באר חיים מרדכי חלק ג· רבי חיים מרדכי רולר
חלק חושן משפט · סימן סא
להתורנים יראים ונכבדים, ולכל בני העיר שלום וברכה, בעיר סאעליצא.
מכתבם עם שאלתם הגיעני, ועתה זו תשובה לשאלתם, בדבר חזקת השו"ב מהמופלא בתו"י ר' אהרן שו"ב ע"ה, אשר עמד על משמרתו בעירכם, לערך ארבעים שנה, וזה כשמנה חדשים אשר של"ח, ונשאר ממנו בתולה יתומה בלא אב ואם, ובאתה בקשר החיתון, עם אברך אחד הראוי למלאות מקום חמיו, אך אז עדיין לא למד מלאכת השו"ב ועתה כבר נמצא למד ובא בטענת חזקה, אך הרה"ג כו' נ"י מרא דאתרא, מרע חזקתה מכח דברי האשל אברהם באו"ח סי' נ"ג, לזאת בקשתכם לחוות לכם דעתי דעת תורה.
הנה למען דמעת בת צורבא מרבנן וריב יתומה לא אחשה עד יצא כנגה צדקה בס"ד ובראשית, אמר מרדכי לבוא בלשון צדיק דברי א' חיים. אשר מפורש יוצא, מפי רבינו הקדוש המהרש"ל ז"ל, בסי' ס"ד מתשובותיו, אשר כל בית ישראל ישימו כל הגה ואומר שיצא מפיו הקדוש ליסוד מוסד, בזה"ל. נשאלתי מאחרים בענין האי איתתא שמסרה מודעה כו', ובתחלת המחשבה עלה על רעיוני שלא להשיב. אפי' במאי דמעיל תעלי מבי כרבי', כי שאל אביך ויגדך וגו', מהם אתבינן, כי מי הוא גדול בדורו מקרוב כה"ה מהרא"י ז"ל, שכ' שאין דרכו להשיב בדיני ממונות, אפילו דרך משא ומתן. אם לא שהוברר מ"ב הצדדים, ושמע כל טענותיהם וכו', וגם מצאתי וכו', מ"מ אמרתי בלבי אלמנה ויתום ברית כרותה להם, א"כ עדיפא לאו דידהו להא מלתא, להיות להן למליץ, אשר אין בו משום לא תשא שמע ש״א, או שמוע בין אחיכם וכו', אבל בנידון זה שכבר נתמנה על הדין מרצון שניהם, שארי. וכו' מוה"ר יוסף כהן מורה צדק נושא אפוד וכו', ואף שיש להשיב וכו', א"כ ק"ו מי דוחק אותי להכנס בעובי הקורה, בפרט מאחר שאנו מסולקים מהאי פסקא, וכבר נמסר לדייו, אשר בידו כלי חמדה ותושיה, בסיעת תריסין מלומדה, א"כ מה לי ולצרה הזאת, אפ"ה אמינא מצוה רבה להפוך בזכותם ע"י הדת האמיתי, אפי' כשיש ממונה, וראי' מהא דאמרי, בפ' במה בהמה, ר' יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל, אתא האי איתתא קצוחה קמיה, ולא אשגח בה, א"ל רב יהודה לא סבר מר אועם אזנו מזעקת דל וגו', א"ל שיננא רישך בקרירי ורישא דרישך בחמימי, הא יתיב מר עוקבא אב"ד, דכתיב בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט וגו', פירש"י ז"ל, רישך בקרירי, שאני רבך, איני נכוה, אבל מר עוקבא שהוא ראש לי ולך יכוה בחמין. דכתיב וכו', וק' מה הוה צריך לומר רישך בקרירי, והיו לו לומר רישא דרישא בחמימי וכו', אלא הכי פירושו, אע"פ שאני ג"כ נענש בדבר, אבל איני נכוה, אלא מעט מזעיר אקבל עונש, בדומה מי שהוא רך ואסטניס, ושופכים על ראשו קרירי, ודרך משל ודמיון. הוא לרוב מיעוט הצער וכו' (ובחכמת שלמה שם בגמ' סובב והולך לפירושו שבתשובה יעו"ש) וא"כ למה היו לו ליענש, אפי' מעט מזעיר, מאחר שהיה מסולק מן הדין, שהרי באתריה דמר עוקבא היה, ואסור לו להורות. במקום רבו, וחייב מיתה, ומשמע שהיה רבו, מדאמר רישא דרישך וכו', וגם האי איתתא דצוחה קמיה, אמאי לא צוחה קמיה דמר עוקבא, ודוחק לומר שלא ידעה, וא"כ היה לו להשיב לה, לכי למר עוקבא דהוא אב"ד, גם קשה למה לא אמר אותו התנצלות לפניה ולאמור מה אעשה לך. מאחר שמר עוקבא אינו משגיח בך, כדי לקיים והייתם נקיים מה' ומישראל אלא בע"כ נראה לפרש דהאי איתתא דצוחה קמיה, היינו כדי שייגע עצמו בעבורה להקדימה לדין, ולהפוך בזכותה, לפני מר עוקבא, והוא היה ממאן מפני שהיה מתיירא שלא יקפיד מ"ע בדבר, ויאמר וכי אני צריך זירוז ולהקדימה בדין, ולהםוך בזכותה ? וכי אין אני יודע איך להנהיג צאן יוסף ? ומספק הקפדת רבו היה מונע, ועי"ז היתה האי איתתא צווחת לפניו. ולא אשגח בה, והקפיד ר"י ע"ז, עד ששמואל קצת הודה לדבריו והיה מדמה עצמו לקצת עון (וסעד לפי' המהרש"ל ז"ל דגם לשמואל היה נחשב לקצת עון, הלא מבואר ממש"כ התוס', ב"ב י' ע"ב ד"ה עליונים בשם הגאונים ז"ל יעו"ש) שהיה לו להכניס בעובי הקורה, ולעשות את שלו, ומסתמא האי איתתא אלמנה הויא דהא כל כבודה בת מלך פנימה וכו', וא"כ מאחר ששמואל תלמוד דמ"ע היה מסתפי במה שלא היה מייגע עצמו להקדימה, ולהפוך בזכותה לפני רבו, ק"ו לכל מי אשר חננו הבורא מחכמת התורה, כפי השפע והשגת שכלו, להפוך בזכות אלמנה ויתומים וכו' ואומר אני כפי אשר יראוני מן השמים, וה' יצולנו משגיאות עכ"ל.
ויעיון שו״ת שבו"י ח"ג סי' צ"ט. ואם כי זאת התשובה הובאה להלכה בתומים חו"מ סי' ט"ו סק"ו ובאחרונים, יעיון פת"ש שם סקי"א, בשם כמה גדולים בתשובותיהם, דהיכא דאיכא דררא דמצוה ואפרושי מאיסורא, משיבים גם לאחד מן הצדדים מכל זאת הארכתי העתקתי כל לשון צדיק של רבינו המהרש"ל ז״ל, יען כי אנו רואין מתוכה. איך הכניס א"ע בעובי הקורה להפוך בזכות האלמנה וכן ליתום – יעיון פת"ש שם סק"ה – במקום אשר משפטה היו מוכן לצאת מב"ד הגדול. השארית יוסף ז"ל.
הוא אשר הביאני לזאת התשובה, אם כי זה דרכי מבלי להשיב בדבר הלכה, אך אם הרב שבעיר הוא השואל, אמנם בכגון דא הנוגע לעינוי יתומה יצא מן הכלל, כי מאוד הזהירה לנו תוה"ק בלאו זה דכל אלמנה ויתום לא תענון אם ענה תענה אותו וגו', והרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' דיעות ביאר לנו זה בלשונו הזהב, חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות, מפני שנפשן שפלה למאוד. ורוחם נמוכה, אע"פ שהן בעלי ממון, אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו, מוזהרים אנו עליהם שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון, והאיך נוהגין עמהן, לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה, ולבם בדברים קשים. ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו, כל המקניטן או מכעוסן או הכאיב לבן, או רדה בהן, או אבד ממונן ה"ז עובר בל"ת, וכ"ש כו', ולאו זה אעפ"י שאין לוקין עליו, הרי עונשו מפורש בתורה, כו, שנאמר כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו עכ"ל, ואם לאו זה ד"א ויתום ל"ת נמנה באחד או שתים, הלא נתבאר בספרי שו"ת באר חיים מרדכי סי' ס"ז. והבאתי שם לשון המכילתא ופסיקתא זוטרתא, אם ענה תענה אחד עינוי. מרובה ואחד ענוי מיעוט כו', וזה מקור לשון הזהב של הרמב"ם הנ"ל, וכל המקניטן או מכעיסן כו', שזה בכלל עינוי מיעוט. ה"ז כו' וכש"כ המכה אותן או המקללן, שזה בכלל עינוי מרובה יעו"ש באריכות והדבק במדותיו ית"ש, אחז"ל אשר ה' יריב ריבם, כן החיוב עלינו עפ"י התורה, ודין יתום קודם לדין ת"ח – חו"מ סי' ט"ו יעו"ש – למשפט קדומה, וגם לתשובה.
ועוד אני אומר בזה להידוע מדברי זוה"ק פ' בלק ד"ה פתח האי ינוקא ואמר אבינו מת במדבר כו' וכי אחרנין לא מיתו במדברא כו' ובגין דחב במדבר במלולא לגבי משה, חשיבו כוי ובגין כך קריבו לקמיה דמשה ואלעזר כו', מכאן מאן דחייש מן דינא כו' ואינהו לא ידעי דהא משה עניו מאוד מכל האדם וגו' כיון דחמא משה כך כו', אתפרש משה מן דינא הה"ד ויקרב משה את משפטן לפני ה', אמר משה לא אתחזי לי דינא דא ענותנותא דמשה אקריב את משפטן לפני ה', דיינין אחרנין. אורחא דא לא נטלין דאע"ג דכנופיא:
סגי עליהון אינון דייני אקרון עזי פנים. לית בהו מענותנותא דמשה כלל, זכאה חולקיה דמשה רבינו יעו"ש הובא בקצרה בפת"ש סי' ז' ס"ק י"ז, ומעתה כיון שהיו מחלוקת בין הרב מרא דאתרא נ"י עם הר"א שו"ב ע״ה אשר כפי דברי הרב שכ' אז אלי שלחתי אזהרה – ולא חלילה איסור, והאומר איסור בשמי טועה הוא – לר"א, והמחלוקת ביניהם הלוך וגדול עד שהכריז איסור על זביחתו, וכבר הורה זקן הלכה למעשה ידי"נ הרב הגאון המפורסם כו' מו"ה בצלאל זאב שאפראן ז"ל, שלא היה כלל חלות לאיסור הרב על ר"א, גם למהדרין מן המהדרין. כאשר כתוב הוא עלי ספרו שו"ת הרב"ז סי' קט"ז יעו"ש באריכות, ונתברר וידוע לשונא לאביה אשר צדקה היתומה בטענתה, לאמור כי אסור לדון את דינה, ולפני רב אחר יבוא משפטה, ועל הרב החיוב לאמור. כי איננו אדון בדבר זה, ויהיה לו לכבוד ולתפארת, וכנאמר בזוה"ק דברי א' חיים.
ועתה נבוא בס"ד לתשובת השאלה, ולאמור בזאת השמועה כך אמר אבא מארי הרב הגאון וירא ה' זללה"ה, בקונט' באר יצחק לאי"ח סי' נ"ג בזה"ל. בהגהות אשל אברהם ז"ל, שוחט שהחזיק במלאכתו ומת, והניח בנים קטנים, והחזיק אחר בה, וכשהגדילו תובעים חזקת אביהם, אין טענתם טענה, וראיה מת"כ פ' צו, והכהן המשיח תחתיו מבניו, שבנו קודם לכל אדם, יכול אע"פ שאינו ממלא מקום אבותיו, ת"ל ואשר ימלא את ידו בזמן שממלא מקומו אין, וא"ל יבוא אחר וישמש, ולא אמר ישמש תחתיו עד שיהא בנו ראוי משמע להדיא כיון דאידחי אידחי ע"כ יע"ש, אמנם קדוש אחד מדבר בספר דעת קדושים סי' א' סעי' ו' בפיסקא המתחלת הנהגת החכם, באמצע הפיסקא שכ' בזה"ל. והבא בכתב כנ"ל, למלאות מקום אביו, אשר עד שבנו נתלמד היטב נתמנה שם שו"ב אחר, ומשהבן ראוי חוזר לעבודתו במקום אביו עכ"ל. שהוא היפך מפסק הא"א, ואם כי הרב המגי' כתב שם במוסגר ס"ל להרב זצ"ל, דאף דאפסקיה אחר, מפני שהבן לא היה ראוי עדיין, לא הפסיד הבן חזקת אביו, ולא מצאתיו כעת מפורש עכ"ל. לא מצאתי איני ראיה, אם הוא לא מצא בוודאי כגאון הקדוש שהיה יחיד בדורו. היו לו ראיות חזקות בזה. שנראה מדבריו עוד ביתר שאת, שגם אם השו"ב השני שנתמנה עדיין בחיים חיותו, מ"מ כשנעשה הבן ראוי, יורד השו"ב שנתמנה מאומנתו, ובן השו"ב הראשון ממלא מקום אביו וא"כ קי"ח כו', לזאת השבתי כן להלכה למעשה, בשאלה שנשאלתי כו', כדין תוה"ק לו ולזרעו אחריו. ויש אחר שהוא לאחר זמן, כלומר כי גם לאחר זמן שנעשה ראוי חוזר לחזקת אבותיו וכאשר יצא מפי הגאון הגדול הדעת קדושים אשר הוראה שלו היה בקדושה וטהרה, ויעיון במס' מכות י"ג ע"א בעבד עברי ורוצח. דת"ר ושב אל משפחתו, ואל אחוזת אבותיו ישוב. למשפחתו הוא שב. ואינו שב למה שהחזיקו דברי ר"י, ר"מ אומר אף הוא שב למה שהחזיקו אבותיו אל אחוזת אבותיו כאבותיו כו' יע"ש בסוגיא, והנה אם דקיי"ל ר"י ור"מ ה' כר"י כבעירובין מ"ו וכפ' הרמב"ם ז"ל כר"י, הלא כ' הריטב"א ז"ל בחי' דגם ר"י לא פליג אלא בשפיכת דמים וכדומה, שהם דברים חמורים מאוד. אבל בשאר עבירות דעלמא, כל שחזר בתשובה, גם ר"י מודה דחוזר יע"ש ולא אמרי' כיון דאידחי אידחי. קו"ח היכי דאין כאן עבירה כלל, דלא אמרי' כיון דאידחי אידחי (ובחי' ריטב"א ז"ל שם כ' דבברייתא אשמעוי' רבותא לר"מ, דגם לחזקת אבותיו חוזר, אע"פ שלא הוחזק הוא בעצמו יע"ש) וכן הורה בשו"ת ד"ח חיו"ד סי' נ"ג כו' וכן הביא בספר ארחות חיים בשם כמה גאוני בתראי יע"ש, וכנלע"ד הלכה למעשה. עכ"ל של אאמ"ו זללה"ה.
אשר תשובת שאלתכם הלא נמצא בדעת קדושים ובמשמרת הקודש שם הובא גם בדרכי תשובה ס"ק רי"ב. הראה פנים כי דברי האשל אברהם ודעת קדושים המה לאחדים לאחר שביאר בתשובה דלא קאמר הכי הא"א, אלא מפני שהיה הבנים קטנים. במות אביהם ויעברו שנים רבות עד שיהיו ראוים להיות שו"ב. וגם מי יודע אם לעת כזאת שיגדלו יהיו ראוים לזה. ויבחרו במלאכה זו ע"כ הוי היסח הדעת לדידהו. וגם השו"ב המחזיק דעתו להשתקע אבל הד"ק מבואר בלשונו דמיירי דבמת האב כבר היה הבן גדול ומתלמד במלאכת אביו, רק שלא גמר עדיין לימודו. וא"כ לא אסח דעת מחזקת אביו וגם השו"ב האחר לא עלה על דעתו שיחזיק לעד וכרך דפ"ק דיומא כ"ו ע"כ יעו"ש. ואני מוסיף על דבריו כי גם בנשאר בן גדול, יש להסתפק אם יצליח בלימודו, ויהיה ראוי למלאות מקום אביו – יעיון בשו"ת הרי בשמים מהד"ת סי' ט"ו במפתחות שם, ולסברתי גם הוא יודה בזה, וכמובן להמעיין שם – אשר לא כן בנשאר יתומה, ומחפשין בעולם, הלא מסתמא ימצאו הרבה לבוא בקשר החיתון, שיהיה ראוי למלאכת השו"ב – וכעין סברא זו בתוס' ריש יומא ד"ה וחכ"א ובכמ"ד – ולמלאות מקום חמיו בכל, ואין כאן שום היסח הדעת מהחזקה, ובכן בנד"ד סמוך ונראה לפטירת הר"א ע"ה, חפשו ומצאו אברך עבור היתומה, וראו בו כי בזמן מיעוט יוכל לבוא על חזקת חמיו בכל הפרטים, במלוא המלה לטוב. והשו"ב שנתקבל הלא כתב וחתם, כי קבלתו הוא אך עד שיגמור החתן את לימודו. ובתנאי קודם למעשה הקבלה, כי חזקת החתן תעמוד על מקומה, בלא שום מגרעת. לדברי משמרת הקודש, אשר המה דברים ברורים וגם זה כלל גדול, שלא לאפושי פלוגתא עדיף – וישרים, החזקה בתוקפה גם לשיטת האשל אברהם ז"ל.
והנה ידועים המה דברי הגאון מהר"ש בסוף תשו' הרמ"א ז"ל לענין חזקה במינוי חתנו, דגם חתנו כבנו. ואם כי יש מפקפקים בזה אולם רובם ככולם אשר מהם הובא גם בדרכי תשובה וארחות חיים שם מגאוני קמאי ובתראי בתשובותיהם הסכימו לפסק זה דחתנו כבנו – וכן על מה שמסתפק הד"ק שם בס"ק ב' אם השו"ב מוריש חזקתו לבנו הלא היטב אשר דבר בזה הגה"ק דזה מיירי רק בבא מאליו, ומלבד דברי הבית יצחק ודעת תורה שהובאו בדרכי תשובה שם שהעלו בראיות מוכיחות דגם בשו"ב יש השגת גבול. ויכול להוריש להבאים אחריו. וכן בכל תשו' בתראי הכריעו כן להלכה, והאריכו בזה למעניתם. ואך למותר להאריך בפרט כזה שהיא הלכה רווחת בישראל. – אמנם זה פשוט כי אך בחזקת חמיו לשו"ב זכה. אולם חלילה לו להורות הוראה. כי גם במה שנוגע אך לכבוד רב העיר, ידוע שיש בזה. משום השגת גבול, והיא הלכה ברורה דאסור במקום שיש רב ומורה. ועי"ז לא מסתייע מילתא להורות כהלכה וכמש"כ הכו"פ ביו"ד סי' ח"י יעו"ש.
כה ראיתי, כי דברי אאמ"ו זללה"ה, המה דעת תורה לכוון למש"כ הדע"ת שם, בסי' א' ס"ק פ"ג, להביא מסיגיא דמכות ומדברי הריטב"א ז"ל שם, והעלה דלא כא"א, ואם כי כ' שם, דבשו"ב דכל החזקה הוא רק מכח מנהג, בכה"ג שלא היה ראוי באותה שעה, הרשות ביד הקהל לקבל שו"ב אחר, וגם אחר שיהיה הראשון ראוי לזה, אין לו זכות בזה, ברמיזתי להמפתחות מהשו"ת הרי בשמים, שכ' שם הטעם בכגון דא, כיון דאידחי אידחי יען דשו"ב צריך. אומן ידים, ואינו ברור שכשילמוד יהיה ראוי להיות שו"ב, אולי לא יוכל לאמן ידיו כראוי משא"כ בבן חכם כו' לכשייגע א"ע, וילמוד בוודאי דיעלה בידו להורות כהלכה כאמרם ז"ל, יגעתי ולא מצאתי אל תאמין יעו"ש, לסברתי דבעולם בוודאי יש ברירה למצוא, ואין כאן דחיה כלל, אשר גם ההרי בשמים יודה, הן הן הדברים. אשר גם בדעת תורה נאמרים וכמובן – חדא ועוד קאמינא, דהלא הד"ת איירי בהפסיק אחר ע"מ להשתקע, וכנ"ל בשם משמה"ק, משא"כ בנד"ד שנתן כתב על קבלתו, אך עד שיהיה היורש ראוי מבלי לנגוע בחזקתו, פשיטא דזכות החזקה – יעיון בשו"ת דרכי שלום סי' ז' ד"ה ומ"ש, שנראה גם דעתו כן יעו"ש – לא זז ממקומה אפי' זוז כ"ש. ובמקומה עומדת, ודעת תורה עם דעת קדושים, המה לאחדים.
ועוד אעורר בזה, גם למי שירצה להתעקש ולעשות בזה ספיקא דדינא – אשר באמת לא כן הוא – הלא חזקת ממון עדיפא מכל החזקות, אשר גם ע"י ס"ס קיי"ל דאין מוציאין כאשר ביארתי בס"ד בספרי חידושי בן יאיר בחי' לערכין ז' יעו"ש באריכות, מכל זאת בספק צדקה קיי"ל דהוי כספק איסורא להחמיר. להוציא גם מיד המוחזק, כמבואר ביו"ד רנ"ח רנ"ט, מש"ס חולין קל"ד וירושלמי סוף פ"ד דפאה, ונתבאר היטב בארוכה, בשו"ת חתם סופר סי' ר"מ יעו"ש, ק"ו בלאו דאלמנה ויתום לא תענון, אשר תוה"ק החמירה מאוד בלאו זה, אם כי זה פשוט, דהאי כללא דהממע"ה נאמר גם ביתום ואלמנה, מ"מ שאני נדון זה, דכח המנהג וזכותה בנוי על שהיא יתומה, ולא אאריך להסביר ולחזק זאת הסברא, כי לא כתבתי אך בדרך הערה בעלמא, דהוי כספיקא דאיסורא ולחומרא, וחלילה חולין הוא לפני ה' ואדם, להחליש כח חזקת היתומה, ופוק חזי המנהג שנתפשט בכל בית ישראל, בנשאר יתומה, אשר בני העיר משתדלין בכל עוז, לראות שתתקשר עם אחד הראוי לבוא על חזקת אביו, וגדול כח מנהג ישראל שנתייסד עפ"י וותיקין לקבוע הלכה כיחיד נגד רבים, כבמג"א סי' תר"צ ס"ק כ"ב יעיון שבלי לקט סי' כ"ג ומבואר ביו"ד סי' קס"ט סי"ח בהג"ה ובאו"ח סי' רע"ט ובחו"מ רסי' ס"ז. ובשם תשו' הרא"ש ז"ל, ועוד בכמה מקומות, דכל שהמנהג כן הוי כהותנה יעו"ש.
ועתה אשר ר' אהרן שו"ב ע"ה נתקבל בעירכם ועבד אתכם במלאכת הקודש לערך ארבעים שנים. והיה מוכתר בתורה וירא שמים מרבים. ומפורסם לטוב לבריות ולשמים. על הרב וכל אנשי העיר לעשות עבור בתו היתומה כדת התורה. וגם לקיים מנהג ישראל שהיא כתורה. וכנאמר למען תלך בדרך טובים וגו' אשר לאדם גדול ולרבים גם לפנים משה"ד דינא היא. כדמוכח מתשו' רב לרבב"ח בשלהי השוכר את האומנין יעו"ש הלא בן ארבעים שהיה אצליכם לבינה. לתן לב ולהבין מה שלפניכם. כי אבינו שבשמים ית"ש הוא אבי יתומים. לרוב ריבם ומחויבם לנהלם ברחמים גדולים, והמצערם הלא מפורש בתורה גודל העונש, ומרובה מדה טובה, להמרחם עליהם. אשר מרחמין עליו משמים, ואחת מתרי"ג מצוות היא, להדמות בדרכי השם הטובים והישרים, שנצטוינו לעשות כל מעשינו, בדרך היושר והטוב (מצוה תר"ח) ולהדבק במדותיו ית"ש, מקור הטוב והחיים מעולם ועד עולם.
ובכן תורת העולה להלכה – לא באתי בפלפולים, אך בסברות ברורות והלכות קבועות – מהמדובר עד כה, לשלש אלה.
ראשית קבלת שו"ב השני שנתקבל, הוא קבלה אך לשעה, ואזדי ליה הקבלה מכל וכל, לאחר אשר האברך החתן בא ותלמודו בידו.
שנית כי גם זה האברך אך על חזקת חמיו, חזקת השחיטה יבוא אחריו. אבל אין לו רשות עפ"י התורה, להורות במקום שיש רב ומורה.
ועוד בה שלישיה, אשר ע"ז באתי, וסובב והולך נקודה המרכזית בזאת התשובה ובחתימה מעין הפתיחה, להוציא לאור אמת, משפט היתומה, כי חזקת המופלא בתו״י ר' אהרן שו"ב ע"ה, במקומה עומדת, להורישה להמילה"ח הממלא מקומו במלאכת השו"ב, וכפי התעודה שבידו, ימלא מקומו גם בתורה ויראה, ואין בכח שום אדם לערער על חזקתו, שהיא חזקה בהלכה פשוטה וברורה עפ"י דת תוה"ק, וזה ברור להלכה דין אמת לאמתו בס"ד.
ועתה אחתום בקריאה של חבה ושלום להרב מרא דאתרא ולכל בני העיר שימו אל לבכם הלנצח תאכל חרב המחלוקת, עד מתי? עד מתי? בבקשה מכם וגם אפקוד עליכם בכח תורתינו הקדושה לעזוב את הנצחון ולתווך השלום כי שנוי המחלוקת עד מאוד לפני ה' ואדם. ולעומת זה גדול השלום אשר חז"ל (במדבר רבה פי"א) מנו בזה כ"ה מעלות ובס"ד הראיתי פנים מסבירות כי המה נרמזים מבחודש השלישי עד עשרת הדברות שהם כ"ה פסוקים, וזה כ"ה תיבות שבברכת כהנים החותם בשלום אשר כ"ה תברכו (הדברים ארוכים בדרוש ואכ"מ). ותתברכו כלכם בברכה המשולשת בתוה"ק. ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. ובזה אחתום לב הדורש אך טוב ודובר שלום. חיים מרדכי.