סימן א' -בעניין חינוך קטנים למצוות - ברכות כ'
איתא במשנה: "נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע ומן התפילין, וחייבין בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון". ופירש"י: "אפילו קטן שהגיע לחנוך לא הטילו על אביו לחנכו בקריאת שמע, לפי שאינו מצוי תמיד כשמגיע זמן קריאת שמע. ומן התפילין - משום דסתם קטן אינו יודע לשמור גופו שלא יפיח בהן". ובתוס' תמהו על רש"י מהא דאיתא בסוכה (מב.) "קטן היודע לשמור תפילין אביו חייב לקנות לו תפילין", אלמא כשהגיע לחנוך דשייכי ביה תפילין חייב בתפילין, ובק"ש נמי יש לחייבו יותר מסתמא מדאשכחן התם קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה ופסוק ראשון של ק"ש". ולכן כתבו בשם ר"ת דמתניתין מיירי בקטן שלא הגיע לחנוך ובסייפא דחייבים מיירי בקטן שהגיע לחנוך. וכן נחלקו גם הרא"ש והברטנורא, דהרא"ש בתוספותיו כתב דהעיקר כר"ת, ואילו הברטנורא בפירושו למשנה העתיק את רש"י. ובשו"ע (ס' ע') כתב: "נשים ועבדים פטורים מקריאת שמע וכו'... קטנים פטורים לרבינו תם כשלא הגיעו לחינוך ולרש''י אפילו הגיעו לחינוך מפני שאינו מצוי אצלו בזמן קריאת שמע בערב וישן הוא בבוקר וראוי לנהוג כרבינו תם", ונראה שמעיקר הדין פסק כרש"י, אלא שראוי להחמיר כר"ת.
ונראה דמחלוקתם תלויה בחקירה מהו הגדר של דין חינוך, האם הקטנים עצמם חייבים במצוות מדרבנן, או דילמא כל המצוה היא רק על האב לחנך את בנו במצוות ועל הקטנים ליכא חיוב כלל. והנ"מ היא במה שנחלקו רש"י ותוס' (להלן מח:) אם קטן שהגיע לחינוך יכול להוציא בברכה"מ את הגדול שאכל כזית ולא שבע שחיובו מדרבנן. דאיתא התם: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן". וכתב רש"י: "ומכי אכל כזית דגן מיהא מפיק, אף על גב דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא, כדאמר בפרק מי שמתו, מיהו, כיון דמיחייב מדרבנן - מחוייב בדבר קרינן ביה, ומוציא רבים ידי חובתן, ואם תאמר: בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר הכי, ההוא אפילו מדרבנן לא מיחייב, דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכיה". והתוס' הקשו על רש"י מדף כ': "תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכים לו" שהקטן מוציא את הגדול, וכתבו: "דוחק לומר בקטן שהגיע לחינוך קרי אינו מחויב מדרבנן, דאם אינו מחויב אפילו מדרבנן אם כן אינו פוטר את אביו". וכתבו דקטן לא מוציא גדול יד"ח דווקא אם הוא אכל כדי שביעה, אבל אם הגדול התחייב רק מדרבנן יכול הקטן (שחיובו מדרבנן) לפוטרו.
ובדבר זה נחלקו אף הר"ן והרמב"ן במגילה (יט:). דהר"ן הביא דברי התוס' שהקשו מדוע לרבנן קטן אינו מוציא את הרבים יד"ח בקריאת המגילה, והא כיון דמחויב מדרבנן ליתי דרבנן וליפוק דרבנן, דהכי אמרינן בפ' מי שמתו גבי בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה דמוקים לה התם בדאכל שיעורא דרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן, ותירצו דקטן הוה ליה תרתי דרבנן, ולא אתי תרתי דרבנן ומפיק חד דרבנן (ובן מברך לאביו דאמרינן התם היינו בשאכל הבן שיעורא דאורייתא ואביו שיעורא דרבנן דליכא אלא חד דרבנן בכל חד) ואח"כ הביא דברי הרמב"ן שתירץ דרבנן סבירא להו שאינו בדין שהקטן אע"פ שהגיע לחנוך יוציא הגדולים ידי חובתם, משום דלאו מצוה דידיה אלא דאבוה דאיהו לא מיחייב במצות כל עיקר. ור' יהודה עצמו לא התיר בקטן אלא במגילה מפני שכולם היו באותו הנס, ומה שאמרו בן מברך לאביו בבן גדול איירי נמי וכו'... והקשה עליו הר"ן: דאי איהו לאו בר חיובא הוא במצות אפילו מדרבנן, כי הוי באותו הנס מאי הוה? ולכן הכריע כדברי התוס' שהקטן נקרא מחויב מדרבנן. והכס"מ (חו"מ ו, י) הביא למחלוקת הר"ן והרמב"ן, וכתב שהרמב"ם סובר כהרמב"ן דאיהו לאו בר חיובא כלל לא חיובא אאבוה רמיא.
ובזה אפשר גם לבאר את מחלוקת הפוסקים, דבמשנה בסוכה (מב:) אמרו דקטן היודע לנענע חייב בלולב. והשו"ע (או"ח תרנ"ח ס"ו) כתב: "לא יתננו ביום ראשון לקטן קודם שיצא בו, מפני שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה, ונמצא שאם החזירו לו אינו מוחזר, ויש מי שאומר שאם הגיע לעונת הפעוטות מותר. ואם תופס עם התינוק כיון שלא יצא מידו שפיר דמי". והמשנ"ב כתב דזה לא מהני אלא רק לגדול שיהיה יכול אח"כ לצאת בו, אבל הקטן לא יצא בנטילה כזו דהא אינו שלו ולא מקרי לכם ולא קיים בו אביו מצות חינוך. ויש מאחרונים שסוברין דמצות חינוך מתקיים גם בשאול דהא גם בזה מתחנך הבן למצות וכן משמע במרדכי בשם ראב"ן. ונראה דהשו"ע והפוסקים שסוברים שמצות חינוך מתקיימת גם בלולב שאול, סוברים כדעת רש"י, דאין חיוב על הקטן, רק על האב להרגילו ויוצא בזה אף בשאול. והחולקים סוברים כדעת התוס' שהחיוב על הקטן, ויש עליו מדרבנן את כל הדינים בדיוק כמו בגדול, ומכיוון שהגדול לא יוצא בשאול ה"ה אף לקטן.
אלא שיש להעיר על זה, דלכאורה הר"ן סותר משנתו, דבמגילה חלק על הרמב"ן וסובר כהתוס', ואילו בקידושין כתב הר"ן דסומא פורס על שמע כיוון שהוא חייב מדרבנן. ובהמשך כתב דאין זה דומה לקטן "דקטן אינו מחויב בדבר כלל דלאו בר חיובא הוא, ומצוה דחינוך עליה דאבוה רמיא, ולפי זה הא דתניא בפרק מי שמתו בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה ואוקימנא בדאכל שיעורא דרבנן, לאו בבן קטן איירי דאיהו כיון דלאו בר חיובא הוא אפילו בשיעורא דרבנן לא מפיק, אלא אשה הוא דמתוקמא בהכי אבל בן בגדול איירי". והוא כמו שכתב הרמב"ן.
וה'חקרי לב' (סימן ע') כתב דמלבד דדברי הר"ן סתרי אהדדי, גם תמוהים הם דהיאך אפר לומר דחכמים חייבו את הקטן, והא כל מה שאנו חייבים לשמוע לדברי חכמים הוא משום ציווי התורה "לא תסור מכל אשר ירוך" וקטן אינו בציווי זה. ועוד קשה, דמצוות צריכות כוונה וקטן לאו בר הכי. וקושיות אלו יקשו גם על התוס' וסייעתם.
וראיתי למורי ורבי הגר"ש יפרח שליט"א שכתב לבאר (עפ"י 'חקרי לב' והשד"ח הנ"ל), דאע"פ דהתוס' הביאו דברי רש"י והקשו עליו, אין מזה הכרח שהוא מפני שהם סוברים שבדין חינוך, הטילו חכמים את המצוה על הקטן, דהרי אין הוא בר חיובא, אלא שכלפי מה שכתב רש"י דקטן שהגיע לחינוך אינו מקרי מחויב מדרבנן משום שאין החיוב אלא על אביו, ע"ז חולקים התוס' וס"ל דמיקרי מחויב מדרבנן מצד החיוב של אביו בחינוך בנו. והיינו כיוון שחכמים חייבו את האב לדאוג לכך שבנו יקיים את המצוות, יש על מעשה זה שם וחפצא של מצוה מדרבנן.
ועפ"י זה מתפרשים דברי הר"ן בטוב טעם ודעת, דכל טענתו של הר"ן במגילה על הרמב"ן היא היאך כתב שאין על מעשה הקטן מעשה מצוה, והא סוף סוף יש כאן מצוה מדרבנן, אע"פ דמצות החינוך היא על האב. ולפי"ז צ"ל דרש"י והתוס' אינם חולקים אם החינוך הוא על הקטן או על אביו, דלכו"ע האב הוא המצווה, אלא דפליגי האם מה שאין הבן מצוי אצל אביו, זו סיבה לפטור את האב מלחנך בנו בק"ש ותפילה או שבכ"ז חייב.
ובאשר למה שכתבנו שרש"י והרמב"ם סוברים דליכא על הקטן מעשה מצוה כלל, לכאורה יש להקשות שהרי הרמב"ם (ברכות ה, טו-טז) כתב: "בן מברך לאביו, ועבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה, ויוצאין ידי חובתן, וכו'... במה דברים אמורים שיצאו ידי חובתן? בזמן שאכלו ולא שבעו שהן חייבים לברך מדברי סופרים ולפיכך מוציאין אותן קטן או עבד או אשה מידי חובתן, אבל אם אכל ושבע שהוא חייב בברכת המזון מן התורה, בין אשה בין קטן או עבד אין מוציאין אותן שכל החייב בדבר מן התורה אין מוציאין אותן מידי חובתן אלא החייב באותו דבר מן התורה כמותו". ומבואר שאם הגדול לא אכל כדי שביעה מוציא אותו קטן ולא העמיד את הברייתא בבן גדול כמו שכתב הרמב"ן. ואם איתא שהקטן אינו מחוייב בדבר אפי' מדרבנן (דהא אצלנו כתב דאפי' מדרבנן אינו חייב), היאך מוציאו יד"ח?
וקושיא זו תצדק גם לסברת רש"י שכתב: (סוכה לח.) "בן מברך לאביו - ברכות המזון, משהגיע לחינוך, דחייב מדרבנן, ובמסכת ברכות פרק מי שמתו מוקים לה כגון שלא אכל אביו אלא כזית או כביצה, דהוי שיעורא דרבנן, דמדאורייתא לא מיחייב עד דשבע, דכתיב ואכלת ושבעת וברכת, הלכך, אתי מדרבנן ומפיק מדרבנן". והתוס' אצלנו הקשו עליו אם אינו חייב אפי' מדרבנן היאך מוציאו יד"ח?
וראיתי למרן הראשל"צ הגר"ע יוסף שליט"א שכתב (ב'הליכות עולם' ח"ג ע' י"ג) ליישב, דסבירא להו כמו שכתבו התוס' בדף טו. בתירוץ הראשון "ואם תאמר מאי טעמא דרבנן דפסלי קטן (להוציא אחרים יד"ח מקרא מגילה), והא מקרא מגילה מדרבנן, וקטן שהגיע לחינוך חייב מדרבנן כגדול, ואמרינן לקמן שקטן מוציא את אביו יד"ח ברכה"מ כשאכל שיעורא דרבנן. וי"ל דשאני ברכה"מ שהחיוב באכילת כזית הוא חומרא יתרה ביותר, הילכך בקל נפטרים ממנה, וכדאמרינן והם החמירו על עצמם עד כזית עד כביצה". דלפי"ז גם אם הקטן פטור לגמרי אף מדרבנן, ומצות החינוך על האב דוקא, מ"מ יכול להוציא את הגדול בשיעורא דרבנן. ואזלי התוס' לשיטתייהו בעירובין (צו:) שכתבו: "ומיהו י"ל שאפי' רשות יכול להוציא בר חיוב דרבנן, כההיא דברכות שקטן מברך לאביו".
ולפי"ז י"ל כן גם לרש"י והרמב"ם שסוברים שמצות חינוך היא על האב, ואילו הקטן פטור לגמרי אף מדרבנן, מ"מ ברכה"מ בשיעורא דרבנן הקילו חכמים, וכ"כ האמרי בינה. ויש לתת קצת טעם לזה, שמצד מצות חינוך שעל האב, נמשך קצת מצוה על הבן שהגיע לחינוך שמשתף פעולה עם האב בקיום המצוה. אך כל זאת הוא רק להוציא את אביו בלבד, ואילו לתוס' כיוון שיש על הקטן מעשה מצוה, יכול הוא להוציא גם אחרים יד"ח.
סימן ב' - בדין ששים ריבוא לרשות הרבים - ערובין ו.
איתא בגמ': "ת''ר כיצד מערבין דרך רה''ר עושה צורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן חנניה אומר ב''ש אומרים עושה דלת מכאן ודלת מכאן וכשהוא יוצא ונכנס נועל ב''ה אומרים עושה דלת מכאן ולחי וקורה מכאן". ופירש"י: "רה''ר - משמע רחב שש עשרה אמה ועיר שמצויין בה ששים ריבוא ואין בה חומה (או) שהיה רה''ר שלה מכוון משער לשער שיהא מפולש דומה לדגלי מדבר". וכן כתב בע"ב ד"ה ירושלים - רשות הרבים שלה מכוון משער לשער ומפולש ויש בה דריסת ששים ריבוא וכו'...".
הרי לן שרש"י סובר שבדין רה"ר צריך שיהיו ס' ריבוא בנ"א, וכן גם דעת התוס', הרא"ש, הטור ועוד רבים מהראשונים. וצ"ל שהם סוברים שכל דין רה"ר לומדים מדגלי המדבר: רוחב ט"ז אמה לומדים מעגלות הלויים (בפרק הזורק) ומפולש לומדים מעמוד הענן שהיה מיישר להם הדרך, וכן הדיןם לגבי כמות האנשים שצריכים לעבור באותו מקום שנלמד מיוצאי מצריחם שהיו ס' ריבוא בנ"א.
הרמב"ן ז"ל (נט.) הביא דברי רש"י וכתב: "ולא ידענו מנין לו לרש"י כן שלא הוזכר בתלמוד בשום מקום, אבל בהלכות גדולות נמצא כן והרי הדבר תלוי באילנות גדולות. ומ"מ אנו תמהים אם כן בתחילת מסכת שבת ששנו בברייתא ארבע רשויות לשבת היאך לא אמרו סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשות זהו רשות הרבים גמורה והוא שיעברו שם ששים רבוא?, אי נמי ליתני בכרמלית ים ובקעה ואסתנית ומקום שאין בו ששים רבוא? וכו'... ועוד מדקדקין עליו בתוספות שהרי מדבר כפלי כפלים היו בו אנשים ונשים וטף וערב רב, והם מתרצים קושיא שלהם ז"ל כיון דממשכן גמרינן לכל מילי דשבת מן המנין שהוזכר בתורה ילפינן, ואין התירוץ נכון שהרי כתוב ויבאו האנשים על הנשים, ועוד ליבעו ששים רבוא מבני עשרים ועד ששים, וסוף דבר אין לנו אלא מה שמוזכר בתלמוד".
מדברי הרמב"ן מבואר שקשה על רש"י ממ"נ - אם לומדים מיוצאי מצרים, אזי גם הנשים והטף בכלל, ואם לומדים מהמספר הקבוע בתורה, א"כ מבני עשרים ועד ששים שנים. ולכן הרמב"ן כתב דאין צריך ס' ריבוא לרשות הרבים, וכן גם דעת הרשב"א, ריטב"א, הר"ן והמאירי, וכך גם דייק הב"י מדברי הרמב"ם (שבת יד, א) שכתב: "איזו היא רה"ר? מדברות ויערים ושווקים ודרכים המפולשין להן, ובלבד שיהיה רוחב הדרך ט"ז אמה ולא יהיה עליו תקרה", ולא הזכיר דבעיינן ס' ריבוא בנ"א.
וכן מצינו מחלוקת בדברי המשנה (נט.) בדין עיר של יחיד ועיר של רבים. רש"י כתב: "עיר של יחיד - שלא היו נכנסין בה תמיד ס' רבוא של בני אדם, ולא חשיבא רה''ר דלא דמיא לדגלי מדבר". ואילו הברטנורא פירש: "עיר של יחיד - כגון שאדם אחד קנה כולה והוא משכיר כל בתיה לבנ"א הגרים בה". וכן גם דעת הרמב"ם ז"ל.
השו"ע (שמ"ה, ז') כתב: "איזהו רשות הרבים, רחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמה ואינם מקורים ואין להם חומה, ואפי' יש להם חומה אם הם מפולשים משער לשער ואין דלתותיו נעולות בלילה הוי רשות הרבים. ויש אומרים שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום אינו רשות הרבים". ושמע שמרן השו"ע פסק כהרמב"ם דלא בעיינן ס' ריבוא בנ"א לרה"ר, וכן כתב שם המ"ב וז"ל: "ולענין הלכה, מדעת המחבר דכתב דעה זו רק בשם י"א משמע דלהלכה לא ס"ל כן, ומ"מ אין בנו כח למחות ביד הסומכין על דעה זו דדעה זו ג"כ לא דעת יחידאה".
אולם ערוה"ש והמ"א כתבו שמרן פסק כהי"א, שכן פסק בסימן ש"ג י"ח, שכתב: "והאידנא, נשי דידן נהגו לצאת בכל תכשיטין. ויש שאמרו דמדינא אסורות, אלא שכיון שלא ישמעו, מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות. ויש שלימדו עליהם זכות לומר שהן נוהגות כן ע"פ סברא אחרונה שכתבתי שלא אסרו לצאת בתכשיטין לחצר שאינה מעורבת, והשתא דלית לן רשות הרבים גמור הוה ליה כל רשות הרבים שלנו כרמלית ודינו כחצר שאינה מעורבת, ומותר". והפר"מ הוסיף וכתב: "אע"ג דהלכה כסתם, היינו במפורש משא"כ כאן שאין מפורש להיפך" (שהי"א בא להוסיף תנאי ולא חולק במפורש).
אולם דבריהם אינם מוכרחים, דהמ"ב (סי' ש"ג) כתב בשם התוס' שבת, שמה שמרן כתב דאין לנו רה"ר, כל זה כדעת הי"א ללמד זכות על הנשים שנהגו לצאת בתכשיטים, אבל הוא עצמו אינו סובר כדעה זו שהרי פסק כהרמב"ם, וכן כתבו גם החיד"א, הבא"ח וכה"ח. ומה שכתב הפר"מ שכאן הסתם אינו חולק ולכן הלכה כדברי הי"א, מלבד דעצם הכלל של הפר"מ שנוי במחלוקת, כתב ה'מנוחת אהבה' דכאן א"א לומר דהסתם לא חולק על הי"א, משום דבסתם איתא מתי הוי רה"ר, ושם לא מוזכר דבעיינן ס' ריבוא, ומשמע דלדעת הסתם הוי רה"ר גם בדליכא ס' ריבוא וכמו שדקדק הב"י בעצמו בדעת הרמב"ם.
האחרונים הביאו ראיות דמרן השו"ע פסק כהרמב"ם:
א. בסימן רנ"ב מרן סתם דלא יצא החייט במחט סמוך לחשיכה בע"ש, ואילו המ"א כתב דלדידן דל"ל רה"ר שרי, ומשמע דהשו"ע אינו סובר כן.
ב. בסימן שכ"ה, י' כתב: "א"י שמילא מים לבהמתו מבור שהוא רשות היחיד, לרשות הרבים, מותר לישראל להשקות מהם בהמתו; והוא שאין הא"י מכירו, דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו; ואם מילא לצורך בהמת ישראל, אסור בכל מיני תשמיש אפילו ישראל אחר; ואם מילא מבור רשות היחיד לכרמלית, מותר לאחר שלא מילא בשבילו". ואילו הטור סיים שם בדין זה: "דהאידנא דאין לנו רה"ר גמורה, אפי' הוציא מבור רה"י לרה"ר מותר לאחר שלא מילא בשבילו", ומזה שמרן השמיט תוספת זו מוכח שסובר כהרמב"ם.
ג. במחלוקת רש"י והרמב"ם לגבי עיר של יחיד השו"ע בסימן שצ"ב העתיק רק פירוש הרמב"ם.
ד. הבא"ח בספרו 'רב ברכות' הביא ראיה משו"ת 'אבקת רוכל' (סי' כ"ט) שם נשאל אם מותר להביא בשבת ע"י גוי פת ושאר צרכי סעודה דרך רה"ר לצורך האורחים, והשיב: "הדין פשוט שאסור להעביר דרך רה"ר, וכמו שכתב הרמב"ם שאסור לומר לגוי לעשות לו מלאכה וכו'... ואין להקל כלל בדבר".
אולם את כל הראיות אפשר לדחות: דמש"כ מרן שלא יצא החייט במחטו, לשון זה מועתק מהטור שהעתיק לשון המשנה, וזה ברור שהטור סובר כרש"י. וגבי הדין שלא ימלא הגוי לבהמת ישראל, בשו"ת 'בית אפרים' (או"ח כ"ו) כתב שהשו"ע לא רצה להכנס למחלוקת הראשונים וכתב עיקר הדין של רה"ר וכרמלית. ולפי"ז אפשר לתרץ גם מה שכתב גבי עיר של יחיד ופירש שהיא קניין יחיד כהרמב"ם, שלא רצה להכנס למחלוקת הנ"ל, דהרי ודאי שרש"י יודה שאם העיר שייכת לאדם אחד הדין יהא כן. ומצאתי ב'משנת אליעזר' וב'תפארת ישראל' שלגבי עיר של יחיד פירשו כהרמב"ם שהיא קניין יחיד, ואילו גבי עיר של רבים פירשו כרש"י "והוא שיש בה ס' ריבוא".
והבא"ח כתב שמה שכתב מרן בשו"ת 'אבקת רוכל' סותר למש"כ בשו"ע (שכ"ה, ב') וז"ל: "היכא דאיכא משום דרכי שלום או בא"י אלם, מותר לתת לו או לשלוח לו ע"י א"י", ובב"י כתב דהטעם הוא משום דאין לנו רה"ר בזמן הזה. וכתב הבא"ח דמרן חזר בו, ברם אין אנו יודעים מה נכתב קודם אם השו"ע או השו"ת. ובספר 'לוית חן' כתב שגם אם השו"ע נכתב קודם, אין זה משנה משום שהוא העיקר להלכה, וכמו שכתב מרן עצמו, שכל רב ופוסק שעשה חיבור בפסקי הלכה, בין שעשאו בתחילת ימיו ובין בסוף ימיו, החיבור הוא העיקר יותר מדברי התשובה שכתב שם להיפך.
ולענ"ד נראים דברי ה'אור לציון' (ח"א סי' ל') שכתב ליישב את הסתירה, וז"ל: "הנראה לי בזה דדברי מרן בשני המקומות הם להלכה, וה"ט, דבסי' ש"ג שכל האיסור שם הוא מדרבנן, מחשש דילמא שלפא ומחויא, ע"כ פסק מרן להקל בד"ז, דהתם בדיני הוצאה דרבנן עסקינן, ובשל סופרים הלך אחר המיקל, ומכ"ש שאפשר שדברי מרן הם רק ללמד זכות עליהן. משא"כ בטלטול ממש בידיים דהוי דאורייתא, דעת מרן להחמיר, ומשו"ה בסי' שמ"ה פסק לחומרא, דידוע הדבר דמרן מכריע בשיטות הראשונים, וע"כ בדרבנן הכריע להקל ובדאורייתא להחמיר.
וראיה לדבר, דבסי' שכ"ב פסק מרן בסכינא חריפא דמותר לשלוח דרך רה"ר איזה מאכל ע"י גוי לגוי אלם, או מפני דרכי שלום, והרמ"א הוסיף דה"ה לצורך מצוה, ומבואר טעמו בב"י משם הגמ"י דה"ט כיון דבזה"ז אין לנו דין רה"ר, ולכאורה הא פסק מרן (בסי' ש"ז) דרק שבות דשבות באמירה לגוי מותר, ולא שבות אחת, וע"פ דברינו מיושבים פסקי מרן על נכון, דשאני הכא שהוא במילתא דרבנן נקיט לה לקולא.
ולפי"ז אפשר לומר דבאיסורים דרבנן כגון טלטול בשינוי וכיוצא בזה, אנו פוסקים דאין לנו רה"ר בימינו". ולדעת הרשל"צ הגר"ע יוסף שליט"א (יבי"א ח"ו מ"ח אות י"ט) העיקר להלכה כהסתם שבשו"ע דלא בעיינן לס' ריבוא, ולא חילק אם הטלטול הוא דאורייתא או דרבנן, וכתב גם דלכתחילה אין לסמוך על העירוב שבעיר אך מותר לומר לקטן לטלטל שם.
סימן ג' - בהא דלוי אקלע לבבל ביוה"כ - ראש השנה כא.
איתא בגמ': "לוי אקלע לבבל בחדסר בתשרי אמר בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבה דמערבא אמרי ליה אסהיד אמר להו לא שמעתי מפי ב''ד מקודש".
התוס' הקשו, איך לוי הניח להם לאכול ביוה"כ, והא איכא ודאי איסור כרת? וכתבו: "וי"ל התנן לקמן בפרק שני (דף כה.) "אשר תקראו אֹתם מקראי קדש", בין בזמנן בין שלא בזמנן ואמרינן בגמ' "אתם" אפילו שוגגים אתם אפי' מזידים ואפי' מוטעין". כלומר, מה שבני בבל קדשו החודש, אפי' בטעות, חל וליכא כרת.
וכן הוא ברשב"א שכתב: "דכיון שכבר קדשו בני בבל יום שלשים ועליו סמכו והתענו ביום עשירי שלהם אין להם לחזור ולהתענות ביום אחר כיון שאין כאן עד ששמע כשנתקדש שם יום ל"א ויש להם לסמוך על מה שאמרה תורה אתם אפי' מוטעים אתם אפי' שוגגין. ומיהו אילו העיד לוי ששמע או ידע מפי מי שראה שנתקדש החדש ביום שלשים ואחד אף על פי שהם כבר קדשו יום שלשים כיון דבני בבל בתר ב"ד שבארץ ישראל גרירי, טעותם אינו עומד וחייבין להתענות ביום עשירי לבני ארץ ישראל".
ה'טורי אבן' הביא דבריהם והרבה להקשות ולתמוה עליהם:
וכי אפשר לומר שכל אחד יעשה המועדות כפי דעתו, ויהיה לאלו מועד ובכרת על אכילת יוה"כ וחמץ בפסח ולאלו יהיה יום חול?! וכן לענין שאר מועדות נמצא ישראל נעשים אגודות אגודות ונתת תורת כל אחד ואחד בידו וח"ו לומר כן. וההיא דאשר תקראו בין בזמנן בין שלא בזמנן, היינו שמחוייבין כל ישראל לשמור יום המועד כפי קביעת ב"ד אף על פי שקבעו ע"י טעות אבל אם איזה מדינה או עיר עשו קביעות לעצמם שלא בקביעות ב"ד שבא"י הא ודאי אינו כלום. ועוד דאמרינן לקמן (דף כב) "עדות זו תהא מסורה לכם", ויליף לה מדכתיב "החודש הזה לכם" שנאמר למשה ואהרן כלומר לחשובי הדור נמסר קידוש החודש. ועוד דהא אמר בברכות (דף סג) אין מעברין שנים וקובעין חדשים בחו"ל אא"כ לא הניח כמותו בא"י ומשמע דאפי' דיעבד לא עשה כלום, והשתא אם קידשו בני בבל אפי' כהוגן אינו כלום כ"ש טעותם דאינו כלום, והיאך הניחם לוי לאכול ביוה"כ של א"י שנקבע עפ"י ב"ד מומחין?
ולאחר שהוסיף עוד להקשות על דבריהם, הביא לפירוש הרז"ה שבתוך חודש אלול יצא לוי מא"י והיו ב"ד נמלכים לעבר את החדש, לפיכך לא רצה להעיד עדות שלימה כי שמא חזרו בהן. והאי דא"ל לא שמעתי מפי ב"ד מקודש לישנא דמתניתין נקט. והקשה, דא"כ לוי גופיה מספקא ליה אם עיברו או לא, והיאך קאמר "בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבה דמערבא". והא לדידיה גופיה לא פסיקא ליה דהוא יומא רבה דמערבא, דילמא לא עיברו ואתמול היה יומא רבה.
ולכן כתב לבאר, דודאי לוי ביום ל"א יצא משם, וידע שלא קידשו יום ל' ובע"כ יום ל"א קידשו, אלא שלא שמע מפי ב"ד מקודש, ואפ"ה א"צ להתענות בי"א, כיון דלוי לא היה אלא עד אחד ומן הדין אין ע"א נאמן לומר שעיברו לאלול. לא מיבעיא להקל ולהתיר להם יום עשירי באכילה ובמלאכה שאינו נאמן, אלא אפילו להחמיר ולאסור את יום י"א נמי אינו נאמן, דהא קי"ל כל דבר שהוא בחזקת היתר אין ע"א נאמן להוציאו מחזקתו ולאסרו. וכיון דאין ע"א נאמן במקום חזקה, כ"ש שעד אחד אינו נאמן במקום רובא דהא קיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף, וברוב שנים אין אלול מעובר, ולכן אינו יכול להעיד כנגד הרוב ולומר שעיברו את אלול. ומה שהשיב לוי לא שמעתי מפי ב"ד מקודש, הא אלו העיד לוי ששמע מב"ד מקודש היו מתענין גם בי"א, צ"ל דמשום חומרא בעלמא היו עושין כן ולא מדינא. את"ד. (לפ"ז גם אם לוי היה שומע מפי ב"ד מקודש לא היה נאמן משום שהוא עד אחד, ודלא כהרשבא).
בסוף דבריו הביא הטו"א את דברי השאילתות שכתב דבחו"ל נקטינן חד יומא ולא חיישינן למילתא דילמא מליו לאלול. ואפילו אתי ואמרו מליו לאלול ולא שמעינן מפי ב"ד מקודש לא חיישינן לה למילתא. כי הא דרבי איבו בר נגרי ור' חייא ב"א איקלעו לבבל בחד עשר בתשרי אמרו בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבה דמערבא א"ל אסהידו אמרו לא שמענו מפי ב"ד מקודש דילמא אמליכו ולא קידשוה למחר ושויוה חסר (לפי גירסא זו אף על גב דהיו תרתי ר"א ור"ח אפ"ה לא אסהידו הואיל ולא שמעו מפי ב"ד מקודש).
ועוד כתב בשאלתות, דאם בא אחד ואמר מליוה לירחא וקדשוה נאמן משום דמילתא דעבידא לגלויי הוא ולא משקרי ביה אינשי וגילוי מילתא בעלמא הוא ואפי' חד מהימן. והטו"א דחה דברי השאילתות, וכתב דאין להביא משם ראיה משום שהספרים משובשים.
העמק שאלה הביא את דברי הטו"א דאין ע"א נאמן אפי' במילתא דעבידא לגלויי, אלא רק במה שאינו נגד חזקה ורוב, וכתב להוכיח כדברי השאילתות מהרמב"ם (הלכות קה"ח, ג, טו) שכתב: "אין השלוחין צריכין להיותן שנים אלא אפילו אחד נאמן, ולא שליח בלבד אלא אפילו תגר משאר העם שבא כדרכו ואמר אני שמעתי מפי בית דין שקדשו את החדש ביום פלוני נאמן ומתקנין את המועדות על פיו, שדבר זה דבר העשוי להגלות הוא ועד אחד כשר נאמן עליו". וכן סוברים התוס' והרא"ש ועוד רבים מן קמאי, דעד אחד נאמן מה"ת להעיד באשה שמת בעלה, אפ' נגד חזקה, משום דהוי מלתא דעבידא לגלויי. ולגבי מה שכתב השאילתות בהא דלא העידו הואיל ולא שמעו מב"ד מקודש, כתב העמק שאלה דבזה ודאי אין לומר שנפל שיבוש דהשאילתות כתב כן גם במקומות אחרים והטו"א אינו בקיא בדברי השאילתות.
ואח"כ ראיתי שזו גמרא מפורשת (רה"ש כב:): "כי אתא עולא אמר קדשוה לירחא במערבא אמר רב כהנא לא מיבעיא עולא דגברא רבה הוא דמהימן אלא אפי' איניש דעלמא נמי מהימן מ''ט כל מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אינשי תניא נמי הכי בא אחד בסוף העולם ואמר קדשו ב''ד את החדש נאמן" (הרי לן להדיא כל אדם נאמן לומר שבה"ד בא"י קידשו את החודש ומשום מילתא דעבידא לאגלויי).
ועוד קשה על דברי הטו"א, מדוע לוי אמר להם שלא שמע מב"ד מקודש, והרי כדי להחמיר ולא לאכול סגי במה שיאמר שיצא מב"ד ביום ל"א ויודע שלא קידשו את החודש ביום ל', והרוצה להחמיר יחשוש וימשיך לצום. ואם נדחו דברי הטו"א, א"כ חוזרות הקושיות וצריך ליישב.
וקודם שנבוא לבאר בס"ד, יש להקדים את דברי הרמב"ם (שם בסוף פ"ג) שכתב וז"ל:
"בית דין שישבו כל יום שלושים ולא באו עדים והשכימו בנשף ועברו את החודש, ואחר ארבעה או חמשה ימים באו עדים רחוקים והעידו שראו את החודש בזמנו שהוא ליל שלושים, ואפילו באו בסוף החודש, מאיימין עליהן איום גדול ומטריפים אותם בשאלות וכו', ואם עמדו העדים בעדותן ונמצאת מכוונת והרי העדים אנשים ידועים ונבונים ונחקרה העדות כראוי, מקדשין אותו וחוזרין ומונין לאותו החודש מיום שלשים הואיל ונראה הירח בלילו".
הרי לן דלשיטת הרמב"ם אפשר לקדש את החודש למפרע. והמנחת חינוך כתב שהמקור לדברי הרמב"ם הוא המשנה (כא:): "על שני חודשים מחללין את השבת, על ניסן ועל תשרי שבהם שלוחין יוצאין לסוריא ובהן מתקנין את המועדות, וכשהיה בית המקדש קיים מחללין אף על כולן מפני תקנות הקרבן", ופירש"י: "דמה"ת מחללין על כולן אבל רבנן אסרו לפי שאין תיקון המועדות תלוי בהן ולא אכפת למלאן ולחסרן על פי עדים, אך בשני חודשים אלו העמידו על ד"ת שכל המועדות תלויין בהם". ובגמרא נאמר: "על שני חודשים וכו' והתנן על ששה חדשים השלוחין יוצאין, אמר אביי ה"ק על כולן שלוחין יוצאין בערב, על ניסן ועל תשרי עד שישמעו מפי ב"ד מקודש".
וקשה, למה בשאר ר"ח אסרו רבנן לחלל את השבת, כיון דהתורה התירה ומצוה איכא לקדש עפ"י הראיה כאשר דרשו כזה ראה וקדש, ולמה אסרו חז"ל במקום מצוה, ולא מצינו בשום מקום שיהיו עוקרין ד"ת במקום מצוה אם לא משום סייג וגדר וכאן למה עקרו? ועוד אם מצאו איזה סייג מ"ט לא גזרו גם על ניסן ותשרי גם כן? ואי מפני תיקון המועדות, מה קלקול יש אם לא יחללו ויהיה החודש מעובר, הלא בהב"ד הדבר תלוי (אתם אפילו מזידים) ומכ"ש משום סייג וגדר מותרים לכתחלה לעשות החודש חסר או מלא ומה קלקול שייך בזה? ועוד כשהיה בהמ"ק קיים מחללין על כולם מפני תקנת הקרבן, מה קלקול יש אם יתעבר ויהי' ר"ח ביום א' ויקריבו ביום א'? ואי משום מצוה לקדש עפ"י הראיה, בשאר חדשים נמי וגם מבואר שם דזה משום תקנת קרבן ולא משום דמצוה לקדש על הראיה. ועוד קשה מ"ט אין השלוחין יוצאין על ניסן ועל תשרי עד שישמעו מפי ב"ד מקודש? בשלמא היכי דנראה בעליל בליל ל' אף דהשלוחים יודעים דודאי יקדשו ב"ד מחר את החודש, מ"מ אינם יוצאין דלמא הב"ד ימלכו ויעברו את החודש ויהיו המועדים מקולקלים על ידם, אבל היכא דלא קדשוהו ביום ל' למה לא יצאו תיכף במוצ"ש דהוא ל"א דהב"ד לא יכלו לדחות את החודש יותר?
המנ"ח כתב שאם נאמר דמקדשים את החודש למפרע הכל מיושב. בזמן ביהמ"ק שהיו קרבנות לא רצו חז"ל לגזור על העדים שלא לחלל את השבת כדי שלא יתבטל קרבן מוסף (כי אם העדים לא היו מגיעים, בה"ד היו מעברים את החודש. ואם היו מגיעים ביום ל"א לאחר השבת היו ב"ד מקדשים את החודש למפרע ביום ל', ונמצא שלא הקריבו קרבן מוסף דר"ח). אבל בזמן שאבהמ"ק ראו חז"ל שאין שום סרך מצוה ונ"מ בחילול שבת, ואי משום מצוה לקדש עפ"י ראיה, מ"מ אם העדים לא יבואו בשבת, הב"ד יוכלו לקדש את החודש למפרע כאשר יגיעו העדים ותתקיים המצוה לקדש עפ"י הראיה, א"כ אין שום מצוה בחילול שבת ולכן אסרו חכמים בשאר החדשים, אבל בניסן ותשרי שבהם השלוחין יוצאים, העמידו דבריהם על ד"ת, כדי למהר הליכתם, וסובר הרמב"ם דזה טעם נכון כיון דהוא גזירת חז"ל ובמקום תיקון למהר השלוחין והיא תיקון המועדות לבני הגולה לא העמידו דבריהם.
ותיקנו גם שהשלוחים יצאו רק אחרי שישמעו בפירוש מב"ד מקודש, כי אם יצאו בליל ל"א, דלמא מחר יבואו עדים שראוהו בזמנו וב"ד יקדשו יום הל', או אפשר שלא יבאו עדים ויהיה מעובר, ע"כ צריכין להמתין על הב"ד. ולא קשה היאך הולכין שלוחין על חודש העיבור, דלמא יבאו עדים אחר ג' או ה' ימים ויהיה מקודש למפרע, כי זה לא שכיח כלל, משום שראיית הירח הוא סמוך לירושלים ולמקום הוועד.
וכתב עוד לבאר עפ"י המשנה: "ראש ב''ד אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש, בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו מקדשין אותו, ר''א בר' צדוק אומר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קידשוהו שמים". והלכה כר''א בר' צדוק. ולפי הרמב"ם שאפשר לקדש החודש למפרע, מובן שאין מקדשים את יום ל"א ממ"נ, דאם לא נראה עפ"י החשבון אין מקדשים משום שכבר קדשוהו שמים, ובנראה ביום ל' ורק לא באו עדים אין לקדש משום שאחר כך כשיבאו עדים יקיימו המצוה למפרע לקדש על פי הראיה, ואם הב"ד יקדשו יום ל"א זה יקבע משום שב"ד קובעים אפילו שוגגים אפילו מזידים, ואז לא יוכלו לחזור בהם ולקדש למפרע. וכתב דאם לפי החשבון לא אמורים לראות את הלבנה ביום ל', אז יוצאים השלוחים תיכף משתחשך, כי בודאי מחר ר"ח.
ומעתה לפ"ז ניחא ליישב המעשה דלוי אקלע לבבל וכו', כי בני בבל חשבו אלול חסר, כי רוב שנים אין אלול מעובר, ולוי דיצא ביום ל' סמוך לחשיכה מהב"ד, וידע שלא יקדשוהו אלא למחר, בא לבבל ואמר כי בא"י עיברו הב"ד את החודש, ומ"מ כיון שלא שמע בב"ד מקודש לא רצה להעיד, כמבואר דעל ניסן ותשרי אין השלוחין יוצאין עד שישמעו מפי ב"ד מקודש. ולדעת הרמב"ם ניחא מאוד, דבאמת כיון דברוב שנים אין אלול מעובר בודאי עפ"י החשבון נראית הלבנה ביום ל' וכך מחשבין הב"ד בתחלת השנה וגם בני בבל ג"כ בודאי היו חושבים כך, ולפי חשבונם עשו יוה"כ כדין יום י' ליום ל' של אלול. אך לוי היה יוצא ביום ל' משחשיכה מהב"ד ולא באו עדים והיה משער בדעתו שהחודש יתעבר, אך הוא לא שמע מפי ב"ד מקודש ולא רצה להסהיד, כי אפשר שבאו עדים ביום ל"א והעידו על יום ל' (שכן הוא עפ"י החשבון, ואם לא היו רוצים לקדש למפרע היה עליהם לומר ביום לא' מקודש), וא"כ החודש באמת חסר והיה אתמול יוה"כ. ונראה דלוי התענה יומיים מחמת הספק, ולכן גם לא העיד להם. עכת"ד. ונראה שכן הוא סברת השאילתות הנ"ל שכתב: "א"ל אסהידו אמרו לא שמענו מפי ב"ד מקודש דילמא אמליכו ולא קידשוה למחר ושויוה חסר".
אלא דיש להקשות על זה כמו שהטו"א הקשה על הרז"ה, דמלשון הגמ' לא משמע דלוי היה מסתפק, כי אמר: "בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבה דמערבא", ומשמע שהוא ודאי. ועוד דעלינו גם לנסות וליישב את שיטת התוס' והרשב"א שסוברים שיש לבני בבל לסמוך על מה שאמרה תורה אתם אפי' מוטעים אתם אפי' שוגגין.
ובכדי ליישב ולבאר בס"ד, יש להקדים לדברי הרמב"ם (קידוש החודש ו, א) שכתב: "בזמן שעושין על הראייה היו מחשבין ויודעין שעה שיתקבץ בה הירח עם החמה בדקדוק הרבה כדרך שהאצטגנינין עושין, כדי לידע אם יראה הירח או לא יראה וכו'". ולגבי העדים כתב (שם ב, ד): "אם נמצאו דבריהם מכוונין למה שנודע בחשבון מקבלין אותם ואם לא נמצאו דבריהם מכוונין אין מקבלין אותם". ועוד כתב (שם ה, יג): "זה שאנו מחשבין בזמן הזה וכו', לא בחשבון שלנו אנו קובעין ולא עליו אנו סומכין, שאין מעברין שנים וקובעין חודשים בחוצה לארץ, ואין אנו סומכין אלא על חשבון בני ארץ ישראל וקביעתם, וזה שאנו מחשבין לגלות הדבר בלבד הוא, כיון שאנו יודעין שעל חשבון זה הן סומכין אנו מחשבין לידע יום שקבעו בו בני ארץ ישראל איזה יום הוא, ובקביעת בני ארץ ישראל אותו הוא שיהיה ראש חדש או יום טוב, לא מפני חשבון שאנו מחשבין".
וכתב הרשב"א בתשובה (ח"ד, רנ"ד): אני חושב, כי ענין החשבון וקידוש החדש, הלכה למשה מסיני, כדברי הרב ז"ל (הרמב"ם) דכל שיש מקום הועד, חייבים הם לקדש על פי הראיה, עם עדות החשבון, וכו'... והרי בבבל, היו מונין וקובעין ומקדשין מולדות ע"פ החשבון. ולפעמים, יעשו בהפך מה שהיו עושין בארץ, במקום הועד. כמעשה דר' אמי בר נגרי, ורבי חייא, דאיקלעי לבבל, בעשרה בתשרי, כדאיתא התם.
עפ"י זה נראה לומר, שבני הגולה היו רשאים לנהוג עפ"י החשבון גם בתקופה שהיו מקדשים עפ"י הראיה (עד אשר היו מגיעים השלוחים), משום שגם בה"ד שבא"י היו מקדשים את הלבנה עפ"י הראיה עם החשבון (ואם היו באים עדים קודם הזמן לא היו מקבלים אותם, ואם לפי החשבון היו צריכים לקדש ועדיין לא באו עדים, היו שוכרים עדי שקר לומר שראו את הלבנה והיו מקדשים על פיהם (רה"ש כ.)). נמצא שהחשבון מדוייק ויכול לשמש כגילוי מילתא מתי ביה"ד קובעים את החודש, ואפשר לסמוך עליו אף לעניין יוה"כ, וגם אם הם טעו ואכלו ביוה"כ של א"י, הרי דינם כאנוסים, כי מה היה להם לעשות (וכ"ש אם היתה תקנה שלא להתענות יומיים ביוה"כ)? ולכן כאשר היו מגיעים השלוחים מא"י, היו בני חו"ל חייבים לנהוג על פיהם.
ואח"כ ראיתי ב'ערוך לנר' שכתב: "גם היחידים שטעו וקראו מקרא קודש ביום שלא קדשו ב"ד באופן שלא יכלו לשמוע הם בכלל "אתם אפילו מוטעים" שהרי "תקראו אותם מקראי קודש" כתיב גם בעם שאומרים מקודש מקודש וכו'... וגם אם עשו שלא בקידוש ב"ד מ"מ גם מקרא קודש שלהם נקרא מקרא קודש בשלא יכלו לידע, ורק לכתחילה תיקנו לשלוח שלוחים שאין עושים שוגג לכתחילה, ועוד שלא יהיו ישראל אגודות אגודות, אבל בדיעבד ודאי בדאי אפשר לידע ליכא כרת דקרינן גם בזה אתם אפילו שוגגים".
ובשמעתין, מה שלא היו צריכים לצום, אע"פ שלוי בא ואמר שהיום הוא יוה"כ בא"י, כתב הרשב"א: "דכיון שכבר קדשו בני בבל יום שלשים ועליו סמכו והתענו ביום עשירי שלהם אין להם לחזור ולהתענות ביום אחר כיון שאין כאן עד ששמע כשנתקדש שם יום ל"א ויש להם לסמוך על מה שאמרה תורה אתם אפי' מוטעים אתם אפי' שוגגין".
ונראה שכוונת הרשב"א בזה כמו שכתב הריטב"א (1) : "ותקנת חכמים היתה שלא יצאו שלוחים לגולה על ניסן ותשרי עד שישמעו מפי ב"ד מקודש, והיתה בכלל התקנה דכל שלא יעיד העד דשמע מפי ב"ד מקודש שלא יסמכו עליו כלל דאי לא הרי לא קיימא תקנה דידהו ולא מימנעי עדים מלמיפק ולפיכך הוצרכו לתקן שלא יסמכו עליהם ויהיו כאילו לא העידו כלל ויהיה מנין שלהם קיים וקבוע על פי ב"ד, שהרי קביעות כל המועדות תלוי בב"ד, וכדרך שתקן הלל חשבון עיבור שבידינו היום, הלכך לוי גופיה כיון דידע ודאי שהוקבע תשרי ביום שלשים ואחד יש לו להתענות כבני ארץ ישראל אבל לגבי בני הגולה כיון שלא העיד להם ששמע מפי ב"ד מקודש אין להם לסמוך עליו כלל ולא לבטל מנינם".
(הערה 1: וכן הוא בפרש"י)
סימן ד'- אם נשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן - ר"ה לג. ערובין צו.
א. איתא בגמ': "אין מעכבין את התינוקות מלתקוע: הא נשים מעכבין והתניא אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע ביום טוב אמר אביי ל''ק הא רבי יהודה הא רבי יוסי ורבי שמעון דתניא: דבר אל בני ישראל בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות דברי רבי יהודה רבי יוסי ורבי שמעון אומרים נשים סומכות רשות".
וכתב רש"י: "הא נשים מעכבין - דפטורות לגמרי, דמצות עשה שהזמן גרמא הוא, וכי תקעי איכא בל תוסיף". ולפי"ז אליבא דר' יהודה נשים אסורות לקיים כל מ"ע שהז"ג, אולם התוס' כתבו בשם ר"ת "אע"ג דסתם מתניתין כרבי יהודה, הלכה כר' יוסי דנימוקו עמו, ומעשה רב דהמוצא תפלין (עירובין צו.) מיכל בת שאול היתה מנחת תפלין, ואשתו של יונה שהיתה עולה לרגל, וההוא עובדא דפרק אין דורשין (חגיגה טז:) דהבאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו נשים כדי לעשות נחת רוח לנשים, ומותרות לברך על מ"ע שהז"ג אף על גב דפטורות מן דבר המצוה ההיא ומתעסקות בהן כמו מיכל בת כושי שהיתה גם מברכת". והביאו גם ראיה מסומא דפטור מכל המצוות ובכ"ז מצינו דמברך, "שמע מינה, היכי דפטירי שרי לברוכי. ומשום דמברך ברכה שאינה צריכה וקעבר משום בל תשא ליכא, דההיא דרשה דרבנן ,דהא אמר בפרק מי שמתו ספק קרא אמת ויציב ספק לא קרא חוזר וקורא, ולא אסרינן מספק משום לא תשא ומוציא שם שמים לבטלה, דאסרינן בפ"ק דתמורה מדכתיב את ה' אלהיך תירא הני מילי בלא ברכה", אבל אח"כ כתבו לדחות דאין ראיה מסומא לאשה, דסומא חייב מדרבנן ויכול לומר "וציוונו", משא"כ אשה דפטורה אפי' מדבנן.
והראבי"ה (סימן תקצ"ז) כתב לחזק דברי ר"ת שנשים מברכות והביא לו כמה ראיות: חדא מהא דחתן פטור מקריאת שמע לילה הראשון מעשה ברבן גמליאל שנשא אשה וקרא ק"ש לילה ראשונה. א"ל תלמידיו, לימדתנו רבינו שחתן פטור מק"ש, א"ל איני שומע לכם לבטל הימני מלכות שמים אפי' שעה אחת. וכיון דאמרינן אם רוצה לקרות קורא, אע"ג דפטור, שמע מינה דרשות מברך נמי לפניה ולאחריה. ותו ראיה מפרק מי שמתו, אמר רב נחמן כי הוינא בי רבה בר אבוה הוה מיבעיא לן הני בני רב דטעו ומתחלי תפלת חול בשבת מהו לגמרה? ואמר לן גומר אותה ברכה. ומיהו אי בעי לכתחלה לצלויי שמנה עשרה ברכות לא מצי, דהא לא אטרחוהו רבנן דנקט לאו דוקא, דטעמא משום שאסור לאדם לשאול צרכיו בשבת, ואפילו הכי דמשום טורח עגמת נפש שזוכר צרכיו פטרוהו גומר הברכה, דלא הוי ברכה לבטלה. ועוד ראיה דפסקינן בפרק תפלת השחר הלכה כרבי יהושע שאמר תפלת ערבית רשות וחתמינן בשמנה עשרה ברכות. שמע מינה מכל הני דארשות נמי מברכין.
אולם את כל הראיות שהביא אפשר לדחות, דלגבי חתן, מה שפטור מק"ש, הוא משום דטריד טרדא דמצוה, אבל אם הוא יכול ליישב דעתו ולקרוא ק"ש, יכול הוא גם לברך, דאין הוא מופקע לגמרי מן המצוה. ולגבי תפילת חול בשבת, י"ל דבאמת היה יכול להתפלל תפילת חול גם בשבת, רק שרבנן לכתחילה אסרו לאדם לשאול צרכיו בשבת, ולכן אין זו ברכה לבטלה, ולגבי תפילת ערבית, י"ל די"ח ברכות של התפילה הן גופא המצוה, ומכיוון שחז"ל אמרו שרשאי להתפלל, ודאי שיכול הוא גם לברך הברכות ולא שייך לומר בזה ברכות לבטלה או ברכה שאינה צריכה. ואע"פ שאפשר לדחות את דברי ר"ת, מ"מ רוב רובם של הראשונים פסקו כמותו, וכתב הרשב"א: "הסכמתן של ראשונים ז"ל שהיא מברכת ואין ממחין בידה דמסתמא מיכל בת שאול מברכת היתה בהנחת תפילין".
אולם הסמ"ג (עשין מ"ב) הביא את הראיה של ר"ת מסומא וכתב: "אבל זהו דבר תימא, מהו "וציונו" בדבר שאינה מחוייבת לא מדאורייתא ולא מדרבנן, דהא מאי דמברכין אמצוות דרבנן היינו כדמפרש בפרק במה מדליקין גבי נר חנוכה היכן ציונו מלא תסור, אבל נשים במצות עשה שהזמן גרמא אפילו מדברי סופרים פטורות". ואף הרמב"ם סובר דאינן רשאות לברך דבהלכות ציצית (ג',ט') כתב: "נשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפים בלא ברכה, וכן שאר מצות עשה שהנשים פטורות מהן אם רצו לעשות אותן בלא ברכה אין ממחין בידן". ובהגהות מימוניות (שם אות מ') הביא שגם רש"י היה אוסר לנשים לברך. וכן גם דעת ר' מנוח בהלכות שופר (ב', ב') וז"ל: "ודעת חכמי הצרפתים דנשים מברכות על כל המצוות, ולא מסתבר, שהרי אפילו קי"ל כר' יוסי ור"ש שאין מעכבין את הנשים מלתקוע, ה"מ לעניין תקיעה בשבת דליתא אלא משום שבות דרבנן, אבל לעניין ברכה לבטלה דאיכא איסורא דאורייתא דכתיב "לא תשא" ליכא לספוקי דאסירי, ועוד דלא מצו מברכי "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", דהא שיקרא הוא וברכה לבטלה היא, משום דאינן מצוות, אלא דמקבלות שכר כאינו מצווה ועושה". והמעיין שם בדבריו יראה שכתב בדעת הרמב"ם שפסק כר' יהודה, וכסתם משנה. וכן מוכח מהרמב"ם (מעשה הקרבנות ג', ה') שכתב: "הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן ועבד ואשה וסומא ונכרי, ואין השליח סומך שאין סמיכה אלא בבעלים שנאמר וסמך ידו לא יד אשתו ולא יד עבדו ולא שלוחו".
ולכאורה קשה, דאם הרמב"ם פסק כר' יהודה דנשים אסורות לעשות מצוות שאינן חייבות בהן, א"כ כיצד כתב על ציצית ושאר מצוות עשה שהנשים פטורות מהן אם רצו לעשות אותן בלא ברכה אין ממחין בידן? ונראה דלא קשה, דהבנה זו בדעת ר' יהודה דאיכא לנשים איסור בל תוסיף, היא רק אליבא דרש"י, אולם המהרש"א כתב עליו וז"ל: "לא ידענא מאי בל תוסיף שייך הכא, דלא שייך למימר בל תוסיף אלא בעושה המצוה ומוסיף עליה, אבל הול"ל וכי תקעי הוה איסורא דרבנן דבשלא במקום מצוה איכא איסורא דרבנן בתקיעה כדמוכח בר"פ, ודומיא דהכא דמוקמינן לה כר' יהודה דאמר אין בנות ישראל סומכות היינו משום איסור עבודה בקדשים כדמוכח בפרק אין דורשין ולא משום בל תוסיף". וכן הוא להדיא בתוס' (ערובין צו. ד"ה מיכל) וז"ל: "ונראה לפרש דטעמא למ"ד דלא הוי רשות משום דתפילין צריכין גוף נקי ונשים אין זריזות ליזהר ועלייה לרגל משום דמיחזי כמביאה חולין לעזרה או משום ראיית פנים בעזרה שלא לצורך ותקיעת שופר וסמיכה נמי דמעכבין למאן דלית ליה רשות לאו משום דמיחזי מוסיף אלא משום דתקיעה מלאכה דרבנן היא כדאמר בפ' כיסוי הדם דאין וודאה דוחה שבת וסמיכה אפי' בהקפת יד מיחזי כעבודה בקדשים". וצ"ל דהרמב"ם סובר בזה כהתוס' וא"כ גם ר' יהודה מתיר לנשים לקיים מ"ע שהזמן גרמן, היכא דליכא בזה צד של איסור, ובתנאי שלא יברכו.
ולענ"ד מחלוקת זו אם נשים מברכות על מ"ע שהזמן גרמן או לא, תלויה במחלוקת אחרת בפשט הגמ' בברכות (לג) "כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא", אם הוא איסור מהתורה, או אסמכתא בעלמא הוא. דהתוס' שהבאנו לעיל כתבו דהוא רק מדרבנן, אולם רבנו מנוח שהבאנו סובר דהוא איסור דאורייתא, וכ"כ המג"א (או"ח רט"ו סק"ו) בדעת הרמב"ם (ברכות א', ט"ו). ונראה דכן הוא גם בדעת השו"ע (או"ח רט"ו, ד') שכתב: "כל המברך ברכה שאינה צריכה, הר"ז נושא שם שמים לשוא, והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן", והוא בדיוק כלשון הרמב"ם. ולכן הרמב"ם ודעימיה אוסרים לנשים לברך, דהוא איסור תורה, ואילו ר"ת מתיר. אח"כ ראיתי שכן כתב בשו"ת יבי"א (ח"א או"ח ל"ט).
ב. המעיין בב"י (או"ח י"ז) אחרי שהביא את דעת ר"ת והרמב"ם כתב דבדעת הרא"ש אין הכרע, ולבסוף כתב: "ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם ז"ל דספק ברכות להקל", (וכתב הב"ח וז"ל: "נראה דכאן לגבי ציצית שאין מנהג לנשים ללבוש ולברך אם כן אם באת אשה לשאול לכתחלה אי שריא ללבוש ציצית ולברך יאמרו לה שלא תברך כי יותר טוב שלא יברכו בפלוגתא דרבוואתא אבל בשופר שכבר נהגו לתקוע ולברך אין מוחין בידן מאחר שיש להם על מי שיסמכו אבל אם באת לשאול לכתחלה גם בשופר יאמרו לה שלא תברך ונסמך על מה שכתב כך לגבי ציצית והוא הדין לגבי שופר").
וכן פסק בשולחנו הטהור (סימן תקפ"ט) וז"ל: "אע"פ שנשים פטורות, יכולות לתקוע, וכן אחר שיצא כבר, יכול לתקוע להוציאן, אבל אין מברכות ולא יברכו להן". ואילו הרמ"א כתב: "והמנהג שהנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא על כן גם כאן תברכנה לעצמן, אבל אחרים לא יברכו להן".
ומר"ן החיד"א (ברכי יוסף תרנ"ד) כתב: "מה שנהגו קצת נשים בארץ הצבי לברך על לולב, זה שנים רבות שערערתי ע"ז, שנהגו כך מעצמן, ואנן קבלנו הוראות הרמב"ם ומרן שפסקו שלא לברך. ושאלתי לחכמים זקני דורנו, ואמרו שהוא מנהג טעות, שקצתן נהגו כן בבלי דעת, ויש לבטל המנהג. ואחר זמן ראיתי בספר נחפה בכסף למורי הרב ז"ל, שכ"כ שהוא מנהג בטעות והמבטלו תע"ב". אולם בהמשך דבריו הביא סיעתא למנהגן מדברי מהר"י ממרויש (בשו"ת תורה מן השמים) שענו לו מן השמים שנשים יכולות לברך על שופר ולולב. ובשו"ת יוסף אומץ (סי' פ"ב) כתב: "ולענין הלכה אני הדל מעת שראיתי מה שהשיבו מן השמים לרבינו יעקב ממרויש, נהגתי לומר לנשים שיברכו על הלולב, וכמנהג קדום שהיו נוהגות הנשים בעה"ק ירושלים ת"ו. והגם שמרן ז"ל פסק שלא יברכו, נראה ודאי שאילו מרן ז"ל שלטו עיניו הקדושות בתשו' ר"י ממרויש, דמשמיא מיהב יהבי כח לברך לנשים, ודאי כך היה פוסק ומנהיג, ובכי הא לא שייך לא בשמים היא, כיון שיש הרבה גדולים בפוסקים דס"ל שיברכו, אהני לן לפסוק כמותן, כיון דאית לן סייעתא דשמיא". ומר"ן הבא"ח (בסוד לישרים ח"א י"ב), והכה"ח (או"ח י"ז, ד') הביאו להלכה את החיד"א שיכולות לברך.
ולענ"ד נראה דקשה לומר כמו שכתב מר"ן החיד"א דאם השו"ע היה רואה תשובות ר"י ממרויש כך היה פוסק, דדרכו של מרן השו"ע לפסוק עפ"י שלושת עמודי ההוראה, גם אם איכא רוב ראשונים אחרים נגדם. וכאן הב"י כתב שאין הכרע ברא"ש (אע"פ שבאמת נראה שפוסק כר"ת), והרמב"ם כתב להדיא שלא יברכו ובשאגת אריה (סי' ק"ד) כתב שהרי"ף פסק בזה כר' יהודה, וא"כ גם לרי"ף אסור לנשים לברך על מ"ע שהז"ג, וא"כ ודאי הוא שגם אם הב"י היה רואה את שו"ת תורה מן השמים לא היה פוסק כמותו. ומה שמצינו לפעמים שפוסק כרוב ראשונים נגד עמודי ההוראה, ודאי דאין זה להקל אלא להחמיר, והכא דאיכא חשש חמור מן התורה של הוצאת שם שמים לבטלה, ודאי שלא היה פוסק כמותו להקל.
אולם מ"מ אותן נשים שנהגו לברך, נראה דאין צורך למחות בהן, דודאי יש להן על מה לסמוך, דרוב רובם של הראשונים סוברים כך, וא"כ לא נראה לומר דהוא מנהג טעות, דיש לו סימוכין להלכה, והחיד"א כתב בשיורי ברכה (תקפ"ט) שמנהג ירושלים הקדום שנשים מברכות, ובספר 'שדי חמד' (ח"ה מערכת מ' כלל קל"ו) כתב בזה: "ואנו אין לנו אלא דברי מרן החיד"א הנ"ל וכבר פשט המנהג כן ואין להרהר בדבר". וקיי"ל דאין אומרים סב"ל במקום מנהג אפי' נגד מרן השו"ע. וכך גם פסקו גדולי הספרדים: ר' חיים פלאג'י (בכף החיים לג, טו), הבא"ח וכה"ח, וגם בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט, ב') כתב שהנשים הספרדיות יכולות לברך על מ"ע שהז"ג ואפי' בא"י ובפרט בלולב, ע"כ. ומ"מ נראה דהוא רק היכא דנהגו כן בברור ומקדמת דנא, וגם אז עדיף שישמעו הברכה ממי שמחויב ויוציא אותן י"ח, דמהיות טוב לא תקרי רע. אולם לדעת הרשל"צ הגר"ע יוסף שליט"א יש למחות באותן הנשים המברכות משום שבני עדות המזרח חייבים לילך בתר מרן השו"ע.
סימן ה' - חציצה בבית הסתרים - סוכה ו', קידושין כה. נדה סג:
א. אמר רב שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני וכו'... חציצין דאורייתא נינהו דכתיב ורחץ (את בשרו) במים שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין המים כי אתאי הלכתא לשערו כדרבה בר בר חנה דאמר רבה בר בר חנא נימא אחת קשורה חוצצת שלש אינן חוצצות שתים איני יודע. שערו נמי דאורייתא נינהו דכתיב ורחץ את בשרו במים את הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו כי אתאי הלכתא לכדרבי יצחק דאמר רבי יצחק דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ וגזרו על רובו שאינו מקפיד וכו'...
התוס' כתבו: "וא''ת כיון דאתא הלכתא לרובו ולא למעוטו א''כ קרא למאי אתא דדרשינן בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין המים, וי''ל דאצטריך לבית הסתרים כדאיתא בפרק קמא דקדושין", מבואר בדבריהם דהא דבעינן ראוי לביאת מים בבית הסתרים (שלא תהיה שם חציצה), הוא דינא דאורייתא (וכן כתבו התוס' גם בנדה סג:, בחולין פג: ובמנחות יח:).
ולכאורה קשה על דבריהם דבית הסתרים אינו אלא מיעוט הגוף, ומשמעתין מוכח דחציצה במיעוט הגוף, אפי' אם מקפיד אינה פוסלת מהתורה. והסדרי טהרה (יו"ד קצ"ח) כתב ליישב עפ"י דברי הרמב"ם שכתב (מקואות ב, טו) דהא דשערה אחת חוצצת הוא כאשר נצטרף לחוצץ אחר על גופו ונמצא הכל רוב גופו (לשיטת הרמב"ם השערות אינן נידונות בפני עצמן, אלא כחלק מכלל הגוף, ולכן לא היה יכול לפרש כרש"י והגאונים שרוב השערות קשורות נימא נימא). וא"כ גם הכא י"ל דמהתורה ביה"ס חוצץ כאשר מצטרף עם חציצה משאר הגוף ומשלים לרוב.
אולם הריטב"א חולק על התוס' וסובר דבה"ס הוא מדרבנן, דבקידושין (כה.) איתמר: "מעשה בשפחה של בית רבי, שטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שיניה, והצריכה רבי טבילה אחרת. נהי דביאת מים לא בעינן, מקום הראוי לבוא בו מים בעינן". וכתב הריטב"א: "מקום הראוי לבוא בו מים בעינן - אומר רבינו נר"ו דהא מדרבנן בעלמא הואיל ולענין טומאה דינו כגלוי מן התורה שויוה רבנן לענין טהרה נמי כגלוי, מיהו רחיצה וביאת מים לא בעי דהא כתיב ורחץ את כל בשרו מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי". וכן כתבו גם הרמב"ן והרשב"א.
ובשו"ת חת"ס (יו"ד קצ"ג) כתב: "לרש"י מיעוט המקפיד הוא דוקא בשערו אבל בגופו אפי' מיעוט המקפיד חוצץ מן התורה, וא"כ לית לן קרא לבית הסתרים דבעינן ראוי לביאת מים, כי אדרבה "בשרו" ממעט ו"כל" איצטריך לשיעורא, והוה בית הסתרים מדרבנן".
ובדעת הרמב"ם נפלה מחלוקת, דבשו"ת 'משפטי עוזיאל' (מהד"ת יו"ד ל"א) הביא מ"ש הרמב"ם (מקואות א, י) וז"ל: "בית הסתרים ובית הקמטים אינן צריכין שיבואו בהן המים, שנאמר וידיו לא שטף במים, איברים הנראים בלבד, ואע"פ כן צריכין להיות ראויין שיבואו בהן המים ולא יהיה דבר חוצץ, לפיכך אמרו חכמים לעולם ילמוד אדם בתוך ביתו שתהיה אשה מדיחה בין קמטיה במים ואחר כך תטבול". ודייק ממה שהרמב"ם הביא פסוק לגבי ביה"ס, שסובר כהתוס' דבעינן בביה"ס ראוי לביאת מים מה"ת. אולם המעיין שם ב'משנה למלך' יראה שעל מה שכתב הרמב"ם שביה"ס צריך להיות ראוי לביאת מים, הביא דברי הריטב"א דהוא מדרבנן בעלמא. ומשמע שלומד כן בדעת הרמב"ם. ובשו"ת 'דלתי תשובה' (סי' ו') כתב להדיא שהרמב"ם סובר דהא דראוי לביאת מים בביה"ס הוא רק מדרבנן.
ב. השו"ע (יו"ד קצ"ח, כה) כתב: "אם לא הדיחה בית הסתרים ובית הקמטים שלה ונמצא בהם דבר חוצץ, לא עלתה לה טבילה. ואם לא נמצא עליה דבר חוצץ, אף על פי שלא בדקה קודם טבילה עלתה לה טבילה; ואינו דומה לבדיקת הגוף וחפיפת הראש", ובסעיף כ"ו כתב: "אם לא בדקה קודם טבילה בין שיניה ולא בית הסתרים שלה, ואחר טבילה נמי לא בדקה עד שנתעסקה בכתמים ובתבשילין, ואחר כך בדקה ומצאה עצם בין שיניה או דבר חוצץ בין סתריה, תלינן לקולא ואמרינן דבתר טבילה עיילי בה". והאחרונים תמהו עליו מאוד שהיקל בביה"ס, ובשארי מקומות אפי' מיעוטא ומקפיד, אע"פ דהוא דרבנן החמירו, ומ"ש בית הסתרים שהקילו?
והנודע ביהודה (מהד"ק יו"ד ס"ד), לאחר שהביא דברי הריטב"א שבה"ס צריך להיות ראוי לביאת מים רק מדרבנן, כתב: "אבל האחרונים ביו"ד לא ראו דברי הריטב"א הנ"ל ולכן נדחקו ביו"ד סי' קצ"ח וקצ"ט בכמה דברים שהקיל הש"ע בבה"ס לענין חציצה מבשאר הגוף ולדעת הריטב"א הדבר פשוט שכיון שהוא דרבנן הקילו".
ולכאורה קשה על דבריו, דגם אם נאמר שהאחרונים לא ראו דברי הריטב"א, הרי שאינו דעה יחידאה, דהא גם הרמב"ן הרשב"א ורש"י סוברים כמותו דביה"ס הוא מדרבנן, ולא יתכן שלא ראו את דבריהם, ובכל זאת תמהו על השו"ע ולא ראו ליישב דבריו עפ"י דבריהם אלא נשארו בצ"ע (הגר"א) או שניסו ליישב בדוחק. ויותר מזה, דעצם השאלה היתה דאף אם נימא דביה"ס הוא מדרבנן, מ"ש מחציצה על מיעוט הגוף, דאף הוא מדרבנן ובכ"ז אין להקל כלל, והאשה צריכה לטבול שוב אפי' אם לנה עם בעלה. ולענ"ד נראה בכוונת הנו"ב דביה"ס עדיפא משום דהוא תרתי דרבנן - גם ביה"ס עצמו הוא דין מדרבנן, וגם החציצה היא על מיעוט הגוף, שאפי' אם מקפדת הוי רק דרבנן. אולם רבים מן האחרונים בכ"ז לא ראו לפרש בדעת השו"ע כהנו"ב דהוא כדעת הריטב"א.
והש"ך (קצ"ח ס"ק ל"ב) כתב: "כתב העט"ז והמעדני מלך הטעם דבבית הסתרים כיון שיש לה מקום להשאר שם ולהתדבק בבית קמטיה אמרינן ודאי לא היה שם דא"כ למה יפול אחר הטבילה עכ"ל, ולחנם דחק דלהכי ל"ד לבדיקת הגוף וחפיפת הראש דהתם בעינן ביאת מים ותלינן לחומרא, אבל הכא לא בעינן ביאת מים (אלא ראוי לביאת מים), לכך תלינן לקולא כדלקמן סכ"ו וכ"מ בראב"ד וכן מבואר בטוש"ע לקמן סימן קצ"ט ס"ט".
ואכן הב"י (קצ"ח כ"ה) הביא דברי הראב"ד שדייק מעובדא דשפחת בית רבי שאם לא הדיחה בית הקמטים ובית הסתרים שלה ונמצא בהן דבר חוצץ שלא עלתה לה טבילה ואם לא נמצא עליה דבר חוצץ אף על פי שלא בדקה קודם טבילה עלתה לה טבילה ואינו דומה לבדיקת הגוף ולחפיפת הראש והא שפחתו של רבי לא בדקה את שיניה קודם טבילה ואפילו הכי טעמא דנמצא עצם בין שיניה הצריכה טבילה אחרת הא לאו הכי לא ותו שמעינן משפחתו של רבי שצריכה אשה לבדוק בין שיניה משום עצם או משום בשר מהודק או שום דבר אחר והיכא דלא בדקה קודם טבילה בין שיניה ולא בית הסתרים שלה ואחר טבילה נמי לא בדקה עד שאכלה או שנתעסקה בכתמים ובתבשילים ואחר כך בדקה ומצאה עצם או דבר חוצץ בין סתריה מסתברא דכהאי גוונא לקולא תלינן בהו ואמרינן דבתר טבילה עיילי בה הואיל ואין צריכים שיבוא בהן מים, עכ"ל.
והן אמת שב'טהרת הבית' (ח"ג ע' קמט) הביא משו"ת 'זרע אמת' ומ'נחל אשכול' שכתבו שאפשר שהראב"ד שכתב דתלינן לקולא, ס"ל נמי כהרשב"א והריטב"א הנ"ל. אולם אין נראה כן מדברי הראב"ד שהרי נתן טעם לדבריו "הואיל ואין צריכים שיבוא בהן מים", ואם היה סובר כהריטב"א היה לו לומר: "הואיל והוא ספק בדינא דרבנן". ויש לדייק כן מדברי הס"ט בספרו 'שיורי טהרה' (קצ"ח סק"נ) שלאחר שהביא לדינו של השו"ע שאם לא בדקה ביה"ס שעלתה לה טבילה, כתב דלדעת הריטב"א הטעם פשוט כיוון דאין צריך ראוי לביאת מים אלא מדברי סופרים, לכן תלינן לקולא. ולדעת התוס' דהוא דין דאורייתא, צ"ל הטעם כיוון דהתורה הקלה בביה"ס דלא בעי ביאת מים ממש, ואף חכמים הקלו בגזרותיהם, דהא מיעוטו ומקפיד אינו חוצץ מה"ת אלא מד"ס. את"ד. ומכאן מוכח דאף לשיטת התוס' יש להקל בביה"ס, והטעם שכתב הראב"ד הוא דווקא לדעת התוס', ולא כמ"ש הנוד"ב.
ואמנם הסד"ט בתוך דבריו כתב דהוא גם מפני שהכא הוא דין דרבנן (אפי' לתוס'), דגם אם היתה חציצה אינה אלא מיעוט הגוף ואינו פוסל מה"ת. אך אין זה הטעם העיקרי, דהרי אם שכחה לגזור ציפורניה וטבלה, כתב הט"ז (קצ"ח סקכ"א) לחלק שאפי' אם ברי לה שלא היה שם ליכלוך, אם עדיין לא שימשה עם בעלה תחזור ותטבול, אבל אחר ששימשה עם בעלה אינה צריכה לטבול שוב. והס"ט כתב לחלוק על הט"ז שהאי דינא שאם לא עיינה בגופה שלא עלתה לה טבילה הוא אף במיעוט הגוף, דהא ביה"ס אינו אלא מיעוט הגוף ודווקא הואיל ולא בעי ביאת מים הוא דתלינן להקל, הל"ה לא תלינן להקל, אע"ג דמיעוטו ומקפיד עליו אינו אלא מדרבן, אפ"ה החמירו בו, ולכן כתב בדינו של הט"ז שאם לא עיינה בציפורניה לפני הטבילה, חייבת היא לחזור ולטבול אפי' אם שימשה עם בעלה. ולכן צ"ל דהטעם העיקרי הוא משום שמצינו שהתורה הקלה בביה"ס דאינו צריך לביאת המים בפועל ולכן יש סברא להקל גם בדברים נוספים.
ג. אולם לכאורה קשה, דאם הוא דין דאורייתא, איך אפשר להקל מסברא בלי מקור, וגם אם מצינו לזה מקור מהמעשה בשפחתו של רבי, מ"מ זהו רק לדין הראשון שאם לא בדקה ביה"ס ואחרי טבילה לא נמצא עליה דבר חוצץ דאמרינן דעלתה לה טבילה, אולם לדין השני שכתב הראב"ד (והשו"ע פסקו בסעיף כ"ו) שאם לא בדקה לפני הטבילה, ולאחר הטבילה התעסקה באותו הדבר, שגם אם תמצא עליה חציצה נקל לתלות דבתר טבילה עיילי בה, דבר זה מנ"ל?!
ונראה ליישב עפ"י דברי הסד"ט (קצ"ט סקכ"ה) שכתב דלפי הראב"ד יש מובן למה שנאמר בגמ' (נדה סו:) "אמר רבא, לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה קמטיה במים". מדוע נאמר כאן רק דרך עצה טובה ולא בדרך חיוב?! אלא דלפי דברי הראב"ד באמת אינה חייבת לעיין ולהדיח בית קמטיה וביה"ס, אלא רבא אמר בדרך עצה טובה כדי שלא תצטרך לחזור ולטבול אם תמצא שם חציצה. וכן י"ל גם בדברי הטור (סי' קצ"ח) שכתב: "צריכה לחוץ שיניח שלא יהא שום דבר דבוק בה" והוא עצה טובה משום "שאם טבלה ונמצא שום דבר ביניהם לא עלתה לה טבילה", נמצא שכל זה הוא לתקנתה שלא תצטרך לטבול שוב אם תמצא חציצה, אך אינו לעיכובא. ולפי"ז גם הרמב"ם וכל הראשונים שהעתיקו לשון רבא, צ"ל שגם הם מודים לדינו של הראב"ד, ולכן הטוש"ע הביאוהו להלכה בלי שום חולק.
ומתוך כל מה שכתבנו, לענ"ד נראה לומר דאין נפ"מ להלכה אם הא דבעינן בביה"ס ראוי לביאת מים הוא דינא דאורייתא או דרבנן, דגם אם נאמר דהוא דין דאורייתא, הרי דקיי"ל דיש להקל בביה"ס.
סימן ו' - בדין מעמיד הסכך ע"ג דבר המקבל טומאה - סוכה כא:
מתני' הסומך סוכתו בכרעי המטה כשרה ר' יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה: גמ' מ''ט דר' יהודה? פליגי בה רבי זירא ורבי אבא בר ממל, חד אמר מפני שאין לה קבע, וחד אמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה. מאי בינייהו? כגון שנעץ שפודין של ברזל וסיכך עליהם. למאן דאמר לפי שאין לה קבע, הרי יש לה קבע, ומאן דאמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה, הרי מעמידה בדבר המקבל טומאה. אמר אביי לא שנו אלא סמך אבל סיכך על גב המטה כשרה, מאי טעמא? למאן דאמר לפי שאין לה קבע, הרי יש לה קבע, למאן דאמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה, הרי אין מעמידה בדבר המקבל טומאה:
ופרש"י: "שאין לה קבע - שמטלטלת על ידי מטה, ור' יהודה לטעמיה, דאמר סוכה דירת קבע בעינן". יעויין בתוס' (ד"ה שאין לה קבע) שהקשו על רש"י, וכתבו לפרש באופן אחר, עפ"י הירושלמי, ש"אין לה קבע", הכוונה, שאין י' טפחים מן המטה לגג, לר"י פסולה כמו בדירה סרוחה, ואם סמכה ע"ג יתדות כשרה, כיון דאי שקיל למיטה יש אויר י"ט. ולרבנן מכ"מ כשרה, דהמיטה לא ממעטת מהאויר, מדי דהוה אכרים וכסתות. וגם הרא"ש פירש כהירושלמי, אולם כתב דר' יהודה לפרושי דברי ת"ק אתא וליכא הכא פלוגתא.
ונחלקו הראשונים בטעם הפסול למ"ד מעמידה בדבר המקבל טומאה - רש"י כתב: "הואיל ועיקרו של סכך אלו מעמידין, הוי כאילו סיכך בדבר המקבל טומאה", והב"ח (תרכ"ט, ה') למד מתוך דבריו דהוא פסול מדינא, משום דהכל הולך אחר המעמיד, וכן פסק גם להלכה. אולם הר"ן כתב דהוא אסור רק מדרבנן, גזרה שמא יבואו לסכך בו.
ולעניין הלכה, נחלקו הראשונים, בעל המאור ותוס' רי"ד פסקו כחכמים, משום דיחיד ורבים הלכה כרבים. הרמב"ם לא הביא כלל לדין זה, ואולי משום דפסק כחכמים. הרא"ש כתב דר"י וחכמים לא נחלקו בדבר זה, וטעם דקבע הוא העיקר ולא חשש כלל לטעם של מעמיד בדבר המקבל טומאה (ואפשר שכך היא גם דעת הרמב"ם ומ"מ אין בזה נ"מ לדינא), וכך גם למד ברי"ף שהביא את כל השקלא וטריא שבגמ' (ונמצא לפי"ז שהרי"ף, הרמב"ם והרא"ש אינם חולקים לדינא). אולם הר"ן למד מתוך הרי"ף שגם הטעם של "מקבל טומאה" הוא אמת, לפי שהרי"ף לא השמיט לטעם זה, והלכה כר"י משום שכל השקלא וטריא בגמ' אליביה.
הטור (סוף סימן תר"ל) פסק כאביו הרא"ש ז"ל, שאם יש גובה י' טפחים מן המיטה לסכך כשרה, ולא הזכיר כלל לחשש של מעמיד בדבר המקבל טומאה. הב"י שם הביא את שיטת הרא"ש שטעם של "קבע" הוא העיקר, והביא גם את דברי הר"ן שחושש גם לדבר המקבל טומאה משום גזרה, ולבסוף כתב: "ובתרומת הדשן כתב דאין קפידא אם מעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה, שהרי כתב הרא"ש דטעמא דקבע עיקר ולא טעמא דמעמידה בדבר המקבל טומאה. ונראה דמוכח נמי מדברי הרי"ף דסבר דטעמא דמקבל טומאה לאו עיקר הוא, מדלא אייתי בפסקיו ההיא פלוגתא, והוה נפקותא גדולה בדבר דעביד תלמודא איכא בינייהו נעץ ארבעה שפודין של ברזל וסיכך עליהם דלמאן דאמר משום קבע כשר ולאידך פסול, אלא על כרחין סבר דטעמא דמקבל טומאה ליתא וטעמא דקבע עיקר".
העולה לן דהרא"ש אינו חושש כלל למעמיד בדבר המקבל טומאה וכן צריך לומר גם בדעת הרמב"ם מתוך שלא כתב כלל לדין זה, ובדעת הרי"ף איכא פלוגתא ואפשר לומר דגם הוא סובר כהרא"ש והרמב"ם (ונראה שזה עדיף כדי שלא לעשות מחלוקת בין רב לתלמיד ונראה דכך סובר הב"י וכמו שכתב בשם תרוה"ד) וא"כ לשו"ע יש שלושה עמודי הוראה לפסוק כמותם. וגם אם נאמר כהר"ן, דהרי"ף חושש למעמיד בדבר המקבל טומאה, הרי שזה רק גזרה דרבנן ולא חשש דאורייתא (ומה שרצה הב"ח ללמוד ברש"י שהוא איסור תורה, יעויין בערוך השולחן (סימן תרכ"ט י"ט) שדחה דבריו), ויש לפחות שני עמודי הוראה שאינם חוששין לטעם של מעמיד בדבר המקבל טומאה, ואכן כך נראה גם מפסק השו"ע תר"ל י"ג, שהעתיק דברי הטור והתעלם מדעת המחמירים.
אולם השו"ע לכאורה סותר עצמו, דבסימן תרכ"ט ח' כתב: "יש להסתפק אם מותר להניח סולם על הגג כדי לסכך על גביו". וכתב הרמ"א: "לכן אין לסכך עליו, ואפילו להניחו על הסכך להחזיקו, אסור, וה"ה בכל כלי המקבל טומאה, כגון ספסל וכסא שמקבלין טומאת מדרס", ומשמע מדבריהם דחוששין למ"ד מעמיד בדבר המק"ט פסול.
המג"א כתב ליישב בתירוץ קמא וז"ל: "נ"ל דמה שאסר בסולם היינו משום שהוא עצמו סכך פסול", ודבריו מתבארים עפ"י מה שכתב הט"ז: "דכאן מיירי שהסולם רחב ד"ט והוה סכך פסול דפוסל באמצע בד"ט, וא"כ גם לפמ"ש רמ"א אח"ז כגון ספסל וכסא כו' מיירי ג"כ בכיוצא בזה שהם רחבים ד"ט אלא דקשה הא אין סכך פסול פוסל אא"כ לא נשאר שיעור הכשר סוכה". ולכאורה יש להוסיף ולהקשות דמדברי השו"ע לא משמע הכי, שהרי כתב "כדי לסכך על גביו", ואי נימא דמדין סכך פסול נגעו בו, מה לי לסכך עליו ומה לי אם הוא מונח על הסכך, דאם הוא נדון כסכך פסול הרי הוא פוסל כנגדו, ואין נ"מ אם הניחהו לסכך עליו או שהניחוהו על גבי הסכך.
ולכאורה היה נראה ליישב כתירוץ בתרא שכתב המג"א, דמ"ש השו"ע בסימן תר"ל דמותר להעמיד הסכך ע"ג דבר המק"ט, הוא רק בדיעבד אבל לכתחילה אסור, וכן פסק המשנ"ב ועוד רבים מן האחרונים. אולם לענ"ד דבר זה קשה לאומרו בדעת השו"ע, דלפי מה שהבאנו לעיל, דכל שלושת עמודי ההוראה אינם חוששים לדבר המק"ט, והר"ן שחושש לזה אינו אלא רק מדרבנן, א"כ מה הסברא שהשו"ע יבוא להחמיר בזה? ובפרט שסימן תר"ל הוא עיקרא דשמעתתא ושם הביא השו"ע רק את דברי הרא"ש והשמיט בכוונה תחילה את טעמו של הר"ן.
ומצינו דהשו"ע לא חשש למעמיד גם בסימן תרל"א (סעיף ח') וז"ל: "סככה בשפודין שהם פסולין לסכך בהם וכו' פסול, אבל אם העדיף סכך הכשר מעט על הפסול, או אם היה הפסול נתון שתי ונתן הכשר ערב, או איפכא, כשר, שאז מתמלא כל האויר מסכך כשר". ומקורו מהגמ' בדף ט"ו, ומפירוש רש"י ותוס' שם מבואר להדיא דהסכך הכשר נסמך על השיפודין, וכתב ה'קרבן נתנאל' דמ"ד דמעמיד אסור מוכרח הוא לסבור כתירוצו של רב אמי (בגמ' שם) במעדיף, דהסכך אינו נסמך כלל על השיפודין אלא על דבר כשר, אך אינו יכול לסבור כתירוצו של רבא בשתי וערב דהסכך הכשר עומד על גבי השיפודין שהם מקבלים טומאה. ועיין בקה"י שכתב לבאר דברי השו"ע עפ"י הריטב"א ז"ל דכל שפסולו מדרבנן, לא גזרו בו להיות פסול במעמיד משום דהוה ליה גזרה לגזרה, וכאן מדובר (עפ"י הב"י) בשיפודין מעץ שאינם פסולים מהתורה. ויש לדחות, דמלשון השו"ע לא משמע כן דכתב "סככה בשיפודין שהם פסולים לסכך בהם", ומשמע בכל סוג של פסול, והמשנ"ב כתב דמדובר בשיפודין של ברזל שהם פסולים לכו"ע. והאלי' רבה כתב דמ"ש הב"י להעמיד דברי הטור בשפודין של עץ הוא משום שהיה לו קשה לשון הטור שכתב דאין מסככין בשיפודין משום דבר המק"ט, ומדוע לא כתב מטעמא עדיפא, משום שאינם גידולי קרקע? ולכן העמיד הב"י בשיפודין של עץ שהם גידולי קרקע ומקבלים טומאה.
ובכדי להבין מהו הספק של השו"ע בסימן תרכ"ט, יש לעיין בדברי הב"י שם שכתב וז"ל: "כתוב בתרומת הדשן סוכה שרצו לשים למעלה סולם כדי להניח הסכך על גביו כשר הדבר או לא? תשובה, נראה דשרי אפילו לסכך כל הסוכה בסולמות שלנו דאין כאן סכך פסול אף על גב דכלי הוא מכל מקום לא מקבל טומאה דכלי עץ שאין לו בית קיבול אינו מקבל טומאה ואף על גב דעולין ויורדין בו בסולם אינו מטמא מדרס כדאיתא בתוספות בשם תורת כהנים. אבל בתשובות להרמב"ן (המיוחסות) נסתפק בדבר", עכ"ל. והמעיין באותה תשובה (שו"ת הרשב"א ח"א קצ"ה) יראה שנשאל "סולם המטלטל אם מותר לסכך בו לכתחלה והוי כפשוטי כלי עץ וכחיצין זכרים? או הוי כדף של נחתומין כיון שמשתמשין בו דרך עליה וירידה ומקבל טומאה ואין מסככין בו?", וכתב להשיב שבסולם יש נקבים בירכותיו כדי לקבל את השלבים, ונראה דהוא מקבל טומאה כחיצין נקבות. אח"כ הביא שהרמב"ם כתב דבית קיבול העשוי למלאות אינו בית קיבול, והביא לו ראיה מהמשנה ומהתוספתא, אך היה לו קשה מה הפרש יש בין בית קיבול זה לבית קיבול של חיצים נקבות. ונראה שהוא מסתפק בדבר אם בית קיבול העשוי למלאות נקרא בית קיבול ומטמא, או לא.
הרי לן להדיא מהב"י שהספק בסולם אינו מדין מעמיד, אלא מדין סכך, אם מותר לסכך בסולם עצמו, והספק הוא בסולם מנוקב אם הוא מקבל טומאה או לא. ולפי"ז דברי השו"ע מתבארים כהתירוץ הראשון של המג"א והט"ז, אלא דקשה מלשונו, מהו שכתב "יש להסתפק אם מותר להניח סולם על הגג כדי לסכך על גביו"? וכן קשה גם קושיית הט"ז, מדוע יפסול בסוכה גדולה?
לכן לענ"ד נראה לבאר בס"ד שכוונת השו"ע בסולם, אכן מדין סכך, ולרבותא נקט, דאם הוא אכן סכך פסול, לא רק שא"א לסכך בסולם, אלא דגם א"א לשים על גביו סכך כשר, וגם א"א לשים אותו על גבי הסכך (ולא מדין מעמיד, אלא מדין סכך פסול), ואולי אפשר לדחוק שמה שכתב השו"ע "לסכך על גביו", אינו קאי על הסולם, אלא קאי "על הגג", כלומר לסכך בסולם ע"ג הגג. ומ"מ צ"ל דהשו"ע לא הסתפק מדין פסול הסוכה, משום דבאמת סכך פסול אינו פוסל את הסוכה, אם נשאר בה שיעור מסכך הכשר, אלא הוא דן על הסולם מדין סכך פסול והספק אם מותר לשבת מתחתיו או לא.
ואמנם דבר זה נראה דחוק בלשון השו"ע, אולם נראה דעדיף לדחוק את לשונו מאשר לדחוק את העניין ולומר שהוא חושש לדעת הר"ן, כך נ"ל בדעת השו"ע. אולם מ"מ כתבו האחרונים דהוא רק בדיעבד ויש לחוש לדבריהם. וכן פסק מרן הראשל"צ ב'חזון עובדיה' (סוכות עמ' מד) דכשר בדיעבד, ורק לכתחלה טוב לחוש שיהיה מעמיד דמעמיד. ולכן בסוכה מתפרקת העשויה ממוטות ברזל, טוב שיתן נסר של עץ על הברזלים. ובשו"ת 'יביע אומר' (ח"י סי' מ"ו) כתב שמותר להעמיד את הסכך בדבר שמקבל טומאה מדרבנן.
סימן ז' - ביאור סברת רש"י בדין חמותו - יבמות ב.
א. במשנה נאמר שחמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן מן היבום, ואחת מהן היא חמותו. ופירש"י ז"ל: "חמותו - שמת בעלה ונשאה אחיו ומת בלא בנים". בשו"ת הריב"ש (שע"ד), הקשה השואל: "למה לא פירש בעניין אחר, כגון נשא ראובן לאה וילדה בת, ואותה בת נשאת לשמעון ומתה הבת (דאל"כ לא היתה האם בת יבום), ומת ראובן, ונפלה חמותו לפני שמעון. ולא היה צריך לפרש בתרי גברי שמתו כמו שמפרש ז"ל". ונראה שעדיף לפרש כך, משום דאם כפירש"י שמדובר בתרי גברי שמתו, לאשה זו יש דין קטלנית ואסור לשאת אותה לאשה.
יעויין במהר"מ שהביא לציור זה וכתב שרש"י היה יכול לפרש כך, וכן נראה לכאורה מרש"י בדף יב:, שכתב וז"ל: "מצינו חמותו ממאנת - כגון שילדה בקטנותה, בתוך זמן האמור למעלה בשנת י"ב שנתעברה ולא מתה, וקדש [אחיו] את בתה, ונמצאת זאת חמותו קטנה, וראויה למאן עד י"ב שנה". הרי שפירש שנשא היבם את בת אחיו, ונמצא שחמותו היא יבמתו.
וכן נראה מדברי התוס' (דף ב: ד"ה ואי) שהקשו על דברי המשנה: "ואי אתה יכול לומר בחמותו שמיאנה" - דמשכחת לה מיאון בקידושי טעות דלר' ישמעאל אפי' בנה מורכב על כתפה ממאנת, וכתב המהרש"א שכל זה יצדק דווקא לפירוש שהביא המהר"מ, שהיתה חמותו קטנה כשנשאה אחיו, והיתה לו בת ממנה ונשאה זה ומתה הבת. אך לא יתכן מיאון בחמותו לפירוש רש"י שהיתה נשואה לאחר וילדה בת ואח"כ נשאה אחיו, דא"כ גדולה היתה כשנשאה אחיו, דקטנה אינה ראויה להוליד, ולא שייך מיאון בגדולה.
ב. אולם רוב האחרונים חולקים על המהר"מ שכתב דרש"י מודה לציור זה, דהא איתא בסנהדרין (עו:) מחלוקת גבי איסור חמותו לאחר מיתת אישתו: לר' ישמעאל הדין בשריפה כבחיי אשתו. ולר' עקיבא אינה בשריפה. ופירש"י: "ר"ע סבר, אם אשתו קיימת תשרף חמותו, ואם לאו, אין כאן עונש שריפה, אלא איסור ארור שוכב עם חותנתו". ומשמע שאינה בכרת. וכן הוא להדיא ע"ד הגמ' ביבמות (צח:): "חמות קליש איסורא", וז"ל: "מהא משמע דחמות לאחר מיתה לר"ע לאו חייבי כריתות היא וכו'".
וכתב הריב"ש, דלכן רש"י לא פירש באופן של חמותו לאחר מות אשתו, דבפלוגתא לא קמיירי (ובפרט שהלכה כר"ע) ולר"ע חמות לאחר מיתה אינה פוטרת צרתה, דהא כולהו מאחות אשה ילפינן והא לא דמי, דאחות אשה בכרת וחמות לאחר מיתה איסורא. ורעק"א כתב דלרש"י שהיא רק בארור שוכב עם חותנתו, משמע דאפי' כרת ליכא לר"ע, אלא רק איסורא בעלמא, וא"כ אינה בכלל ערוה, ומש"ה נקט רש"י דאחיו נשא חמותו דתיתי לכו"ע. ובאשר להוכחה שהביא המהר"ם מרש"י בדף י"ב, יעויין ברש"ש שכתב דיש טעות בגרסת הספרים וצריך לומר וקידש אדם את בתה (ולא אחיו), והוא כפירוש רש"י בריש מכילתין.
אולם הרמב"ם (איסו"ב ב, ז) כתב וז"ל: "כיון שקידש אדם אשה נאסרו עליו מקרובותיה שש נשים, וכל אחת מהן ערוה עליו לעולם בין כנס בין גירש בין בחיי אשתו בין לאחר מותה, ואלו הן: אמה ואם אמה ואם אביה ובתה ובת בתה ובת בנה, ואם בא על אחת מהן בחיי אשתו שניהן נשרפין. בא עליהן לאחר מיתת אשתו הרי אלו בכרת ואין בהן מיתת ב"ד". הרי לן שפסק כר"ע שחמותו לאחר מיתת אשתו אינה בשריפה, אך סובר שיש בה כרת ודלא כרש"י. וכן מצינו גם דעת התוס' (צד: ד"ה מאיסורא) שכתבו: "מלאו וכרת לא מיעטה, אלא משריפה" (וכן הוא גם בתוס' בדף צח:). נמצא שהתוס' ורש"י חולקים בדין חמותו לאחר מיתת אשתו, דלרש"י היא אינה בכרת ולכן אינה בכלל ט"ו נשים שפוטרות צרותיהן, ואילו לתוס' דישנה בכרת, פוטרת צרתה ובכלל הנשים שבמשנה.
ג. אולם אחר משנה העיון אין זה מוכרח, דבשלמא למ"ש רעק"א שחמותו לאחר מיתת אשתו אינה בכלל ערוה, א"כ מובן שאינה פוטרת צרתה, אבל הריב"ש שם כתב שאין זה דומה לאחות אשה, משום דלית בה כרת, ומשמע דעדיין חשיבה כערוה, וכן נראה מהפס' "ארור שוכב עם חותנתו", שנאמר בין בחיי אשתו ובין לאחר מותה, ויש לה אותו שם, ובחייה נקראת ערוה. וכן הוא להדיא ב'אבי עזרי' (אסו"ב ב, ז) שכתב: "דאף חמותו לאחר מיתת אשתו, דאתמעט מכרת, אבל איסור יש, האיסור הוא ג"כ איסורא דעריות, ויש עליה שם ערוה אף לאחר מיתת אשתו".
ואם אכן יש עליה שם ערוה, אין זה פשוט שלא פוטרת צרתה מיבום וחליצה, דהא איתא במשנה (כ.): "כל שהיא ערוה לא חולצת ולא מתייבמת", ופירש"י: "צרתה, וכ"ש היא" - הרי שאין הפטור לצרה מחליצה תלוי בכרת, אלא בשם ערוה. וא"כ רש"י יכול היה לפרש חמותו שבמשנה כמו שפירשו התוס' וכהמהר"מ.
וראיתי ב'אבי עזרי' שכתב לחזק ליסוד זה מסוטה, שהיא באיסור לאו בלבד, ואיתא בגמ' (יבמות יא.): "אר"י אמר רב, צרת סוטה אסורה, מ"ט? טומאה כתיב בה כעריות". וכתב שם רש"י: "היא וצרתה פטורות אף מן החליצה", ומשמע שמספיק שם ערוה כדי לפטור את צרתה, ולא בעיינן גם לאיסור כרת. וכן פסק הרמב"ם (יבום ו, יט) גבי סוטה וז"ל: "הרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום וכן צרתה, כאילו היתה ערוה על היבם, מפני שטומאה כתובה בה כעריות, שנא' והיא נטמאה".
ד. אולם בכל זאת אין הכרח שרש"י ז"ל סובר ליסוד זה, דהתוס' (ד"ה אשת אחיו) כתבו: "משמע הכא דבאשת אחיו מאמו יש בה כרת, דבחייבי לאוין סבר תנא דמתני' דחולצת וכו'... ובהדיא תניא בגמ' מה אחות אשתו מיוחדת שהיא ערוה וחייבין על דזונה כרת וכו'...". הרי לן להדיא שהתוס' סוברים שערוה אינה פוטרת צרתה אם אינה בכרת (ואפשר שסוברים שמסוטה אין ראיה, דהראש בסימן ו' הביא שהראב"ד פסק כרב יוסף בסוטה, דחולצת ולא מתייבמת, והיא וצרתה שוות, ויתכן שהם פוסקים כמותו, ולפי"ז מש"א רב אינו להלכה), ואולי רש"י יסבור כמותם, ולפי"ז יצדק יישוב הריב"ש.
אלא דב'אבי עזרי' (איסו"ב ב, א) הביא להוכיח מדברי התוס', שרש"י סובר דלא בעיינן לכרת בכדי לפטור צרתה, דהתוס' שלמדו מהמשנה שאשת אחיו מאמו בכרת, הקשו מתו"כ שממעטינן אשת אחיו מאמו ומשמע שאינה בכרת, ותירצו שהמיעוט בתו"כ הוא רק מערירי דכתיב בעריות, אבל כרת חייב, וכתבו שלא יתכן פירוש זה לרש"י שסובר דאין חילוק בין כרת לערירי, ונשארו בקושיא אליבא דרש"י. וכתב שכל קושייתם תצדק לשיטתם, שהבינו דבכדי לפטור צרה בעיינן ערוה שיש בה כרת, אך אם נאמר שלרש"י מספיק שם ערוה בכדי לפטור צרתה, ממילא אין שום קושיא מתו"כ, דלא צריך להעמיד שיש באשת אח כרת. ונראה עוד להוכיח דלרש"י מספיק שם ערוה אע"ג שאין בה כרת, מהא דאיתא בגמ' (נב.) "ת"ר כיצד מאמר? נתן לה כסף או שוה כסף", ופירש"י: "נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה התקדשי לי במאמר יבמין, ואע"ג דיהב לה מידי, לאו קידושים גמורים הן כקידושי תורה, שהרי אין קידושין תופסין באשת אח, והתורה לא התירה לו ליעשות כאשה נוכרית, אלא כסדר המצוה, וביאה הוא דכתבה בה רחמנא", ואם לרש"י בעינן לערוה שיש בה כרת, מדוע כתב שאין תופסין בה קידושין, והרי כעת שנפלה ליבום אינה בכרת? אלא די"ל שמספיק שם ערוה כדי שלא יתפסו בה קידושין, וכל זמן שלא קיים המצוה, עדיין נחשבת עליו לערוה, ומי שלא תופסין בה קידושין בעלמא, אינה חולצת ופוטרת צרתה.