוא טוב ומיטיב לכל רוצה לתת לנו את תורתו הקדושה כדי להיטיב לנו. הם הבינו שהקב''ה שהוא אמת ורוצה לתת להם תורת אמת ועליהם לקבל את התורה באמת ובתמים, בתוקף ובעוז, בלא חשבונות וסייגים כי רק כך יוכלו לזכות לקבלת התורה.
אולם לכאורה קשה, שבגמרא נאמר, שבמתן תורה הקב''ה כפה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: ''אם אתם מקבלים את התורה, מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם''. ואם קיבלו את התורה ברצון ובלב שלם, ואפילו הקדימו ''נעשה לנשמע'', מדוע היה צריך הקב''ה לאיים עליהם ולכפות אותם לקבל את התורה?
נראה לתרץ בס''ד עפ''י משל - בעל עסק שקיבל מכתב ממס הכנסה, בו הוא מתבקש לגשת לפקיד מס הכנסה עם כל ספרי החשבונות לבדיקה כוללת ולסדר חוב שהצטבר במשך הזמן. בראותו את המכתב הוא נבהל, הוא ידע כמה פעמים הוא ניסה להעלים מס והכניס ''בטעות'' כסף לכיס ולא לקופה וחשב שמדובר בסכום גדול של כמה מאות אלפי שקלים. הוא כבר בירר מהיכן יוכל ללוות סכומים גדולים וחשב גם כיצד יחזיר... לבסוף התברר שכל החוב הוא סה''כ 500 ₪ בלבד, עכשיו הוא נרגע והיה שמח ומאושר. אם בהתחלה היה מקבל מכתב ממס הכנסה בו היה כתוב שעליו לשלם חוב של 500 ₪, הוא היה פחות שמח.
כשעם ישראל אמרו נעשה ונשמע והיו מוכנים לקבל את התורה, הם לא ממש ידעו במה מדובר, והקב''ה רצה למנוע מצב בו אח''כ כאשר ילמדו את מצוות התורה, יחשבו שקשה לקיימה, וירצו לחזור בהם מקבלתם. לכן איים עליהם והפחיד אותם כדי שיחשבו שהיא קשה, ואח''כ כאשר ילמדו את המצוות יראו שבאמת איננה קשה כפי שחשבו, ואז ישמחו בקבלתה.
דבר נוסף, התורה הקדושה היא קיום העולם, ובלעדיה הקב''ה מחריב את העולם ומחזיר אותו לתוהו ובוהו ח''ו, הקב''ה רצה לרמז בזה לעם ישראל, שלא מספיק שלומדים תורה רק מרצון, אלא צריך האדם להכריח ולכפות את עצמו, לעמול וללמוד את התורה גם כאשר קשה לו כעת, כי היא קיומו של עולם.
בגמרא נאמר: בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה: ''רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו?'' אמר להם: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: ''חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש לִתנה לבשר ודם?! מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים'' (תן אותה לנו בשמים). אמר לו הקב''ה למשה: ''החזר להם תשובה!'' אמר לפניו: ''רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם''. אמר לו: ''אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה'' שנאמר: מאחז פני כסא פרשז עליו עננו ואמר ר' נחום מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמר לפניו: ''רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי, מה כתיב בה? ''אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'', אמר להם: למצרים ירדתם?! לפרעה השתעבדתם?! תורה למה תהא לכם?! עוד מה כתיב בה? ''לא תרצח'', ''לא תנאף'', ''לא תגנוב'', קנאה יש ביניכם?! יצר הרע יש בכם?! מיד הודו לו להקב''ה שנאמר: ''ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ'', ואילו תנה הודך על השמים לא כתוב''.
ונשאלת השאלה, על מה חשבו המלאכים כאשר התנגדו שהתורה תנתן לעם ישראל, וביקשו שתשאר אצלם בשמים?! והרי כל תכלית בריאת העולם הייתה על מנת שעם ישראל יקבלו את התורה ויעסקו בה.
אפשר ליישב עפ''י מה שמובא בגמרא , שהייתה מחלוקת בישיבה של מעלה, מה הדין בנגעים כאשר יש ספק. הקב''ה אמר שזה טהור, וכל בני הישיבה של מעלה אמרו שזה טמא. אמרו: ''נשאל את רבה בר נחמני עם מי הצדק'', משום שהיה בקי בדני נגעים. רבה בר נחמני אמר: ''טהור'' ואח''כ נפטר מן העולם. יצאה בת קול ואמרה: ''אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור, ויצאה נשמתך בטהור''.
ונשאלת השאלה, מדוע היו צריכים לשאול את רבה בר נחמני, מה הדין, והרי הקב''ה בכבודו ובעצמו אומר שזה טהור, ואיך שייך לחלוק עליו?!
אפשר ליישב עפ''י מעשה שנחלקו ר' אליעזר וחכמים לגבי תנור של חוליות, שהיה ר' אליעזר מטהר, וחכמים מטמאים. באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: ''אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח''. ומיד עץ החרוב נעקר ממקומו מאה אמה. אמרו לו: ''אין מביאין ראיה מן החרוב''. חזר ואמר להם: ''אם הלכה כמותי - אמת המים תוכיח''. ומיד חזרו המים לאחוריהם. אמרו לו: ''אין מביאים ראיה מאמת המים''. חזר ואמר להם: ''אם הלכה כמותי - כותלי בית המדרש יוכיחו''. מיד הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, ואמר להם: ''אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם?!'' לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדיין מטים ועומדים. חזר ואמר להם: ''אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו''. יצאה בת קול ואמרה: ''מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום!'' עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: ''לא בשמים היא'', שכבר נתנה תורה מהר סיני, ואין אנו משגיחים בבת קול, כי ''אחרי רבים להטות''. רבי נתן ראה את אליהו הנביא ושאל: מה עשה הקב''ה באותה שעה? - אמר לו: ''חייך ואמר: נצחוני בני, נצחוני בני''.
רבי יהושע אומר: ''לא בשמים היא'', כי כאשר נתנה התורה בהר סיני, כח פסיקת ההלכה ניתן ביד החכמים, פה בכדור הארץ, ומכריעים את ההלכה עפ''י הרוב. הקב''ה רצה להעמיד את החכמים בנסיון אם יתפתו אחר הנסים והנפלאות שיראו ויפסקו עפ''י יחיד ולא עפ''י הכלל של ''אחרי רבים להטות''. כאשר הקב''ה ראה שעמדו בנסיון שמח ואמר: ''נצחוני בני''.
במתן תורה, המלאכים רצו שכח הפסיקה והכרעת ההלכה ישאר בידם בשמים, ולא ינתן לעם ישראל. על זה אמר משה שלא שייך להפריד את פסיקת ההלכה מהתורה הקדושה, ולבסוף הודו לו והסכימו שגם זה ינתן לעם ישראל. ולכן במחלוקת שהיתה בישיבה של מעלה, לא יכלו להכריע, עד ששאלו את רבה בר נחמני, שהלכה כמותו בנגעים.
מסופר שאשה עגונה באה פעם למרן ר' יוסף קארו, כדי שימצא לה היתר ותוכל להנשא. לאחר שהרב שמע את כל הפרטים, הוא עיין היטב ולבסוף החליט שאין ראיה ברורה שהבעל מת, ולכן אין לה היתר להנשא. האשה הלכה לרבנים נוספים שכולם אמרו לה שהיא עגונה ואסורה להנשא. לבסוף הגיעה האשה עם אותם הנתונים לרמ''א (היא לא אמרה לו שכל הרבנים פסקו שהיא עגונה) והוא החליט שהבעל מת והתיר אותה מעגינותה. לאחר מכן נגלה המלאך המגיד לר' יוסף קארו ואמר לו שעד עכשיו הבעל באמת היה חי וקיים, אולם ברגע שהרמ''א אמר שהבעל מת, והתיר לה להנשא, הבעל מת מיד, כי ממה שפוסקים כאן בכדור הארץ, ישנם השלחות לכל תחומי החיים.
יישוב נוסף:
הגמרא מביאה מעשה ברבי פנחס בן יאיר, שרכב על חמורו בדרכו לפדיון שבויים. הוא הגיע לנהר גינאי, שקצף וגעש. הוא ירד מחמורו ואמר: ''גינאי, גינאי, חלוק לי מימך ואעבור בך''. אמר לו (השר הממונה על) הנהר: ''אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה, אני ודאי עושה''. אמר לו: אם אין אתה חולק מימיך, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם''. נעשה נס והנהר חלק מימיו, כמו בקריעת ים סוף. לאחר שר' פנחס עבר בנהר, ראה יהודי עני, סוחב על גבו שק של חיטים עבור מצות לפסח, ומתקרב לנהר שחזר לזרום בשטף קצף. ר' פנחס ביקש שוב מהנהר לחלוק את מימיו, משום שגם יהודי זה עוסק במצוה. הנהר חלק שוב את מימיו והיהודי עבר מבלי שהחיטים יירטבו ויחמיצו. לאחר שהנהר שוב חזר לזרום, ראה שמתקרב לשם סוחר ערבי, ואז ביקש שוב מהנהר שיחלוק מימיו ויהיה קידוש ה', וכך אכן היה. אמר רב יוסף: ''כמה גדול ר' פנחס בן יאיר, יותר ממשה רבינו ושישים ריבוא, שאצלם הים נקרע רק פעם אחת, ואילו אצלו שלוש פעמים!''
ונשאלת השאלה, אם מעשהו של ר' פנחס בן יאיר אכן גדול יותר מקריעת ים סוף שעשה משה רבינו, מדוע לא מציינים זאת?! מעשה ''גדול'' זה אמנם מופיע בגמרא ובכמה ספרי ילדים אך מעטים יודעים עליו, אולם את המעשה ''הקטן'' של קריעת ים סוף חוגגים בשביעי של פסח, מזכירים אותו בהגדה של פסח, בכל יום בתפילת שחרית, בגמרא, בזוהר, בכל המדרשים ובכל המפרשים...
התשובה לזה היא, שיש הבדל עצום בין קודם מתן תורה ובין לאחר מתן תורה. כאשר הקב''ה נתן את התורה הקדושה לעם ישראל, הוא גם נתן לעוסקים בה כוחות מיוחדים לפעול אפילו נגד הטבע, כי הטבע כפוף ומשועבד לרצונם של עמלי התורה.
מעשה קריעת ים סוף היה לפני מתן תורה, אז לא היו לאדם (צדיק ככל שיהיה) כוחות לפעול מעל הטבע, לכן זהו נס גדול ועצום. אבל המעשה של ר' פנחס בן יאיר היה לאחר מתן תורה, וא''כ אין זו חכמה כל כך גדולה לחולל נסים ונפלאות נגד הטבע, לכן מעשה זה לא זכה לפרסום גדול.
המלאכים לא התנגדו שעם ישראל יקבלו את התורה וילמדו אותה, אבל הם התנגדו שבני האדם יקבלו את הכח הטמון בתורה, שיוכלו לשנות את הטבע, את זאת הם ביקשו להשאיר בשמים. משה ענה להם שזה לא יתכן, או שהתורה וכל מה שטמון בה ינתן לעם ישראל, או שתשאר בשמים, ומשום שלא שייך שהתורה תשאר בשמים, כי אין למלאכים שייכות למצוות התורה, חייבים ליתנה לעם ישראל והמלאכים הודו לו.
על כל צדיק שמסר עצמו על עמל התורה, יש סיפורים רבים על נסים ונפלאות שחולל, כמו המעשה הבא:
הדבר היה לפני כמה שנים, ילדה החמודה בת שנתיים וחצי, התלוננה על כאבי בטן, ההורים לא הוטרדו. ''זה יעבור לך'', הם השיבו לה, ופנו לעיסוקיהם. אלא שלתדהמתם, בתוך זמן קצר החלה הבטן להתנפח! התופעה היתה מוזרה, הילדה מתפקדת כרגיל, אבל הבטן שלה נפוחה מאד. ההורים הנבוכים פנו לרופא, והלה הפנה אותם בדאגה לבית החולים הדסה עין כרם.
כאן החלו ההורים המתוחים בסדרת בדיקות והתרוצצויות, ממקום למקום וממחלקה למחלקה, עד אשר נאמרה באזניהם המילה הנוראה ''וילמס'', גידול סרטני מסוכן ואכזרי, התוקף לפעמים בבטן החולה, וגורם לו יסורים קשים עד שממיתו.
עולמם של ההורים ''חרב'' עליהם, הם החלו להתעסק עם ילדתם בטיפולים רפואיים שונים, החלו סדרות כדורים ותרופות, החלו סדרות הקרנות, החלו סדרות טיפולים כימותרפיים, ימים ולילות שהו ההורים במחלקה האונקולוגית בהדסה. כבר התרגלו לא לישון, או לישון על כסא.
מצבה של הילדה ''הלך והתדרדר'', היא כבר בת יותר משלש, אבל רזה ומפחידה מאד. שלד של עצמות, וגוף שרוף מהקרנות. השמחה פנתה ויצאה לה מביתה של משפחה זו, הילדה טופלה על ידי המומחה העולמי פרופסור ש', אך ללא הועיל. כמה דמעות שפכו ההורים בשנה זו, כמה תפילות ותחנונים ביקשו מה', אבל ''שערי שמים'' כאילו נסגרו.
מצבה הלך והתדרדר מאד. כמעט שנה כבר עברה, יום אחרי יום של צער נורא, של יגון ודאגה, עצביהם של ההורים נתרופפו מאד, כבר לא עסקו בשום דבר בחייהם פרט לטיפול בילדתם זו. ימים ולילות שהו בבית החולים, קראו תהילים, ''פרצו בבכי'' פעמים רבות, התחננו אל ה', ביקשו מצדיקים להתפלל עבור הילדה, שיפרו את מעשיהם, נתנו צדקה, וה' הסתיר את פניו כאילו אינו שומע.
המצב הוסיף להתדרדר, הילדה הועברה למחלקת טיפול נמרץ, היא כבר חדלה לאכול בכוחות עצמה מאפיסת כוחות, היא אף חדלה לנשום בכוחות עצמה מאפיסת כוחות. חיברוה למכונת הנשמה ולעוד צינורות שונים ומסובכים. מצבה ''הלך ושקע'', היא נכנסה לחוסר הכרה מוחלט, דופק לבה עלה לקצב מטורף של 240 פעימות בדקה!!! בשלב מסוים, כבר לא הורשו ההורים לשהות בחדרה, הם ישבו בחוץ על ספסל, קוראים תהילים ובוכים.
לאחר כמה שעות, יצא הפרופסור אל ההורים ושאל: ''אתם יודעים שה''מצב רע''? מה הפירוש?! הגיבו ההורים - בודאי שאנו יודעים! ''רע מאד'' - חזר הפרופסור ואמר, ונעץ את עיניו באב. האבא הרגיש שהוא קורס תחתיו, מה כוונתך?! - הוא שאל. הפרופסור השיב לו שלוש מילים, שלש מילים קשות מנשוא: ''היא מוגדרת כמתה''.
הפרופסור הסביר, שכרגע הילדה עוד נושמת בעזרת המכונה, אבל כבר לא ייקח הרבה זמן. האבא מרגיש את ''הבכי חונק אותו'', אבל הוא אינו מאבד זמן, הוא נזכר במה שאמרו חז''ל: ''אפילו חרב ''חדה'' מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים''. הוא הצליח לפנות אל הראשון לציון מרן הגאון רבי עובדיה יוסף שליט''א, באמצעות הטלפון, ושפך את בכיו המר לתוך השפופרת. הרב השיב: ''אני בא עכשיו''. והוא אכן בא. הרופאים לא הרשו לו להכנס. ההורים הפעילו לחץ והאישור ניתן. הרב רחץ ידיו במים וסבון, לבש חלוק לבן ונכנס לבדו, אחרי דקה יצא. איש אינו יודע מה עשה שם. ''ה' יעזור'' כך הפטיר כאשר יצא.
הרופאים נכנסו שוב, ויצאו חזרה לקרוא לאבא ''לרגעים האחרונים'' - כך הוגדר המצב. האבא הביט בבתו האהובה, לבו נקרע לגזרים, עמד וחיכה מתי ישמע את מילת האיוב מפי הרופאים. ואז ראו כולם שהילדה זזה, הרופאים הביטו בה בחוסר אימון, אבל הסבירו לאבא שלפעמים זה קורה, על כל פנים אין זה משנה את מצבה של הילדה, לפעמים הגוף זז מעט לפני הסוף. האבא השבור לא היה יכול להמשיך להסתכל, מבטו נע מן הילדה, ונתקע בצג האלקטרוני המורה את פעימות הלב, הוא לא היה יכול לעצור צעקה שפרצה מפיו: ''הדופק ירד ל-160 פעימות בדקה''! הפרופסור ''קפא'' על עמדו בהשתוממות, ואמר: ''הרב שלך עזר''.
אמנם המצב עדיין חמור מאד והיא בסכנת מוות ממשי, אבל כעת לפחות יש סיכוי. לשאלת האבא השיב הרופא, כי אם תמשיך כך ההשתפרות, הילדה תקום על רגליה בתוך חודש וחצי. האבא העביר את הדברים לראשל''צ הגר''ע יוסף שליט''א, והוא השיב שיבוא מחר שוב. כשבא למחרת, נתקבל ביראת כבוד, הרופאים והאבא נכנסו עמו. הרב אמר פרקי תהילים בקול חנוק מבכי ודמעות, בירך את הילדה ויצא.
הילדה פקחה את עיניה ''וקרעה'' את צינור ההנשמה מעל אפה! מיד קפץ הרופא להשיב את הצינור (כדי שלא יהיה מעבר קיצוני שכזה), אך הפרופסור עצר בעדו: ''בתוך כמה שניות היא לא תמות'' אמר לו, ''נחכה טיפה לראות את התגובה''. עברו כמה שניות, הילדה המשיכה לשכב ולהסתכל עליהם באופן בוהה, נושמת באפה ''בחופשיות'' כדרך שאר בני אדם...
באותה שעה עמדו בחדר, הפרופסור העולמי המהולל, פרופסור נוסף ורופא ילדים. השתררה דומיה, כולם הרגישו שאינם יכולים לדבר. הם בכו מהתרגשות, ואז האחות הראשית נכנסה. לתדהמתה ראתה את שלושת הרופאים המהוללים, הקשוחים מרוב מקרים קשים, בוכים!
''מה קרה?!'' - היא שאלה. איש לא היה מסוגל לענות, הדממה נמשכה עוד כחצי דקה, הילדה הזיזה כבר את העיניים והביטה באופן ישיר, הפרופסור הראשי התעשת ראשון ואמר לאחות: ''אם לא ראית אף פעם תחיית המתים, תסתכלי עכשיו''. באותה המחלקה כבר מתו ''הרבה'' ילדים רח''ל ממחלה זו. הפרופסורים לא זוכרים ''מקרה אחד'' של מצב כמו כאן שהילדה שנותרה בחיים.
הדופק של הילדה המשיך לרדת. עבר שבוע, גם הטיפולים הכימותרפיים נגמרו. ידיו של הפרופסור הראשי רעדו כאשר חתם על תעודת השחרור, גם דמעה אחת הכתימה אותה. היום הילדה חיננית, מלאה ובריאה.
מכאן רואים שאפילו בדורנו, מי שעוסק בתורה מתוך עמל ויגיעה גדולה, יכול הוא אפילו להחיות מתים, ונראה שזו הכוונה במה שאומרים שחכם ששמו מוזכר בגמרא יכול הוא להחיות מתים, שבכח תורתו העולם והטבע משועבד לו ויכול הוא לעשות דברים למעלה מן הטבע.
ונסיים בתפילה מתוך ברכות התורה:
הַעֲרֵב נָא, ה' אֱלֹקֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ, וְצֶאֱצָאֵינוּ, וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ, וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ, וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. אמן.