באר חיים מרדכי חלק ג· רבי חיים מרדכי רולר
חלק אבן העזר · סימן מו
הנה בא לפני ר' שמואל ב"ר אברהם מעיר פאשקאן הסמוכה לפה. – אשר החת"ס באה"ע סי' ד' כ' שהרב אשר המאורע בגבולו ידו יהיה בראשונה לחקור ולדרוש הענין כי זה ראוי להתיר – ושפך מרירות לבו כי אשתו חנה בת ר' שמואל צבי משם היתה מטורפת בדעתה עוד קודם שנשאה ולא ידע מזה וגם לאחר הנשואין יצאה מדעתה פעמים אחדים וזה יותר משנה ומחצה שנשתטית ובשם צ"צ החדשות חאה"ע סי' א'. ועמק שאלה סי' ה'. ובית יצחק סי' י' כ' להתיר בעבר שנה ומחצה – והרופאים אומרים נואש למחלתה. ובשום אופן א"א לו לדור עמה וכזה אמר לי הרה"ג כו' מוה"ר יעקב האגער נ"י הרב משם כי שני פעמים עוד קודם הנשואין היתה בביה"ח פ"א בבאקארעשט ופ"א ביאסו והבעל לא ידע כלל מזה קודם שנשא אותה ולאחר הנשואין ג"כ היתה פ"א ביאסי בביה"ח המיוחד לזה וכפי תעודת הרופא אין למחלתה תרופה. וכל זה מפורסם בעיר פאשקאן עד אשר גם אני יודע כי כן הוא האמת. – ובכן הלא הלכה רווחת בישראל בכגון דא להתיר להבעל לישא אשה אחרת לאחר שיעשה ויקיים ככל הכתוב בזה באה"ע סי' א'. קי"ט בב"ח ח"מ וב"ש ז"ל ובנו"ב מהד"ק חאה"ע סי' ג' ובח"ס סס"י י"א והפלפול בזה כמעט למותר יחשב, לאחר שכבר האריכו בזה כל גאוני בתראי ז"ל בתשובותיהם.
אך בפרט אחד אעורר קצת דאם שאין כאן כל סימני שטות המפורשים, בפ"ק דחגיגה, הלא ידועים המה דברי הפת"ש באה"ע סי א' ס"ק ט"ז, דלענין גדר שטות בזה, בוודאי יכולין לסמוך על דעת הרמב"ם ז"ל, שהובא בב"י בסי' קכ"א, דל"ד באותם הסימנים שהוזכר בש"ס, אלא ה"ה שאר דברים שעושה דרך שטות, ותלוי לפי ראות עיני הב"ד. ובשו"ת עט"ח חאה"ע סי' י"ז כ' שבדין אשה שנשחטית, אין לתלות במחלוקת שבין הרמב"ם ורבינו אביגדור ור"ש ז"ל יעו"ש. ובשו"ת תפא"צ חאה"ע סי' ל"ט ובנו"ב מהד"ת חיו"ד סי' קמ"ו ובשו"ת ד"ח ח"ב סי' מ"א כ' וז"ל:
ובאמת לפע"ד אין שום מיחוש לזה, כ"א רק שאינה ראויה לדור עם הבעל כדרך כל הארץ, והוא דבר נגד חוש בני אדם, יש כח ביד מאה רבנים להתיר וכבר העליתי מתוך ספרים דברי אמת שהרגמ״ה ז"ל בעת עשה התיקון כו' ולזה עשה תנאי בהתקנה שאם יראו מ"ר שא"א לדור עם אשתו זו יתירו החרם דכן נתייסד מעיקרו ומס הדבר לחכמי הדור עכ"ל יעו"ש. ובשו"ת שו"מ מהד"ק ח"א סי' קי"ח באשה אחת שיודעת לשמור עצמה ולשמור גיטה רק שיש לה קצת שגעון שממאסת בבעלה וצא צא אמרה לי, שהתיר ע"י מ"ר. ובשו"ת ב"ש חאה"ע סי' צ"ה כ' וגם ברור בעיני שלענין התיר חדר"ג, ל"ב שתגיע למדריגת שוטה לכל דיני תורה אלא כיון שנטרפה דעתה באופן שא"א כלל לנהוג עמה מנהג אישות מתירין לו חדר"ג כו' וגם הא אף בעתים שוטה ועתים חלומה, מתירין לו לישא אחרת כו' אף דבעת חלימותה הוא כפקחת לכל דבריה אלא כיון דאין אדם דר כו' מתירין לו כ"ש. בזה ע"כ. וכ"כ בשו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קס"ח ובשו"ת הרי בשמים מהד"ת סי' ע"ב הוסיף עוד לאמר דתקנת רגמ"ה ז"ל היתה בתחלתה באופן זה כשיראו חכמי הדור שא"א לדור עמה יתירו לו, וגם בסבר וקבל כ"ז שרואין הב"ד שא"א לדור עמה הרשות בידם להתיר לו יעו"ש באריכות, ויעיון בשו"ת או"ת סי' ע"ט, ק"ט, ובדבר משה מהדו"ת סי' פ"ב שהעיד שכ"כ בספרי אחרונים כי כל שדעתה משובשת באחד מהדברים מקרי שוטה דלענין זה בוודאי יכולין לסמוך על הרמב"ם ז״ל.
וטעם זקנים בזאת ההוראה יען כי להמעיין בב"י ז"ל באה"ע סי' קכ"א ובש"ע חו"מ סי' ל״ה, ובמה שהאריכו בזה גאוני קמאי ובתראי ז"ל בספריהם הלא יראה אור ישר העולה, כי פלוגתא דרמב"ם עם הר"ש ור"א ז"ל, לספיקא דדינא יחשב ובחדר"ג בספיקא אזלי' לקולא, וכמש"כ הנו"ב שם ובחאה"ע סי' ח' דחרם אם כי חמור מאיסור דרבנן מ"מ אין דינו כשל תורה ממש אך הוא מדברי קבלה, והולכין בספיקו להקל, אם כי ע' ראייתו מהרמב"ם ז"ל פ"ו דמקואות מ"ז, ובהלכותיו פ"ח ה' ח' יש לפקפק, וכמש"כ בספרי חידושי בן יאיר על ש"ס, בחי' לב"מ קט"ז יעו"ש, הלא הנו"ב ז"ל שם לא סמך על זה בלבד. אך עד שמצא מפורש יוצא מפי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בתשו' הראב"ח ז"ל בסי' נ"ה, יראה מחילוקו שם שלא כנו״ב. אמנם פסק הנו"ב נתחזק ביתר עוז מהמבואר בחי' הרמב"ן ור"ן אלפסי ז"ל בריש פ"ק דמגילה ד"ה ולענין עיירות שכ' ועוד שאפי' תאמר שהוא ספק השקול הו"ל ס' של דבריהם ולקולא, אם כי הט"א שם בחי' ד״ה חזקיה פקפק בזה ומסיק מ"מ מסתבר לי דדברי קבלה כשל תורה וספיקא להחמיר יעו"ש. ובחי' ראש יוסף להפמ"ג להלכה אין לנו אלא דברי הראשונים רמב"ן ור"ן וגם הרשב"א ז"ל עמהם שגם הוא כ' כדבריהם בחי' שם. והב"י ז"ל בסי' תרפ"ח והמל"מ בפ"א מה' מגלה ה' י"א הביאו לשונם אשר נראה כי כן גם דעתם אם כי הפמ"ג שם במ"ז סק"ד ובפתיחה כוללת לאו"ח ח"א אות ח"י כ' לאמור כי להרז"ה ז"ל שנתן הטעם לתענית אסתר שלפני פורים יען דפורים הוי דברי קבלה, וד"ק הוי כמו ד"ת שא"צ חיזוק לדבריו. שהוי כד"ת גם ספיקא להחמיר, לדעתי העניה, אין מזה הכרע די"ל כי אך לענין שא"צ חיזוק מסתבר ליה לרז"ה ז"ל דחמירא בעיני העולם כד"ת, אבל לא לענין להחמיר גם בספיקא תדע כי הר"ן ז"ל אלפסי בפ"ב דתענית דחהו טעם הרז"ה ז"ל, ולא הוסיף עוד זאת הסברא לדחותו מכח מה דפשיטא ליה דס' ד"ק להקל מזה כעין ראיה דחיזוק וספיקא המה דברים נפרדים ואינם לאחדים חדא ועוד קאמינא גם לשיטת הפמ"ג בדעת הרז"ה ז"ל. מדחזי' דרובם ככולם מראשונים ז"ל נתנו טעמים אחרים בהיתר קביעת התענית דקודם פורים. כמבואר בר"ן ז"ל שם ובטור וב"י ז"ל סי' תרפ"ו ונאדו מטעם הרז"ה ז"ל מזה נראה דלא ס"ל כסברתו ולהם שומעין כי הם הרבים.
ומהא דאמרי' בברכות ח' אר"ה בר"י כו' מאי דכא, ועוזבי ה' יכלו, זה המניח ס"ת כשהוא פתוח ויוצא כו' בעי ר"פ בין פסוקא לפסוקא מאי תיקו. וכ' תר"י ז"ל וסליקו בתיקו והו"ל תיקו דאורייתא ולחומרא. והכי איפסקא בטוש"ע או"ח סי' קמ"ו וביאר הלחם חמודות שם באות ל"א אם דקריאת התורה הוי רק תקנת הנביאים מ"מ יש להחמיר בספקן כמו בס' דאוריי' יעו"ש. הנה הב"ח באו"ח שם כ' וכיון דאסיקנא בתיקו אזלי' לחומרא ולא ביאר הטעם. וי"ל דאזיל לשיטתו בסי' תרפ"ה שכ' שם כי קריאת שבת ומועדים מדאורייתא הוא מקרא דוידבר משה וגו' ואולי גם תר"י ז"ל ס"ל הכי והוא שכ' דהו"ל תיקו דאורייתא. אמנם באמת כולם חלקו בזה על הב"ח ז"ל וכמש״כ הפמ"ג בפתיחתו לסי' קל"ה דסתימת הפוסקים הוא שאינו אלא מדרבנן מתקנת נביאים יעו"ש. ותיקו בדרבנן הלא קיי"ל להקל, כמבואר ברמב"ם ז"ל פ"ב מה' חו"מ וטוש"ע או"ח סי' תמ"ב וב"י ז"ל בסי' תל"ז (יעיון כו"פ סי' י"ד סק"ה ובמש"כ על דבריו בספרי שו"ת באר חיים מרדכי סי' ל"א ד"ה אמנם) יעו"ש ועכצ"ל בטעם פסקא דהאי תיקו שהוא לחומרא כמש"כ הפמ"ג בארח שם בא"א דהוי לחומרא משום חשש דעוזבי ה' יכלו, כלומר וחמירא סכנתא. (יעוין בספרי שו"ת סי' י"א) ולא רחוק הוא להעמיס בכוונת לשון תר"י זיל והו״ל תיקו בדאורייתא כלומר בכבוד התורה כי רב הוא שנאמר ע"ז ועוזבי וגו' מהאי טעמא ולחומרא הוא וכמש"כ הפמ"ג יהיה איך שיהיה בכוונת הלשון ושיטת תר"י ז"ל, אמנם מקביעת ההלכה בטוש"ע שם האי תיקו לחומרא אין שום הכרע לאמר דס' תקנת נביאים. וד"ק הוא לחומרא וכאמור.
וכה ראיתי בספר דרכי תשובה ליו"ד סי' ק"י ס"ק ר"ו שציין לכמה ספרים ושו"ת מקמאי ובתראי שדברו בזה ואינם עמדי ובשם רובם ככולם הביא שהסכימו להלכה דגם בדברי קבלה ותקנת נביאים אזלי' בספיקן להקל יעו"ש והוא הנאמר בטעם הוראת הזקנים להקל גם בספק חדר"ג וגדולה מזו כ' הפת"ש בסי' ל״ט סק"ה בשם תשו' גליא מסכת דכל היכא דהוי רק קידושי ספק לית בזה חדר"ג אם כי בספר מנחת פתים שם כ' דמשו"ת מהרי"ל ז"ל סי' צ"ו לא נראה כן. הלא ההבדל מבואר דהתם כיון דלענין הקידושין הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא לזאת גם להמסובב ממנו לענין חדר"ג ס"ל למהרי"ל ז"ל דאזלי' לחומרא כדינא דספיקא דאורייתא וע"י גלגול נעשה דרבנן אולם היכי דהספק הוא רק לענין חדר"ג אם בכה"ג גזר רגמ"ה ז"ל גם למהרי"ל ז"ל הוא לקולא וזאת ההכרעה להקל בס' חדר"ג היא הלכה ברורה ובנד"ד ההיתר ברור ע"י מ"ר וכדאמרן.
ועוד יש בזה אשר קודם הנשואין יצאה מדעתה והבטל לא ידע מזה אשר בזה כתב הב"ש ז"ל בסי' קי"ז ס"ק כ"ד אבל אם היה בה מומין והוא לא ידע י"ל דכופין אותה כיון שעשתה שלא כהוגן כמש"כ בתשו' הרא"ש ז"ל כלל ל"ה אם הוא עשה שלא כהוגן וקידש ברמאות כופין אותו ה"ה דכופין אותה עכ"ל. אמנם ההפלאה שם בק"א אות ח"י העיר כי תשובה הלזו שהביאה גם הרמ"א ז"ל בסי' ע"ז סעי' ג' מיירי בקידושין לבד משא"כ בנשאה ובא עליה אינו יכול לגרשה בע"כ. והניח בצ"ע יעו"ש. וכן בפת"ש בסי' נ"ט בשם הגליא מסכת שפקפק בדברי הב"ש. ובשו"ת ב"ש חאה"ע סי' ע"ח כ' ג"כ כי דברי הב"ש הם צ"ע. ומסיק ומ"מ ברור לדינא דאי בא עלי' דידע ומחיל א"י לגרשה בע"כ ואם כי במ"פ שם בסי' קי"ז פקפק לאמור דבבעל לבד ולא שהה י"ל דלא מחל מכח דברי הב"ש בסי' ל"ט ס"ק ז' דצריכא גט מספק. ובפסק הש"ע שם בסי' קי"ז סעי' י' הלא כ' ההפלאה דהעיקר כדעת הח"מ דבעל ושהה בעי' יעו"ש. ומתבאר דבבעל ושהה כבנד"ד וודאי דאין היתר לגרש בע"כ. וכמש"כ בשו"ת אמרי יושר, ח"ב סי' קי"ט. ובשו"ת שו"מ מהד"ג ח"א סי' י"ט האריך ג"כ בזה ויעוין בשו"ת חת"ס סי' ק"כ קנ"ב – ומלבד הסברות שכ' הם לחלוק על הב"ש מבלי להתיר הגירושין בע"כ. לענ"ד יש להעיר עוד כי ממקור זאת ההלכה שהביא הב"ש. שהיא תשו' הרא"ש ז"ל. הלא כ' שם דיש לנסר אם יוכלו לפייסו בריצוי כסף לא נכוף לגרש בע"כ והכפיה היא אך באין ברירה. וכעין זאת הסברא נאמר גם בהא דקיי"ל כר"א ב"ב מ"ח דבתלויה וקידש שעשה שלא כהוגן אפקעוי' רבנן לקידושין מיניה. אולם באיש שאנסוהו לקדש לדעת הרי"ף ז"ל גם בזה אינה מקודשת. ולרמב"ם ז"ל מקודשת ובאה"ע מ"ב סעי' ג' איפסקא דהוי ס' קידושין. והטעם כ' המ"מ דדוקא באשה שאנסוה להתקדש שאינה יכולה להפקיע א"ע מבעלה אז היה מוכרח לרבנן להפקיע הקידושין משא"כ באיש שיכול לגרשה בע"כ ובזה"ז דאיכא חדר"ג יעו"ש בט"ז וב"ש ז"ל, ובספרי חידושי בן יאיר בחי' לקידושין ב'. הארכתי בזה הדיבור השייך לענינינו ואכ"מ להאריך יעו"ש – וכזאת נאמר גם כאן. דהלא הרא"ש ז"ל כ' דבראשית מחויבין להשתדל לפייסו בריצוי כסף אך בא"א ואין עצה אחרת אז ההכרח מביא לכופו לגרשה. משא"כ בהיא עשתה שלא כהיגן למה לן כפיה ולגרשה בע"כ. כיון שיש עצה בהיתר ע"י מ"ר להתיר לו לשא אשה אחרת שאין כאן שום נגיעת עקירה להתקנה כי מראשית כזאת התנה רגמ"ה ז"ל שבאם יראו טעם מבורר להיתר, יתירו לו לשא אשה אחרת ועל תנאי זה נעשית התקנה. ולזאת גם בהיה לה מומין מקודם ולא ידע מזה הבעל חלילה להתיר הגירושין בע"כ – גם בראויה לקבל ולא כבנד"ד – וכמש"כ הבית שלמה וא' ועוד גדולי בתראי ז"ל שכ' כן להלכה. אבל עי"ז לישא אשה אחרת – אשר לדעת רובם ככולם הפוסקים זה קיל מגירושין בע"כ – בהיתר ע"י מ"ר יוצא מפי כולם להלכה פסוקה ונתבאר מזה לנד"ד נשתטית ועוד מקודם הנשואין ולא ידע מזה הבעל, ההיתר ע"י מ"ר לישא אשה אחרת היא פשוט וברור.
ובענין תקנת רבותינו ז"ל, בתנאי ההיתר המבואר בב"ח וב"ש ז"ל באהה"ע סי' א' ס"ק כ"ג ובסי' קי"ט דמחויב הבעל להשליש סך הכתובה ונדוניא ביד הב"ד ולייחד לה בית לשמור אותה ממנהג הפקר ובחיוב המזונות אשר כבר דברו בזה בתשו' האחרונים וחתרו להקל על הבעל מבלי לעגנו כשאין לו להתיר גם בהשלשת כתב בטיחות על כל זה אך הכתובה דאירייתא להשליש לפחות במזומן וכאשר העליתי גם אני בעניי בספרי שו"ת בח"מ ח"א סי' מ"ח מ"ט. ועתה ראיתי שכוונתי בזה ב"ה לדעת הגדולים שהביאו בשם הבית יצחק מהר"ם שיק ומהרש"ם ועוד גדולים שכתבו כן להלכה אולם בנד"ד אין אנו צריכין להכניס א"ע לכל זה כי הבעל נתן סכום רב במזומן לאביה עבור הכתובה ונדוניא. וגם עבור מזונותיה ושמירתה יש בזה והתפשר עם אביה אשר הוא יקבל עליו כל אלו החיובים ואביה כן עשה שהשליש ביד בי"ד. כתב חיוב בתוקף עפ"י דת תוה"ק. וגם לחוקי המדינה כי עבור המעות שלקח מהבעל קבל עליו ועל זרעו אחריו להחזיקה בביתו לשמרה ולפרנסה כל ימי חייה הלא עשה הבעל ככל המוטל עליו בזה לעשות עפ"י התורה אם כי בירושלמי יבמות פי"ד הובא בתוס' יבמות קי"ג ע"ב. אמרי' יש לה בן ואב ואח מ"ד מפני גרירה אסור כי אין יכולין לשמרה. מלבד הבדל המבואר דבכאן עדיין לא נתגרשה וכמובן. י"ל עוד כי זה לא נאמר אך כשרוצין לסמוך על הקורבה לבד אין בזה כדי סמיכה אבל אם האב קבל מהבעל סכום רב ועבור זה התחייב א"ע בכתב חיוב ובטיחות על כל אשר מועיל גם באחר וכי כבנד"ד משום שהוא אביה וייחד לה חדר בביתו ומשגיח עליה בסיפוק כל צרכיה ושמירתה בעינא פקיחא ועין חמלה וחנינה כרחם האב על בתו ועוד יחידה היא לו והוא עשיר האם זה גרוע מאחר אדרבה ואדרבה ופשיטא שאין הבטחה טובה להאשה יותר מזה, וגדולה מזו הביא בשו"ת ב"ש סי' צ"ה עובדא באיש עני שנשתטית אשתו, והתיר הרב ע"י שיתפשר הבעל עם אביה לפניו שיתן לו איזה סך בעד כתובתה ושאביה יתחייב לפרנסה כל ימי חייה בעד סך זה, והסכימו לזה כמה רבנים גדולים, אך הב"ש פקפק בזה, דכיון שהאב לוקח לעצמו כל הסך עבור החזקה א״כ לא נתן על כתובתה כלום רק עבור המזונות וחתר למצוא עצה גם לזה יעו"ש משא"כ כאן אשר הבעל לא בא בדרך פשרה אך נתן לאביה מזומן סך מאה וחמשים אלף לעי שיש בזה כתובתה ושיהיו לקרן קימת. וגם עבור סיפוק מזונותיה, ושמירתה, אין כאן שום פקפוק כלל, ויעיון בשו"ת דבר משה תנינא סי' צ"ג שהביא ג"כ זה הירושלמי. ומ"מ כ' אם אביה ירצה לחייב בתורה חיוב. שיהיה מוטל עליו להחזיקה בביתה ושתהיה משומרת לדעתו, שפיר דמי יעו"ש. אשר גם אם האב נותן כתב חיוב, אך מרצונו מהני אולם בזה צ"ע לענ"ד – בנד"ד אשר הבעל נתן לאביה עבור זה, סך מאה וחמשים אלף לעי, ועבור זה קיים וקבל עליו אביה ועל זרעו אחריו, בכתב חיוב המושלש ביד ב"ד. הלא כזה קיים הבעל השלשת סך הכתובה ונדוניא, וגם ליחוד בית עבורה. מזונותיה ושמירתה. עצהיו"ט ככל תקנת רבותינו ז"ל.
ועתה אשר ההיתר מבורר עפ"י התורה, הלא חובה ומצוה רבה להזדקק לזה, להתיר הבעל מכבלי העיגון ו אם בהתרת עגונה שאינה מצוה על פיו, ולכמה פוסקים גם על לשבת לא מיפקדה, כ' הב"ח ז"ל דנחשב כאלו בנה אחת מחויבות ירושלים, על אחת כמה וכמה, באיש דכולהו איתנייהו ביה, ולהצילו מהרהורי עבירה – ובזה"ז בעו"ה להצילו גם. דמצוה רבה איכא להתירו מכבלי העיגון, ולאחר שיקיים הבעל גם בהשלשת הג"פ ככל הכתוב בנו"ב ובח"ס הנ"ל. ויהיה בזה הסכמה להיתר ממאה רבנים, אשר בכללם גם לומדים מופלגי תורה, מג' ארצות, אשר גם מרומאנוה הישנה, בוקאיוינא, באסראביא או טראנסילוואניא די בזה כאשר כבר הורה זקן און ישראל וקדושו, החת"ס בסי' ד' לאחר כ"ז אנן שליחותא דקמאי עבדי', והרשות נתונה לר' שמואל ב"ר אברהם מפאשקאן, לישא אשה אחרת על אשתו חנה בת ר' שמואל צבי עפ"י דת תורתינו הקדושה. חיים מרדכי