באר חיים מרדכי חלק ג· רבי חיים מרדכי רולר
חלק חושן משפט · סימן סג
להרב המופלא בתו"י כו' מו"ה יצחק נ"י מו"ץ בלעספיץ.
מכתבו הגיעני ובדבר שאלתו בזה"ל:
איש אחד בשמו ר' ישראל סג"ל, אשר של"ח ולא הניח זרע. ולא נשאר ממנו ממון רק בית וחנות והסחורה שבחנות, לאחר שינתן להסוחר שהסחורה שלו לא ישולם כל החוב. ואשתו האלמנה נשארת אך בגדיה תכשיטיה, ועוד יש חפצי כלי בית. ולו אחים יורשים. וקודם מותו צוה מחמת מיתה ואמר בזה"ל:
האלבע שטיעב איז איהרע. זיא האט געהאריוויט גלאך מיט מיר. זה אמר כשהיו שומעין גם אחרים. אך כשאני לבדי הייתי עמו. הוסיף עוד ואמר לי גם השטיעב זאכען האלדינג וואס עס געפינט זיך איז האלב איהרעס״ התו"כ שלה נשרפת, אך הר' דוב שמש דפה אמר כי הוא זוכר שאביה נתן לו שלשים אדומים נדן ונתן לה תו"כ עם שליש כנהוג. והיורשים תובעים כל החפיצים ותכשיטיה. ואך חצי הבית שצוה השכ״מ שיהיה שלה מסכימים. אך על כל ימי חייה. בטענותם כי מסתמא כן הים כוונת השכ"מ רק על י"ח. ואח"כ יוחזר להיורשים. והיא תובעת את כל להיפוך מטענתם. עכ"ל השאלה.
הלא ידוע כי ש"ס ערוך הוא בב"ב קמ"ז קמ"ח דבעינן בצוואת שכ"מ לשון מתנה ואיפסקא בטוש"ע רו"מ סימן רנ"ג. ואשר כ"ת רצה להשוות זה למש"כ שם הש"ך בסק"ב בשם המבי"ט ז"ל דאם אמר יהיה דבר זה לפלוני הוי לשון מתנה. ז"א כי הדמיון היה עולה יפה, אם היה אומר:
א האלבע שטיעב זאל זיין איהרע. אשר זה כאומר יהיה לה. אבל כיון שאמר א האלבע שטיע איז איהרע. זה היא כדפסק שם הרמ"א בשם המהרי"ק ז״ל. דאם אמר כך וכך לפלוני בנכסי לאו כלום היא. אולם הטו"ז שם חולק על האי פסקא, מטעמא דהוי קנין הודאה יע"ש. – ובני החתן החריף כמר מענדל יחי' בטוב, פקפק כי בהוספתו שהוסיף. זיא האט געהאריוועט גלאך מיט מיר. י"ל דמגרע עוד זכותה כיון דקיי"ל כדאמרינן בש"ס ב"ב קל"ח דדרשינן לישנא יתירא לטפויי. וה"נ אמרינן גם להיפוך – ועיין פת"ש שם סק"ד בשם הכנ"י ז"ל – ובהוספת לשונו גילה דעתו הטעם דלזאת שייך לה חצי הבית יען שגם היא נשאה ונתנה כמותו. ובאמת מכח זה לא זכתה, רק אם נתן לה במתנה. וזה אך נתינת טעם להמתנה. אבל אין כאן לשון מתנה. ולא קנתה לפסק הרמ"א ז"ל עכ"ד ויפה כוון. וגם לשיטת הטו"ז למש"כ שם בשם הרשב"א ז"ל דבקנין הודאה אם שניהם מודים שלא היה לו בידו, אלא שבא להקנותה בלשון הודאה זו לא קנה יע"ש. ה"נ דכוותה. אולם צ"ע כי הד"מ בסי' ר"נ סק"ד ובפרישה שם סק"ג בשם התוס' (דב"ב קמ"ט ע"א ד"ה ש״מ ומ"ד ע"ב ד"ה דלא יע"ש) רא"ש ורשב"א ז"ל דאע"ג דידעי' דהנכסים אינם של פלוני אפ"ה קנה ע"י הודאה זו יע"ש, ובב"י וסמ"ע סק"ח. ובב״י ז"ל בסי' רנ"ב בשם הרשב"א ז"ל כ' וז"ל:
אלא עיקר שאלה באומר נכסים אלו לשמעון. או שאמר יש לשמעון בידי שהוא לשון הודאה. ואע"פ שאנו מוחזקים בו שאינו חייב לו כלום ובענין זה פי' התוס' האי דאיסר (ב"ב קמ"ט) וקיי"ל דקנו בין בשכ"מ בין בבריא. והלכך בנדון שלפניך אם בריא הוא ואמר מטלטלין אלו של פלוני צ"ל עדים אתם עלי. ואם שניהם מודים שלא היו של שמעון אלא שראובן בא להקנותם בהודאה זו לא קנה עכ"ל. אשר בתכ"ד דהסכים לפי' התו' דגם במוחזקים בו שאיני חייב לו כלום מ"מ מועיל הודאה. מסיק דבשניהם מודים לא נקנה בהודאה. ואולי י"ל למש"כ הטעם דמועיל גם בידוע שלא היה של זה מעולם דאמרינן שהוציא מתנתו בלשון הודאה למען שלא יוכל לחזור. וזה י"ל רק בשכ"מ אבל לא בבריא. ובשכ"מ יודה הרשב"א ז"ל. דמועיל גם בשניהם מודים, אבל לא נראה כן בכוונת פשטות לשון הרשב"א ז"ל ויעיון בש"ך סי' מ' סק"א וקצות ונתיבות שם ובשו"ת חכ"צ ז"ל סי' ט"ז דגם בידעי' בוודאי דמשקר וגם בבריא מ"מ מהני קנין הודאה יע"ש ובפת"ש סי' ר"ג סק"ג, וחזי' דהרמ"א ז"ל בסי' ר"נ סעי' ג', שהעתיק האי דינא דרשב"א ז"ל השמיט סיומא דבשניהם מודים לא תועיל ההודאה, נראה יען דלא ס"ל הכי, וצ"ע לי בכ"ז כי אני כותב לפום רהיטא, ובנד"ד נ' גם אם נימא דסיום לשונו העיד עליו, שהודאתו על חצר הבית, דשלה היא, אתי אך מכח דנו"נ כוותיה, וא"כ הוי כהודה כי לולי זאת לא היה לה מאומה, מ"מ תועיל מתורת קנין הודאה להט"ז, אמנם אין כן דעת הרמ"א ז"ל ומסתימת מפרשי הש"ע נראה דהסכימו לפסק הרמ"א ז״ל.
ובדבר הכתובה ותו"כ, אם כי אין תח"י שנשרפה, מלבד מה דשיטת רוב הפוסקים מקמאי ובתראי לפסוק כר"י, דגם במקום דכותבין כתובה, ואין כתובתה בידה, מ"מ גובית את הכתובה וגם תו"כ, יען דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. כמבואר בטוש"ע אה"ע סי' ק', ובכנה"ג שם על הטור בס"ק מ"ג בא למנין, כי כן דעת תוס' מרדכי רשב"א ומהר"ח ור"י ב"ר מנוח ז"ל והעידו שכן דנו הלכה למעשה כל גדולי אשכנז וצרפת, וכ"ד הבה"ג ור"י בן מגש עיטור וגאון ראב"ד ור"י ב"ר ראובן ומהרי"ק ז"ל והרמ"א ז"ל העיד שכ"נ סברת האחרונים, אך דסיים אבל לא נהגו במדינות אלו לגבות בלא כתובה, מלבד מה דהמהרש"ל ז"ל לא כ"כ, ובח"מ ב"ש שם בשם הב"ח לחלק בין עיקר כתובה לתו"כ, הלא סיים שם הב"ח בז"הל. ול"נ שיש לדון בזה לפי ראות עיני הדיין, כי באמת בזה"ז ל"ש לפרוע הכתובה, או לפרוע בלא ידיעת ב"ד עכ"ל. ובזה"ז לא נוכל לאמור בזה, איך נוהגין, יען כי הוא דבר דלא שכיח שיבוא הדבר לפני ב"ד מישראל, כי בעו"ה הכל נעשה בערכותיהם יען שאין כח ב"ד יפה, אולם האם שמענו בימינו, כי האיש ישים על לב לפרוע לה כתובתה בחייו, או היא שתמחול לו, לזאת דעת הברור נותן כי לא פרעה בחייו, והאמת כטענתה שנשרפה – אמנם משבועה לא תמלט כדינא דמתני' בכתובות פ"ז, ומבואר כל הפרטים בטוש"ע אה"ע סי' צ"ו איך נוהגין האידנא בשבועתה יע"ש – ומה שיש ע"א המסייע לה כמה שהיה התו"כ, יעיון חו"מ סי' פ"ז סעי' ו' וברמ"א ז"ל שם ובסי' ע"ה ובאחרונים ויען כי בכל אלו הפרטים, צריכין עוד דרישה וחקירה בטענותיהם מפיהם, ואנשי כנה"ג הזהירו הוו מתונים בדין, ואני כותב עתה בחפזון. לזאת אינני אומר בעניי הכרעה ברורה בכ"ז להלכה.
אמנם הלא קיי"ל כריב"ק (סנהדרין ו') דמצוה לבצוע את הדין, כמבואר בש"ע חו"מ סי' י"ב, וגם לאחר שיודע להיכן הדין נוטה, מצוה בפשרה וכמו שביארתי בס"ד להלכה. בספרי שו"ת בח"מ ח"ב סי' ס' יעו"ש, בפרט בנד"ד אשר הדין לא נגמר בבירור, ועוד יש בזה חיוב שבועה, אשר בכגון דא, גם לאחר שנגמר הדין רשאין וצריכין לעשות פשרה, גם להשמועה ששמעתי, כי אם יתחייב אחד מהצדדים לגמרי, לא יתן אוזן קשבת ויביא הדבר בערכותיהם (יעיון שו"ת ברכת יוסף ז"ל חחו"מ סי' כ"ב) החכם עיניו בראשו, לתווך השלום ביניהם בדרך פשרה קרוב לדין תורה, כאשר יבין כת"ה לקרב את הרחוקים, והיה בזה מעשה הפשרה שלום, ואחתום בשלום. חיים מרדכי