אור ברסלב
באר חיים מרדכי חלק א חלק חושן משפט › סימן סג

באר חיים מרדכי חלק א· רבי חיים מרדכי רולר

חלק חושן משפט · סימן סג

חלק חושן משפט

להרה"ג כו' מו"ה שמואל מאיר האלענדער נ"י רב בטשערנאווייץ

מכתבו עם שאלתו שאל חכם הגיעני וז"ל שאלתו קהל שיש להם מקוה כשרה ואח"כ קם אחד ובנה ג"כ מקוה עם שוויטץ למסחר ורצה לעשות גם מקוה כשרה עבור נשים אך הקהל המחו בו ולא רצו להכשירה אך ע"י הפצרות רבות אשר נתנו לו הרשות ושישלם בכל חדש איזהו סכום להקהל, וכעת עשה קהל עוד מקוה כשרה לנשים לטבול בו, ע"כ אסרו הקהל בצירוף הרב והב"ד דשם המקוה של יחיד עבור נשים לטבילה, וקצת מיחידי הקהל מעוררים ע"ז ואין ברצונם לשמוע להאיסור כי יאמרו אם כבר התירו א"א עוד לאסור, והקהל והב"ד אסרו משום שמפסיד הכנסה מהקהל. ועוד משום שזה היחיד עושה זיעה ומרחץ בשבת ומחלל שבת בפרהסיא ע"כ נפשינו בשאלתינו אם יש ממש באיסור שלהם ואם אסור לנשים לטבול בהמקוה של היחיד עכ"ל השאלה וע"ז הביא דברי הרמ"א ז"ל בחו"מ סימן ב' שיש חולקין וס"ל דאין כח ביד טובי העיר המה רק להכריח הצבור במה שהיה מנהג מקדם או שקבלו עליהם מדעת כולם. אבל אין רשאים לשנות דבר במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי או להפקיע ממון שלא מדעת כולם, מ"מ הולכין אחר מנהג העיר וכ"ש אם קבלו עליהם לכל דבר כן נ"ל. ודברי הסמ"ע שם ס"ק י' י"א י"ד, ומש"כ בשו"ת מהר"מ אלשיך ז"ל בביאור תרי לישני בשיטת ר"ת ז"ל במרדכי ז"ל בפ"ק דב"ב, וגם מש"כ הסמ"ע בסימן רל"א בשם מהר"מ אלשקר ז"ל דבני העיר א"צ חבר העיר ועוד בא בציונים כהלכה להרמ"א ז"ל בחו"מ סימן ל"ח סעיף כ"ב וסימן קנ"ו קס"ג, ולהשו"ת שמובא בפ"ת שם, וליו"ד סימן א' סעיף י"א ורכ"ג סעיף ל"ג לענין תקנת הקהל, ועוד רמז לשו"ת חת"ס וד"ח ז"ל ובשם הבית יצחק ז"ל (שאינו תח"י) לענין מרחץ שיש בהקהל כח לגזור שלא לעשות עוד מקוה כשרה כדי שלא להפסיד להקהל ולפ"ז אם הקהל והב"ד אסרו להמקוה אסור לנשים לטבול בזאת המקוה, ויש כח ביד הקהל והב"ד לאסור עכת"ד בשאלתו.

והנלע"ד בזה בס"ד, הנה מקור זאת ההלכה היא בש"ס ב"ב ח' ע"ב בברייתא ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר הפועלים ולהסיע על קצתן, ובמרדכי ז"ל שם סימן ת"ס תפ"א, תפ"ב. אמר עם הספר לבאר פלוגתתא דראשונים שנחלקו לשני מערכות בפירושא דשמעתתא דלהסיע על קצתן אם היא דווקא על מה דאתנו עלייהו כלהו מעיקרא או יכולין נמי להתנות עתה מחדש והכח עוד ביד רוב הקהל וטובי העיר לעשות תקנות ולהכריח לכל העיר לקיים דבריהם. והאריך הדבור בזה בשו"ת מהר"מ אלשיך ז"ל בסימן נ"ט לבאר באר היטב באמרי נועם וז"ל:

הנה לפנינו ב' לשונות על דעת ר"ת ז"ל ללשון הראשון יש כח ביד טובי העיר להתנות לכתחלה על שערים ומדות ופועלין דאע"ג דאיכא פסידא להאי ורווחא להאי כל כמינייהו כמו שיש כח לבי"ד גדולי ישראל להפקיר כפשטא דברייתא דרשאין קאי להתנות על השערים ועל המדות כו' כל עוד שעושין מדעת החכם או בלא מחאתו (יש להעמיס כוונה בלשונו הטהור שעושין מדעת החכם הוא לשיטת האומרים דגם בבני העיר בעי' דעת החכם או בלא מחאתו לשיטת האומרים דבבני העיר ל"ב דעת החכם מ"מ במחאת החכם גם הם מודים שאין בכחם לעשות נגד מחאת חכם העיר) ור"מ מסייע להאי סברא. וללשון אחרון אין כח לט"ה להתנות על השערים ועל המדות ועל הפועלין אם לא שיעשו בני העיר כלם משום דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי ואין כח לט"ה לבדם להפקיר ומאי דקאמר רשאין לאו להתנות קאי אלא להסיע על קיצתן דהיינו היכא דכבר התנו כל בני העיר ואח"כ עבר אחד מב"ה רשאין לקנוס את העובר כיון שכבר קיימו וקבלו ולא מיחו מתחלה אבל בשעת התקנה יכולין לעכב, ומצאו כך בתשו' הר"י ט"ע. וראוי לחקור אי זה מ״ב לשונות או עדיף מסברא או מדעת הפוסקים ואין ספק כי מסברא הראשון נראה עיקר, דלא נהיר ולא צהיר ולא בהיר למימר דלישנא דרשאין לא קאי להתנות לא להסיע ועוד שא"כ לא הול"ל ולהסיע. בו דמשמע שהוא דבר שני ועוד בבבא דסמיך לה קתני רשאין בני העיר לעשות מקופה תמחוי כו' וסמיך לה רשאין בני העיר להתנות כו' וכי היכי דבבא קמייתא לכתחלה רשאין לשנות ה"נ בבא דסיפא רשאין לכתחלה להתנות הרי דמסברא לשון ראשון עיקר עכ"ל הזך ולדעתי העניה נראה בישוב שלש אלה הדיוקים שעשה רבינו האלשיך ז"ל על לשון שני של ר"ת ז"ל שהוא גם שיטת צבא רב מקדמונים ז"ל בהקדם, מה דאמרי' שם ט' ע"א הנהי בי תרי טבחי דעבדי ענינא בהדי הדדי דכל מאן דעביד ביומא דחבריה לקרוע למשכיה אזל חד מינייהו עבד ביומא דחבריה קרעו למשכיה, אתו לקמיה דרבא חייבינהו רבא לשלומי איתביה רב יימר בר שלמיא לרבא ולהסיע על קיצתם לא אהדר ליה רבא אמר ר"פ שפיר עביד דלא אהדר ליה מידי ה"מ היכא דליכא אדם חשוב. אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו ע"כ. ראה זה חדש בפ"י רגמ"ה ז"ל שכ' וז"ל:

אבל אי איכא אדם חשוב ולא אתנו קמיה לא תנאיה תנאה (מפירושו ולשונו מוכרח לאמור דגירסתו בש"ס היה אבל היכא דאיכא אדם חשוב לא, ולא יותר) ואיכא דאמר היכא דליכא אדם חשוב עביד אינש דיניה לנפשיה אבל איכא אדם חשוב נקיט ליה בדינא קמיה עכ"ל אשר לפירושא דאיכא דאמר לקיום התנאי אינו מבואר כלל בסוגיא לחלק בין אדם חשוב או לא. אמנם פירושא דא היא דעת יחידאה וכפי' הראשון של רגמ"ה ז"ל הוא שיטת כל הפוסקים ומפרשים וכגירסתינו דבאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו אלא בפניו ובלעדי הסכמת חבר העיר התנאי שלהם אינו כלום. אך בזה נחלקו הפוסקים כי הרמ"א וש"ך ועוד פוסקים ז"ל שם בחו"מ סי' רל"א ס"ל דגם בתקנת בני העיר דינא הכי, ולשיטת הריב"ש סימן שצ"ט הובא בכ"מ בפי"ד מה' מכירה ובסמ"ע שם בשם מהר"מ אשקר ז"ל דלמש"כ הרמב"ן ור״ן ועוד ראשונים ז"ל הטעם דבעי' אדם חשוב משום דמפסדי הלוקחים שאינם בני אומנים ע"י קצתם לזאת לא כמינייהו להפסיד לאחריני משא"כ בבני העיר שתקנתם רק לבני עירם ואין הפסד למי שחוץ לעירם. לא בעי אדם חשוב והכא בידם לתקן גם בלא הסכמתו, ולקושית הש"ך שם על שיטה זו בחת"ס חחו"מ סימן קי"ז כ' דהרגיש בזה הריב"ש ז"ל בעצמו ותי' יפה וצוה לעיי"ש (ואינו תח"י) יע"ש בחת"ס אך בחיו"ד סימן ה' שם הוסיף החת"ס להקשות וז"ל:

וביותר קשיא מ"ט לא אהדר ליה רבא וכי היה לו להשיג מדעתו לחלק בין אדם חשוב לליכא אדם חשוב. בשלמא אי ברייתא דבני עיר נמי מיירי דליכא אדם חשוב דווקא ומסתמא כך שנו חכמים לתלמידיהם זאת הברייתא להסיע על קיצתם בדליכא אדם חשוב א"כ הו"ל למידע אבל כיון דברייתא מיירי אפילו באיכא אדם חשוב רק בעובדא דטבחי בעי' אדם חשוב א"כ מ"ט לא אהדר ליה רבא וכי הוה ליה לאסוקי אדעתיה הך חילוקא עכ"ל יע"ש מש"כ בישוב זאת הקושיא ולדעתי נראה די"ל בשנדייק עוד בלשון הגמ' לא אהדר ליה רבא דלא היה צריך להזכיר רבא אך לא אהדר ליה בלחוד דכיון דרב יימר בר' שלמיא איתביה לרבא מלא אהדר ליה בלחוד ידעי' דרבא לא השיב לו, ומצינו כהאי דיוקא בתוס' ב"ק ס"ז ע"ב ד"ה רבא אמר ולעיל ס"ו ע"ב גרס א"ל רבא כו' אע"ג דרבה הוה בר פלוגתיה דר"י ולרבה הקשה אביי צ"ל דרבה עצמו לא השיב לו כלום אלא רבא השיב לו כו', וכ"מ דבכל הספרים גרס לעיל א"ל רבא ואי רבה השיבו הול"ל א"ל ולא היה צריך להזכיר רבה כיון דמקשה לרבה יע"ש לזאת נראה לפרש למש"כ מלתא בטעמא דרבא לא השיב בהגהות חו"י על הרי"ף ז"ל שם וז"ל:

אבל איכא אדם חשוב. הוא רבא מרא דאתרא ולכך לא אהדר ליה לקח גדולה וכבוד נ"ל ע"כ. אשר לפ"ז יש מקום לפרש לא אהדר ליה רבא כלומר דרבא בעצמו הוא דלא אהדר ליה אבל נאמרה זאת התשובה לריב"ש ע"י אחד מתלמידיו והוא שכוון ר״פ באמרו שפיר עביד דלא אהדר ליה מידי כלומר רבא בעצמו (ואולי משיב התשובה מתלמידי רבא לריב"ש היה ע"י ר״פ בעצמו שגם הוא היה מתלמידיו כמבואר בתוס' ב"ק שם ובע״ז נ"ט ע"ב ד״ה אמר ר"פ ובכמה דוכתי) כי יש בזה שופרא דרבא מעין שופריה דרב יוסף רבו דאמר אלא תתני ענוה דאיכא אנא (שלהי סוטה) דלא אהדר ליה בעצמו מגודל ענוותנותו לא לקח הכבוד לעצמו דהוא מרא דאתרא והאי חילוקא בין איכא אדם חשוב לליכא יצא לחלק ע"י אחד מתלמידיו לריב"ש ומדוקדק היטב לשון הגמ' וגם עלה ישוב לקושית החת"ס ז"ל.

ובזאת השיטה שהיא דעת הריב"ש ור"ם אלשקר ועוד פוסקים ז״ל דבתנאי בני העיר לא בעי' להסכמת חבר העיר הלא מיושב קושיא המבוארת לדעת האומרים דרשאין בני העיר אך בהסכמת כולם ואין הרוב יכול לכוף את המיעוט דא"כ פשיטא ומאי קמ"ל, אשר נאמר בזה תירוצים שונים כמבואר שם בהג"ה למרדכי בשם מהרי"ק ובשט"מ ב"ק קט"ז ע"ב ועוד בראשונים ז"ל יע"ש ולהאמור הלא יש לפרש בפשיטות דהברייתא תרתי קמ"ל חדא דרשאין בני העיר להתנות על המדות ושערים ושכר פועלים בהסכמת כולם גם בדאיכא אדם חשוב ולא אתנו קמיה מכל זאת תנאם ותקנתם קיים. חדא ועוד קמ"ל דכחם חזק בתקנתם עוד ולהסיע על קיצתן לקנוס את העובר לאחר שקבלו עליהן ושפיר נהיר וצהיר גם בהיר לישנא דברייתא דרשאין דסובב והולך גם על רישא דברייתא דלהתנות ובזה עלה מרפא גם לשני דיוקי בתראי של האלשיך ז"ל מלבד מה די"ל אם כי בגמ' הגי' ולהסיע ב"ו וכן הוא ברי"ף ורא"ש ורגמ"ה ור"ן ועוד מפרשים ז"ל אולם מפירש"י ז"ל בגמ' ואלפסי נראה דגרסי להסיע בלא ו' יע"ש ובלשון התוס' ושט"מ שם ב"ק קט"ז ע"ב ד״ה ורשאין גם לדיוקא תליתאה י"ל אדרבה כיון דנאמרו סמוכין רשאין בני העיר לעשות קופה כו' ורשאין בני העיר להתנות כדרכם ז"ל לשנות בלשון קצרה היה מקום לקצר ולאמור אך ולהתנות על המדות כו' שהיה סובב והולך על ורשאין בני העיר דסמך ליה ולמה חזר לשנות ורשאין בני העיר עוד הפעם זה בא להורות לנו אם דשווין בלשונם אבל חלוקין המה בפירושן דורשאין קמייתא נאמר גם על לכתחלה ורשאין בתרייתא דקאי על ולהסיע לדעבד נשנית הא כדאיתא והא כדאיתא ולזאת לא נשנית בוכן המורה דשווין המה ממש רק בהוספה דורשאין כו' יען כי חלוקין בדיניהם אמנם להאמור הלא מיושב כל הני דיוקי בחדא מחתא כי פירושא דרשאין קאי באמת על להתנות לכתחלה בהסכמת כל בני העיר גם בלא חבר העיר וכנ"ל ושפיר יש לו השתוות עם פירושא דרשאין קמייתא דקאי ג"כ על לכתחלה. וגם ה"ו דלהסיע מתפרשת שפיר דעוד זאת בכחם גם להסיע על קיצתן ולקנוס גם בדיעבד את העובר. ומהאי טעמא נשנית עוד הפעם ורשאין בני העיר להתנות כו' ולא היה יכול לבוא אך בלשון וכן להתנות, כי בדבור זה של ורשאין בתרייתא שתים שמענו על לכתחלה וגם על דיעבד וא"ש הכל וכמובן.

ומה שטען שם רבינו מהר"מ אלשיך ז"ל לסתור דברי מהרי"ק ז"ל יעיון בשו"ת מבי"ט ז"ל ח"א סי' רל"ז מה שהאריך בדברי טעם לקיימם. ומה שעמד למנין וחשב וספר שם י"א גדולי עולם הרי"ף ור"י בן מיגאש רש"י ורמב"ם רמב"ן רשב"א ורא"ש ראבי"ה טור רי"ו וריב"ש ז"ל דגם במידי דאיכא פסידא להאי ורווחא להאי יש כח גם ברוב בני העיר וטובי העיר לכוף את המיעוט, אם כי בשיטת הרמב"ם ז"ל יש עוד כעין סעד לזה מלשונו שכ' בפי"ד מה' מכירה ה' י"א אבל אם יש בה אדם חכם חשוב אין התנאי שלהן מועיל כלום ואין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קבל התנאי אלא א"כ התנה עמהם ועשו מדעת החכם כו' אשר הדיוק מבואר וכמש"כ שם הכ"מ וב"י ז"ל. ואיכא. למידק דמלשון זה משמע שאם קבל עליו התנאי אע"פ שלא היה בפני החכם החשוב חייב וזה היפוך מאי דאתמר בגמ' בעובדא דהני תרי טבחי דאתנו בהדי הדדי ואסיקנא שמפני שלא היה בפני אדם חשוב לאו כלום וכן מבואר בדברי רבינו בסמוך, וצ"ל שמ"ש אין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קבל עליו התנאי פי' על מי שעבר התנאי ע"כ אשר גם לישובו של הכ"מ טעמא בעי בלשון הרמב"ם ז"ל שהוא לשון צדיק ככסף נבחר דלמה כ' בלשון הזה שנצטרך לדחוק בכוונתו שלא כמשמעות הפשוט אשר לא באלה דרכו. אם לא שנאמר כי בדרך אגב בא הרמב"ם ז"ל לאשמעוי' בזה דיוקא מפשוטן של דברים דרק מפני שלא נעשה מדעת החכם אין יכולין לענוש ולהפסיד את מי שלא קבל התנאי אבל בצירוף דעת החכם או בתקנת בני העיר לשיטת הסוברים דל"ב הסכמת החכם יכולין לקנוס גם על מי שלא קבל התנאי כי הרוב יכולין לכוף את המיעוט ומיושב יותר לשון הרמב"ם ז"ל וסעד לדעת האלשיך בשיטת הרמב"ם ז"ל, אבל מובן מאליו כי אין זה הכרח בשיטתו, ובשו"ת מבי"ט שם וחו"י סי' פ"א כ' בשם הרא"ם ז"ל כי דעת הרמב"ם ז"ל שאין כח ביד הרוב לכוף ולקיים את התקנות רק אותן שהסכימו אבל לא לאותן שלא הסכימו יע"ש (שכ' כן גם בדעת הרא"ם רא"ש וטור ז"ל) וכלשון שני של ר"ת ז"ל ובישוב קושית המשיך לשיטתו א"ש שיטתו בשיטתו דס"ל כסברת הריב"ש וכמש"כ שם בכ"מ ז"ל.

ואם כנים אנחנו בדברינו לאמור דשיטת הסוברין בפירושא דסוגיא דרשאין דווקא כולן. תלוי בשיטת ריב"ש ומהר"מ אלשקר ז"ל דבתקנתם לא בעי' הסכמת חבר העיר גם באיכא אדם חשוב וכנ"ל הלא יעלה לנו מזה. כי למש"כ בפתחי תשובה סי' רל"א סק"ו בשם התשב"ץ ושב הכהן ז"ל דרב האי גאון רמב"ן ורשב"א סמ"ג רא"ש וטור (ולמנין המשיך הלא דעתו בשיטת הרא"ש וטור דס"ל כלשון ראשון של ר"ת ז"ל) מרדכי והגהמי"י בשם הראב"ן ור"ב ז"ל כולהו ס"ל דאין חילוק בין בני אומנות או בני העיר ודברי הרמ"א ולבוש ז"ל שכ' או של כל בני העיר הוא ברור ואמת להלכה ולמעשה יע"ש אם כי כ' דמשמעות החת"ס בחחו"מ סי' קט"ז קי"ז דעתו לפסוק כריב"ש ומהר"ם אלשקר ז"ל הלא ביו"ד שם סי' ה' כ' ומ"מ הרמ"ה ז"ל עצמו ורוב פוסקים ס"ל אפי' בסתם בני העיר וליכא פסידא לאחריני נמי היכא דאיכא אדם חשוב אין יכולין להסיע על קיצתן בלתי הסכמתו להתקנה וכ"פ בש"ע סי' רל"א אשר כמבואר מדבריו דהכי פסקי' הלכה למעשה גם זאת נאמר להלכה ומורין כן ברבים אשר גם הרוב יכולין לכוף את המיעוט, והרמ"א ז"ל אשר בסי' רל"א פ' דגם בבני העיר בעי' להסכמת חבר העיר הכריע באמת בסי' ב' כדעת האומרים דהרוב יכולין לכוף את המיעוט גם באיכא פסידא וכמבואר ממש״כ שם וכן היו נוהגין בכ"מ שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול כו' כפי המנהג כו' וכמש"כ בפ"ת שם בשם הזכרון יוסף ובשו"ת חכ"צ ז"ל בסי' קל"א בשיטת הכרעת הרמ"א ז"ל (יעיון חו"י ז"ל שם ד"ה והנה שצדד להשוות דברי חכמים שלא יהיו מחלוקת כלל) יע"ש וכאשר הביא גם כת"ה מתשו' אחרונים וביחוד בשו"ת דברי חיים ז"ל חחו"מ ח"ב סי' ס״ד. אשר שם הביא בשם הב"ח בתשו' סי' ס"ג שהעיד שכן המנהג וגם הוא העיד שכן נוהגין בכל תפוצות ישראל כי בתקנת הקהל אפילו הרוב יכולין לכוף את המיעוט וכן הגאון רב"פ ז"ל כ' כן להלכה למעשה כאשר מבואר להמעיין כי זאת השיטה היא דעת רובא ככולא מקמאי ובתראי וכן מורין להלכה ולמעשה.

אמנם להעמיד יסוד על האי פסקא בנידון שאלתכם לא נהירא לי כלל כי נודע דבכל הסכמות ותקנות בעי' לרוב מתוך כל ובמעמד כולם ביחד כמבואר בתשו' שהובא בבה"ט שם סי' רל"א ופ"ת שם וסי' קס"ג ויעיון בספרי חידושי בן יאיר בחי' מגילה בד"ה לכאורה מש"כ בזה יע"ש כי בירור אמיתת הדעת לא יוכל לבוא אך מתוך הויכוח של הניגוד יעיון תוס' רי"ד ז״ל י"ג מש"כ בטעם אמרם ז"ל שנקבע ה' כב"ה יען שהיו שונים דבריהם ודברי ב״ש וכיון שדקדקו ונתנו בטענות וסברות הניגוד הביאם לכוון אמיתת ההלכה יע"ש ובהגהות הגאון רי"ש ז"ל בשם הרמב"ם ז"ל בטעמא אשר בד"נ כולו חייב זכאי כעין זה יע"ש ובזה יתפרש אמרם ז"ל ב"ק צ"ב ועזר מצריו תהיה לאסוקי שמעתתא אליביה דהלכתא כי עזר זה בא מסבת צריו אשר מתווכח עמהם ועל ידי הוויכוח יבוא לנקודת האמת ביתר שאת וכמש"כ הג"פ בכלל א' יע"ש והדברים ארוכים ועתיקים ולא עת האסף פה, ועתה אשר התקנות מנבררי הקהל אינם נעשים באופן זה לזאת אחרונים בתשובותיהם מהנדזים בכח תקנות הקהל כעת. ובספר דרכי תשובה ביו"ד סימן א' ס"ק ר"ח הביא ג"כ בזה בשם המשפט שלום ושו"ת בנין עולם. ועוד זאת הביא בשם הגאון מהרש"ק ז"ל בטוטו"ד מה"ד תליתאה אם שייך בזה"ז ז' טובי העיר וכל אלו הספרים וגם השו"ת בית יצחק ז"ל שהביא כ"ת לענין מרחץ שיש בהקהל כח לגזור שלא לעשות עוד מקוה כשרה אינם עמדי לראות דבריהם בזה. אולם לא נחיתנא כעת לזה כי בנידון דידן אשר כבר באו הקהל עם היחיד בעל המרחץ לעמק השוה כי ישלם בכל חודש סכום להקהל וכעת רוצים לחזור הלא תשובת שמתכם כבר כתוב הוא עלי ספר שו"ת מהר"א בר' חיים ז"ל בסימן ס"ג בקהל שפטרו את ראובן מכל מסים ועולי המלאכות בעד סכום ממון שקבלו ממנו וכ' לו שטר על זה דאם רוצים אח"כ לחזור ממנו ולהעריך אותו כפי ממונו העלה שאין בכחם דהלכה רווחת בישראל שכל עניני הרבים וכל דבר הנעשה בפני רבים קיים אע"פ שלא נעשו בקנין ואין בו דיני הקנאה וכמש"כ הרא"ש ז״ל בתשו' סימן כ״ד דכל תקנות הקהל ומסיען על קיצתן כל דבריהן ככתובין וכמסורין דמי וכשפטרו הקהל איזו איש מן הקהל שתנאם מתקיים בדבור בעלמא ואין יכולין להחזיר בהן ולאחר שהאריך בדברים נעימים בטוב טעם ודעת בא למסקנא דאין הקהל יכולין לבטל המעשה ההוא אשר כבר עשוהו יע"ש וכעין זה כ' ג"כ בשו"ת חוות יאיר ז"ל סימן פ"א בשם מהר"א ששון ז"ל שלסתור מנהג ולתקן דבר חדש במקום דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי פשיטא דלא מצי אך בנתחדש איזה דבר הגורם לתיקון חדש וודאי רשאין יע"ש. ומה שעשו הקהל עוד מרחץ חדש פשיטא לי כי זה לא נכלל בדברי החוו"י להחשב נתחדש איזה דבר הגורם לתיקון חדש אשר עי"ז יהיה בכחם להחזיר ממה שבאו מאז עם היחיד לעמק השוה, והב"ד בצירוף הקהל הכשירו את המקוה לטבילת נשים. ואני רואה בזה הצדק עם היחידים מהקהל המעוררים ע"ז באמרם דכיון שהגידו והכשירו שוב אינם חוזרים ומגידים וכמו אשר יאמר בכח חיזוק הקהל להכריח את המיעוט בתקנתם יען כי נחשבו לב"ד אשר הפקר ב"ד הפקר כמבואר בראשונים ז"ל כן נאמר כי אין אחר מעשה ב"ד כלום ואין בכח הקהל לחזור וזה לענ"ד ברור להלכה.

אמנם ע"י אותו דבר שנתחדש שכ' כת"ה כי זה היחיד בעל המרחץ עושה זיעות (שוויטצען) למרחץ בשבת ומחלל שבת בפרהסיא בזה דעתכם דעת תורה בהוראה ברורה כי למגדר מלתא הלא כל הפוסקים קמאי ובתראי החליטו אשר הכח ביד הב"ד והקהל גם לרוב לכוף את המיעוט לעשות סייג וגדר כאשר חכמים הגידו בסנהדרין מ"ו תנא ראב"י שמעתי שב"ד כו' מא כדי לעשות סייג לתורה ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת כו' וסקלוהו לא מפני שראוי לכך מא שהשעה צריכה לכך. שוב מעשה באדם אחד כו' ויש מהדיוק קצת אשר במעשה הראשונה נאמר אך מעשה באחד ואדם אין, אם כי ביבמות צ' בשניהם נאמר בהם אדם, אולם בסנהדרין אין הגי' כן ולא רחוק לרמז באמרם ז"ל המזוקק שבעתים להא דאמרי' ביבמות ס"א אדם אתם, אתם קרוין אדם ואין א"ה כו' ומומר לחלל שבת בפרהסיא הלא הוא מומר לכל התורה כבחולין ה' וכמה דוכתי ושוב לא נקרא אדם. לזאת בדיוק במעשה הראשונה שחלל שבת בפרהסיא נחסר תיבת אדם, והראשון אשר ספרו חז"ל כי סקלוהו לא מפני שראוי לכך א שהשעה צריכה לכך היה גדר לשבת ורמיזא עוד באורייתא במקושש עצים אשר לשם שמים נתכוון וכמש"כ התוס' כ"ב קי"ט ע"ב ד"ה אפילו בשם המדרש, ולר' יהודה בסנהדרין פ' ע"ב מקושש הוראת שעה היתה כי עבור שמירת שבת קודש השקולה ככל התורה עבדינן גם הוראת שעה, וביחוד כעת בעו"ה אשר פתיחת מרחץ בשבת לא הוי אך פרצת יחיד (יעיון פ"ת שם בחו"מ סימן ב' בשם מהר"מ מלובלין ושבו"י ז"ל שהחזיקו בדעת הסמ"ע ולזה הסכימו גם גדולי האחרונים בתשובותיהם) כי הוא פרצה לרבים לקלי הדעת לילך לרחוץ ולהזיע ולחלל שבת בפרהסיא, וגדולה המכשלה לרבים, וכעין שכ' התוס' בשבת ד' ד"ה וכי וגיטין מ"א ד"ה כופין בסה"ד ויעיו שו"ת דרכי שלום סימן ה' הנספחות לדעת תורה על ה' שחיטה) יע"ש לזאת בכח הב"ד והקהל לתקן ולאסור הטבילה למגדר מלתא, ובפרט למקוה אשר בכמה פרטים צריכים לנאמנות הבלן לפרקים וכיון שהוא מחלל שבת בפרהסיא ומחטיא עוד את הרבים בחלול שבת אבד הנאמנות. ולזאת אם כי הקהל באו עם היחיד בעל המרחץ לעמק השוה והכשירו את המקוה הלא גם כשהיה מאז מנהג קבוע כ' החו"י ז"ל דבנתחדש איזה דבר הגורם לתיקון חדש וודאי רשאין לשנות ולתקן ואין לך תיקון גדול שנתחדש כעת להב"ד ולהקהל לאסור עבור חילול שבת, ולמגדר מלתא אשר הכח ביד הרוב עם הרב לכוף את המיעוט לכ"ע כנ"ל והדין דין אמת כי הנשים אסורים לילך ולטבול בהמקוה מהמרחץ של היחיד מכח תקנת הקהל וחכם העיר ביחד אם לא כשיקבל עליו בעל המרחץ מהיום ולהלאה לשמור שבת כדת תוה"ק ואז הלא אין לך דבר שעומד בפני התשובה והב"ד שבעיר עם נבררי הקהל יעשו את כל באמת ובשלום כפי ראות עיניהם בפנים בשיקול הדעת בדעת תורה אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. והנלע"ד בס"ד כתבתי:

חיים מרדכי.

תוכן העניינים

באר חיים מרדכי חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה