דרשה לחג הפסח
נס יציאת מצרים הנו מאורע מרכזי בתולדות עם ישראל, שאין להשוותו לכל מאורע אחר, בין לפני יציאת מצרים ובין אחרי, ורק נס אחרית הימים יגדל ממנו. נס יציאת מצרים תופס בתורה מקום מרכזי ועילה וטעם לרוב המצוות, גם כאלו אשר אין להן כל קשר הגיוני ליציאת מצרים (ציצית, תפילין, איסור ריבית, משקולות ועוד). אנו מזכירים את יציאת מצרים גם בתפילה (קריאת שמע), באכילה (ברכת המזון), בכל שבת וחג (בקידוש), ובעוד הזדמנויות רבות. נמצא שכמעט ואין רגע בחייו של יהודי בלי שיזכור את יציאת מצרים.
מצינו גם שנס יציאת מצרים מהווה בתורה בסיס, יסוד ועילה לעצם האמונה, עד כי במעמד הנשגב ביותר בבריאה, בהתגלות ה' ית' במתן תורה בהר סיני, הדיברה הראשונה שהיא האמונה, תלויה ביציאת מצרים: ''אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים''. לא נאמר כאן אני ה' אלקיך אשר בראתיך, או בורא שמים וארץ, שאלו לכאורה סיבות יותר הגיוניות לקבלת עול מלכות שמים, אלא דווקא אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ויש להבין במה נתייחד נס יציאת מצרים, שעליו מושתת האמונה, התורה והייחוד של עם ישראל?
דבר נוסף הדורש ביאור, הוא התגלות ה' למשה בסנה : ''וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָֹה אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל''. מדוע ה' מתגלה למשה דווקא באופן כזה, ומה זה מבטא?
ועוד יש להבין, מה טענה משה: ''הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?''. ומה השיב לו ה': ''וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם''. איך יתכן להניח שעם ישראל לא ידעו ממציאות הבורא, הרי שבט לוי לא נשתעבד ועסק בתורה, ואפילו פרעה ידע ממציאות הבורא, שהרי אמר ליוסף : ''אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ'', וכן: ''וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ?''. אלא שגם זה קשה, משום שכאשר משה אומר לו : ''כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר'', נאמר: ''וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְהוָה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ''. מכאן משמע שאינו מכיר את הבורא.
קודם שנבאר בס''ד, יש להקדים ולומר, שישנן שתי בחינות של הנהגה אצל הבורא ית':
ישנה הנהגה טבעית, ע''י מערכת השמים ושרי מעלה הממונים על הנהגת האומות - בדרך זו הקב''ה התגלה לאבות, וכך היה מבראשית ועד ליציאת מצרים. על דרך הנהגה זו יורה התואר ''אלקים'', שפרושו מנהיג ובעל הכוחות שבטבע, וכן ''אלהים'' בגימטריה 86 כמו ''הטבע''. בתואר זה, המבטא את ההנהגה הטבעית הכירוהו ישראל, וגם פרעה שהיה חכם גדול הכיר את הבורא בתואר המבטא כח זה ככח בין כוחות, ושר בין שרים, וכשם שלכל אומה יש שר בשמים, כך גם לעברים יש שר בעל כח והכל בתוך מסגרת הטבע.
עם ישראל הכירו את הבורא בשם ''אלקים'', ולכן טען משה בסנה: ''וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?'' - אם אבוא בשם אלקים (בחינת טבע) לא יאמינו לי, כי באותה עת היה שרו של מצרים בפסגת המעלה, האומה המצרית היתה אימפריה, שלטה בעולם ומזלם היה בשיא, וא''כ ''וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי'', כי בדרך הטבע לא היה שייך להתגבר על מצרים, לצאת ממנה ולהגאל. זה גם מה שהבין פרעה, ולכן לא רצה לשחרר את עם ישראל.
במעמד הסנה, הקב''ה מתגלה למשה בהנהגה חדשה (בשם הוי''ה) שלא היתה מוכרת בעולם: ''הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל'' - התגלות של הנהגה שמעל לטבע. הנהגה זו החלה עם תחילת השיעבוד: ''וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ'', שיעבוד עם ישראל במצרים היה מעל לטבע, בני ישראל נשתעבדו ועונו עד כדי כליון, ולעומת זאת החזיקו מעמד ועוד רבו ויפרצו. כאן, במעמד הסנה, ה' התגלה למשה הראה לו שכל עצם התהוותם ולידתם של בני ישראל כעם, קורה שלא כדרך הטבע. ועל הנהגה זו אמר פרעה ''לא ידעתי את ה'''.
יציאת מצרים מסמלת גם ארבעה יסודות חשובים ביהדות:
א. כניעה לקב''ה.
ב. חירות אמיתית.
ג. הכרת הטוב לקב''ה.
ד. השגחת ה' בעולם.
א. כניעה לקב''ה - המטרה שלשמה הוציא ה' ית' את עם ישראל מארץ מצרים היתה כדי שהם יקבלו את התורה הקדושה. וגם עצם הגלות והשעבוד במצרים היה כדי שעם ישראל יקבלו את התורה, כמו שנאמר בברית בין הבתרים: ''וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל''. עפ''י חז''ל, ה''רכוש הגדול'' הוא התורה הקדושה שעם ישראל עתידים לקבל אחרי יציאת מצרים, אך כדי שיקבלו את התורה, קודם לכן עליהם להיות עבדים מעונים בארץ לא להם. ובגמרא נאמר, שכאשר משה רבינו עלה למרום לקבל את התורה, והמלאכים רצו להשאיר אותה אצלם, אמר להם משה: ''למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם?'', השיעבוד במצרים הוא תנאי הכרחי לקבלת התורה. ויש להבין, מהו הקשר בין שיעבוד מצרים לבין קבלת התורה?
עם ישראל ירדו למצרים, שם היו עבדים. המצריים שלטו בהם שליטה מוחלטת, מתי שרצו יכלו לקרוא להם, ביום ובלילה, והיהודים לא יכלו להתנגד. הם ביטלו כל רצונם בפני רצון אדוניהם, וכך היה במשך כמה דורות, 210 שנים. לא לחינם בני ישראל היו עבדים - על עם ישראל, העם הנבחר, לקבל את התורה הקדושה ותרי''ג מצוות ובכך גם להיות עבדי ה', עליהם להכנע ולהתבטל כלפי הקב''ה, הם צריכים לבטל רצונם מפני רצונו ולהקדיש כל ימי חייהם לעבודתו. אין זה פשוט כלל להיות עבד ה', לכן עם ישראל היו צריכים ללמוד במצרים את עניין העבדות, ואח''כ היה עליהם לעבור ''הסבה מקצועית'' מעבדי פרעה לעבדי ה' ית'. כדי להוכיח שהם יצאו מגדר של 'עבדי פרעה' ונכנסו לגדר של עבדי ה', ובכך לזכות לנס הגאולה, היה עליהם להראות שהם אכן שומעים לכל מה שאומרים להם משה ואהרון, שליחי ה', גם אם הדבר קשה ונגד ההגיון.
בהגדה של פסח נאמר: ''וְאַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה, וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי''. כלומר, לעם ישראל לא היו מספיק זכויות כדי לצאת ממצרים, ובזכות שתי מצוות שעשו במסירות נפש, דם פסח ודם מילה, זכו לגאולה .
ב. חירות אמיתית - הקב''ה הוציא את בני ישראל ממצרים מבית עבדים, וכל זה על מנת שהם יהיו לו לעבדים, כמו שנאמר : ''כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם''. וא''כ נשאלת השאלה, אם אנו עדיין עבדים, מדוע חג זה נקרא ''חג החירות''?
התשובה היא, שקודם לכן היינו עבדים לטומאה, לתאוות וליצר הרע. יציאת מצרים הייתה כדי שעם ישראל יקבלו את התורה הקדושה, והיא שחררה אותנו מהיות עבדים לתאוות הגופניות שלנו והפכה אותנו לעם מוסרי אציל ומזוכך. וכמו שכתב רבי אברהם אבן עזרא: ''ודע, כי כל בני האדם עבדים הם לתאוות העולם, והמלך האמיתי הוא זה שחופשי מן התאוות''.
משל לשני אנשים, האחד סגור בתוך מבנה ללא חלונות, הוא אינו יכול לצאת ומרגיש חנוק. ואילו השני עומד חופשי במקום פתוח. לכאורה נראה שהראשון מסכן ומוגבל, והשני חופשי ומאושר. אולם למעשה בחוץ יורד מבול, לראשון קוראים נח, הוא נמצא מוגן בתוך תיבה, והשני חשוף לכל פגעי הטבע. התורה אמנם מגבילה אותנו, אך בכך מצילה אותנו ממבול התאוות שיש בחוץ, חז''ל אומרים: ''אין לך בן חורין, אלא מי שעוסק בתורה'', כי התורה היא תבלין ליצר הרע. עפ''י התורה מותר ליהנות מהעולם הזה, אך במידה נכונה, וכל דבר שהתורה אוסרת התירה דבר אחר דומה לו, כמו שנאמר במדרש : ''מה שאסרתי לך התרתי לך כנגדו: אסרתי לך חֵלב בהמה והתרתי לך בחיה, אסרתי לך גיד הנשה בחיה והתרתי לך בעוף, אסרתי לך בלא שחיטה בעופות ובבהמות והתרתי לך בדגים, אסרתי לך אשת אח התרתי לך יבמה. אסרתי אשה ואת אחותה בחייהם, התרתי לך לאחר מיתה. אסרתי לבישת כלאים, התרתי לך כלאים בציצית. אסרתי בשר חזיר, התרתי לך דג ששמו שיבוטא וטעמו כחזיר. אסרתי את החלב, התרתי לך את השומן. אסרתי בשר בחלב התרתי לך את הכחל''.
ביציאת מצרים ובמתן תורה אמנם קבלנו הגבלות רבות, אולם דווקא הגבלות אלו שיחררו אותנו מכל ה''הגבלות'' של התאוות והיצר הרע.
ג. הכרת הטוב לקב''ה - הקב''ה הרבה עמנו חסדים וטובות ביציאת מצרים, ואנו חייבים לו הכרת הטוב, כמו שאנו אומרים בהגדה של פסח: ''עַל אַחַת, כַּמָה וכַּמָה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ: שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִצְרַים, וְעָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, וְעָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, וְהָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם, וְנָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם, וְקָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, וְהֶעֱבִירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, וְשִׁקַע צַרֵנוּ בְּתוֹכוֹ, וְסִפֵּק צָרְכֵּנוּ בּמִדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְהֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן, וְנָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, וְקֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְנָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְהִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה לְכַפֵּר עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ''.
לפי זה מיושבת השאלה ששאלנו בהתחלה, מדוע נאמר: ''אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'', ולא נאמר ''בורא עולם יוצר שמים וארץ''? והתשובה לכך, שאמנם הקב''ה ברא את כל העולם, אך דבר זה אינו מחייב את עם ישראל באופן אישי, יותר משאר הבריות. אולם יציאת מצרים שנעשתה במיוחד עבור עם ישראל, זוהי באמת ''סיבה טובה'' להכרת הטוב לקב''ה. נמצא שיציאת מצרים היא מעין ''שטר חוב'' שיש לקב''ה כלפינו, שאנו משועבדים לו מדין הכרת הטוב.
ד. השגחת ה' בעולם - הרמב''ן כתב שיציאת מצרים הוכיחה לעולם, שהקב''ה ברא את העולם ולא ''עזב אותו'', כפי שהיה פעם מקובל לחשוב, אלא הוא שולט ומשגיח על כל הבריאה כולה, ויש שכר ועונש. ולכן נאמר: ''למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ'', להורות על ההשגחה. ונאמר: ''למען תדע כי לה' הארץ'', להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם יש מאין. ונאמר: ''בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ'', להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים. אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה.
''ובעבור כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, וכו', ונתן לנו מצות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלקים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו.
ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו עונשו, הכל בגזרת עליון''.
לפי זה מובן מדוע יציאת מצרים היא הבסיס ויסוד לאמונה - אז זכינו להכיר את הקב''ה בשם הוי''ה, לראות בחוש את השגחת ה' בעולם, להכנע לו, להכיר לו טובה וגם זכינו להגיע לחירות אמיתית.
יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, שֶׁנִּשְׁמַע וְנִתְבַּשֵּׂר בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, בְּשׂוֹרוֹת יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת. וּמִי שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ וְגָאַל אוֹתָם מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, הוּא יִגְאַל אוֹתָנוּ בְּקָרוֹב וִיקַבֵּץ נִדָּחֵינוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. וְנִזְכֶּה לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה, לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, לִישׁוּעָה וּלְנֶחָמָה, לְפַרְנָסָה וּלְכַלְכָּלָה טוֹבָה, לִשְׁמוּעוֹת טוֹבוֹת וְלִבְשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, לִרְפוּאָה שְׁלֵמָה וְלִגְאֻלָּה קְרוֹבָה, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.