סימן כ"ב - דבר חריף - חולין קיא
א. איתא בגמ' (חולין קיא): אמר חזקיה משום אביי הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח, צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאוכלו בכותח, וה''מ צנון דאגב חורפיה בלע אבל קישות גריר לבי פסקיה ואכיל, קילחי דליפתא שרי דסילקא אסירי ואי פתך בהו דליפתא שפיר דמי. ורש"י כתב דלא שייך הכא היתר של נ"ט בר נ"ט משני טעמים: פעמים שהשמנונית קרוש על הסכין ואינו ניכר וכשחותך בצנון הוי נותן טעם הבא מן הממש ועוד דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים ואגב דוחקא דסכינא פליט סכינא ובלע צנון.
ויש הפרש בין שני הטעמים דלטעם שמנונית הקרוש על פניו אסור אפילו אם הסכין אינו בן יומו ולא הוה נותן טעם לפגם שהרי אין כאן טעם בלוע אלא טעם בעין ולטעם השני דמשום חורפא בלע אין האיסור אא"כ הוא בן יומו וכ"כ השו"ע (צו', א') וז"ל: צנון או סילקא שחתכם בסכין של בשר בן יומו או שאינו מקונח אסור לאכלם בחלב עד שיטול ממקום החתך כדי נטילת מקום.
ולכאורה יש להקשות על שני הטעמים, דאם כהטעם הראשון משום שמנונית, קשה היאך מותר בקלחי דליפתא, והרי נתקנח עליהם שומן שעל פני הסכין?, ואם כהטעם השני דהחריף בולע אגב דוחקא דסכינא, קשה, במה זה שונה מדגים שעלו בקערה (לדעת השו"ע שמפרש שה"ה אף בבישול), שהבישול אינו מפליט אלא טעם, ומיקרי נ"ט בר נ"ט דהיתירא, וכ"ש חורפא דצנון (התוס' כתבו: "ונתבשלו לא גרע מחורפא דצנון") דחשיב נ"ט בר נ"ט דהיתירא, דבסכין בלוע רק טעם, ומה מועיל דוחקא דסכינא?
הרשב"א והר"ן סוברים כהטעם הראשון ברש"י, שהוא משום חשש שמנונית, ותירצו שקלחי דליפתא שמותרים הכוונה לאחר שהודחו, והם דחו הטעם השני שברש"י משום שסוברים שאין כח בחריף יותר מאשר בבישול, ובליעת הסכין הוי נ"ט בר נ"ט, וכן כתב גם הפר"ח (צו', ב') וז"ל: "עיקר הטעם משום דסתם סכין, שמנונית קרוש על פניו, וה"ל טעם ראשון הבא מן הממש, ולפ"ז אם הוא מקונח יפה, שאין כאן שמנונית על פניו, הצנון מותר משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתירא, וזה דעת רוב הפוסקים ועיקר".
אבל בעל התרומה ועוד רבים מן הראשונים סוברים כהלשון השני ברש"י, והחכמת אדם (שער איסור והיתר כלל מט) כתב וז"ל: נותן טעם בר נותן טעם ונותן טעם לפגם לא שייך בדברים החריפים דאגב החריפות עושה מה שבלוע בכלי לשבח וגם עדיף מנותן טעם בר נותן טעם דמחמת החריפות ודוחקא דסכינא מוציא מן הכלי גוף הטעם שבו ועדיף מאילו נתבשל בו דאפילו לדעת המתירין נותן טעם בר נותן טעם על ידי בישול, מכל מקום בדברים חריפים מוציא עיקר הטעם ואפילו בדיעבד אוסר. וכתב ערוך השולחן (צה', טו') דבדבר חריף לא אמרינן נותן טעם בר נותן טעם משום דחריפותו משוי ליה כאלו האיסור בעין. וכתב הפרי תואר (צו', א') דלכאורה חורפיה דצנון משויא ליה לטעמא כאילו בעיניה יותר מהבישול, ודבר זה הוא רחוק ביותר, ואולי כי באמצעות חורפא נרגש ביותר הטעם כאילו הוא בעיניה, הגם שלא מפליט יותר מרתיחת הבישול.
ב. אלא דמה שכתבנו דאם הסכין נקיה משומן אין האיסור אא"כ הוא בן יומו, לכאורה קשה מהגמ' בע"ז (דף לט', א') שם איתא דהקורט של חילתית אסור משום שנחתך בסכין של עכו"ם, מ''ט משום דמפסקי ליה בסכינא אע''ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר אגב חורפיה דחילתיתא מחליא ליה שמנוניתא והוה ליה כנותן טעם לשבח ואסור. ולפ"ז אין כלל דין אב"י בדבר חריף כי יש בכוחו להפוך טעם פגום לשבח. אלא דהוא מחלוקת בראשונים אם אמרינן בכל דבר חריף דמחליא לשבח או רק בחלתית משום שהוא חריף ביותר (והוא מנקב מעיה של בהמה האוכלתו), וכן הוא בטור וז"ל: וכתב בס' התרומות דאפי' אין הסכין בן יומו אסור וכן הדין בשומין ובצלים וכרשים שחתכום בסכין של בשר שאין לאוכלן בחלב שגם הן חריפין כמו צנון וכו', וה"ר מאיר מרוטנבורג התיר בין בצנון בין בשומין ובצלים אא"כ היה הסכין בן יומו ולא רצה להורות הלכה למעשה. עכ"ל.
ויש לחקור האם הדבר החריף הוא רק משביח את הטעם הפגום ועושה אותו כאילו הוא איסור בן יומו בלוע, או שהוא עושה אותו אף כאיסור בעין ולא כאיסור בלוע, ונחשב כאילו יש בדבר החריף מגוף האיסור?
החגורת שמואל (על הלבוש יו"ד צה') כתב דחורפיה דתבלין משוי ליה כאילו האיסור בעין ומשוי ליה ב"י. אך בשו"ת משנה הלכות (חלק י סימן צט, בביאור דברי היתרו של הגרי"ל דיסקין בבצלים שהם ספק חריפים) כתב שדבר חריף שאינו ב"י משוי' ליה לשבח ומפליט הטעם מן הסכין, אבל הגם שמפליט מ"מ אינו מפליט יותר ממים רותחין שג"כ מפליטין מב' כלים כשמדיחין שניהם יחד במים שהיד סולדת בהם וכיון דבהדחת שני כלים לדעת המחבר (סי' צ"ה) אפילו שניהם בני יומן שהודחו במים שהיד סולדת בהן מותרין אם ברור לו שלא הי' שם שומן דבוק בהם והכ"נ לא עדיף מה שיצא ע"י חריפות הבצל ממה שיוצא ע"י מים רותחים דהחריפות אין לו כח לעשות איסור חדש אלא החריפות מחליא ליה להאיסור שאינו ב"י והוא פגום לשבח כאלו שהוא בן יומו אבל אינו עושה יותר מזה, וא"כ היכי דאפילו הי' האיסור בן יומו נמי מותר א"כ דבר חריף נמי מותר דהחריפות לא פעל אלא שעשה בן יומו במה שנתן טעם לשבח, וכיון דאלו הדיח שני כלים יחד אפילו שניהם ב"י מותרים, א"כ בחריף זה נמי כיון דאין החריפות עושה יותר מלהשוותו כב"י ולא עדיפי הבצלים מאלו הי' מדיח הסכין עצמו יחד עם הכלי בשר והי' מותר לא עדיפי מזה בצלים שג"כ מותר (7). ולענ"ד זהו שורש מחלוקתם של הראשונים הנ"ל.
(הערה 7: ולכאורה קשה, דאם כדבריו למאי נ"מ בהאי דינא דחריף משויא טעם איסור דאינו ב"י לשבח?, ולענ"ד צ"ל שדין זה הוא דווקא בשאר איסורים אך לא לענין בשר או חלב, שהם היתר ושייך בהם דין דנ"ט בר נ"ט.)
ועוד יש לחקור לדעת האומרים שחריף מחליא לשבח אף באינו ב"י, אם דין זה הוא מה"ת או מדרבנן? ונ"מ לדבר שהוא ספק חריף, או לחתוך דבר חריף בסכין שספק אם בלעה איסור.
הפתחי תשובה (סימן צה) הביא בזה מחלוקת: דהכנסת הגדולה כתב דהוא מדרבנן, והפנים מאירות הביא כתב דהוא מה"ת, ובשו"ת שיבת ציון (סימן לב) כתב וז"ל: "דאיך שייך לומר בזה דין דאורייתא או דרבנן וחיך אוכל יטעם וחז"ל עמדו בזה על הנסיון וידעו דבדבר חריף משוי ליה לשבח, וכן מוכח ממה שהקשה הרשב"א ז"ל ושאר ראשונים על מה דאמרינן גיעולי נכרים חידוש הוא דאסרה התורה נ"ט לפגם והוצרך הגעלה אף בכלים שאינן ב"י דלמא הוצרך הגעלה בשביל דבר חריף שיבשלו בו ואז הוא טעמא לשבח".
ולענ"ד דבר זה תלוי במחלוקת הרשב"א, הר"ן והרא"ה בדין איסור הבלוע (8) - הרשב"א (בית ד' דף יט) סובר דהבליעה בעצמותו אף דאינה ב"י מ"מ לא הותרה כיון דמ"מ עדיין ראויה לגר, אלא כיון דטעמו פגום אינו אוסר התבשיל דלא אמרינן טעם כעיקר ודינו דבטל ברוב ובפליטה אמרינן דמסתמא איכא רוב, וא"כ ממילא בבשלו כלי ספק טריפה ונעשה אב"י אסור דהא כשאנו דנין על הבליעה בעצמותה הוי ספק דאורייתא והוי כודאי איסור דאסור לבשל כשהכלי אב"י. אבל לדעת הר"ן (9) (בפ' בתרא דע"ז ובפ"ב דפסחים) דהפגם הוא היתר בעצמותו מה"ת, דהתורה לא אסרה נבילה הגם שראויה לגר אלא משום דאחשבה לאכלה. והרא"ה בבה"ב סבירא ליה דאיסור הבלוע שאינו ב"י מקרי אינו ראוי לגר, דמסתמא נתייבשה עד כדי שאין בפליטתה כדי נותן טעם, וא"כ כל איסורו הוא רק מדרבנן וספיקו לקולא (10) .
(הערה 8 : כמו שהביאם בשו"ת רעק"א מה"ק ס' מט'.)
(הערה 9: בר"ן על הרי"ף בע"ז דף מ., נכתב כך: "הבלוע בקדרה שאינה בת יומא ראוי לגר הוא ומעצמו אסור אלא שמפני שאינו משביח תערובתו אלא פוגם הוא שאינו אוסר תערובתו, וכיון שעדיין שם נותר עליו צותה תורה לבערו", ומכאן מוכח שיש עליו שם איסור מה"ת, וצ"ע.)
(הערה 10: הרא"ה שם כתב להדיא שמותר לכתחילה לבשל חלב בכלי בשרי שאינו ב"י, ואין בזה אפילו איסור מדבריהם.)
וסיעתא לזה איכא משו"ת דברי יציב (יו"ד ס' כג') שכתב דלהתוס' והרא"ש והר"ן נראה דס"ל דדבר חריף חומרא בעלמא הוא ולא ד"ת עיין שם, אמנם מתשובות הרשב"א ח"א סי' תצ"ז ממ"ש מגיעולי מדין דדלמא השתמשו בחריף עיין שם, מבואר להדיא דהוא מן התורה. ועוד רבים מהאחרונים הביאו ראיה משו"ת הרשב"א הנ"ל דס"ל דהוא מה"ת, ונראה שדייקו כן ממה שכתב שם הרשב"א וז"ל: "והטעם שכתבת בשם הרב בעל התוספות בכלי מדין משום דחיישינן שמא עשה בו גוי דבר חריף אינו נראה בעיני כלל. שאם כן חששא זו מדאורייתא היא מדהצריך הכתוב הכשר בכלי מדין, וכו'... והלא בכלן יש לנו לחוש ולאסור אפילו דיעבד דספקא דאורייתא היא".
ג. אלא דהמעיין שם בגוף התשובה יראה דלא יתכן לומר כן, דכתב בזה"ל: "ובדברים החריפין שכתב הרב ז"ל שאין בהם משום פגם. נראה שהביאו לומר כן מה שאמרו באסורו של חלתית משום דמחתכי לי' בסכינא דארמאי. ואף על גב דאמר מר נותן טעם לפגם מותר אגב חורפא דחלתיתא מחליא ליה. דאלמא כל דבר חריף מתקן טעם הפגם ומחזירו לשבח. ונראה לי שאין הנדון דומה לראיה וכו'... ועוד אפשר לומר דדוקא חריפותו של חלתית שממתק הבלע הפגום אבל שאר הדברים החריפים לא שמענו. דהיאך אפשר דלא מישתמיט בשום דוכתא שיאמרו כן? ועוד דאם כן כלי מדין אפילו כלים שאינן בני יומן צריכין הכשר כדי להשתמש בהם אפילו בדברים החריפים? דאינו מן הדעת שתתיר להם התורה כלי שאינו בן יומו לדברים יחידים ושיאסור אותו לדברים החריפים. על כל פנים היו צריכים הכשר לכל שאי אפשר שלא יחתכו או יכתשו דברים החריפים שזה דבר מצוי הוא ותמיד עושין כן. ולחתיכת חלתיתא לבדה לא חיישינן שאינו מצוי. וזה נראה לי יותר. ואם היינו מפרשים ההיא דחלתיתא משום שמנונית שעל גבי הסכין ולא משום בלע שבתוך הסכין אתי טפי שפיר. דאף שמנונית מועט שעל גבי הסכין כיון שהוא מרודד ואינו אלא טיחה בעלמא ושליט בה אוירא אף היא פגומה בשאינה בת יומא. וההיא דצנון שחתכו בסכין מסתברא דמהאי טעמא הוא. ולא מחמת הבלע שפולט על ידי חריפותו של צנון דאם כן הוה לה נותן טעם בר נותן טעם. ואף על פי שרש"י ז"ל פירש כן בלשון אחר הלשון השני שפירש משום שמנונית שעל גבי הסכין נראה לי עיקר". הרי לן להדיא שמפרש דכל הדין דחורפא מחליא לשבח, הוא רק בחילתית, וגם זה הוא לא באיסור הבלוע אלא בשמנונית שע"ג הסכין.
ובמיוחד לפי מה שכתבנו לעיל (11) דלהרשב"א אפ' בסכין בן יומו ליכא להאי חששא, משום דסובר דבאיסור הבלוע איכא לדין נ"ט בר נ"ט ואפילו בדבר חריף, וכ"ש הוא אם הסכין אינו ב"י, דלא נאסר אפילו מדרבנן.
(הערה 11: וכן הוא בתשובה הנ"ל)
ומה שכתב הרשב"א שהוא חששא מדאורייתא, לענ"ד נראה שכתב זה לדעת השואל, על דרך את"ל, כדי לסתור סברתו, וכן ראיתי להדיא בתשובות המיוחסות (סימן קנא) שם נכתב בזה הלשון: "והטעם שכתבת בשם בעל התוספות ז"ל, בכלי מדין, משום דחיישינן: שמא עשה בו כותי דבר חריף; אין נראה בעיני כלל. שאם חששא זו מדאורייתא היא, מדהצריך הכתוב: הכשר בכלי מדין; ואם איתא, היאך אנו מתירים בדיעבד, במי שנשתמש בסתם כליהם? והלא בכולם יש לחוש, ולאסור אפילו דיעבד: דספיקא דאורייתא היא..."
ואח"כ ראיתי בשו"ת לב דוד (סימן לח) שכתב וז"ל: ותמיה גדולה בעיני ובודאי תלמיד טועה העתיק להפליתי כן בשם הרשב"א, כי אדרבה הרשב"א בתשו' סי' תצ"ז הקשה קושי' זו וכתב שאי אפשר שלא יחתכו או יכתשו דברים החריפים שזה דבר מצוי ותמיד עושין כן ע"כ, וכתב הרשב"א להכריח מזה דלא מקרי דבר חריף אלא חלתית דוקא ולחתיכת חלתית לבדו לא חישיינן שאינו מצוי כלל עי"ש. וגם בערך השולחן דייק מתשובה זו של הרשב"א, שדבר חריף משביח רק את מה שהוא בעין ולא את מה שבלוע בתוך הכלי. ולפי כל זה, לא רק דלהרשב"א מה"ת ליכא להאי דינא דחורפיה משויא לשבח באיסור הבלוע שאינו ב"י, אלא אף מדרבנן לא גזרו והוא מותר, וכמו שהביא הטור בשם ר"מ.
ד. בהאי דינא דדבר חריף מחליא לאיסור ונותן טעם לשבח אפילו באיסור שאינו ב"י, איכא סתירה בדעת השו"ע, דבסימן צו' (סעיף א') כתב: "צנון או סילקא שחתכם בסכין של בשר בן יומו, או שאינו מקונח, אסור לאכלם בחלב וכו', ויש אומרים דהוא הדין לאינו בן יומו והוא מקונח". ולפי הכלל שהלכה כסתם, הרי לן דפסק לקולא, דליכא לדין חריף באינו ב"י. וכן הוא גם בסעיף ג', שם כתב: "תבלין שנדוכו במדוכה של בשר בן יומו, אסור לאכלם בחלב".
אבל בסימן קג' (סעיף ו') כתב: "יש מי שאומר שאם שמו פלפלין בקדרה של איסור שאינה בת יומא, הכל אסור, דחורפיה משויא ליה לשבח". ובסימן קיד' (סעיף ח') כתב: "וכן זיתים שלהם הכבושים, מותרים, אפילו רכים הרבה עד שגרעינתן נשמטת, ולא חיישינן שמא זילף עליהם יין, ובלבד שלא יהיו חתוכות בסכין שלהם. (הגה: דמאחר שהם חריפים, בלעו מן הסכין). הרין לן דפסק לחומרא, דחורפיה משויא לשבח אף באב"י.
הפר"ת (ס' קיד) והמשנה למלך כתבו דהשו"ע חזר בו והעיקר כמו שכתב באחרונה. אך לענ"ד נראה דאפשר ליישב דבריו עפ"י מ"ש היש"ש (חולין פ"ח, סא') בשם ר' יונה, דאף לכתחילה מותר לחתוך צנון בסכין בשרית שאינה ב"י כדי לאוכלו בחלב, אך כל זה הוא דווקא בסכין של בשר, אבל לעניין סכין של גוים אף בדיעבד אסור. כלומר, יש לחלק בין אם בלוע בכלי איסור, לבין אם הכלי בלוע מבשר ורוצים לבשל בו חריף ואח"כ לאוכלו עם חלב, דבאיסור גמור שם איסור עליו, והחריף מקבל טעם מהכלי ולא שייך בזה נ"ט בר נ"ט ולכן נאסר, משא"כ בסיר בשרי שהוא היתר והחריף המתבשל בו אינו אסור ושייך בזה דין של נ"ט בר נ"ט.
וכן הוא ברבים מן האחרונים שכתבו לחלק בדעת מר"ן בין אם הבליעה של חריף היא משאר איסורים, דאז ליכא לדין נ"ט בר נ"ט ויש לאסור אפ' בדיעבד, לבין אם בושל בסיר בשרי ורוצה לאוכלו יחד עם מאכלי חלב, דאז איכא תרתי לטיבותא, גם נ"ט בר נ"ט וגם אינו ב"י, ואז שפיר אפשר להקל.
ומ"מ לענ"ד נראה דטוב לחוש לדעת האוסרים ולא לעשות כן לכתחילה, אך אם כבר בישלו חריף בקדירה בשרית שאינה בת יומה אפשר להתירו באכילה עם מאכלי חלב וכן איפכא, ובפרט שאפשר לטעום אם קיבל טעם מהכלי, ואם אכן לא קיבל טעם נ"ל דאפשר לכתחילה לאוכלו עם בשר או עם חלב.
סימן כ"ג - כל הנשים דיין שעתן - נדה ג. נב:
א. משנה (ב.): "שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן הלל אומר מפקידה לפקידה ואפילו לימים הרבה וחכ''א לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת". ופרש"י: "דיין שעתן - אם ראתה דם, די לנו אם תטמא תרומה וטהרות שתגע בהן משעת ראייה ואילך, ולא אמרי' כי היכי דהשתא אישתכח דם בבית החיצון אי הות בדקה נמי מקמי הכי הוה אישתכח וכותלי בית הרחם העמידוהו". וכתב המהר"ם דמלשון רש"י משמע דהשתא נמי לא ראתה מעצמה, אלא ע"י בדיקה מצאה דם בבית החיצון. וכן הוא להדיא בריטב"א שכתב דנחלקו אם חוששין שמא יצא דם לפרוזדור קודם בדיקתה אם לאו. וכן גם משמע מהרשב"א (ג.) ומעוד מן קמאי. וכתב הרש"ש דכן מוכח מלשון המשנה "מפקידה לפקידה".
ולכאורה נראה דרש"י וסיעתו היו מוכרחים להעמיד את מחלוקת התנאים דווקא בבדיקה, עפ"י מה שכתבו האחרונים (נאות יעקב סכ"ו, ועוד) דאם ראתה בהרגשה, שהרגישה עתה שנפתח מקורה, כו"ע מודו דדייה שעתה, דכיון שהרגישה עתה בפתיחת המקור, מהיכי תיתי לומר דראתה אף קודם לכן?! כלומר, אם ראתה בהרגשה, גם הלל מודה דד"ש, וא"כ צריך לומר דמחלוקתם בראתה בלא הרגשה, כגון שמצאה דם בבגד הצמוד לגופה, ואין לה במה לתלות. דבזה לשמאי ד"ש ולהלל וחכמים טמאה למפרע.
אולם לענ"ד אין לומר כן בדעת רש"י ז"ל, דבגמ' לקמן (ג.) נאמר: "ואב''א היינו טעמא דשמאי הואיל ואשה מרגשת בעצמה", ופרש"י: "יודעת בעצמה כשיוצא דם ממנה, והא מדלא ארגשה מאתמול, ודאי השתא בבדיקת עד נפק". וכוונתו להקשות ממ"נ: אם ראתה כעת בהרגשה, בזה לא נחלקו, ואם ראתה בלא הרגשה, אמאי ד"ש? הרי יש לחשוש שדם זה יצא ממנה מאתמול ולא הרגישה ביציאתו, וא"כ יש לטמאה למפרע. ותירץ דמדובר באופן שראתה כעת בבדיקת עד, ובאמת הרגישה, אלא שהתחלפה לה ההרגשה בהרגשת העד, ולכן אין לחשוש שראתה למפרע.
נמצא דבראתה בהרגשה לכו"ע דייה שעתה, ובראתה בלא הרגשה לכו"ע (גם לשמאי) טמאה למפרע, ונחלקו במשנה באופן שראתה דם על עד הבדיקה, דלשמאי חשיב הרגשה ואין מקום לחשוש ולהלל וחכמים עדיין חוששים לטמאה למפרע משום שלא הייתה בזה הרגשה ברורה של יציאת הדם. ולכן רש"י כתב דמחלוקתם בבדיקה בעד.
אולם החזו"א (רצו, א) כתב דיותר נראה לומר דהלל מטמא אף בהרגישה, והא דמטמאין למפרע, משום דאפשר דבאמת כבר ראתה קודם לכן בהרגשה, אלא שהתחלף לה בהרגשת מי רגליים. ולפי"ז מחלוקתם אף בדהרגישה, ולא רק בבדקה בעד, וכן גם נראה מהמשך הגמ' שם, דגם הלל מודה לשמאי בחולין, וגזר טומאה למפרע רק בעוסקת בטהרות משום סייג בטהרות. ועוד דרש"י בשבת (טו. ד"ה דיין) במחלוקת שמאי והלל כתב: "דיין שעתן לטמא טהרות משעת ראיה ואילך", ואם סובר שמחלוקתם היא רק באופן דבדקה היה לו לפרש. ונראה לומר דמה שכתב רש"י בשמעתין, אין כוונתו שמחלוקתם היא רק באופן שראתה בבדיקה, אלא דנחלקו גם באופן שהרגישה וגם בבדיקה. מ"מ אם ראתה בלי הרגשה ושלא בבדיקה, בזה גם שמאי מודה שטמאה למפרע.
אולם נראה מהמאירי (ב.) שהוא חולק על רש"י וסובר דבכל אופן אמרינן לשמאי ד"ש, וז"ל: "והוא שאמר כל הנשים דיין שעתן, ר"ל לדונן כטמאות משעת ראייה ואילך לטמא תרומות וטהרות במגעם. ואין חוששין הואיל ועכשיו ראתה, מאתמול יצא לו הדם מן המקור וכו'... ולא סוף דבר דוקא בראתה על ידי הרגשה, שיש לומר מאחר שלא הרגישה למפרע ועכשו הרגישה השתא הוא דחזאי, אלא אפילו ראתה בלא הרגשה הדין כן".
ונראה לומר דמחלוקתם תלויה בהבנת המשך הגמ' שם (ג.), במה שהגמ' הקשתה על שמאי: "והא איכא כתמים, לימא תנן כתמים דלא כשמאי? אמר אביי: מודה שמאי בכתמים. מ"ט? בציפור לא נתעסקה, בשוק של טבחים לא עברה, האי דם מהיכא אתי?". רש"י פירש דקושיית הגמ' "והא איכא כתמים", דקשה על שמאי, דכיון דאמר אשה מרגשת, אמאי טמאה?, ובד"ה "והא" כתב: "הרואה כתם, קיי"ל לקמן מטמאה למפרע". ומשמע מדבריו דהקושיא על שמאי שתטמא למפרע ולא משעה שראתה, ולאחר שאביי אמר "מודה שמאי בכתמים", אכן אם ראתה בלא הרגשה, גם שמאי מודה שתטמא למפרע. ולכן רש"י היה מוכרח להעמיד במשנה דד"ש לשמאי אינו בראתה סתם, דהיינו כתם, דבזה טמאה למפרע, אלא דד"ש נאמר דווקא בראתה בהרגשה או בבדיקה (שאפשר לומר בזה דבאמת הרגישה וטעתה וחשבה שמרגישה העד).
אולם המאירי ז"ל פירש אחרת את הגמ' שם וז"ל: "רוב נשים כתמן מטמא למפרע וכו'... וארבע נשים שאמרו שדיין שעתן (לר"א) כתמן כראייתן לטמא מכאן ולהבא". ולפי"ז לשמאי (שלא מחלק בין אותן ארבע נשים לבין שאר הנשים) לא יטמאו בכתמים למפרע. וקושיית הגמ' לפי המאירי - דאם איתא דאשה מרגשת, א"כ זו שלא הרגישה, למה כתמה טמא (אפי' מכאן ולהבא היה צריך להיות טהור משום דלא הרגישה)? וגם למסקנא, מה שאביי אמר ששמאי מודה בכתמים, זה דווקא מכאן ולהבא, וכמו שמצינו לדעת ר"ש בן אלעזר (נג:), ולפי"ז לא צריך להעמיד את מחלוקת התנאים בשמעתין דווקא בבדקה, דהא גם בראתה כתם בלא הרגשה, אמרינן לשמאי ד"ש.
אלא דעדיין יש לשאול, למה אם ראתה בלא הרגשה, לא חוששין שמא הדם נעקר מאתמול ולא הרגישה ואז תטמא למפרע? ואפשר לומר דהמאירי סובר כהתוס' (ד"ה מרגשת) שכתבו: "וי"ל דלא פלוג רבנן, הואיל ורוב פעמים מרגשת וכו'... אלא לא פלוג רבנן". כלומר, מכיוון דהאי דינא הוא מדרבנן, ורוב פעמים האשה מרגשת, לא פלוג, ולא גזרו באופן שאינה מרגישה. ולכאורה קשה, היכן מצינו שאומרים "לא פלוג רבנן" לקולא? הרי בכל מקום שאומרים זאת הכוונה לחומרא, שגוזרים גם במקום שלא שייך בו הטעם, משום לא פלוג. וצ"ע (ועיין ב'שדי חמד' בשם 'יד מלאכי' ומל"מ דבעיגונא לא אמרינן "לא פלוג", דחכמים לא באו להחמיר אלא להקל, וסיים ולפי"ז בכל דבר שאמרו לילך לקולא כמו באבילות דנקטינן הלכה כדברי המיקל לא אמרינן בזה לא פלוג לחומרא עיין שם. וראיתי בחת"ס (עמ"ס נדה ג.) שכתב: "דמ"מ הקשה הלל דמפני סייג ה"ל לומר לא פלוג לחומרא והשיב לו שמאי משום בטול פ"ו אמרינן לא פלוג לקולא", ואולי לשמאי ביטול פ"ו הוא כמו עיגונא, וצ"ע).
ב. התוס' שם הביאו את פירוש רש"י "כסבורה הרגשת עד הוא", והקשו - "מאתמול נמי נימא האי דלא הרגישה אם שימשה כסבורה הרגשת שמש הוא, ואמאי מטהרין למפרע? אלא שמאי אית ליה דלעולם אשה מרגשת ואינה חוששת בהרגשת עד ושמש, כמו שאינה חוששת בהרגשת מי רגלים".
ויש לבאר במה נחלקו רש"י ותוס', וגם יש לבאר גם היאך יתבארו דברי התוס' (שאשה אינה חוששת להחלפת הרגשה) עם הסוגיה בדף נז:, שם לכאורה נראה ההיפך מדבריהם, וז"ל הגמ': "אמר שמואל: בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם עליה טהורה שנאמר: "בבשרה" - עד שתרגיש בבשרה וכו'... ת''ש עד שהיה נתון תחת הכר ונמצא עליו דם, אם עגול טהור ואם משוך טמא. היכי דמי? אי דארגישה, עגול אמאי טהור? אלא לאו דלא ארגישה וקתני משוך טמא, לא לעולם דארגישה ואימור הרגשת עד הואי, משוך ודאי מגופה אתא עגול טהור". וכן העמידה הגמ' שם גבי מ"ר ותשמיש, ומשמע דהרגשות אלו דעד הבדיקה, מ"ר והרגשת שמש, דומות מאוד להרגשת הנדה, ויש מקום לטעות ולהחליף הרגשה, ודלא כהתוס' הנ"ל.
ולפני שבס"ד נבוא לבאר, יש להקדים ולחקור מה שנשאל המהר"מ מלובלין (סימן ב') מבעל השל"ה במה שפסקו הפוסקים שאין אשה נטמאת ונאסרת לבעלה מן התורה, אלא עד שתרגיש שיצא דם מבשרה - האם זהו גזה"כ, ואפי' אם יודעת בברור שזה הדם יצא מגופה וא"א לתלות בדבר אחר, בכ"ז טהורה מן התורה. או שזהו רק היכא דאפשר לתלות הדם דמעלמא אתי, אבל באופן שא"א לתלות, אלא בוודאי מגופה יצא הדם, טמאה מן התורה, ומה שצריך שתרגיש הוא רק כדי לברר שיצא מגופה? והשיב המהר"ם שמן התורה הכל תלוי בהרגשה, וכל שלא הרגישה, אע"פ שהדבר ברור שהדם יצא מגופה, טהורה היא מגזה"כ דכתיב "בבשרה" - עד שתרגיש בבשרה. והוכיח כן מהרמב"ם (אסו"ב ט, א) שכתב: "אין האשה מטמאה מן התורה בנדה או בזיבה אלא עד שתרגיש ותראה דם שיצא מבשרה". וכן הוא להדיא בחידושי הרמב"ן (נב:) שכתב: "הכתמים מדרבנן הם, ואפי' בידוע דמגופה חזאי, דבר תורה טהורה היא ואינם מביאים לא לידי זיבה ולא לידי נדה". וכן גם דעת המאירי ועוד רבים מן קמאי.
אולם נראה דרש"י ז"ל סובר כצד ב' בחקירה הנ"ל, דגם בלא הרגשה, אם ברור שהדם יצא מגופה, טמאה היא מן התורה, דבגמ' (נז:) פריך אדשמואל מדתנן: "הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמאה, ואע"ג דלא הרגישה (וא"כ קשה על שמואל דמטהר בראתה בלא הרגשה), אמר ר' ירמיה מדפתי: מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן (פרש"י: "דלמא ארגשה ולאו אדעתה). רב אשי אמר: שמואל הוא דאמר כר' נחמיה, דתנן: ר' נחמיא אומר כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים. ור' ירמיה מאי איריא קרקע, אפי' גלימא נמי? לא מבעיא קאמר, לא מבעיא גלימא דלא מבדקה שפיר, אלא אפי' קרקע דמבדקה שפיר, דאיכא למימר מגופה אתיא טהורה. ופרש"י דלרב אשי שמואל לא איירי בהרגשה כלל.
וכן הוא להדיא ב'סדרי טהרה' (קצ, צג) שכתב: "לפרש"י דמן התורה בעינן הרגשה, שהוא מברר שהדם מגופה אתיא, אבל בלא הרגשה י"ל דלאו מגופה אתיא, ותלינן דמעלמא אתיא, ואפי' בבדקה קרקע עולם י"ל דלא בדקה שפיר, אלא דחכמים גזרו על כתם ובנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה לא גזרו". יעויין בדבריו שהוכיח כן מרש"י ומעוד קמאי. וכמו שכתב הסד"ט בדעת רש"י, כו מצינו גם בתוס' רי"ד (נז:), וז"ל: "דווקא אם הרגישה וידעה שיצא דם מבשרה אז היא נטמאת, אבל אם לא הרגישה שיצא מבשרה, כגון זה שנמצא הדם בקרקע טהורה היא, דאימר לא בדקה יפה, ובקרקע הוי האי דם מעיקרא", ומשמע מדבריו שאם היא יודעת בוודאות שדם זה יוצא מגופה (כגון שרואה ביציאתו) טמאה היא מהתורה אפי' בלי הרגשה.
אולם התוס' (שם ד"ה מודה שמואל) כתבו דרב אשי נמי מודה לשמואל היכא דלא הרגישה, דטהורה מן התורה וטמאה מדרבנן, אלא אתי לפרושי דכי נמצא אקרקע, דטהורה אפי' מדרבנן (ולאפוקי מר' ירמיה דגם באופן כזה טמאה מדרבנן), ומשמע מדבריהם שאפי' כאשר הדם יצא בבירור מגופה, אם היה זה בלא הרגשה טהורה היא מן התורה. ונמצא דהתוס' והמאירי וסיעתם סוברים כצד א' שבלא הרגשה אינה טמאה מן התורה גם אם ברור שיצא מגופה, ואילו רש"י והתוס' רי"ד סוברים כצד ב' שבאופן כזה היא טמאה מן התורה.
ויעוין במחצית השקל (ריש קפ"ג) שהביא את שני הצדדים (לא בשם רש"י ותוס'), וכתב דזה תלוי בשני אופנים שיש לפרש בגמ' שם "לעולם דארגישה ואימא הרגשת עד היא, משוך ודאי מגופה אתי, עגול טהור" - דלפירוש ראשון, דהא דאמרינן "דלעולם דארגישה" כלומר שהיא אומרת כן דהרגישה, ומש"ה משוך, דודאי דם בדיקה הוא וגם הרגישה - טמאה. אבל עגול טהור, אע"ג דאומרת שהרגישה דאמרינן טעות הוא בידה, דאימור הרגשת עד הוא והיא סברה דהרגשת דם הוא, דהא ודאי אין זה דם בדיקה, דדרך קינוח להיות משוך. ולפי"ז כשאמרה דידעה שלא הרגישה אפי' משוך טהור (וזה ממש כצד א' בחקירה, וכמו שהתוס' כתבו בדף ג.). ופירוש שני, דהא דאמרינן "לעולם דארגישה", לא שהיא אומרת כן, אלא דהיא אומרת דלא הרגישה, ואפ"ה משוך טמא, דאמרינן טעות הוא בידה, היא סברה דהרגשתה היא הרגשת העד, ומש"ה אמרה דלא הרגישה, ובאמת הוא הרגשת הדם, וכיוון דמשוך ודאי דם בדיקה הוא וטמאה, אבל עגול טהור, דאין זה דם בדיקה דדרך קינוח להיות משוך (והוא כפירוש רש"י דאפי' אומרת דלא הרגישה, היכא דמוכח דדם זה יצא מגופה - טמאה), ופירוש זה תואם כפתור ופרח למה שכתב רש"י בדף ג. דדיין שעתן דווקא בבדיקה, וכמו שהתוס' הסבירו דבריו שהיא סבורה שהרגשת עד הוא, אך למעשה היתה הרגשה גמורה.
ג. אולם אחר משנה העיון, נראה דמה שכתבנו אינו נכון, דרש"י כתב להדיא (נז: ד"ה דארגישה) וז"ל: "דארגישה בשעת בדיקה ועגול להכי טהור לעולם דאימור הרגשת עד הואי שציערתה בדיקת העד", וזה כפירוש א' דהיא אומרת שהרגישה ובכ"ז עגול טהור, ועוד דרוב האחרונים חלקו על הסד"ט בהבנת רש"י, וכתב 'ערוך השולחן' (קפג, מז-מח) וז"ל: "כל רבותינו הראשונים והאחרונים הסכימו דמן התורה אין אשה טמאה כשיצא ממנה דם אא"כ יצא הדם בהרגשה, וכו'... אבל בלא הרגשה אפילו יצא הדם מהמקור אין האשה טמאה מן התורה כמבואר בנדה (נז:) וכו'... ואחד מהגדולים (סד"ט) רוצה לעשות חדשות בעניין זה, שרש"י ז"ל לא ס"ל כן וגם רצונו לומר שגם התוס' חולקים בזה, ואין בכל דבריו שום יסוד לעשות מחלוקת חדשה בין הפוסקים בדבר שלא שערום כל רבותינו וכו'..." יעויין שם כיצד הסביר את דברי רש"י ודחה את כל הראיות שהביא הסד"ט.
ואם נפל היסוד, נפל גם כל הבנין, ויש לבאר במה נחלקו רש"י ותוס'. וי"ל דבאמת התוס' סוברים כהפשט הראשון וכמו שכתבנו לעיל, ולפי"ז לא קשה עליהם מן הגמ', דאכן לפירוש זה אינה חוששת בהרגשת עד ושמש, דאם ידעה דלא הרגישה, אפי' אם מצאה דם בבדיקה, טהורה היא מן התורה (ודינו ככתם, דלשיטתם גם בזה שמאי אמר ד"ש).
אולם רש"י לכאורה צ"ע דהוא סותר משנתו, דבדף נז: כתב להדיא כפשט א' וכהתוס', ואילו בדף ג. כתב דטועה היא וסבורה הרגשת עד הוא והוא כפשט ב'. ומעין זה יש להקשות גם על הרמב"ם ז"ל דבאיסו"ב (ה, יז) כתב: "האשה שהשתינה מים ויצא דם עם מ"ר וכו'... הרי זו טהורה. ואפי' אם הרגיש גופה ונזדעזעה, אינה חוששת, שהרגשת מי רגלים היא זו, שאין מ"ר מן החדר וכו'". הרי דמבואר מדבריו דאפי' אם הרגישה, אם מסתבר לנו שאין זה דם טמא מטהרים אותה ותולים שטעתה בהרגשה, וכפשט א'. ואילו בפרק ט' ה"א שם כתב: "ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה דם לפנים בפרוזדור, ה"ז בחזקת שבא בהרגשה". ומבואר להדיא כפשט ב' בפי' הגמ', דלפי פירוש א' אם אומרת דלא הרגישה מטהרים אותה.
לכן לענ"ד נראה לומר דלרש"י והרמב"ם שני הפירושים בגמ' הם אמת, דהיינו אפי' אם אומרת דהרגישה, אם יש בירור ואומדנא שהדם טהור (כגון שהכתם עגול) הרי היא טהורה, וגם אם אומרת דלא הרגישה, אם יש רגלים לדבר (כגון שהדם משוך בעד) הרי היא טמאה, משום שתמיד הולכים בתר האומדנא. אולם לפי התוס' רק הפשט הראשון הוא הנכון ולא סוברים כלל כהפשט השני, ובזה חולקים הם על רש"י ז"ל.
ועתה, לאחר שהתברר לן במה נחלקו רש"י ותוס', יש ליישב מה שהתוס' הקשו על רש"י ז"ל, מדוע אומרים ד"ש משעה שבדקה וראתה דנחשב שיצא הדם עכשיו בהרגשה, ולא נחשוש ונחמיר לטמאה משעת תשמיש דאתמול דאף הוא נחשב כהרגשה? ונראה ליישב עפ"י מה שכתב ה'ערוך לנר' וז"ל: "כיון שעתה ג"כ מצאה דם תולין במה ששכיח יותר". כלומר, יותר שכיח שתראה מיד בשעת ההרגשה, ולכן תולין במה שבדקה וראתה עכשיו, ולא בתשמיש מאתמול, ולפי"ז דברי רש"י מיושבים.
סימן כ"ד - בדין מקור מקומו טמא - נדה טז. סו. מא: עא.
א. תניא: "הרואה דם מחמת מכה, אפי' בתוך ימי נדתה טהורה, דברי רשב"ג. רבי אומר: אם יש לה וסת, חוששת לוסתה". ומסקנת הגמ' - "הכא במקור מקומו טמא קמיפלגי, רשב"ג סובר: אשה טהורה ודם טמא, דקאתי דרך מקור. ואמר ליה רבי: אי חיישת לוסת, אשה נמי טמאה, ואי לא חיישת לוסת, מקור מקומו טמא הוא". ע"כ. וכתב רש"י ז"ל: "מקור מקומו טמא, וכל דם הבא דרך שם, ואפי' אינו דם נדה, הוי אב הטומאה לטמא אדם טומאת ערב וכו'... וקאמר ליה רבי וכו' ולהקל על דבריו בא". לפי"ז רשב"ג סבר דמקור מקומו טמא ולכן האשה טמאה טומאת ערב לטהרות (אע"פ שטהורה לבעלה). ולרבי אינה טמאה אפי' לטהרות כיון שסובר ממ"ק טהור. והתוס' (ד"ה במקור) כתבו: "רשב"ג לטעמיה (דף סו.) והלמ"מ הוא, תדע שהמקור טמא והאשה טהורה".
בסוגיא בדף ס"ו הגמ' הביאה ברייתא שאם היתה נשואה ג"פ, ועם כל בעל ראתה ג"פ מחמת תשמיש, אסורה עד שתבדוק עצמה. ואם יש לה מכה באותו מקום תולה במכתה, ואם יש לה וסת תולה בוסתה. ואם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה. ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה יוצא דם, דברי רבי. רשב"ג אומר: דם מכה הבא מן המקור טמא. ורבותינו העידו על דם המכה הבא מן המקור שהוא טהור. מאי בינייהו? אמר עולא: מקור מקומו טמא איכא ביניהו.
וכתב רש"י דרישא כולה רשב"ג היא ולא רבי (משום דאיתא התם חזקה בג"פ ואילו לרבי חזקה בשתי פעמים). ולפי"ז רשב"ג לא חולק שאם יש לה מכה, שיכולה לתלות בה והיא טהורה לבעלה (דאף הוא עצמו אמר כן), אלא דהוא בא לחדש דאע"ג דהאשה טהורה לבעלה, מ"מ הדם טמא משום שמקור מקומו טמא. ורבותינו באו לומר, דאפי' דמה טהור דמק"מ טהור. ושמעינן מהכא דכל המחלוקת היא רק לעניין אם מק"מ טמא או טהור, אבל לכו"ע האשה טהורה לבעלה. וכן כתב הרשב"א (תוה"א ש"ד) וז"ל: "קיי"ל כאוקימתא דרבא, דוסתות דרבנן, וכיון שכן, זו שרואה דם, אפי' בשעת תשמיש, ואפי' שהגיע וסתה - טהורה. דאשה בחזקת טהורה עומדת, ותלינן להקל, שאני אומר דם זה מן המכה בא, ולא נחלקו רשב"ג ורבי בדבר זה".
ולפי"ז תמוהים דברי הב"י (יו"ד קפז, ו) שכתב וז"ל: "ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באו"מ שדם זה יוצא ממנה - גם זה שם בברייתא פלוגתא דרבי ורשב"ג, ופסקו הפוסקים כרבי דאמר הכי", עכ"ל. הרי לן שהב"י הבין דלרשב"ג אשה זו אינה נאמנת והיא אסורה לבעלה. וכתב הב"ח: "ונראה ודאי דדברים אלו אינם מדוקדקים, אלא כדפרישית, דלבעלה אשה טהורה לדברי הכל". והיותר תימה הוא דהב"י בהמשך דבריו שם העתיק את דברי הרשב"א שכתב "ולא נחלקו רשב"ג ורי בדבר זה, וכן הביא גם בכס"מ (אסו"ב, ח, יד) וצ"ע.
ויש להבין גם מהי דעת הרמב"ם בזה, דבאסו"ב כתב: "וכן אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור, אע"פ שראתה בשעת וסתה, היא טהורה והדם טהור". מכאן משמע שפסק כרבי דמק"מ טהור. ואילו בהלכות מטמאי משכב (א, ט) כתב: "אשה שיצא הולד מדפנה ויוצא עמו דם מן הדופן הרי אותו דם אב מאבות הטומאות כדם הנדה והלידה והזיבה שהמקור מקומו טמא. והאשה טהורה עד שיצא ממנה דם דרך הרחם". וכן פסק שם (ד, טו) וז"ל: "האשה שמתה ויצא ממנה דם, מטמא משום כתם, שהמקור מקומו טמא".
ב. ובכדי לבוא וליישב בס"ד את הקושיות הנ"ל, יש לעיין שוב בסוגיה (בדף סו.): "ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה יוצא דם, דברי רבי. רשב"ג אומר: דם מכה הבא מן המקור טמא. ורבותינו העידו על דם המכה הבא מן המקור שהוא טהור. מאי בינייהו? אמר עולא: מקור מקומו טמא איכא ביניהו". וכתב הערל"נ (ד"ה מאי בינייהו) וז"ל: "הלשון קשה, וכי לא ידע דאיכא בינייהו, דלרשב"ג טמא ולרבותינו טהור, מה שאמרו בפירוש?! ואם בא לפרש הטעם הו"ל למימר "במאי קמיפלגי" כלשון הגמרא בשאר מקומות". ולכן כתב דקושיית הגמ' "מאי בינייהו", קאי על רבי ורשב"ג (ולא בין רשב"ג ורבותינו), יע"ש מש"ב.
אולם עדיין קשה, מדוע חזרה הגמ' על מה שכבר נאמר לעיל (דף טז.) דרבי ורשב"ג נחלקו במקור מקומו טמא, ועוד, דמלשון הברייתא "רשב"ג אומר" משמע שרשב"ג חולק על מה שרבי אמר (ולא רק על מה שלא אמר כאן להדיא).
ולכאורה היה אפ"ל כמו שכתב היעב"ץ בהגהות, וז"ל: "מק"מ טמא איכא בינייהו - לרבותינו, טהור לגמרי ולרבי אע"ג דתולה במכה שבמקור לטהרה לבעלה, אבל טמאה היא לטהרות, שמקור מקומו טמא", אלא דדחה דבריו מהסוגיה בדף ט"ז, שם מצינו בפירוש דלרבי מק"מ טהור.
לכן נראה ליישב כמו שכתב המעיל צדקה (סימן ל"ד) וז"ל: "נ"ל לפרש דפליג רשב"ג לומר: "דם מכה הבא מן המקור טמא", אפי' לטמא האשה עצמה, וקאי מאי דמסיק "מאי בינייהו", כלומר, בין רבי לרבותינו שהעידו דתרווייהו מטהרים, ומסיק "במקור מקומו טמא". אבל לרשב"ג טמאה גם האשה עצמה, ואולי היתה גרסתו בדרשב"ג "טמאה", אך גם לשון "טמא" אפשר לפרש כן, וכן "טהור" בדברי רבותינו. ומאי דטיהר רשב"ג בפרק כל היד גם את האשה, מיירי בדיעדה שזה הדם שראתה עתה בא מן המכה, כנ"ל בדעת הרב ב"י". עכ"ל.
והנה, מה שכתב המע"צ לחלק בין הסוגיות, נראה שהוא מוכרח בדעת הב"י, וכן גם איתא בספר האשכול (ס' מ"ח) וז"ל: "מרישא דברייתא משמע שאפי' אם אינה יודעת שמן המכה הדם יוצא מותרת, ובסיפא קתני מכה יש לי במקור ממנה יוצא הדם, משמע שצריכה לדעת שהדם יוצא מן המכה. ונראה דרישא איירי לעניין רואה מחמת תשמיש, דאקילו בה רבנן שלא לאוסרה לעולם, וסיפא מיירי להתירה לבעלה בלא שבעה נקיים, דלא מהני אא"כ שלא בשעת וסתה וגם שיודעת בבירור שמכתה מוציאה דם, אבל בשעת וסתה, אפילו אם מכתה מוציאה דם אין תולין בה, שאם לא תאמר כן, לא תטמא לעולם. והא דמוכח לעיל (טז.) שאפי' בשעת וסתה תולה במכתה, היינו כשמרגישה בודאי שהדם זב מן המכה". עכ"ל.
והרשב"א (מובא בב"י קפז, ה) כתב אף יותר מזה, וז"ל: "מסתברא דאפילו אינה מרגשת ממש שהדם שותת ויורד מן המכה, חדא דאין עיניה בין מכתה ואי אפשר לה לידע אלא בבדיקת שפופרת. והא דקתני נאמנת לומר מכה יש לי שממנה הדם שותת ויורד, לאו נאמנת לומר דממנה שותת ויורד קאמר, אלא כלפי שאמר אם יש לה מכה תולה במכתה קאמר, שאין אנו צריכים לדעת בבירור שיש לה מכה, אלא היא עצמה מרגשת במכה, ונאמנת לומר מכה יש לי ששם יש דם, תולה במכתה, שאני אומר ממנה הדם שותת ויורד". ועיין שם שהוכיח כן מלשון התוספתא, שם לא כתוב "שממנה הדם שותת ויורד".
ונראה מכאן, שלדעת הרשב"א לא רק ברישא של הברייתא מדובר במכה שלא ברור אם מוציאה דם (וכדעת האשכול), אלא אף בדברי רבי דנאמנת אשה לומר מכה יש לי שממנה הדם יוצא, מדובר במכה שלא ברור אם מוציאה דם, ובכ"ז טהורה לבעלה, וכן כתב גם המאירי ז"ל. והבין הב"י דמה שאשה טהורה לבעלה גם באופן כזה, הוא לרבי, אבל רשב"ג חולק וסובר שהדם טמא, ואף האשה טמאה לבעלה, משום דלא תלינן במכה. אולם בסוגיה בפרק כל היד נאמר "הרואה דם מחמת מכה" - ומשמע שברור שהדם בא מחמת המכה, ובזה אף רשב"ג מודה דהאשה טהורה לבעלה, אע"פ שסובר שהדם עצמו טמא משום דמק"מ טמא.
ועתה נשוב לדברי הב"י, מש"כ "פלוגתא דרבי ורשב"ג" - קאי על "נאמנת אשה לומר" גבי רואה מחמת תשמיש, שם לא ברור שהמכה מוציאה דם. ומה שכתב בהמשך "ולא נחלקו רשב"ג ורבי בדבר זה" - קאי על דינא דהרמב"ם שכתב "אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה באותו מקום, אע"פ שראתה בשעת וסתה היא טהורה", ושם מדובר שברור שהמכה מוציאה דם, ואף רשב"ג מודה בזה שהאשה טהורה.
ג. אולם מה שכתב המע"צ, דמאי בינייהו, כלומר בין רבי לרבותינו, דלרבי מק"מ טהור ולרבנן מק"מ טמא, ובפרט מש"כ "וכן טהור בדברי רבותינו", דקאי על האשה, אך הדם באמת טמא, קשה טובא, דהרי בברייתא כתוב במפורש: "ורבותינו העידו על דם המכה הבא מן המקור שהוא טהור", ומשמע שמש"כ "שהוא טהור", קאי אף על הדם, ולא רק על האשה, וא"כ איך שייך לומר מזה דלרבותינו מק"מ טמא?! (וזה מה שגרם ליעב"ץ לומר בהו"א שלרבנן מק"מ טהור ולרבי טמא).
אלא שלענ"ד נראה דבכ"ז אפשר לומר כמו המע"צ שלרבנן מק"מ טמא ולרבי טהור, אך באופן שונה מהמע"צ, ומתוך כך גם ליישב את הסתירה בדברי הרמב"ם הנ"ל.
יעויין לקמן (דף עא.): "האשה שמתה ויצא ממנה רביעית דם, מטמאה משום כתם ומטמאה באוהל. רבי יהודה אומר, אינה מטמאה משום כתם". ובגמ' העמידו מחלוקתם במקור מקומו טמא, והרמב"ם (טומאת מו"מ ד, טו) פסק כת"ק. וכן גם גבי יוצא דופן (דף מא.) איתא: "ודם היוצא משם טמא ור"ש מטהר", ולמסקנת הגמ': "אמר רב יוסף, כגון שיצא ולד ודם דרך דופן, ובמקור מקומו טמא קמיפלגי", וגם בזה הרמב"ם פסק כת"ק. וכתב הרשב"א (בחידושיו שם): "לכו"ע כשיצא (דם) דרך דופן לאו דם נדה הוא לטמא בה את האשה, דלא טמא רחמנא אלא בשיצא מדוה דרך ערותה, ולא פליגי רבנן בהא אלא שהם מטמאים את הדם משום שנתגדל במקור דמקור מקומו טמא". וכן כתב הרמב"ן: "גזה"כ הוא, כיון שטומאה נבראת שם מתחילה, כל שנברא בו טמא הוא". ולפי"ז ת"ק שבדף מ"א ובדף ע"א הוא גם רבותינו שבדף ס"ו שסוברים דמק"מ טמא, ולכן דם שנתגדל במקור טמא הוא, משא"כ גבי דם המכה שלא נתגדל במקור, ולא נברא בו, אע"פ שעבר דרך שם, טהור הוא. ועפ"י זה כוונת הגמ' ב"מאי בינייהו" קאי על רבי ורבנן, ששניהם סוברים שהאשה טהורה והדם טהור, ועל זה מתרצת הגמ' "מק"מ טמא (בעלמא), איכא בינייהו" - והכוונה לאותו הדם שנתגדל במקור, שבזה רבי סובר מק"מ טהור ולרבנן טמא. וזה גם מדוקדק מלשון הברייתא: "ורבותינו העידו על דם המכה הבא מן המקור שהוא טהור", ומשמע שכל דם אחר הבא מן המקור טמא.
נמצא דבמחלוקת זו איכא ג' דעות: לרשב"ג - אף בדם שלא נתגדל במקור, כגון דם המכה, אמרינן מק"מ טמא, וזה מדוקדק מרש"י (טז. ד"ה מק"מ טמא) שכתב: "וכל דם הבא דרך שם, ואפילו אינו דם נדה הוי אב הטומאה".
לרבנן - דווקא בדם שנתגדל במקור אמרינן מק"מ טמא, משא"כ בדם המכה, שהוא טהור.
לרבי - אף דם שנתגדל במקור, הוא טהור, דמק"מ טהור לגמרי.
נמצא שהרמב"ם ז"ל פסק כרבנן - דבאסו"ב מדובר על דם מחמת מכה, ולכן כתב "והדם טהור" (ודקדק לכתוב על הדם שהוא טהור, אך לא אמר מק"מ טהור). ובשאר ההלכות שפסק מק"מ טמא, שם מדובר בדם נדה או לידה, שנתגדל במקור (ועיין בסד"ט קפ"ח, ג').
ד. אלא שעדיין לכאורה קשה מהסתירה שהבאנו לעיל ברמב"ם, שגבי דם ירוק פסק שהוא טהור, ואילו גבי דם לבן וצלול פסק שהוא טמא, והרי לכאורה כל המראות נתגדלו במקור וטמאים משום מק"מ טמא.
ולכאורה אפשר ליישב עפ"י התוס' רי"ד (דף כב.) שם הקשה דאי מק"מ טמא, אמאי מראות דמים טהורים אינם מקבלים טומאה מן המקור? וכתב לחדש, שהדמים הטהורים אינם באים מן המקור כלל. ואמנם התוס' ריד לא חילק בין מראה ירוק לשאר מראות טהורים, אך אולי לדעת הרמב"ם אפשר לומר שמראה ירוק אינו מן המקור (לכן טהור) משא"כ בשאר המראות. אולם אחר משנה העיון אין זה נכון, דהרי השו"ע (יו"ד קצ, א) פסק: "אם הרגישה שנפתח מקורה להוציא דם, ובדקה אח"כ ולא מצאה כלום, יש מי שאומר שהיא טמאה", ומקורו משו"ת תה"ד (ס' רמ"ו) שם כתב: "אם בדקה עצמה ומצאה על העד לחלוחית של מראה לבן או ירוק - טהורה, דאמרינן שהרגשתה היתה לאותו מראה שראתה, כי גם מראה לבן או ירוק בא מן המקור, כדמוכח בגמ' פרק כל היד". וכן כתב גם הרמב"ם (איסו"ב ה, ו) וז"ל: "לא כל משקה הבא מן החדר מטמא, אלא הדם בלבד, שנא' "דם יהיה זובה בבשרה", לפיכך אם שתת מן הרחם לובן או משקה ירוק, אע"פ שסמיכתו כדם, הואיל ואין מראהו דם, הרי זה טהור". הרי לן להדיא שהרמב"ם חולק על התוס' רי"ד וסובר שגם מראות טהורים באים מן הרחם (מקור), ולא חילק בין דם ירוק לשאר מראות טהורים, ועיין בס"ט (קפ"ח, ד') מש"כ בזה.
ולענ"ד נראה שאע"פ שהדם הירוק בא מן המקור כמו שאר מראות הדמים, אולי בכ"ז אפשר לחלק ולומר שהדם הירוק לא נתגדל ברחם, משא"כ בשאר המראות הטהורים. ושאלתי לחכמי הרפואה מהו הדם הירוק? ואמרו שהפרשה ירוקה מאותו מקום מלווה לפעמים בחום גבוה וכאבים. ההפרשה מעידה על זיהום ברחם הנגרם ע"י חיידקים, הינה מוגלתית ומורכבת מחיידקים מתים ומכדוריות דם לבנות ממערכת החיסון של הגוף.
ולפי"ז הדם הירוק דומה לדם המכה, שלא נתגדל ברחם, ולכן אמרינן בזה מקור מקומו טמא, משא"כ בשאר המראות. ונמצא שדברי הרמב"ם (שכידוע היה בקי מאוד בחכמת הרפואה) מיושבים ובהירים.
סוף הספר