אור ברסלב
באר חיים מרדכי חלק א חלק יורה דעה › סימן כט

באר חיים מרדכי חלק א· רבי חיים מרדכי רולר

חלק יורה דעה · סימן כט

סימן כח

להרה"ג כו' מו"ה משה קאהם נ"י רב בעיר וויניפעג במדינת אמעריקא.

מכתבו הגיענו, וע"ד שאלתו באווזות מפוטמות שלא הופשטו עדיין שנקרשו מקור וקרח ושהו בקור וקרח כשני שבועות ולצלות הבשר של האווזות ולאכלו כך הוא הפסד גדול. וביחוד השומן אשר אי אפשר לצלות וכת"ה בחכמתו בא בשערים המצוינים להלכה, ובראשית ציין לראש המדברים בזה המ"י ז"ל בשו"ת סימן י"ד. ונראה מש"כ שם במ"י בזה"ל:

ונ"ל דאפי' לא שהה עם הקרח כ"כ דהיינו ששברו ממנו הקרח תוך שלשה ימים ומ"מ לא הודח עד אחר שלשה ימים משעה שנקרש דליכא טעם לאסור מכח ממ"נ כו' צריכין לפרש דבריו ששברו ממנו הקרח תוך שלשה ימים כלומר תוך מעל"ע דאל"כ אך דשהה מעל"ע בקרח הלא אכתי איכא האי ממ"נ וכמובן. ומש"כ שם מפירש"י ור"ן ז"ל יעיון בספרי חידושי בן יאיר בחי' חולין מ"ז מש"כ דרש"י ז"ל אזיל לשיטתו ומש"כ במ"י ז"ל שם, וכ"ש לפי מה שפי' הר"ן ז"ל דמטרשי וסותמין הנקב, א"כ ה"ה דנסתם נקבי הפליטה ע"י הקריחה כו' לדעתי העניה יש מקום לחלק ולאמור דנקבי הפליטה שאני אשר כח חזק מהטבע מכריחו להוציא דמו ואין בכח הקריחה לסתום הנקב ולעמוד נגד כח הפליטה ובסברא הזאת נציל פסק העמק הלכה שהביא כ"ת (שו"ת עמק הלכה ודרכי תשובה על מליחה שהביא כ"ת אינם עמדי) שלא לסתרו מכח דברי הראשונים ז"ל.

והביא דברי הפמ"ג בסימן ס"ט ס"ק ס' בש"ד, ודברי החוות דעת שם ס"ק מ"ו ומש"כ עליו הפ"ת בס"ק כ"א וכת"ה פלפל בדברי החוו"ד וכ' בזה סברות ישרות הלא יעיין ביד אפרים ז"ל שם מה שהרחיב הדבור בזה בנועם אמרותיו וימצא בהם סעד לדבריו. עוד זאת הביא כ"ת דברי רבינו הפמ"ג בפתיחתו ל"ה מליחה בד"ה ויש לחקור אשר החליט מבלי לבטל חתיכה שלא נמלחה בששים אם כי כ"ז שלא פירש שרי מכל זאת לעשות כן לכתחלה אסור, וכ"ת העיר בזה דגם הכא רק להוסיף מקרי, הלא למראה עיניו דברי רבינו עקיבא איגר ז"ל בסימן ל"ח שהובא בפ"ת שם. ולשונו ראיתי בספר יד יהודא ז"ל על ה' שחיטה (ספרו על מליחה בב"ח תערובות, וכן שו"ת רע"א ז"ל אינם אתי) בתשובה בהשמטות שנשא בעור שומן אווזות ששהה ג"י בלא מליחה אם יש לסמוך להתירם ע"י שרייה בפושרין ולמלחם ולבטלם ברוב כאשר נמצא התר זה בשו"ת אחרונים בצירוף דעת השבו"י ז"ל דמתיר שומן אווזא ששהה ג"י בלא מליחה למלחו ולבשלו. והשיב דאינו רואה שום סמיכה על המצאת האחרונים במה שאינו מוזכר בש"ע ומפרשי וכ' וז"ל ומה שסמך א"ע השו"ת רע"א ז"ל סימן ל"ח במקום הפ"מ לבטלו בשומן אחר כו' אבאר לך דאינו כן דכ' שם דבהפ"מ יש לסמוך על דעת הרשב"א דבאיסור דרבנן הגם שיש לו עיקר בדאורייתא מותר להוסיף עליו ולבטלו ופסקו המחבר בסימן צ"ט וכ"פ היש"ש והט"ז אך בבשר כיון שיש לו תקנה בצלי ולהוציא דמו לא סמכי' ע"ד הרשב"א משא"כ בשומן דאין לו תקנה בצלי סמכי' ע"ד הרשב"א ז"ל כיון דכבר נתערב הדם בשומן תו לא הוי אלא הוספה וכעת הוא דם שלא פירש וכשיבוא לידי איסור יהא דם שבשלו דרבנן ע"כ מותר להוסיף עליו כן הוא תורף דבריו שם ואחר המחילה היה לו טעות בזה דכבר ביארתי בסימן צ"ט ס"ק כ"ב בד"ה מיהו הרשב"א כו' דהגם דבת"ה כ' כן מ"מ בתשו' ובמשה"ב לא כ' להתיר להוסיף זולת באין לו עיקר בדאורייתא מותר להוסיף ואף זה לא אמר למעשה להתיר זולת בעבר והוסיף ולא ידע שיש איסור וזה הביא הט"ז בסימן צ"ט ס"ק י"ב. ומ"ש הט"ז שם בכל איסור דרבנן מרבה עליו ומבטלו, היינו גם בלא קלי איסורו אבל לא ביש לו שורש בדאורייתא, ואף זה לא להתיר לעשות כן גם במקום הפסד רב אך הביא מ"ש הרש"ל להתיר בזה בעבר והוסיף ולא ידע שיש איסור וכ' הט"ז דבאופן זה הוא מתיר תמיד עכ"ל היד יהודא ז"ל ואני אומר כי רבינו עקיבא איגר ז"ל נכנס בשלום ויצא בשלום כי ה' עמו לכוון לאמתה של תורה. וכמבואר בפר"ח דגם ביש לו עיקר בדאורייתא נאמרו דברי הרמב"ם ורשב"א ופסק המחבר ז"ל דשרי להוסיף בדרבנן ולזה הסכים גם הפרי תואר ז"ל שם בס״ק י"א והסביר את הדבר באמרי נועם בלשון צדיק בזה"ל:

איסור של דבריהם כו' מרבה עליו כו' מיירי בכל איסור של דבריהם כגון הכחל ודם שבשלו דהוי דרבנן ושומן הגיד ועוף עם חלב ואצ"ל שאר איסורין דעקרם מדרבנן וזו היא דעת הרמב"ם לפי מה שהבין בו הכ"מ והוא הנכון. וגם דעת הרשב"א כן והגם דלא קאמר הש"ס במס' י"ט להתיר לבטל איסור דרבנן אלא במוקצה שאין לו עיקר מדאורייתא. עכ"ז ממה שדקדק הש"ס התם וז"ל:

ה"מ באיסור דאורייתא אבל דרבנן כו' וא"ת דאפי' דרבנן איכא דאסור מאי איריא דנקט ה"מ בדאורייתא הרי גם באיסור דרבנן אסור אלא דלא אסר אלא בדאורייתא וזה טעם נכון עכ"ל יע"ש ובפמ"ג מ״ז ס"ק י"ב וברכי יוסף ז"ל שם אות ח' מש"כ בשם תשו' שערי ישועה ויעיון בכו"פ (אך לחד שינויא שם מוקצה חמור כשל תורה יע"ש) שם ועוד בפוסקים דמתבאר דגם ביש לו עיקר בדאורייתא שרי להוסיף להרשב"א ופסק המחבר ז"ל. בסוגיא דביצה ד'. אמר רב מתנה עצים והנה

שנשרו מן הדקל לתנור ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקם והא קא מהפך באיסורא כו' והא קא מבטל איסורא לכתחלה ותנן אין מבטלין איסור לכתחלה ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין. ולר"א דאמר כל דשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל מאי איכא למימר ה"מ היכא דאיתיה לאיסורא בעינא הא מקלי קלי איסורא. אשר פסק הרשב"א ז"ל כמבואר בסוגיא. וטעם הרא"ש ז"ל הוא דמשמע ליה דכי מפליג מעיקרא בין דאורייתא או לדרבנן אמסקנא סמיך לומר דדוקא בדקלי איסורא הוא דמבטל בדרבנן כמבואר שם בב"י ז"ל יע"ש, אמנם ראה זה חדש גירסת ופי' הגאון ר"ח ז"ל שם בזה"ל. אמר רב מתנה כו' דקיי"ל איסור עצים כי האי גוונא גזרה היא מדרבנן שמא יעלה ויתלוש. ואע"ג דקיי"ל אין מבטלין איסור לכתחלה ביו"ט ה"מ בדאורייתא אבל האי מדרבנן אסור אפילו לכתחלה שרי ואפי' לרב אשי דאמר כל דשיל"מ כגון הני עצים דלמחר שרי לא בטיל ה"מ היכא דאיתא בעיניה אבל הני עצים כבר נשרפו ולפיכך בטלו ושרי למיפא בתנור עכ"ל ובגליון הדפיסו לתמוה באמרם. אינו מובן דלבטל איסור לכתחלה אפי' בחול אסור וצ"ע עכ"ל ולדעתי נראה בביאור דברי הגאון ר"ח ז"ל דקשיא ליה כיון דאמרי' בבכורות כ"ז דתרומת חו"ל מבטלה לכתחלה ברוב (יעיון ש"ך יו"ד שכ"ג ס"ק ד') והא דתנן אין מבטלין איסור לכתחלה הלא הוא ממתני' דספ"ה דתרומות וכמש"כ בתוס' ור"ש ז"ל שם אשר בתרומה דאורייתא נאמר. ואיך פשיטא ליה להמקשן מהכא דגם בדרבנן אין מבטלין איסור לכתחלה ולהקשות מכח זה. הוא שהביא להגאון ר"ח ז"ל לפרש דהקושיא הוא דאין מבטלין איסור לכתחלה ביו"ט ואסור משום מתקן וכדתנן בביצה ל"ו דאין מגביהין תרומה ומעשר ביו"ט משום מתקן וכמבואר מפירש"י ז"ל שם ומרמב"ם ז"ל בפכ"ג מהל' שבת (והא דמשמע מסוגיא דיומא פ"ג דהאיסור משום טלטול יעיון תוס' יוה"כ שם ובמש"כ בשם מהרלב"ח ז"ל ויעיון בקובץ על הרמב"ם ז"ל שם) יע"ש וע"ז משני התרצן דגם איסורא דאין מבטלין איסור לכתחלה ביו"ט אין כאן יען כי הוא איסורא דרבנן ולית כאן משום מתקן כ"נ ביאור הסוגיא לגי' ופי' הגאון ר"ח ז"ל.

ולפ"ז פסק המג"א בשם התה"ד ז"ל באו"ח סי' שכ"ג ס"ק י"ד שכ' וז"ל:

אסור לבטל איסור בשבת או ביו"ט דאין לך תיקון גדול מזה כמש"כ ביו"ד סי' צ"ט ס"ו. והיכא דמקלי קלי איסורא שרי כמ"ש סי' תק"ז ס"ב כו' עכ"ל הלא הוא מבואר בסוגיא. ועיי"ש בדג"מ פמ"ג ובמחה"ש ויעיון בקרבן נתנאל שם בסוגיא אות ת' ופמ"ג יו"ד צ"ט ש"ד סקי"א אשר לגי' ופי' הר"ח ז"ל א"ש הכל וכמובן להמעיין, ולענין יו"ט אם באיסור דרבנן מבטלין ואין כאן מתקן תלוי' ג"כ בפלוגתת הרשב"א ורא"ש ז"ל. דלרא"ש ז"ל סמיך הסוגיא אמסקנא דמקלי קלי איסורא אמנם בשאר איסורא דרבנן איכא ביו"ט משום מתקן ויעיון בש"ע שם סעי' ז' לענין טבילת כלים חדשים ובמג"א ז"ל שם ס"ק י"א ויש להאריך בזה ואכ"מ.

אגב ראיתי בצל"ח שם שהקשה דלמה בסוגיא דשבת כ"ט דהקשו על הא דאמרי' מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים כיון דאדליק בהו פורתא הוו להו שברי כלים וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך ומשני דעביד להו כדרב מתנה. דאמר מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקין. ולא הקשה הקושיא דאין מבטלין. וגם דלר"א דשיל"מ לא בטיל כדמקשה הכא בסוגיא ומכח זה בנה בנין מפואר להוכיח כשיטת המרדכי ז"ל דבלא ניכר האיסור גם בדשיל"מ בטיל (ובספרי חידושי בן יאיר למעילה כ"א ביארתי שיטת המרדכי ז"ל יע"ש) והאריך בזה בנועם אמרותיו יע"ש ולדעתי העניה נראה בפשיטות יען דהתם לאו עיקרא דשמעתתא אך אגב גררא (בפי' הר"ח ז"ל בשבת שם כ' וז"ל: ומדמתרץ להו ד"ר יהודה כדרב מתנה ש"מ הלכתא כוותיה דאמר רב מתנה כו' עכ"ל שנראה דהובא שם הך שינויא לאשמעי' ד"ה כוותיה דרב מתנה, וגם בגרסתו לא נאמר שם רב מתנה בשם רב אשר מיושב בזה קושית הצל"ח ד"ה ודע דהלא רב ס"ל מב"מ לא בטיל יע"ש) משא"כ בסוגיא דביצה שנאמר עיקר המאמר דרב מתנה לזאת אם כי מאוחר הוא להסוגיא דשבת מ"מ כל השקלא וטריא נאמרה הכא כדרך הסוגיות לבאר במקום העיקר ולענ"ד הוא פשוט ואמת.

ואם בנים אנחנו בזה בביאור כוונת פי' הר"ח ז"ל הלא נתבאר כי גם הוא קאים בשיטת הרשב"א ז"ל ועוד יותר כי לפירושו גם המקשן ס"ל הכי [ומלשונו הזהב שכ' ואפילו לרב אשי כו' משמע דשינויא קמא לא סמיך אמסקנא וכמובן] ועכ"פ להוסיף בוודאי שרי בדרבנן לגירסתו ופירושו אשר בזה תשובה למש"כ היד יהודא ז"ל שם וז"ל:

וכ"ז בשאר איסור דרבנן מכ"ש בדם שבשלו אשר הרבה פוסקים ס"ל דהוא דאורייתא והרמב"ם דמתיר להוסיף בכל איסור דרבנן ס"ל דדם שבשלו הוא מדאורייתא א"כ על מי נסמוך כאן להתיר להוסיף הגם דרק חומרת הגאונים הוא ע"כ כי הלא גם הגאון ר"ח ז"ל ס"ל הכי ועוד פוסקים והמחבר דס"ל כשי' הרשב"א ז"ל אשר לא נמצא שיטתם דס"ל דם שבשלו דאורייתא ויותר מסתבר דס"ל כדקיי"ל דדם שבשלו דרבנן הלא זה כלל גדול דאפושי פלוגתא לא מפשי' וא"כ יש מקום מורווח לאמור דגם לרא"ש ופסק הרמ"א ז"ל דקיי"ל הכי דגם להוסיף אסור גם בדרבנן זה רק באיסור דרבנן ממש אמנם בבשר ששהה ג"י שהוא רק חומרת הגאונים גם הם יודו לשיטת הרשב"א ז"ל דשרי להוסיף בכגון דא.

וכן מש"כ היד יהודא שם מול דברת הגאון רע"א ז"ל בזה"ל:

גם מה שאמר דזה אינו אלא הוספה נמי אינו דהא כל עיקר דאין מתירין זולת להוסיף אבל לא לבטל לכתחלה גם באיסורין הקלין אשר התירו חכמים שיתבטל ברוב גם באינו מינו כו' הוא משום דאי נימא לבטלו לכתחלה יתבטל הגזרה דרבנן דכ"א יבטלו ברוב, א"כ כאן דהעיקר גזירה דרבנן ע"ז נאמר דאסור לבשל בשר עד שימלחנו יפה יפה. ואי נימא דזה שאין לו תקנה ע"י מליחה להוציא דמו יבטלו ברוב א"כ אני עוקר בזה הגזרה דרבנן לגמרי והוי זה בכלל ביטול איסור לכתחלה ולא הוספה ודו"ק. וכה"ג כתבתי בסימן צ"ט שם דהיכא דנבלע איסור בחתיכה הגם אי לא אמרי' חענ"נ כיון דהחתיכה אסורה. א"כ ברור דאין להיתר זה שום התחלה כלל עכ"ל. על זה אני אומר אם כי במש"כ בסימן צ"ט הצדק עמו יען דשם איסור על החתיכה וכעין אמרם ז"ל בחולין צ"ז כיון דאמר כו' וכחל עצמו אסור שויוה רבנן כחתיכה דנבלה וכיון דהחתיכה אסורה ושם איסור עליה שפיר נכלל בגזרת חז"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה. משא"כ בבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה דאין שם איסור על החתיכה. ולצלי שרי, ואך לבישול אין לה תקנה בביטול ברוב אין כאן עקירת תקנת חז"ל, והוא כעין דאמרי' בחולין י"א היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר אשר בדרבנן יש חילוק בין אפשר ללא אפשר וכמש"כ שם בתוס' י"ב ד"ה פסח וקדשים ה"נ חז"ל גזרו דאסור לבשל בשר עד שימלחנו יפה יפה אשר גזירת חז"ל לעד קיימת אך למיעוטא אשר יארע ע״י שכחה שיעבור על בשר או שומן ג"י בלא מליחה. וגם בזה תתקיים גזירת חז"ל אשר ימלחנו יפה יפה, אך דיש בזה חומרת הגאונים ז"ל דלא יצא עוד הדם ע"י מליחה ובשומן אין לו תקנה כלל גם ע"י צלי ע"י ביטול דשרי לשיטת הרשב"א ועוד פוסקים ז"ל בהוספה אין כאן שום עקירה לגזירת חז"ל ותקנת הגאונים וכדאמרן מלתא בטעמא ודברי רבינו עקיבא איגר ז"ל נאמרים בהשכל ודעת אשר הלכה כר' עקיבא ובזה גם דברי כת"ה שרירין וקיימין.

והנה כת"ה כ' עוד וז"ל. אלא שעיקר ההיתר של ההוספה עד ס' אין אני יכול לעמוד בו דהלא אם היה כאן עשרה אווזים יצטרך לקנות עוד שש מאות אווזים עד שיהא בשומן כדי שיעור ביטול בששים וגם אם יוסיף מים עד ס' יהיה השומן נפסד בכך על כן נראה לענ"ד בנ"ד שיש דיעות שסוברין דבבשר או שומן שנקרש ל"ש חומרת הגאונים משום שהדם והלחלוחות שבתוכו נקרש יפה ושוב אינו מתייבש גם לאחר ג"י וכמש"כ לעיל שפיר יש לסמוך על הראב"ד ז"ל לשער במאי דנפק מיניה באומד יפה באיסור החוזר להתירו עכ"ל, וחזר ליישב דעת הראב"ד ז"ל מקושיות הראשונים ז"ל דהלא בסוגיא דחולין צ"ז מבואר הטעם דמשערינן בדידיה דאי במה דנפיק מיניה מנא ידעי' דגם באיסור החוזר להתירו איכא האי טעמא ולאחר שסיים ישובו כ' ולפענ"ד נראה דכדאי הדברים המה להעמיד הוראת הראב"ד והר"י סלט ז"ל עכ"ד יתבונן כ"ת בעצמו בחכמתו ונראה כי אלא מעתה דקאמר הש"ס הוא בתור קושיא וא"א כלל לפרש שהם דברי התרצן אך האמת הוא כפי' רבותינו הראשונים ז"ל אשר באורם אור האמת נלך, ואת אשר סיים דנראה דכדאי הדברים האלו להעמיד הוראת הראב"ד ז"ל הלא ישים אל לבו לב חכם דברי רבינו הב"י ז"ל בהקדמתו שכ' וז"ל:

ועלה בדעתי שאחר כל הדברים אפסוק הלכה ואכריע בין הסברות כו' כו' ואיזהו אשר ימלאו לבו להכניס ראשו בין ההרים הררי א' להכריע ביניהם ע"פ טענות וראיות לסתור מה שביררו הם או להכריע במה שלא הכריעו הם כי בעו"ה קצר מצע שכלינו להבין דבריהם כ"ש להתחכם עליהם כו' עכ"ל רבינו יוסף הצדיק שהוא ככסף נבחר ואם רבינו הגדול ז"ל אשר כל בית ישראל הולכין לאורו אמר כן אנן יתמי דיתמי מה נאמר הלא יעזור לנו ה' להבין דברי רבותינו הראשונים הקדושים ז"ל, אולם להכריע ביניהם מכח פירושינו וישוב קושיותיהם לא יעלה כלל כזאת, על לבנו ולהלכה הלא הוקבע בהלכה פסוקה כדעת רובא ככולא מקמאי ובתראי החולקים בזה על רבינו הראב"ד ז"ל.

מכל זאת יש להוראתו בסיס נכון במה שהביא דברי הש"ך בסי' ס"ט ס"ק נ"ז בשם המהר"א ששון ז"ל שצדד לאמור בבשר ששהה ת"י בלא מליחה יען שהוא רק חומרת הגאונים לסמוך על הראב"ד ז"ל וכן תשו' ג"וו שהובא בגליון מהרש"א ז"ל שם סעי' י"א לסמוך על הראב"ד ז"ל דמשערינן כמה נפיק מיניה ויש לבחון למלוח חתיכה בכמות כזו ולהעמיד תחת הכלי מנוקב כשא"מ שיטוף הדם לתוכו וכ' עוד שדם היוצא מתרנגולת ליותר הוא כביצה ואי איכא בקדירה ס' בצים נתבטל וגם ציין לחת"ס חיו"ד סי' צ"ג אשר יש בזה כדי סמיכה קצת בנידון דידן, גם מח"ו הגאון רשכבה"ג מהרש"מ ז"ל מברעזאן בתשובותיו ח"ג סי' רי"ז. נשאל בא' שנשלח לו שומן של פסח משל אווזות ונעשה ביתרון הכשר ועפ"י סבה עברו ג"ו בלא מליחה והיה שוה קרוב לחמשה ר"כ וגם הוא שעה"ד למצוא שומן כשר לפסח משומר מאיש נאמן כזה. יע"ש וביד יהודא אשר גם שניהם באו בזה לעמק השוה לדחות ההיתר משריה וחליטה בפושרין ורותחין ולמלחו כאשר צדד בספר יהושע ז"ל סי' נ'. אולם המהרש"ם ז"ל שם צדד ג"כ דאין כאן מבטל איסור לכתחלה כיון דהוי דם שלא פירש ודמי למבטל היתר והביא מכמ"ק וגם תשובות רע"א ז"ל וסיים וז"ל:

אך דבנד"ד הגם כי מ"ש דכאן שאין דרך לאכול השומן אלא בתערובות מאכל ויש ס' תמיד הוא נכון. ויש צד לומר דמה"ט שרי לבטל לכתחלה כמ"ש כה"ג בדג"מ ס"ס קי"ד כו' אבל הרי בפסח משתמשין בשומן לאכלו גם בטיגונין וכדומה שהשומן בעין וליכא ס' כנגדו ובפרט הגריווין הם בעין וקשה להתיר למחצה אבל לערבו אחר מליחה ברוב שומן כשר עד שלא יהא ניכר יש לצדד עפ"י דעת הרא"ש שבסוף סי' ק"ט ובצירוף שמתבשל בכמה קדירות יע"ש בפר"ח סק"ה דגם להפוסקים כהמחבר מ"מ בדאיכא שום צד ספק אפי' של חסי"ד יש להקל בזה. וה"נ הרי כל איסור שהה ג"י הוי רק מספק גם נודע דברי הש"ך סי' צ"ב בשם כמ"פ דבספק איסור מבטלין לכתחלה אף דדוקא בדאיכא עוד כמה צדדי קולא כמ"ש בשפ"ד סי' צ"ט סק"ז מ"מ גם הכא יש כמה צדדים עכ"ל יע"ש, אשר מכל האמור מתבאר לתשובת שנת כת"ה כי בבשר שיש לו תקנה בצלי אין להקל. אמנם בשומן שאין לו תקנה. והוא הפ"מ. (יעיון חולין מ"ו) בצירופא דרבנן דעת השבו"י ז"ל שהיקל בשומן. ודעת העמק הלכה דבנקרש בקרח אינו ככבוש וגם כשהה ג״י בלא מליחה לא יחשב. ולאחר שהוא רק חומרת עיקר מדאורייתא. עכ"ז ממה שדקדק הש"ס התם וז"ל:

ה"מ באיסור דאורייתא אבל דרבנן כו' וא"ת דאפי' דרבנן איכא דאסור מאי איריא דנקט ה"מ בדאורייתא הרי גם באיסור דרבנן אסור אלא דלא אסר אלא בדאורייתא וזה טעם נכון עכ"ל יע"ש ובפמ"ג מ״ז ס"ק י"ב וברכי יוסף ז"ל שם אות ח' מש״כ בשם תשו' שערי ישועה ויעיון בכו״פ. (אך לחד שינויא שם מוקצה חמור כשל תורה יע"ש) שם ועוד בפוסקים דמתבאר דגם ביש לו עיקר בדאורייתא שרי להוסיף להרשב"א ופסק המחבר ז"ל.

והנה בסוגיא דביצה ד'. אמר רב מתנה עצים שנשרו מן הדקל לתנור ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקם והא קא מהפך באיסורא כו' והא קא מבטל איסורא לכתחלה ותנן אין מבטלין איסור לכתחלה ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין. ולר"א דאמר כל דשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל מאי איכא למימר ה"מ היכא דאיתיה לאיסורא בעינא הא מקלי קלי איסורא. אשר פסק הרשב"א ז"ל כמבואר בסוגיא. וטעם הרא"ש ז"ל הוא דמשמע ליה דכי מפליג מעיקר בין דאורייתא או לדרבנן אמסקנא סמיך לומר דדוקא בדקלי איסורא הוא דמבטל בדרבנן כמבואר שם בב"י ז"ל יע"ש, אמנם ראה זה חדש גירסת ופי' הגאון ר"ח ז"ל שם בזה"ל. אמר רב מתנה כו' דקיי"ל איסור עצים כי האי גוונא גזרה היא מדרבנן שמא יעלה ויתלוש. ואע"ג דקיי"ל אין מבטלין איסור לכתחלה ביו"ט ה"מ בדאורייתא אבל האי מדרבנן אסור אפילו לכתחלה שרי ואפי' לרב אשי דאמר כל דשיל"מ כגון הני עצים דלמחר שרי לא בטיל ה"מ היכא דאיתא בעיניה אבל הני עצים כבר נשרפו ולפיכך בטלו ושרי למיפא בתנור עכ"ל ובגליון הדפיסו לתמוה באמרם. אינו מובן דלבטל איסור לכתחלה אפי' בחול אסור וצ"ע עכ"ל ולדעתי נראה בביאור דברי הגאון ר"ח ז"ל דקשיא ליה כיון דאמרי' בבכורות כ"ז דתרומת חו"ל מבטלה לכתחלה ברוב (יעיון ש"ך יו"ד שכ"ג ס"ק ד') והא דתנן אין מבטלין איסור לכתחלה הלא הוא ממתני' דספ״ה דתרומות וכמש"כ בתוס' ור"ש ז"ל שם אשר בתרומה דאורייתא נאמר. ואיך פשיטא ליה להמקשן מהכא דגם בדרבנן אין מבטלין איסור לכתחלה ולהקשות מכח זה. הוא שהביא להגאון ר"ח ז"ל לפרש דהקושיא הוא דאין מבטלין איסור לכתחלה ביו"ט ואסור משום מתקן וכדתנן בביצה ל"ו דאין מגביהין תרומה ומעשר ביו"ט משום מתקן וכמבואר מפירש"י ז"ל שם ומרמב"ם ז"ל בפכ"ג מהל' שבת (והא דמשמע מסוגיא דיומא פ"ג דהאיסור משום טלטול יעיון תוס' יוה"כ שם ובמש"כ בשם מהרלב"ח ז"ל ויעיון בקובץ על הרמב״ם ז"ל שם) יע"ש וע"ז משני התרצן דגם איסורא דאין מבטלין איסור לכתחלה ביו"ט אין כאן יען כי הוא איסורא דרבנן ולית כאן משום מתקן כ"נ ביאור הסוגיא לגי' ופי' הגאון ר"ח ז"ל.

ולפ"ז פסק המג"א בשם התה"ד ז"ל באו"ח סי' שכ״ג ס"ק י"ד שכ' וז״ל:

אסור לבטל איסור בשבת או ביו"ט דאין לך תיקון גדול מזה כמש"כ ביו"ד סי' צ"ט ס"ו. והיכא דמקלי קלי איסורא שרי כמ"ש סי' תק"ז ס"ב כו' עכ"ל הלא הוא מבואר בסוגיא. ועיי"ש בדג"מ פמ"ג ובמחה"ש ויעיון בקרבן נתנאל שם בסוגיא אות ת' ופמ"ג יו"ד צ"ט ש"ד סקי"א אשר לגי' ופי' הר"ח ז"ל א"ש הכל וכמובן להמעיין, ולענין יו"ט אם באיסור דרבנן מבטלין ואין כאן מתקן תלוי' ג"כ בפלוגתת הרשב"א ורא"ש ז"ל, דלרא״ש ז"ל סמיך הסוגיא אמסקנא דמקלי קלי איסורא אמנם בשאר איסורא דרבנן איכא ביו"ט משום מתקן ויעיון בש"ע שם סעי' ז' לענין טבילת כלים חדשים ובמג"א ז"ל שם ס"ק י"א ויש להאריך בזה ואכ"מ.

אגב ראיתי בצל"ח שם שהקשה דלמה בסוגיא דשבת כ"ט דהקשו על הא דאמרי' מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים כיון דאדליק בהו פורתא הוו להו שברי כלים וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך ומשני דעביד להו כדרב מתנה. דאמר מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקין. ולא הקשה הקושיא דאין מבטלין. וגם דלר"א דשיל"מ לא בטיל כדמקשה הכא בסוגיא ומכח זה בנה בנין מפואר להוכיח כשיטת המרדכי ז"ל דבלא ניכר האיסור גם בדשיל"מ בטיל (ובספרי חידושי בן יאיר למעילה כ״א ביארתי שיטת המרדכי ז״ל יע"ש) והאריך בזה בנועם אמרותיו יע"ש ולדעתי העניה נראה בפשיטות יען דהתם לאו עיקרא דשמעתתא אך אגב גררא (בפי' הר"ח ז"ל בשבת שם כ' וז"ל: ומדמתרץ להי ד״ר יהודה כדרב מתנה ש"מ הלכתא כוותיה דאמר רב מתנה כו' עכ"ל שנראה דהובא שם הך שינויא לאשמעי' ד"ה כוותיה דרב מתנה, וגם בגרסתו לא נאמר שם רב מתנה בשם רב אשר מיושב בזה קושית הצל"ח ד"ה ודע דהלא רב ס"ל מב"מ לא בטיל יע"ש) משא"כ בסוגיא דביצה שנאמר עיקר המאמר דרב מתנה לזאת אם כי מאוחר הוא להסוגיא דשבת מ"מ כל השקלא וטריא נאמרה הכא כדרך הסוגיות לבאר במקום העיקר ולענ"ד הוא פשוט ואמת.

ואם כנים אנחנו בזה בביאור כוונת פי' הר"ח ז"ל הלא נתבאר כי גם הוא קאים בשיטת הרשב"א ז"ל ועוד יותר כי לפירושו גם המקשן ס"ל הכי [ומלשונו הזהב שכ' ואפילו לרב אשי כו' משמע דשינויא קמא לא סמיך אמסקנא וכמובן] ועכ"פ להוסיף בוודאי שרי בדרבנן לגירסתו ופירושו אשר בזה תשובה למש"כ היד יהודא ז"ל שם וז"ל:

וכ״ז בשאר איסור דרבנן מכ"ש בדם שבשלו אשר הרבה פוסקים ס"ל דהוא דאורייתא והרמב"ם דמתיר להוסיף בכל איסור דרבנן ס"ל דדם שבשלו הוא מדאורייתא א"כ על מי נסמוך כאן להתיר להוסיף הגם, דרק חומרת הגאונים הוא ע"כ כי הלא גם הגאון ר"ח ז"ל ס״ל הכי ועוד פוסקים והמחבר דס"ל כשי' הרשב"א ז"ל אשר לא נמצא שיטתם דס"ל דם שבשלו דאורייתא ויותר מסתבר דס"ל כדקיי"ל דדם שבשלו דרבנן הלא זה כלל גדול דאפושי פלוגתא לא מפשי' וא"כ יש מקום מורווח לאמור דגם לרא"ש ופסק הרמ"א ז"ל דקיי"ל הכי דגם להוסיף אסור גם בדרבנן זה רק באיסור דרבנן ממש אמנם בבשר ששהה ג"י שהוא רק חומרת הגאונים גם הם יודו לשיטת הרשב"א ז"ל דשרי להוסיף בכגון דא.

וכן מש"כ היד יהודא שם מול דברת הגאון רע"א ז"ל בזה"ל:

גם מה שאמר דזה אינו אלא הוספה נמי אינו דהא כל עיקר דאין מתירין זולת להוסיף אבל לא לבטל לכתחלה גם באיסורין להו לזאת לא נחשב לספק ע"פ מש"כ השלטי גבורים במרדכי ז"ל ביבמות פ' החולץ באות ד' וז"ל:

ואע"ג דקיי"ל דבשל סופרים הלך אחר המיקל היינו היכא דחזינן פלוגתא דתנאי אבל היכא דלא חזינן פלוגתא דתנאי בהדיא אלא מספקא לן מאי אמור בה קמאי כי הכא דנצוק אזלינן לחומרא אף בשל סופרים וכה"ג אמר בערבי פסחים דכולהו ד' כוסות צריכה היסבה מספק אע"ג דבשל סופרים הוא וכן שמעתי בשם ר"ש מדריוש ז"ל עכ"ל, וה"נ כיון דרבא גופא קאמר לא ידענא מאי טעמא דרב הוי כמסופק לן מאי אמור בה קמאי דלא נחשב לספק ואח"כ ראיתי כי כוונתי לדעת המ"י ז"ל בקונ"ט הספיקות במחודשים באות ח' שפסק להאי דינא וז"ל ודווקא ספיקא דפלוגתא אבל אי אסתפק לן מאי אמור בה קמאי או שהראשונים עצמן נסתפקו בדבר לא מקרי ספק כלל כו' ע"כ. ושם במ"י סק"ח לאחר שהביא דעת הפוסקים בזה ציין במלות קצרות ועיין בש"ך סי' ק"ד סק"ד ונראה דכוון לפרש שכן כוונת הש"ך.

אמנם המ"י שם כתב בשם הכנה"ג דרבים פליגו על הש"ך. ובתשובה (לעיל סימן ט"ז יע"ש) כתבתי כי גם הר"ן וכ"מ ז"ל חולקים בזה ובררתי כי מידי פלוגתא דרבוותאי לא נפיק וכן נראה דעת רבינו הפמ"ג בש"ד שם דלדידן דקיי"ל בספק איבעיא בדרבנן לקולא כשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' חו"מ הלכה ט"ז (יעיון כו"פ סימן י"ד ס"ק ה' שכ' וז"ל והמל"מ טען א"כ הדרא הקושיא לדוכתי למה פסק הרמב"ם ז"ל להך איבעיא לחומרא יע"ש והנה מה שטען דהו"ל להרמב"ם ז"ל לפסוק לקולא בספק דרבנן אין זה דבר מוחלט להניחו בצ"ע עיין או"ח סימן תל"ז הביא בשם הגה"מ דדבר שעלה בש"ס בתיקו אפי' באיסור דרבנן אזלינן לחומרא וכ"כ אחרונים בדוכתי טובא וכאן הא תיקו לחומרא עכ"ל. ולא הבנתי דבריו הקדושים דאיך נתרץ דעת הרמב"ם ז"ל בשיטת בר פלוגתיה במקום שמבואר להדיא פסק הרמב"ם גם בספק תיקו בדרבנן לקולא. ודברי רבינו הכו"פ פלואין המה לדעתי) וטוש"ע או"ח סימן תמ"ב וב"י ז"ל סימן תל"ז גם במסופק לן מאי אמור בה קמאי ג"כ בדרבנן אזלינן לקולא יע"ש לזאת לא ניחא ליה לרבינו הש"ך טעם זה בלחוד ואיצטרך לטעמא דהוי ספק חסרון ידועה אם דהוי ספק חסרון ידועה לכל העולם אשר להט"ז בצ"ח לא נחשב לספק הלא הש"ך בנה"כ שם דרך בדרך אחר וכדבריו מבואר בסימן נ"ג ונ"ה ושאר דוכתי דגם ספק חסרון ידועה לכל העולם לא נחשב לספק לצרפו לס"ס אך בהפסד מרובה קיי"ל כפסק הרמ"א ז"ל בס"ס ק"י להתיר בס"ס אם דבספק אחד הוי ספק חסרון חכמה כיון דהוא לכל העולם והכי קיי"ל כמבואר בפמ"ג ולב"ש בכמה דוכתי (יעיון פמ"ג מ"ז סימן צ"ח סק"ו ובש"ד בכללי ס"ס אות ל"ה ושאר דוכתי) ושפיר תירץ הש"ך בטעם פסק הרמ"א ז"ל דאסור ליש מחמירין בספק כבוש אם דהוי ס"ס יען דהוי ספק חסרון ידועה והא דלא ביאר לפ"ז הרמ"א ז"ל דבמקום ה"מ שרי, כאשר פי בס"ס ק"י לענין ס"ס דנשמט יען דבמקום הפסד גדול בלא"ה מסיק הרמ"א ז"ל לסמוך על דעת המקילין דעכברא פוגם בשומן וגם בוודאי כבוש שרי. ובזה ניחא מה דיש מהדיוק דהלא כלל גדול דבמקום דשרי בה"מ כשיש עוד ספק שרי גם בלא הפסד א"כ כיון דבהפסד גדול התיר הרמ"א ז"ל גם בוודאי כבוש למה לא התיר בספק כבוש גם בלא הפסד אבל לטעם הש"ך ז"ל א"ש דהלא הטעם הוא דמתירין גם באין הפסד באיכא עוד ספק יען דכיון דשרי במקום הפסד איכא ספיקא דפלוגתא ובהצטרף אליו עוד ספק הוי ס"ס משא"כ הכא דגם בהצטרף עוד ספק לא הוי ס"ס מעליא יען דהספק דנטל"פ או נטל"ש הוי ס' ח"ח דלא הוי ס"ס רק במקום ה"מ ולזאת אין מקום להקל בלא הפסד בכה"ג וכמש"כ הלבושי שרד בפתיחתו לטרפות עצמו באות מ"ז יע"ש ודברי רבינו הש"ך ז"ל כנים וברורין המה וכדאמרן

ועתה חזרה קושית הש"ך ז"ל למקומה בסתירת פסקי הש"ע כי אין לומר מפני דהוי ס"ס דהלא הוי ס' ח"ח וכמש"כ הפמ"ג במ"ז בסי' ק"ה סק"א ד"ה וכבישה דלכך לא תי' הש"ך כתי' הבי"ש יען דלא נחשב לספק יע"ש ובדרך הפלפול עלה על רעיוניי לאמור עפ"י מה שראיתי בספר אחד בשמו דרכי יושר כד הוינא טליא בבית אאמו"ר עטרת תפארת ראשינו שליט"א בחידושיו לע"ז כי למאן דאמר ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא מסתברא דכיון דלא אסרה תורה רק וודאי איסור גם ספק חסרון ידועה מה"ת לספיקא יחשב ולקולא הוי מה"ת ולפ"ז כיון דמה"ת לקולא דלא אסרה תורה רק וודאי איסור ורק מדרבנן לחומרא מצטרף גם סח"ח לס"ס וזה טעם האו"ה בכלל כו' אות ג' ומ"ב בתשו' סי' נ' לצרף ספק חסרון ידועה לס"ס יען דסבירא ליה דרק מדרבנן לא נחשב לספק וכמבואר במ"י בקונ"ט הספיקות ס"ק מ״ד יע"ש והנה בספרי חידושי בן יאיר למס' יומא ס"ה ע"א כתבתי דלפי מה שכתב הכפות תמרים בקונ"ט הספיקות שמרן הב"י ז"ל צידד בתשו' לאמור דגם הרי"ף ז"ל ס"ל כשיטת תלמידו הרמב"ם זצ"ל דס' מה"ת לקולא יע"ש ולפ"ז נראה דפסק כרי"ף ורמב"ם ז"ל כדרכו בקודש לילך בהאי כללא לפסוק כוותם אבל הרמ"א ז"ל מסתמא לשיטתו הולך לפסוק בכ"מ כגדולי אחרונים וראשונים. וגם הכא מסתמא ס"ל כדעת הרשב"א ור"ן ז"ל דבתראי נינהו לגבי רי"ף ורמב"ם ז"ל ובפרט למה שכתבו האחרונים דגם רש"י ותוספות ז"ל ס"ל הכי והכי קיי"ל כמבואר בש"ך בכללי ס"ס אות כ"ה יע"ש ולזאת שפיר י"ל בטעם פסק המחבר בסימן ק"ד דהתיר בעכברא בפחות ממעל"ע מפני דהוי ס"ס כי לשיטתו גם סח"ח מצטרף לס"ס אבל הש"ך שפיר תירץ לשיטת הרמ"א ז"ל דס' מה"ת לחומרא דלשיטתו לא מצטרף סח"ח לס"ס אך במקום ה"מ וכנ"ל וא"ש.

אמנם זה לא מעלה ארוכה רק לסתירת פסקי המחבר אבל אין מקום כלל בישוב זה על הודאת הרמ"א ז"ל דמדשתק ליה בק"ד וק"ה ש"מ דהודה לו ואיך הודה לו בשתים אשר סתרי הדדי. אולם האמת הוא בפשיטות ולק"מ דז"ל הכו"פ שם בסימן ק"ה סק"ד. וא"כ י"ל דהמחבר להחמיר נקיט אבל לעיל בלא״ה איכא ספיקא אולי אינו משביח כלל א"כ כולי האי לא רצה להחמיר בחומץ דהוי תרי ספיקי אי משביח ואי הוי כבוש כולי האי לא מחמרינין אבל כאן פשיטא להחמיר שומעין עכ"ל. הרי מבואר מלשונו הזהב דאין יסוד טעם המחבר מפני ס"ס שיהיה מקום לדון אם הוי ס"ס גמור אך יען דהמחב' רק מצד החומר' חשש להחמי' בשיפו' כדי שיתננו על האור ויתחיל להרתיח לזה לא החמי' באיכא עוד צירוף מספיקא חדא אם דלא הוי ספק ממש (ואולי גם הב"י כוון לזה) וא"ש פסק המחבר והודאת הרמ"א ז"ל וזה פשוט ואמת.

והנה נודע שיטת המג"א בסי' תמ"ז ס"ק כ"ח בישוב פסקי הש"ע וז"ל:

אע"ג דבסי' ק"ד כ' דגם בחומץ בעי' מעל"ע נ"ל, דמיירי בחומץ שאינו חזק כ"כ וכ"מ מפירש"י ותוס' (יעיון מחה"ש שם דמבואר שפי' דברי רש"י ז"ל בע"ז שם במש"כ ואין השרץ מפיגו לתת בו טעם פי' טעם לפגם וכפי' התוס' וכמבואר ברש"י ז"ל דסביב האלפס וכמש"כ בהגהות מראה כהן שם וכ"כ הכו"פ שם דלפירש"י ז"ל חוזק החלא מונע לתת בו טעם לפגם יע"ש וכ"ז דלא כמש"כ רבינו המהרש"א ז"ל שם בתוס' ד"ה (איבעיא להו יע"ש) שם דמיירי בחומץ שכר יע"ש וה"ה בחומץ שאינו חזק כ"כ לא מקרי דבר חריף עכ"ל וזה תי' מספיק בלא שום פקפוק כי להכו"פ דכבוש בחומץ בשיעור כדי שיתננו על האור ויתחיל להרתיח במחלוקת שנויה בין רש"י לרא"ש ז"ל והמחבר חשש להחמיר מספיקא לשיטת רש"י ז"ל א"כ היה בדין להקל באיסור דרבנן כדין ספיקא דפלוגתא בדרבנן וסתימת הש"ע מורה לאסור גם בדרבנן ולהמג"א יצא זה מפלוגתא דרבוותאי אך לחלק יצא בין חזק לאינו חזק וזה תשובה להוכחת הכו"פ שם משיטת רש"י ז"ל דס"ל דאין כבוש כמבושל רק בחומץ וציר ולא ס"ל שיעורא דמעל"ע ומ"מ השוה חומץ לציר בכ"מ הרי דס"ל דבחומץ הוי כבוש גם בפחות ממעל״ע (יעיון ח״י בית מאיר בהגהות ביו"ד שם סק"ה) יע"ש ולהמג"א י"ל דרש"י ז"ל מיירי בחומץ חזק ובזה מודה לו הרא"ש ז"ל ובחומץ שכר מודה רש"י ז"ל לשיטת הרא"ש ז"ל (אך לרש"י ז"ל גם במעל"ע לא הוי כבוש) ואין כאן פלוגתא כלל.

ומש"כ עוד הכו"פ להוכיח מסתימת הרמב"ם ז"ל בהמ"א לאסור בעכברא בשיכרא וחלא ולא פי' דמיירי במעל"ע וכ' שם הלח"מ וז"ל:

ונראה לי דרבינו יתרץ קושית התוס' דשאני חומץ ושכר דמתוך חריפותם מבליע טפי ע"כ. ומזה הוציא הכו"פ לאמור וז"ל:

הרי דאפילו בשכר ס"ל לרמב"ם ז"ל דהוי חריף ומכ"ש בחומץ דהוי חריף א"צ מעל"ע לכבישתו והרי רש"י ורמב"ם ז"ל מהמחמירים עכ"ל ומזה מוכח היפוך שיטת המג"א דגם בשכר וכ"ש בחלא משכר דהוי כבוש בפחות ממעל"ע. אמנם באמת אם כי הלח"מ כ' כן יעיון פמ"ג ס"ס ק"ד במ"ז שכ' דרק בחומץ מצינו שיבליע בכדי שירתיח ולא בשכר יע"ש ומרמב"ם ז"ל אין ראיה כי נודע דרכו בקודש להעתיק לשון המשנה וגמרא כצורתה וכמו שנפרש דברי הש"ס או כמש"כ התוס' דמיירי בשכר חם כן יתפרש ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל ואין מקום הכרח לאמור על חלא דשיכרא כי רש"י ורמב"ם ז"ל מהמחמירים. וכדאמרן.

והראיה שהביא הכו"פ מאומצא דאסמיק הלא סתר זה החוו"ד שם בביאורים סק"ו ואדרבה הוכיח מכאן דשאני חומץ מציר יע"ש ודבר רבינו הכו"פ שכ' עוד שם וז"ל:

ואמת כי יש קצת ראיה דחלא חריף דהא רבינא ביקש לשעורי בק"א ואמר לא גרע מתרומה וק' אם אתה רוצה להחמיר ולהורות בו כדין תרומה שובליע כדין תרומה בק"א דיו להיות כתרומה והא קי"ל כל הנכבשים זה עם זה מותרין ואף פה יהיה נכבש מותר כיון שאין תרומה אוסר ופכציל דהא שומים ובצלים אף בתרומה אוסר וחלא כ"כ חריף כשומים ובצלים וא"ש עכ"ל. לא זכיתי להבין דבריו הקדושים שהביא הראיה על חלא הלא פירושא דשמעתא דשכר רצה לשער בק"א ולא בחלא וכמבואר שם בתוס' ואם נדחוק לפרש כוונתו להביא ראיה על שכר ויבוא חלא מק"ו מלבד מה דדחוק מאוד בלשונו הזהב הלא באמת לא מצינו בפוסקים דגם בשכר יהיה כבוש בפחות ממעל״ע לבד מלח"מ וכמש"כ הפמ"ג. והא דחמור מתרומה י"ל דכמש"כ התוס' שם בד"ה סבר לשעורי הטעם דמדמי אותו ליבש דתרומה אם דכאן הוא לח מטעם זה מדמי אותו ג"כ לחריף אם דאינו חריף יע"ש.

ועתה שנתברר כי אין סתירות מראיות הכו"פ לשיטת המג"א. אם כי החכ"א בכלל נ"ח סעי' ג' החמיר בכל חומץ אף שאינו חזק לחוש לכבישה גם בפחות ממעל״ע וכן הבית יצחק חשש להחמיר כשיטת הכו"פ. מ"מ כיון דלש"ך והפר"ח ועוד פוסקים גם בחומץ חזק אין לחוש הכרעה שלישית הוי הכרעה כדעת רבינו המג"א ז"ל לחוש בחזק ושלא להחמיר באינו חזק וכדעת הפמ"ג וחוו"ד ולב"ש בהגהותיו לש"ך שם אשר המה רבותינו האחרונים עמודי ההוראה ועוד כמה אחרונים שיצאו בעקבות רבינו המג"א ז"ל אשר א' אברהם בעזרו שהלכה כמותו בכל מקום.

תוכן העניינים

באר חיים מרדכי חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה