אור ברסלב
באר חיים מרדכי חלק א חלק יורה דעה › סימן כ

באר חיים מרדכי חלק א· רבי חיים מרדכי רולר

חלק יורה דעה · סימן כ

סימן יט

להרב המופלא כו' מו"ה משה נ״י מו״ץ ישוב בעיר בעדא

בדבר שאלתי וזה תוארה. איך שזה ערך זמן עשרה חדשים אשר נתהווה מחלוקת בעירנו כו' וקבלו להם עוד שו"ב שני להיות עמי שותף שלא ברצוני כי בעיר קטנה מערך שלשים בע"ב די ביותר להשתמש רק בשו"ב אחד כו'. ועשינו בינינו קבלות באיסור נדר ושבועה וח"ח שאסור לשום אחד מאתנו השו"ב לשחוט אפי' עוף הקל בלתי תשלומי שכירות גם להשו"ב השני כו' ומסבה המחלוקת נשלח על ידי הפריפעקט מעירנו שלא ימצא בכאן כו' ואנשי הקאמיטייט קלקלו הטאקסע ואינם רוצים לשלם שכירות אפי' לשו"ב אחד ובפרט לשנים כו' ויראתי לנפשי לשחוט ע"י כתב האיסור שבינינו עד שאציע דבר זה כו'. אם חל האיסור שבינינו עלי אף שהשו"ב השני נסע מכאן ואינו עמדי לעמוד על משמרתו בעבודתו בשוה עמי ואהי' נשאר מחוסר פרנסה ח"ו עבור זאת לעולם כי לענ"ד בזה יש איזה היתרים, א'. כי הכתב איסור שבינינו נעשה שאין רשאי השו"ב השני לשחוט עד שישלמו לי שכירות בכל שבוע סך י"ג סיר וחצי ואח"כ חזרו בדיבורם לחסור מעט מעט מן משכורתי עד שישלמו לי רק עשרה פיר בכל שבוע והייתי מוכרח להסכים פ"ז כי השו"ב השני לא רצה לעמוד בשחיטתו עד שישלמו לי כמו השוותם בתחלה כי אמר מה יאכל אם לא ישחוט כו'. ועוד טעם שהנדר אשר נכתב בכתב איסור שבינינו לא נעשה ע"ד רבים וגם לא נקרא בפי ממש רק בחתימה על הכתב כו' גם נתוודע לי שבעת נסיעת השו"ב מכאן התפשרו אנשי הקאמיטייט עמו ונתנו לו סך שוש מאות פיר שיחזור להם את הכתב האגאזשימענט אשר עשו עמו בערכותיהם על משך זמן ג' שנים שלא יוכל עוד לתבוע מהם שכירות בדיניהם והחזיר להם הכתב הנ"ל ונתפרדה החבילה והכתב איסור שבינינו עיכב בידו לצער אותי שלא אוכל לשחוט ואהי' נשאר מחוסר פרנסה ח"ו לעולם הכי יש לו כח כזה לעככינו. וזה זמן ב' שבועות אשר אין לי שכירות והשעה דחיקא לי מאוד ויש לי יסורים גדולים עי"ז ובזיונות אשר אין לשער ע"כ אבקש מכתהיר שיעיין בזה עפ"י דתוה"ק אם ים תקנה ע"ז שאוכל לשחוט ולהרוויח לקבל את משכורתי ולפרנס את ביתי ובוודאי למצוה גדולה יחשב ע"כ תוכן לשון השאלה.

הנה מש"כ כת"ה לצדד כזה יען שלא נקרא בפיו ממש אך בחתימה על הכתב. וגם לדון בזה מכח שבועה בכתב, ויש עוד לצדד מה נכתב רק בר"ת. הלא גלוי וידוע כי כבר הלכו בזה קמאי ובתראי אשר באו למנין בכנה"ג ביו"ד. ובעיקרי הד"ט בה' נדרים סימן כ"ג אות כ"ט וכל האחרונים האריכו בזה בתשובותיהם אמנם להלכה אין לנו אלא הכרעת רבינו משה ז"ל בחת"ס בסימן ר"כ ורכ"ז כי שבועה ובפרט חרם חל גם בכתב יע"ש באריכות וגם אני בעניי הארכתי קצת בזה בספרי חידושי בן יאיר בחי' תמורה ג' יע"ש ובשו"ת שו"מ מהד"ת ח"ב סימן קכ"ה על צדדי היתר כאלו חרד ע"ז חרדה גדולה יע"ש אמרותיו כי נעמו.

ומה שאני רואה להיתר ברור הלא מראש צורים אראנו אשר יסודו בתשו' הרא"ש ז"ל המובא בב"י ז"ל ביו"ד סימן רכ"ח ואיפסקא בש"ע סעיף מ"ד שנים שנדרו ללכת יחד לארץ ישראל תוך שני שנים והאחד מתעכב חבירו פטור, בין שהוא מתעכב בדין או שלא כדין חבירו פטור כי לא נדר אלא להיות בחברה אחד כמבואר שם בתשו' וש"ך. ורמ"א ז"ל הביאה גם גבי שבועה בס"ס רל"ו אבל אם תלוין זב"ז וא"א לאחד לקיים שבועתו בלא חבירו כגון שנשבעו לילך ביחד לא"י והאחד עובר וק' לשני לילך לבד פטור ג"כ. הרי דגם אם אך קשה לפני אחד לקיים פטור כי אדעתא דהכי לא נשבע ונדר ק"ו בנידון דידן אשר קבלתכם היו בעת אשר תהיו ביחד אולם כשאחד יצא מעיר האם גם ע"ז היו קבלה שאז יעבוד אחד עבור השני או שלא יעבוד גם הוא וגם לו לא יהיה במה לחיות. אין לך אומדנא דמוכח גדול מזה כי אדעתא דהכי לא נעשה קבלת הח"ח ושד"א ואם כי חומרא דשבועה יצא מהכלל להענש גם בשוגג וטעות וכשוגי' דגיטין ל"ה יע"ש ובירושלמי פ"ו דשבועות ה' ה"ה ובויק"ר פ"ו. אמנם אומדנא דמוכח מועיל גם בנדר ושבועה וכמבואר בכמה דוכתי ויעיון מרדכי כתובות בפ' אע"פ סימן קע"ו ד"ה ובספר ראבי"ו. הפסק מר"ח כהן ז"ל ובש"ג שם סק"ל ובטוש"ע יו"ד סי' רנ"ג ויעיון תוס' כתובות מ"ז ובנו"ב מהד"ק חיו"ד סימן ע"ט ובשו"ת רח"כ ראפיפארט ז"ל סימן ג' ובשו"מ מהד"ת ח"א סימן רס"ו דגם בחרם אזלי' בתר אומדנא יע"ש) ואין לך אומדן גדול מזה כי הקבלה לא היה רק בעת אשר תהי' בעיר גם שניכם ביחד ואם יצא אחד הותר הקבלה וכהוראת הרא"ש ז"ל.

ולכאורה יש מקום לחלק ולאמור דהאי דינא לא נאמר רק היכא שמתעכב אחד ברצון לזאת יצא גם חבירו מקשר השבועה משא"כ בנידון דידן אשר נאנס השו"ב לצאת מעיר מסבת דינא דמלכותא והוא לא עבר מאומה וא"כ י"ל דהקבלה במקומה עומדת ז"א כי אם היה כ"ת תובע ממנו מה מכח קשר השבועה בזה הדין עמו לפטור א"ע מכח טענת אונס אשר אונסא רחמנא פטריו אמנם לחייב כ' מכח זה הלא נודע פלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי פ' מי שאחזו ובפ"ג דקידושין דלר"י אונסא כמאן דלא עביד דמי וקיי"ל כוותיה ופי' הר"ן ז"ל בקידושין שם בקצרה. והש"ך בחו"מ סימן כ"א ביאר בארוכה הטעם דאונסא רחמנא פטריה אמרי' אבל אונסא רחמנא חייביה לא אמרי' ומה לא בזה שאירעו לחבירו אונס הרי לא קבל על עצמו חיוב זה אלא על תנאי זה וכיון שלא קיים חבירו התנאי אף שהוא מחמת אונס למה יתחייב הוא יע"ש ובתומים וקצות (מה שהעיר הקצות ממתני' דגיטין ע"מ שתשמשי את אבא כו' ראיתי שכבר דבר בזה הב"י ז"ל בתשו' בסימן ג' בשם הריב"ש ז"ל) ונתיבות. ויעיון בשו"ת מהרלב"ח ז"ל סימן ק"כ שהאריך בזה בפלוגתא דר"י ור"ל יע"ש ואם דאחז"ל בברכות ו' וקידושין מ' דמחשבה טובה הקב"ה מצרף למעשה שנאמר (מלאכי ג') אז נדברו יראי ה' וגו' ולחושבי שמו מאי ולחושבי שמו אר"א אפי' חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה הרי דאונסא רחמנא חייביה אמרי' לשלם לאדם שכר כאלו משאה (והסתירה לזה מסוכה כ"ח מגשמים בחג יעיון בשו"ת שבו"י ח"ב חאו"ח סימן י') והגאון מהרש"ק ז"ל בהקדמתו לטוטו"ד הוציא מכח זה לאמור דבדיני שמים אמרי' אונסא כמאן דעביד דמי (יעיון בעיון יעקב בקידושין שם דעשה ק"ו ממדת פרעניות שהרי מדה טובה מרובה אפ"ה אם עשה עבירה באונס אינו נענש כי אונס רחמנא פטריה כדכתיב ולנערה לא תעשה דבר אף שעשתה עבירה בפועל וכ"ש זה שלא עשה המצוה מכח אונס שיש לו שכר. ולסברת הש"ך הוא ק"ו פריכא כי בעבירה אמרי' אונסא רחמנא פטריה מעונש אבל לא אמרי' אונסא רחמנא חייביה לשכר, ואם לדין יש תשובה אך מדת הרחמים נשנית כאן) אולם הלא חזי' דבעבירה בפועל באונס. וכן במחשבה רעה אם דנאנס ולא עשאה מ"מ לא נענש הרי דגם בד"ש לא אמרינן אונסא רחמנא חייביה לעונש אך לטוב הוא לפנים משה"ד בחסד א' כרחמי האב על הבן, ומקרא נדרש לאחריו דנאמר בתר ולחושבי שמו והיו לי אמר ה' צבאות וגו' וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו להורות בא כי המעלה כאלו עשה ולחושבי שמו הוא רק מסבת מדת החמלה והחנינה כרחמי האב על הבן לישראל שנקראו בנים למקום. אמנם בדין קיי"ל דאונסא רחמנא חייביה לא אמרי' כהכרעת הש"ך וגם הטו"ז ביו"ד סי' רל"ו ס"ק י"ג הכריע כן להלכה אך דיצא לחלק בין אם התנאי הוא עיקר בדבר או אינו דבר עיקר כ"כ אשר בזה חולק עליו בנה"כ שם. יעיש באריכות, ועתה בנידון דידן שהוא תנאי עיקר שביניכם אך בהיות יחד שניכם אז נעשה הקבלה עליכם שלא ישחוט אחד אם לא ינתן פרס הקצוב לשניכם. אמנם כשאחד יצא מהעיר יהיה מאיזהו סבה שיהיה גם מסבת אונסא דלא שכיח (יעיין שער המשפט בחו"מ סי', כ"א סק"א שכ' דמוקצה מן הדעת לחלק בין אונם דשכיח קצת לאונס דל"ש כלל כיון שהתחייב א"ע על תנאי והביא סעד לזה מירושלמי פ' מי שאחזו ה' ו' יע"ש ויעיון בשי"ק בירושלמי שם בד"ה אשכחית אר"י מש"כ בזה. ומה שפקפק ע"ז השעה"מ מדינא דנדונות חתנים בס"ס קי"ח בנהרג הבן או הבת מלבד מש"כ בזה שעה"מ שם. יעיון עוד בהג"ה מחכ"צ ז"ל בטו"ז חו"מ סי' ס' דדינא דר"ת ז"ל חידוש הוא בנדוניא והבו דלא לוסף עלה יע"ש ובתומים סק"ט, ויש לחלק עוד. אך עתי בל אתי כעת להאריך ולדינא גם בשעה"מ ביאר שם דאונסא רחמנא חייביה לא אמרי' גם באונסא דל"ש) מכל זאת פקע הקבלה ואונסא דחבריה לא חייביה רחמנא עי"ז כיון שאין לך אומדן דמוכח גדול מזה כי אדעתא דהכי לא היו הקבלה וכיון שנתפרדה החבילה אין כאן לא נדר ולא שבועה וכפסק הש"ע כתשו' הרא"ש ז"ל.

חדא ועוד אשר גם בהיותו שמה עבר הוא בראשונה לשחוט אם כי פחתו הקאמיטייט ולא נתנו לכ"ת אך עשרה פ"ר במקום 13:50 לשבוע ובטענתו מה נאכל לא השגיח השו"ב השני על הקבלה שביניכם (יעיון נודע ביהודא מהד"ק חיו"ד סי' ס"ח בכגון דא הנוגע לשבועה וחרם דיני שמים מותר להשיב לאחד מן הצדדים) אשר גם זה הלכה פסוקה היא ביו"ד סי' רל"ו סעי' ו' דשנים שנשבעו לעשות דבר אחד ועבר אחד מהם על השבועה השני פטור וא"צ התרה ובטו"ז ונה"כ הראו המקור, כי הגה"מ למד זה מסוטה י' משמשון עם פלשתים ורי"ו ז"ל בשם המפרשים מדוד המלך עם ארמיים. ובהגהות מהרל"ח ז"ל על הד"מ נתן טעם למה לא הביאו המפרשים הסעד מסוטה (יען כי אגדה שבתלמוד בבלי לו מעלה יתירה להלכה מדחז"ל במדרש ויעיון באה"ע סי' קי"ט בבה"ט סק"ו ופ"ת שם סק"ה דדינא דלא אתפריש בש"ס למדין גם מאגדות ומדרשות וגם מכאן יש סעד לזה) יע"ש, יעיון בילקוט שמואל סי' קמ"ז וב"ר פ' ע"ד ויעיון פירש"י ז"ל בשמו ב' ה' ובתוס' שאנץ בסוטה שם, ובהגהות הר"צ חיות ז"ל שם העיר כי ממכילתא ריש בשלח וב"ר פ' פ"ד כ' דבימי שמשון כבר כלה השבועה לאבימלך שהיו רק ל"ג דורות ושלא כסוגיא דסוטה ואולי מטעם זה הביאו המפרשים הראיה מדוד המלך שהיא קיימת בלא שום חולק. יהיה איך שיהיה מקור מקומו אמנם הדין דין אמת בלא שום חולק אך הרמ"א ז"ל יצא לחלק ולאמור דכ"ז לא מיירי לא בשנים שנשבעו זל"ז אבל שנים שנשבעו יחד לעשות דבר כגון שלא לדבר עם פלוני ועבר אחד מהם השני חייב לקיים שבועתו אשר לענ"ד בזה כ"ע מודי אם כי רבינו הש"ך ז"ל בס"ק י"ז כ' ומזה משמע דלא כתשו' מבי"ט ח"ב סי' רס"ז בעשרה שנשבעו שלא להסכים ושלא לחתום על איזהו דבר ומת אחד מהם נפטרו כולם יע"ש לולי דברי רבינו הש"ך ז"ל מאור עיני הגולה הייתי אומר בעניי כי אין כאן פלוגתא ומוכרח אני להאריך קצת ולהעתיק לשון התשובה. דז"ל. שם:

ששאלת על ענין עשרה שנשבעו שלא להסכים ושלא לחתום בשום הסכמה מהקהלות כו' ומת אחד מהם אם השבועה קיימת או לאו. תשו'. רי"ו כו' בשם המפרשים כ' ששנים שנשבעו כו' וראיה מדוד כו' וכמש"כ הרא"ש ז"ל על שבועות כו' לעלות לא"י שכ' שאם ישאר הר"ח או בדין או שלא בדין אין עליך נדר כו' נ' דבנ"ד נמי שנפטר אחד מהם האחרים יהיו פטורין כיון שהאחד איננו בין באונס (הרי מבואר גם בתשו' מבי"ט ז"ל דאין חילוק בין אונס לרצון וכמש"כ לעיל) ובין ברצון. אלא שיש לדקדק בנידון זה שהיה נראה דהוי כמו הסכמות צבור שמסכימים כולם על דבר אחד ונפטרים קצתם והולכים קצתם וההסכמה במקומה עומדת. והטעם הוא כו' ונ"ל דל"ד להסכמות הצבור שפרנסי הקהל המצויין בכל זמן כפי מה שנהגו כמש"כ למעלה. אבל בנ"ד שעשרה בני אדם שנשבעו שלא להסכים ושלא לחתום כו' כיון שנפטר אחד מהם נתבטלה השבועה שכולם נשבעו יחד כ"א לדעת חבירו ולא יגמרו שום דבר אלא בהסכמת רובם אחר המו"מ במעמד אחד וכיון שנפטר אחד לא יהיה המו"מ שלם ואינם במעמד אחד. ואולי היה זה אומר איזהו טעם במעמד שהיה נכשר בעיני הכל וכ"כ הרא"ש ז"ל כו' על הקהל שבררו בירורין לתקן תקנות כו' כי מתחלה תלו הדבר בדעת כולם שיהיו מוסכם בדעת אחד כו' שאם מת אחד מהם נתפרדה החבילה כו' ועדיף. נ"ד מההיא דהשיב הרא"ש ז"ל שאלו לא נתבררו עפ"י הקהל אלא הם ביררו א"ע שלא לחתום ושלא להסכים אלא מדעת רובם אחר המו"מ ביניהם במעמד והיינו מעמד כולם ונפקד מהם איש וע"כ נפטרו כולם עכ"ל הרי מבואר טעם הוראת המבי"ט ז"ל יען כי שבועת העשרה היה בעניני הסכמה מקהלו' בהכרעת הדעת אשר לזה צריכין רוב מתוך כל וכמש"כ בשם הרא"ש ז"ל יע"ש ובברכי יוסף בחו"מ שם ובבה"ט בחו"מ רל"א ס"ק כ"ז ופ"ת שם סק"ו והג"פ בכלל א' האריך בזה יע"ש כי בירור אמיתת הדעת לא יוכל לבוא אך מתוך הוויכוח של הניגוד יעיון תוס' רי"ד ז"ל עירובין י"ג הטעם באמרם ז"ל שנקבע ה' כב"ה יען שהיו שונים דבריהן ודברי ב"ש וכיון שדקדקו ונתנו בטענות וסברות הניגוד הביאם לכוון אמיתת ההלכה יע"ש ובהגהות הגאון הרי"ש ז"ל בהא דכולו חייב זכאי בשם הרמב"ם ז״ל כעין זה והוא שאחז"ל בב"ק צ"ב ועזר מצריו תהי' לאסיקא שמעתתא אליבא דהלכתא כי עזר זה בא מסבת צריו אשר מתווכח עמהם וע"י הווכוח בא יבוא לנקודת האמת והוויכוח הוא שיהיו פנים אל פנים ופה אל פה אשר אז מתברר האמת ביתר שאת וכמש"כ הג"פ שם יע"ש באריכות. וא"כ כל העשרה צריכין זה לזה לשמוע דעת כולם במעמד אחד וכאשר ביאר בעצמו המבי"ט באמרו שכולם נשבעו יחד כ"א לדעת חבירו ולא יגמרו שום דבר אלא בהסכמת רובם אחר המו"מ במעמד אחד וכיון שנפטר אחד מהם לא יהיה המו"מ שלם ואינם במעמד אחד ואולי היה זה אומר איזהו טעם במעמדם שהיה נכשר בעיני הכל. אשר זה דמי לנדרו לילך יחד לא"י אשר קשה לאחד לילך ואם אחד עובר אז גם השני פטור וכן בנידון המבי"ט שהיתה הקבלה לדעת כולם כאחד דהוי כתלוין וצריכין זל"ז אשר גם הרמ"א ז"ל יסכים לפסק זה וכן המבי"ט יודה לפסק הרמ"א בשם הרמ"פ וריב"ש ז"ל בנשבעו לעשות דבר אחד כגון שלא לדבר עם פלוני אשר בזה אינם תלוין וצריכין זה לזה מאומה דאם עבר אחד מ"מ השני שבועתו דחייב לקיים ואלו ואלו דברי א' חיים.

ובזה גלותי דקדוק גליון המהרש"א ז"ל שם שכ' וז"ל וקק"ל מהאי דשבת פ"ח ע"א מכאן מודעה רבה לאורייתא כו אפ"ה הדר קבלוה בימי אחשורוש וק' ועדיין הוא יש טענה דהרי לא ימנע שיהיו ביניהם מי שעובר על השבועה וממילא כל אחרים פטורים ולמה אין שבועה חל על דבר מצוה משום מושבע ועומד מהר סיני במתני' דשבועות כ"ז ע"א והיינו מה שהשביע משה בערבות מואב (נדרים כ"ה שבועות כ"ט) והא איכא מי שעבר עליו ולא קיים המצוה עכ"ל ולהאמור לק"מ כי בגוון אשר אין תלוין זב"ז גם המבי"ט ז"ל ס"ל כפסק הרמ"א ז"ל דאם עבר אחד מ"מ השני חייב לקיים ואך בנשבעו יחד באופן אשר צריכין זל"ז להביע כ"א דעתו אשר זה לא שייך כלל בהשבועה שנשבענו ברצון נפשינו לעשות רצון אבינו שבשמים בהקדמת נעשה לנשמע וזה אמת וברור כשמש בצהרים.

אמנם בצריכין ותלוין זה בזה לכ"ע אם אחד עבר גם השני פטור וא"כ כיון שחבירו עבר בראשונה לשחוט אם שלא קבל כ"ת הפרס בשלימות כפי התנאי שביניכם נפטר גם כ"ת מהקבלה. ומהני תרי טעמי אשר יסודם בהלכות ברורות (ויש עוד לצרף ולצדד בזה אמנם לא רציתי להאריך) הותר הקבלה שביניכם, אך לרווחא דמלתא יתיר לו כ"ת נדרו ושבועתו בב"ד של שלשה ממק"א מהטעם המבואר בסי' רכ"ח סעי' ה' ובש"ך סק"י יע"ש ואין כאן לא חרם ולא שמתא לא נדר ולא שבועה אך היתר ברור בלא שום פקפוק כלל בעזהש"י והרשות ביד כ"ת לשחוט עפ"י דת תוה"ק שהיא לנו לאור אמת ושלום לכ"ת ולכל העיר כולם יעמדו על הברכה ברכת השלום:

ובזה אחתום:

חיים מרדכי.

תוכן העניינים

באר חיים מרדכי חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה