אור ברסלב
באר חיים מרדכי חלק א חלק יורה דעה › סימן מד

באר חיים מרדכי חלק א· רבי חיים מרדכי רולר

חלק יורה דעה · סימן מד

סימן מג

להרב הגאון המפורסים כו' מו"ה מענדל באבד נ"י אבדק"ק דאמאר.

יקרת מכתבו הגיעני, והנה מש"כ כת"ה על סברת התומים שהובא בספרי חידושי בן יאיר לכתובות ט"ו דעל ספק גזל לא נאמר לאו דלא תגזול דיש לזה סמך מפירש"י ז״ל בכורות ט' ד"ה והוא לעצמו ובע"ז כ״ד ע"ב ד"ה מכאן וכמש"כ בהגהות יד שאול ביו"ד שט"ז כ"נ מפירש"י ז"ל תמורה ח' ע"א ד"ה אלא לאו ובד"ה לעולם בזה"ז וברע"ב ז״ל פ"א מ"נ דבכורות כל זה סיוע שיש בו ממש לסברת התומים ומה שציין עוד לדברי רש"י ז"ל סוטה מ"ח ע"א ד"ה מפריש אשר כוונת ציונו להעיר מה שהשמיט שם רש"י ז"ל מלות אלו דליכא גזל דספק הוא ונראה ויען דהתם אין צריכין לזה כי בלא"ה איכא רובא דרוב ע"ה מעשרין הן וכדאמר רבא בשבת י"ג וזה פשוט וכל ציוניו מצוינים כהלכה.

אולם מש"כ כת"ה לסתור סברת התומים באמרו וז"ל:

רק יש לי עיון כעת בדבר מגע' כ"ק צ"ט ע"ב וברש"י שם ד"ה מנעך מספק גזל וכן מב"מ ו' ע"א פרשי אינשי ספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא כו' ודו"ק עכ"ל להמעיין בתומים אין כאן שום סתירה דז"ל בקיצור ת"כ באותות מסי' כ"ג עד סי' מ"ג לאחר שהביא קושית הכה"ג דלמה אמרי' ספק איסורא לחומרא וספק ממון לקולא לנתבע ולא אמרי' דהוא ספק איסורא דלאו דלא תגזול לחומרא דמה נשתנה הך איסורא משאר איסורים וז"ל:

אבל באמת הקושיא מעיקרא ליתא כי כך היה המצוה והלאו של לא תגזול היינו גזל וודאי אבל גזל ספק אם הוא בידך אין כאן איסור גזל דכך הלכה נאמרה הממע"ה ומי שתפס יכול להחזיק ואין כאן איסור גזל כלל כי לא אסרה תורה גזל בכה"ג וע"ת זה נאמר לאו דלא תגזול דווקא בוודאי אבל אם יש בידו והוא ספק מותר כמו דלא אסרה תורה ממזר ספק ומעשר ספק וכדומה הרבה ולכן אפילו לצאת ידי שמים אין כאן חשש עכ"ל יע"ש. הרי מבואר וגם הוא פשוט דאך ורק כשהוא בידו אז אין כאן איסור כלל דספק גזל אבל בעובדא דש"ס ב"ק שם דבעל הבהמה היה נוטל מטבח שלא כדין שפיר קאמרו ליה דמנעך מספק גזילה כי לטול מחבירו פשיטא דספק גזילה ככל ספיקי דאורייתא ומטעם זה לק"מ גם מסוכה מ"ב דמלמדין אותם לומר כל מי שיגיע לולבו לידו הרי הוא לו במתנה וכמובן.

ומה שהעיר כת"ה מב"מ ו' פרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא כו' אשר כוונתו לסיומא דקאמר הש"ס מ"ט ממון איתא בחזרה שבועה ליתא בחזרה משמע דבלאו האי טעמא שווין ספק ממונא לספק שבועה באיסורם ולסברת התומים הלא לא באו לעמק השוה. אי קשיא ליה לכת"ה מהא יותר הוה ליה להקשות ממשנה שלימה דשנינו בב"ק קי"ח באיני יודע אם פרעתיך חייב לשלם אם דהיה רק ספק גזל ועכצ"ל דשאני התם דאין ספק פרעון מוציא מידי וודאי חיוב ובכה"ג ברי ושמא ברי עדיף וכמבואר שם ברי"ף ז"ל ובעוש"ע סי' ע"ה וסברת התומים לא נאמר רק היכא דהוי ספק גזל גרידא בלא וודאי חיוב לנגד ובסוגיא דב"מ שם הלא החיוב הוא וודאי אך דיש לו עי"ז ספק מלוה ישינה אשר זה כא"י אם פרעתיך (יעיון תומים סי' ע"ה סק"ו דהביא סעד מסוגיא זו לשיטת הש"ך שם דגם בספק קודם הלוואה מ"מ מחיוב לשלם) דפשיטא דהאי ספק איני מוציא מידי וודאי וחייב לשלם מה"ת ולזאת איצטרך הש"ס לטעמא דלא פרשי מספק ממונא מטעמא דממונא איתא בחזרה ואם לא יזכור בוודאי יחזור וכמש"כ שם התוס' בד"ה ממון יע"ש ודברי האורים מאירים כספירים.

ומש״כ כהד"ג עמש"כ בחי' לב"מ קט״ז דמעיקרא דדינא יכולין לעקל בפקדון והבאתי שם דברי הקצה"ח סי' ד' וציין כת"ה לרדב"ז ז"ל ח"ג סי' תפ"ה ולש"ך בסי' רצ"ב סק"ה בשם מהרא"ן ששון ז"ל. הנה מרדב"ז ז"ל שם הלא יש סעד למה שהעליתי שם לדינא כי מעיקר הדין שרי לעקל כי גם הוא כ' דבתלמוד לא ראה מפורש אך בזוה"ק. וגם מדלא דן שם רבינו הרדב"ז ז"ל מכח תקנת עיקול נראה קצת דגם במקומו לא נתפשט אותו תקנה אולם מש"ך שם שכ' בשם מהרא"ן ששון ז"ל שנסתפק במי שהיה רוצה לעכב פקדון בשביל חוב אי מקרי שולח יד בפקדון נראה דס"ל דאסור לעכב פקדון בשביל חוב. אברא כי לענ"ד נראה לכאורה דאדרבה אם נימא דאסור לעכב אז אין מקום להסתפק ואי שרי אז יש מקום להאי ספיקא. וטעמא דמלתא, כי משנה שלימה שנינו בש"ס ב"מ מ"ג: החושב לשלוח יד בפקדון ב"ש אומרים חייב וב"ה אומרים אינו חייב עד שישלח בו יד שנאמר אם לא שלח בו יד במלאכת רעהו (יע"ש בסוגיא דלא נתנו ב"ש טעם ליישב דרשה דב"ה וזה כדאמרי' בעירובין י"ג שונין דבריהם ודברי ב"ש וכפירש"י ז"ל שם וע"ש) ופירש"י ז"ל שם החושב לשלוח יד. אמר בפני עדים אטול פקדונו של פלוני לעצמי ודקדק שם הרש"ש ז"ל בהגהותיו דלמה איצטרך עדים. וכבר קדום הוא בשטה מקובצת שם בשם הריטב"א ז"ל דלכך אפיק מתני' לישנא דאמירה במלת החושב לאשמעונין דלא בעי עדים ומה די"א פירשו דלב"ש צריכין שיאמר כן בפני עדים אין זה נכון יע"ש ובאמת גם רש"י ז"ל בקידושין לא פירש כן יע"ש ב"ד מ"ג ובהגהות הב"ח ונלע"ד דרש"י ז"ל שפי' בב"מ דאמר בפני העדים לאו לב"ש כוונת פירושו אך לרבותא דב"ה לאשמעי' דלב"ה גם באמר בפני עדים דישלח יד בפקדון מכל זאת לא נחשב שליחות יד כ"ז שלא עשה מעשה וזה שכ' הב"י ז"ל בסי' רצ"ב ופירש"י ז"ל החושב כו' אמר בפני עדים כו' וידוע ד"ה כב"ה ע"כ פי' דמפירש"י ז"ל לב"ש שמעינין דלב"ה גם באמר בפני עדים דינא הכי והוא שפסק בש"ע אמר שרוצה לשלוח יד בפקדון אינו חייב אע"פ שאמר כן בפני עדים, והרבותא הוא דהוי אמינא כיון שהעיז פנים לאמור כן בפני עדים דישלח יד בוודאי יקיים את דבריו מכל זאת אמרי' דדיבור ומחשבה רעה לא מצטרפין למעשה וכ"ז שלא שלח יד מעמידין ליה בחזקת כשרות דבוודאי לא יעשה עול לשלוח יד במלאכת רעהו ועתה אם נימי דס"ל למהרא״ן ששון ז"ל בהחלט דאסור לעכב פקדון חבירו למה נאמר כי רק באמר יהיה אומר ועושה אולי יתנחם בעת שיגיע להשתמש בהחפץ ולא יעשה איסור ויותר מסתבר לאמור דכיון דשרי לעכבו ולא קעביד איסורא לזאת יש מקום להסתפק אם נימי דדווקא בשליחות יד בפקדון דאיכא איסורא לזאת אמרי' דאינו נתפס במחשבתו ודבורו משא"כ הכא כשאומר לעכבו בחובו כיון דליכא איסורא בוודאי יקיים דיבורו ובזה דיבור כמעשה או לאמור דמ"מ כיון דלא קעביד מעשה עדיין אינו עומד ברשותו. ואם כנים אנחנו בזה גם ממהר"א ששון ז"ל יהיה ראיה דשרי לעכב פקדון אמנם פשטות לשונו שכ' אי מיקרי שולח יד משמע דס"ל דאסור לעכב וכן בגאון צבי ז"ל ראיתי שציין ע"ז לעיין בדברי הריטב"א ז"ל שהובא בסי' נ"ח כלומר דס"ל למהר"א ששון ז"ל כריטב"א ז"ל דאסור לעקל ובסי' ע"ב סעי' ח"י בד"ה וגדולה מזו כ' על אסתפקתא דא לדברי הריטב"א ז"ל כו' יע"ש ולא אוכל לעמוד בבירור על כוונת מהר"א ששון ז"ל יען כי אין גוף התשובה ת"י. אולם לדינא אין נ"מ כי גם אם נימי דמהר"א ששון ז"ל ס"ל כהריטב"א ז"ל כי לא קיי"ל הכי להלכה כאשר בארתי בספרי שם וגם הגאון צבי ז"ל שם ציין לכמה מקומות בחו"מ ומהם בסי' ע"ב ס"ק נ"ב נ"ג בסמ"ע ובה"ג שם אשר מבואר שם דקיי"ל דשרי יע"ש והארכתי קצת בזה אך לגלות את הנלע"ד כי גם לדידן דקיי"ל דשרי לעכב מ"מ באומר דרוצה לעכבו בחובו יש להסתפק ולאמור דעומד ברשותו כשלו ובאירע אונס המפקיד פטור מחובו כי בדבורו כבר עכבו בחובו והוי כשלו ואולי ע"י זה נא העיר הש"ך דלדידן אין נ"מ בזה וצ"ע לי לדינא בזה כעת לפום רהיטא וכת"ה יחוה לי דעתו דעת תורה בזה.

ובמש"כ בחי' ליומא ס"ה לפלפל בדינא אי שרי להשהות וודאי טרפה יען דמסיח דעתו מאכילתו וע״ז ציין כת"ה לשבת קכ"ח ריש ע"ב אשר כוונתו להא דאמרי' שם מים מגולין מפני שהן ראוין לחתול רשב"ג אומר כל עצמן אסור לשהותן מפני הסכנה ופירש"י ז"ל שם שמא ישתה אדם מהם לענ"ד לא שמיה מתיא כי איסורא מסכנתא לא ילפי' ולרשב"ג דאסור להשהות דחיישי' לתקלה י"ל יען דחמירא סכנתא משא"כ באיסורא י"ל דס"ל דל"ח היכא דמסיח דעתו מזה ולת"ק דשרי ולא חייש שם לתקלה (ומברייתא דע"ז ל' ע"ב דת"ר מים שנתגלו כו' נראה כת"ק ויעיון ברמב״ם ז"ל בפי"א מה' שמירת נפש ובמאירי שם בשבת) י"ל יען דחמיר ופרשי אינשי מיניה משא"כ באיסורא דלא חמיר כאיסורא ס"ל דחיישי' לתקלה ואין ראיה לכאן או לכאן וזה פשוט.

ובדבר מה שהעליתי להלכה בחי' לעירוכין כי האב יפדה במקום שהוא וכהוראת הגאונים הב"ש וחת"ס ז"ל אך אם אפשר לשאול ע"י ט"ג אם הוולד חי מחיוב לשאול כי כל היכא דאיכא לברורי מבררינין וע"ז ציין כת"ה להגהות הרש"ש ז"ל במנחות ס"ו. הנה מה שהביא שם ראיה כי הציווי דמבן חודש תפדה הוא דמאז הוכשר לפדותו מתי שירצה מהא דקאמר הש"ס במנחות שם. מיום הביאכם תספרו יכול יקצור ויביא, ואימתי שירצה יספור ופירש"י ז"ל מיום הביאכם הכי משמע משיגיע ממחרת השבת דהוא יום הביאכם הוכשרה ספירה משעה שתרצה אם בו ביום אם מחר. זה רק לגי' הש"ס אולם בת"כ אמור פ' י"ב הגי' מיום הביאכם תספרו יכול יקצור ויביא ויספור אימתי שירצה כו' וכן הוא הגי' בספרא ובילקוט ופסיקתא זוטרתא וכמש"כ שם המלבים בפי' התו"מ ס"ק קס"ה והוא הגיה גס בש"ס דילן כגי' הת"כ ולא כק"א שהגיה בתו"כ כגי' הש"ס דילן וכ' שם דלגי' הק"א איך נטעה מיום הביאכם שתהיה הספירה שלא ביום ההבאה ודבריו דחוקים עכ"ל ופליאה על המלבים שלא הביא כלל פירש"י ז"ל דעל אתר כי היינו אומרים מיום הביאכם רשאי לספור ויספור אימתי שירצה וגם רגמ"ה ז"ל פי' כן וזה סעד להק"א (ואינו תי' לעיין בו) עכ"פ לגי' המלבים אין ראיה אדרבה נראה מדבריו להיפוך אבל מפי' רגמ"ה ורש"י ז"ל ראיית הרש"ש ז"ל צדקה ונכונה.

ומה שהעיר הרש"ש ז"ל משבת קל"ב דבעי' תרי קראי למעוטי שביעי ולמעוטי תשיעי כבר זכה בזה הרי"ט אלגאזי ז"ל בספ"ק דבכורות יע"ש שהאריך ומסיק וז"ל:

אלא דאכתי ק"ק מהאי דאמרי' במכילתא פ' משפטים על פסוק ביום השמיני תתנו לי אין לי אלא שמיני משמיני ולהלן מנין הרי אתה דן נאמר כאן שמיני ונאמר להלן שמיני מה להלן להכשיר בין שמיני ומשמיני ולהלן אף כאן להכשיר בין ח' ומשמיני ולהלן ע"כ הרי דאי לא דגמרי' מגז"ש הו״א דווקא שמיני ולא משמיני ולהלן עכ"ל יע"ש. ונלע"ד די"ל דמצד הסברא הוי אמינא כי שמיני לעיכובא נאמר אך לאחר שנלמד מגז"ש כי ביום השמיני הכוונה להכשיר משמיני ולהלן שפיר קאמר הש"ס בשבת דאי לאו תרי קראי הוה אמינא כי ביום השמיני הכוונה דמשמיני ואילך זמניה הוא כי הוי ילפינין ביום השמיני דהתם מביום השמיני תתנו לי בגז"ש ולזאת איצטרכו תרי קראי גבי מילה למעוטי שביעי ותשיעי (וכעין תי' זה יעיון בחי' הרמב"ן ז"ל נדה כ"ב ד"ה א"ד) וא"ש ולפ"ז אין ללמוד פה"ב ממילה די"ל דווקא התם לא די בחד קרא כי הוי ילפי' שמיני דמילה מביום השמיני תתנו לי בגז"ש או במה מצינו שמיני משמיני משא"כ גבי מציות פדיון הבן אימא דשלשים למעוטי משלפניו ולאחריו נאמר ובעבר אותו יום אם כי רשאי ומחיוב לפדות אבל מ"ע דבזמנה לא קיים אם כי אין זה דחיה חזקה אבל גם ראיה אין כאן.

אולם מש"כ הרש"ש ז"ל דאין לעשות סמוכין ממימרא דרב ששת בבכורות י"ג דמשני לומר שאינו עובר עליו להוכיח דבאדם עובר לאחר שלשים צדקו מאוד דבריו. ויע"ש בשטה מקובצת בסק"א שכ' וצ"ע כו' וצ"ל דמדרבנן בעלמא ולפ"ז א"ש בפשיטות מש"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות בכורים דאין כאן אלא מצות עיכוב בלבד וכפי' הכ"מ שם ומיושב קושית הב"ח בסי' שכ"א יע"ש וברי"ט אלגאזי ז"ל שכ' ג"כ כעין זה בקצרה. ושיטת הכ"מ דהרמב"ם ז"ל פ' כר"ש הוא רק לפירש"י ז"ל דגם רבא ס"ל כר"נ ולזאת הוכרח לאמור דהרמב"ם ז"ל פ' כר"ש אולם הרדב"ז ז"ל שם כ' בטעם פסק הרמב"ם ז"ל יען דפ' כשינויא דרבא ורבנן וזה כפירוש השט"מ שם בסק"ב דשינויא דרבא שינויא בפ"ע הוא יע"ש ולפ"ז דלישנא דעובר עליו הכוונה רק מדרבנן בעלמא משום מצוות עיכוב בלבד בוודאי אין כאן ראיה לאמור דגבי אדם עובר בעשה ובפרט לפי' רגמ"ה ז"ל שם שפי' אינו עובר עליו אם פדאו קודם שלשים יום גם סמך ראיה אין מסוגיא דהתם לפה"ב לאחר שלשים וכמובן להמעיין בסוגיא כי קצרתי.

ומה שהעיר שם מב"מ ק"ב בהא דקאמר הש"ס גבי שוכר בית אי לאחר זמנו תנינא כו' לאחר שלשים יום בחזקת שנפדה כו' ואם איתא דעובר בעשה נימא דהתם ה"ט דחזקה אין אדם עובר בעשה כו' יעיון בהגהות מצפה איתן בבכורות מ"ט ובהגהות חו"י ז"ל בב"מ שם. על הרי"ף ז"ל בסק"ב ש"כ וז"ל:

צ"ע ותבעי ליה גבי פדיון מת ביום ל' וא"ל דשם פדוי דזריזין מקדימין למצוה א"כ גם אחר ל' יש לחלק בין רשות למצוה ע"כ יע"ש בשט"מ ובהגהות רע"א ז"ל בסי' ש"ה מעי' י"ד שהניח בצ"ע ויש לעיין בזה ואכ"מ להאריך ומלשון החו"י ז"ל נראה דאחר ל' שוה ליום ל' דאין כאן רק מצוה דזריזין וכשיטת הרש"ש ז"ל וכנלע"ד לפום רהיטא להלכה.

אמנם ההולדה שהולד מזה הרש"ש ז"ל באמרו שם וז"ל:

ולכן נ"ל באם האב בדרך שלא במקום התינוק והגיע יום ל"א לא יפדנו באשר הוא שם כו' וכו' ימתין עד שיבוא לביתו כיון דאין בזה ביטול מצוה כלל רק מצוה דזריזין ע"כ לא נהירא לי כלל האם דרשת חז"ל במכילתא של ושמרתם את המצות קרי ביה ושמרתם את המצוות אם באת מצוה לידך אל תחמיצנה מלתא זוטרתא הוא לבטלה מפני חששא רחוקה דספק ברכה או מפני דלכתחלה צריך לבלורי גם בחזקה הלא כבר ביאר החתם סופר שם דהאי רובא עדיף גם לענין ממון וכל פקפוקי הרש"ש ז"ל נסתרים יע"ש וגם אנכי בעניי ביארתי בספרי שם דאין לחוש בכגון דא לחשש ברכה לבטלה ואיך לא נחוש להחמצת המצוה. וגם לרדב"ז ז"ל שכ' בח"א סי' תקכ"ט בטעם הדבר דאם פגע בשל ראש תחלה מ"מ מניח של יד תחלה אע"פ שמעביר על המצוות וז"ל:

ומ"מ נ"ל בטעמו של דבר דמאן דשאני סדרא עבר אדאורייתא דכתיב וקשרתם והיה לטוטפות והא דאין מעברין עה"מ מדרבנן היא ואסמכוה במכילתא מושמרתם וגו' קריביה את המצות שלא תמתין לה עד שתחמיץ ותתיישן עכ"ל הלא לא דחה מצוה דזריזין רק מפני מצוה דאורייתא. וגם במה דס"ל דמצוה דושמרתם אינו אלא מדרבנן חלקו עליו האחרונים והוכיחו מתוס' מגלה ו' ע"ב וכמה דוכתי דא"מ עה"מ הוא מה"ת וכ"כ בפשיטות רבינו הפמ"ג במ"ז סי' כ"ה סק"א וה' יע"ש וחלילה לבטל מצוה דאורייתא או דרבנן (הלא אם דלא חיישי' לשמא מת מ"מ לשמא ימות חיישי' ובכאן לשמא מת הוולד יחוש ולשמא ימות הוא ולא יזכה לקיים מ"ע לא יחוש להיות זריז ונשכר) מפני חששות רחוקות כאלו, ועוד נלע"ד כמש"כ רבינו החתם סופר בסי' רצ"ג דראוי לעשות זכר לבכורי מצרים דכתיב אני ולא השליח הנ' יש לפדות בעצמו טפי מבשארי מצוות דמצוה ג"כ בו יותר מבשלוחו כן בזה שנאמר ויהי בחצי הלילה ואחז"ל במכילתא יוצרו היודע שעותיו ועתותיו הוא י"ת חלקו כלומר מבלי לאמר גם רגע משעה שהגיע עת דודים לישועת ישראל ה"נ יש לפדות תיכף מבלי להחמיץ את המצוה יותר מבשאר מצוות דג"כ זריזין מקדימין למצוות וחביבה מצוה בשעתה, וכאשר העליתי בספרי כנלע"ד ברור להלכה בס"ד והנלע"ד כתבתי

חיים מרדכי.

תוכן העניינים

באר חיים מרדכי חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה