אור ברסלב
באר חיים מרדכי חלק א חלק חושן משפט

באר חיים מרדכי חלק א· רבי חיים מרדכי רולר

חלק חושן משפט

חלק אבן העזר

סימן סג

להרה"ג כו' מו"ה שמואל מאיר האלענדער נ"י רב בטשערנאווייץ

מכתבו עם שאלתו שאל חכם הגיעני וז"ל שאלתו קהל שיש להם מקוה כשרה ואח"כ קם אחד ובנה ג"כ מקוה עם שוויטץ למסחר ורצה לעשות גם מקוה כשרה עבור נשים אך הקהל המחו בו ולא רצו להכשירה אך ע"י הפצרות רבות אשר נתנו לו הרשות ושישלם בכל חדש איזהו סכום להקהל, וכעת עשה קהל עוד מקוה כשרה לנשים לטבול בו, ע"כ אסרו הקהל בצירוף הרב והב"ד דשם המקוה של יחיד עבור נשים לטבילה, וקצת מיחידי הקהל מעוררים ע"ז ואין ברצונם לשמוע להאיסור כי יאמרו אם כבר התירו א"א עוד לאסור, והקהל והב"ד אסרו משום שמפסיד הכנסה מהקהל. ועוד משום שזה היחיד עושה זיעה ומרחץ בשבת ומחלל שבת בפרהסיא ע"כ נפשינו בשאלתינו אם יש ממש באיסור שלהם ואם אסור לנשים לטבול בהמקוה של היחיד עכ"ל השאלה וע"ז הביא דברי הרמ"א ז"ל בחו"מ סימן ב' שיש חולקין וס"ל דאין כח ביד טובי העיר המה רק להכריח הצבור במה שהיה מנהג מקדם או שקבלו עליהם מדעת כולם. אבל אין רשאים לשנות דבר במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי או להפקיע ממון שלא מדעת כולם, מ"מ הולכין אחר מנהג העיר וכ"ש אם קבלו עליהם לכל דבר כן נ"ל. ודברי הסמ"ע שם ס"ק י' י"א י"ד, ומש"כ בשו"ת מהר"מ אלשיך ז"ל בביאור תרי לישני בשיטת ר"ת ז"ל במרדכי ז"ל בפ"ק דב"ב, וגם מש"כ הסמ"ע בסימן רל"א בשם מהר"מ אלשקר ז"ל דבני העיר א"צ חבר העיר ועוד בא בציונים כהלכה להרמ"א ז"ל בחו"מ סימן ל"ח סעיף כ"ב וסימן קנ"ו קס"ג, ולהשו"ת שמובא בפ"ת שם, וליו"ד סימן א' סעיף י"א ורכ"ג סעיף ל"ג לענין תקנת הקהל, ועוד רמז לשו"ת חת"ס וד"ח ז"ל ובשם הבית יצחק ז"ל (שאינו תח"י) לענין מרחץ שיש בהקהל כח לגזור שלא לעשות עוד מקוה כשרה כדי שלא להפסיד להקהל ולפ"ז אם הקהל והב"ד אסרו להמקוה אסור לנשים לטבול בזאת המקוה, ויש כח ביד הקהל והב"ד לאסור עכת"ד בשאלתו.

והנלע"ד בזה בס"ד, הנה מקור זאת ההלכה היא בש"ס ב"ב ח' ע"ב בברייתא ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר הפועלים ולהסיע על קצתן, ובמרדכי ז"ל שם סימן ת"ס תפ"א, תפ"ב. אמר עם הספר לבאר פלוגתתא דראשונים שנחלקו לשני מערכות בפירושא דשמעתתא דלהסיע על קצתן אם היא דווקא על מה דאתנו עלייהו כלהו מעיקרא או יכולין נמי להתנות עתה מחדש והכח עוד ביד רוב הקהל וטובי העיר לעשות תקנות ולהכריח לכל העיר לקיים דבריהם. והאריך הדבור בזה בשו"ת מהר"מ אלשיך ז"ל בסימן נ"ט לבאר באר היטב באמרי נועם וז"ל:

הנה לפנינו ב' לשונות על דעת ר"ת ז"ל ללשון הראשון יש כח ביד טובי העיר להתנות לכתחלה על שערים ומדות ופועלין דאע"ג דאיכא פסידא להאי ורווחא להאי כל כמינייהו כמו שיש כח לבי"ד גדולי ישראל להפקיר כפשטא דברייתא דרשאין קאי להתנות על השערים ועל המדות כו' כל עוד שעושין מדעת החכם או בלא מחאתו (יש להעמיס כוונה בלשונו הטהור שעושין מדעת החכם הוא לשיטת האומרים דגם בבני העיר בעי' דעת החכם או בלא מחאתו לשיטת האומרים דבבני העיר ל"ב דעת החכם מ"מ במחאת החכם גם הם מודים שאין בכחם לעשות נגד מחאת חכם העיר) ור"מ מסייע להאי סברא. וללשון אחרון אין כח לט"ה להתנות על השערים ועל המדות ועל הפועלין אם לא שיעשו בני העיר כלם משום דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי ואין כח לט"ה לבדם להפקיר ומאי דקאמר רשאין לאו להתנות קאי אלא להסיע על קיצתן דהיינו היכא דכבר התנו כל בני העיר ואח"כ עבר אחד מב"ה רשאין לקנוס את העובר כיון שכבר קיימו וקבלו ולא מיחו מתחלה אבל בשעת התקנה יכולין לעכב, ומצאו כך בתשו' הר"י ט"ע. וראוי לחקור אי זה מ״ב לשונות או עדיף מסברא או מדעת הפוסקים ואין ספק כי מסברא הראשון נראה עיקר, דלא נהיר ולא צהיר ולא בהיר למימר דלישנא דרשאין לא קאי להתנות לא להסיע ועוד שא"כ לא הול"ל ולהסיע. בו דמשמע שהוא דבר שני ועוד בבבא דסמיך לה קתני רשאין בני העיר לעשות מקופה תמחוי כו' וסמיך לה רשאין בני העיר להתנות כו' וכי היכי דבבא קמייתא לכתחלה רשאין לשנות ה"נ בבא דסיפא רשאין לכתחלה להתנות הרי דמסברא לשון ראשון עיקר עכ"ל הזך ולדעתי העניה נראה בישוב שלש אלה הדיוקים שעשה רבינו האלשיך ז"ל על לשון שני של ר"ת ז"ל שהוא גם שיטת צבא רב מקדמונים ז"ל בהקדם, מה דאמרי' שם ט' ע"א הנהי בי תרי טבחי דעבדי ענינא בהדי הדדי דכל מאן דעביד ביומא דחבריה לקרוע למשכיה אזל חד מינייהו עבד ביומא דחבריה קרעו למשכיה, אתו לקמיה דרבא חייבינהו רבא לשלומי איתביה רב יימר בר שלמיא לרבא ולהסיע על קיצתם לא אהדר ליה רבא אמר ר"פ שפיר עביד דלא אהדר ליה מידי ה"מ היכא דליכא אדם חשוב. אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו ע"כ. ראה זה חדש בפ"י רגמ"ה ז"ל שכ' וז"ל:

אבל אי איכא אדם חשוב ולא אתנו קמיה לא תנאיה תנאה (מפירושו ולשונו מוכרח לאמור דגירסתו בש"ס היה אבל היכא דאיכא אדם חשוב לא, ולא יותר) ואיכא דאמר היכא דליכא אדם חשוב עביד אינש דיניה לנפשיה אבל איכא אדם חשוב נקיט ליה בדינא קמיה עכ"ל אשר לפירושא דאיכא דאמר לקיום התנאי אינו מבואר כלל בסוגיא לחלק בין אדם חשוב או לא. אמנם פירושא דא היא דעת יחידאה וכפי' הראשון של רגמ"ה ז"ל הוא שיטת כל הפוסקים ומפרשים וכגירסתינו דבאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו אלא בפניו ובלעדי הסכמת חבר העיר התנאי שלהם אינו כלום. אך בזה נחלקו הפוסקים כי הרמ"א וש"ך ועוד פוסקים ז"ל שם בחו"מ סי' רל"א ס"ל דגם בתקנת בני העיר דינא הכי, ולשיטת הריב"ש סימן שצ"ט הובא בכ"מ בפי"ד מה' מכירה ובסמ"ע שם בשם מהר"מ אשקר ז"ל דלמש"כ הרמב"ן ור״ן ועוד ראשונים ז"ל הטעם דבעי' אדם חשוב משום דמפסדי הלוקחים שאינם בני אומנים ע"י קצתם לזאת לא כמינייהו להפסיד לאחריני משא"כ בבני העיר שתקנתם רק לבני עירם ואין הפסד למי שחוץ לעירם. לא בעי אדם חשוב והכא בידם לתקן גם בלא הסכמתו, ולקושית הש"ך שם על שיטה זו בחת"ס חחו"מ סימן קי"ז כ' דהרגיש בזה הריב"ש ז"ל בעצמו ותי' יפה וצוה לעיי"ש (ואינו תח"י) יע"ש בחת"ס אך בחיו"ד סימן ה' שם הוסיף החת"ס להקשות וז"ל:

וביותר קשיא מ"ט לא אהדר ליה רבא וכי היה לו להשיג מדעתו לחלק בין אדם חשוב לליכא אדם חשוב. בשלמא אי ברייתא דבני עיר נמי מיירי דליכא אדם חשוב דווקא ומסתמא כך שנו חכמים לתלמידיהם זאת הברייתא להסיע על קיצתם בדליכא אדם חשוב א"כ הו"ל למידע אבל כיון דברייתא מיירי אפילו באיכא אדם חשוב רק בעובדא דטבחי בעי' אדם חשוב א"כ מ"ט לא אהדר ליה רבא וכי הוה ליה לאסוקי אדעתיה הך חילוקא עכ"ל יע"ש מש"כ בישוב זאת הקושיא ולדעתי נראה די"ל בשנדייק עוד בלשון הגמ' לא אהדר ליה רבא דלא היה צריך להזכיר רבא אך לא אהדר ליה בלחוד דכיון דרב יימר בר' שלמיא איתביה לרבא מלא אהדר ליה בלחוד ידעי' דרבא לא השיב לו, ומצינו כהאי דיוקא בתוס' ב"ק ס"ז ע"ב ד"ה רבא אמר ולעיל ס"ו ע"ב גרס א"ל רבא כו' אע"ג דרבה הוה בר פלוגתיה דר"י ולרבה הקשה אביי צ"ל דרבה עצמו לא השיב לו כלום אלא רבא השיב לו כו', וכ"מ דבכל הספרים גרס לעיל א"ל רבא ואי רבה השיבו הול"ל א"ל ולא היה צריך להזכיר רבה כיון דמקשה לרבה יע"ש לזאת נראה לפרש למש"כ מלתא בטעמא דרבא לא השיב בהגהות חו"י על הרי"ף ז"ל שם וז"ל:

אבל איכא אדם חשוב. הוא רבא מרא דאתרא ולכך לא אהדר ליה לקח גדולה וכבוד נ"ל ע"כ. אשר לפ"ז יש מקום לפרש לא אהדר ליה רבא כלומר דרבא בעצמו הוא דלא אהדר ליה אבל נאמרה זאת התשובה לריב"ש ע"י אחד מתלמידיו והוא שכוון ר״פ באמרו שפיר עביד דלא אהדר ליה מידי כלומר רבא בעצמו (ואולי משיב התשובה מתלמידי רבא לריב"ש היה ע"י ר״פ בעצמו שגם הוא היה מתלמידיו כמבואר בתוס' ב"ק שם ובע״ז נ"ט ע"ב ד״ה אמר ר"פ ובכמה דוכתי) כי יש בזה שופרא דרבא מעין שופריה דרב יוסף רבו דאמר אלא תתני ענוה דאיכא אנא (שלהי סוטה) דלא אהדר ליה בעצמו מגודל ענוותנותו לא לקח הכבוד לעצמו דהוא מרא דאתרא והאי חילוקא בין איכא אדם חשוב לליכא יצא לחלק ע"י אחד מתלמידיו לריב"ש ומדוקדק היטב לשון הגמ' וגם עלה ישוב לקושית החת"ס ז"ל.

ובזאת השיטה שהיא דעת הריב"ש ור"ם אלשקר ועוד פוסקים ז״ל דבתנאי בני העיר לא בעי' להסכמת חבר העיר הלא מיושב קושיא המבוארת לדעת האומרים דרשאין בני העיר אך בהסכמת כולם ואין הרוב יכול לכוף את המיעוט דא"כ פשיטא ומאי קמ"ל, אשר נאמר בזה תירוצים שונים כמבואר שם בהג"ה למרדכי בשם מהרי"ק ובשט"מ ב"ק קט"ז ע"ב ועוד בראשונים ז"ל יע"ש ולהאמור הלא יש לפרש בפשיטות דהברייתא תרתי קמ"ל חדא דרשאין בני העיר להתנות על המדות ושערים ושכר פועלים בהסכמת כולם גם בדאיכא אדם חשוב ולא אתנו קמיה מכל זאת תנאם ותקנתם קיים. חדא ועוד קמ"ל דכחם חזק בתקנתם עוד ולהסיע על קיצתן לקנוס את העובר לאחר שקבלו עליהן ושפיר נהיר וצהיר גם בהיר לישנא דברייתא דרשאין דסובב והולך גם על רישא דברייתא דלהתנות ובזה עלה מרפא גם לשני דיוקי בתראי של האלשיך ז"ל מלבד מה די"ל אם כי בגמ' הגי' ולהסיע ב"ו וכן הוא ברי"ף ורא"ש ורגמ"ה ור"ן ועוד מפרשים ז"ל אולם מפירש"י ז"ל בגמ' ואלפסי נראה דגרסי להסיע בלא ו' יע"ש ובלשון התוס' ושט"מ שם ב"ק קט"ז ע"ב ד״ה ורשאין גם לדיוקא תליתאה י"ל אדרבה כיון דנאמרו סמוכין רשאין בני העיר לעשות קופה כו' ורשאין בני העיר להתנות כדרכם ז"ל לשנות בלשון קצרה היה מקום לקצר ולאמור אך ולהתנות על המדות כו' שהיה סובב והולך על ורשאין בני העיר דסמך ליה ולמה חזר לשנות ורשאין בני העיר עוד הפעם זה בא להורות לנו אם דשווין בלשונם אבל חלוקין המה בפירושן דורשאין קמייתא נאמר גם על לכתחלה ורשאין בתרייתא דקאי על ולהסיע לדעבד נשנית הא כדאיתא והא כדאיתא ולזאת לא נשנית בוכן המורה דשווין המה ממש רק בהוספה דורשאין כו' יען כי חלוקין בדיניהם אמנם להאמור הלא מיושב כל הני דיוקי בחדא מחתא כי פירושא דרשאין קאי באמת על להתנות לכתחלה בהסכמת כל בני העיר גם בלא חבר העיר וכנ"ל ושפיר יש לו השתוות עם פירושא דרשאין קמייתא דקאי ג"כ על לכתחלה. וגם ה"ו דלהסיע מתפרשת שפיר דעוד זאת בכחם גם להסיע על קיצתן ולקנוס גם בדיעבד את העובר. ומהאי טעמא נשנית עוד הפעם ורשאין בני העיר להתנות כו' ולא היה יכול לבוא אך בלשון וכן להתנות, כי בדבור זה של ורשאין בתרייתא שתים שמענו על לכתחלה וגם על דיעבד וא"ש הכל וכמובן.

ומה שטען שם רבינו מהר"מ אלשיך ז"ל לסתור דברי מהרי"ק ז"ל יעיון בשו"ת מבי"ט ז"ל ח"א סי' רל"ז מה שהאריך בדברי טעם לקיימם. ומה שעמד למנין וחשב וספר שם י"א גדולי עולם הרי"ף ור"י בן מיגאש רש"י ורמב"ם רמב"ן רשב"א ורא"ש ראבי"ה טור רי"ו וריב"ש ז"ל דגם במידי דאיכא פסידא להאי ורווחא להאי יש כח גם ברוב בני העיר וטובי העיר לכוף את המיעוט, אם כי בשיטת הרמב"ם ז"ל יש עוד כעין סעד לזה מלשונו שכ' בפי"ד מה' מכירה ה' י"א אבל אם יש בה אדם חכם חשוב אין התנאי שלהן מועיל כלום ואין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קבל התנאי אלא א"כ התנה עמהם ועשו מדעת החכם כו' אשר הדיוק מבואר וכמש"כ שם הכ"מ וב"י ז"ל. ואיכא. למידק דמלשון זה משמע שאם קבל עליו התנאי אע"פ שלא היה בפני החכם החשוב חייב וזה היפוך מאי דאתמר בגמ' בעובדא דהני תרי טבחי דאתנו בהדי הדדי ואסיקנא שמפני שלא היה בפני אדם חשוב לאו כלום וכן מבואר בדברי רבינו בסמוך, וצ"ל שמ"ש אין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קבל עליו התנאי פי' על מי שעבר התנאי ע"כ אשר גם לישובו של הכ"מ טעמא בעי בלשון הרמב"ם ז"ל שהוא לשון צדיק ככסף נבחר דלמה כ' בלשון הזה שנצטרך לדחוק בכוונתו שלא כמשמעות הפשוט אשר לא באלה דרכו. אם לא שנאמר כי בדרך אגב בא הרמב"ם ז"ל לאשמעוי' בזה דיוקא מפשוטן של דברים דרק מפני שלא נעשה מדעת החכם אין יכולין לענוש ולהפסיד את מי שלא קבל התנאי אבל בצירוף דעת החכם או בתקנת בני העיר לשיטת הסוברים דל"ב הסכמת החכם יכולין לקנוס גם על מי שלא קבל התנאי כי הרוב יכולין לכוף את המיעוט ומיושב יותר לשון הרמב"ם ז"ל וסעד לדעת האלשיך בשיטת הרמב"ם ז"ל, אבל מובן מאליו כי אין זה הכרח בשיטתו, ובשו"ת מבי"ט שם וחו"י סי' פ"א כ' בשם הרא"ם ז"ל כי דעת הרמב"ם ז"ל שאין כח ביד הרוב לכוף ולקיים את התקנות רק אותן שהסכימו אבל לא לאותן שלא הסכימו יע"ש (שכ' כן גם בדעת הרא"ם רא"ש וטור ז"ל) וכלשון שני של ר"ת ז"ל ובישוב קושית המשיך לשיטתו א"ש שיטתו בשיטתו דס"ל כסברת הריב"ש וכמש"כ שם בכ"מ ז"ל.

ואם כנים אנחנו בדברינו לאמור דשיטת הסוברין בפירושא דסוגיא דרשאין דווקא כולן. תלוי בשיטת ריב"ש ומהר"מ אלשקר ז"ל דבתקנתם לא בעי' הסכמת חבר העיר גם באיכא אדם חשוב וכנ"ל הלא יעלה לנו מזה. כי למש"כ בפתחי תשובה סי' רל"א סק"ו בשם התשב"ץ ושב הכהן ז"ל דרב האי גאון רמב"ן ורשב"א סמ"ג רא"ש וטור (ולמנין המשיך הלא דעתו בשיטת הרא"ש וטור דס"ל כלשון ראשון של ר"ת ז"ל) מרדכי והגהמי"י בשם הראב"ן ור"ב ז"ל כולהו ס"ל דאין חילוק בין בני אומנות או בני העיר ודברי הרמ"א ולבוש ז"ל שכ' או של כל בני העיר הוא ברור ואמת להלכה ולמעשה יע"ש אם כי כ' דמשמעות החת"ס בחחו"מ סי' קט"ז קי"ז דעתו לפסוק כריב"ש ומהר"ם אלשקר ז"ל הלא ביו"ד שם סי' ה' כ' ומ"מ הרמ"ה ז"ל עצמו ורוב פוסקים ס"ל אפי' בסתם בני העיר וליכא פסידא לאחריני נמי היכא דאיכא אדם חשוב אין יכולין להסיע על קיצתן בלתי הסכמתו להתקנה וכ"פ בש"ע סי' רל"א אשר כמבואר מדבריו דהכי פסקי' הלכה למעשה גם זאת נאמר להלכה ומורין כן ברבים אשר גם הרוב יכולין לכוף את המיעוט, והרמ"א ז"ל אשר בסי' רל"א פ' דגם בבני העיר בעי' להסכמת חבר העיר הכריע באמת בסי' ב' כדעת האומרים דהרוב יכולין לכוף את המיעוט גם באיכא פסידא וכמבואר ממש״כ שם וכן היו נוהגין בכ"מ שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול כו' כפי המנהג כו' וכמש"כ בפ"ת שם בשם הזכרון יוסף ובשו"ת חכ"צ ז"ל בסי' קל"א בשיטת הכרעת הרמ"א ז"ל (יעיון חו"י ז"ל שם ד"ה והנה שצדד להשוות דברי חכמים שלא יהיו מחלוקת כלל) יע"ש וכאשר הביא גם כת"ה מתשו' אחרונים וביחוד בשו"ת דברי חיים ז"ל חחו"מ ח"ב סי' ס״ד. אשר שם הביא בשם הב"ח בתשו' סי' ס"ג שהעיד שכן המנהג וגם הוא העיד שכן נוהגין בכל תפוצות ישראל כי בתקנת הקהל אפילו הרוב יכולין לכוף את המיעוט וכן הגאון רב"פ ז"ל כ' כן להלכה למעשה כאשר מבואר להמעיין כי זאת השיטה היא דעת רובא ככולא מקמאי ובתראי וכן מורין להלכה ולמעשה.

אמנם להעמיד יסוד על האי פסקא בנידון שאלתכם לא נהירא לי כלל כי נודע דבכל הסכמות ותקנות בעי' לרוב מתוך כל ובמעמד כולם ביחד כמבואר בתשו' שהובא בבה"ט שם סי' רל"א ופ"ת שם וסי' קס"ג ויעיון בספרי חידושי בן יאיר בחי' מגילה בד"ה לכאורה מש"כ בזה יע"ש כי בירור אמיתת הדעת לא יוכל לבוא אך מתוך הויכוח של הניגוד יעיון תוס' רי"ד ז״ל י"ג מש"כ בטעם אמרם ז"ל שנקבע ה' כב"ה יען שהיו שונים דבריהם ודברי ב״ש וכיון שדקדקו ונתנו בטענות וסברות הניגוד הביאם לכוון אמיתת ההלכה יע"ש ובהגהות הגאון רי"ש ז"ל בשם הרמב"ם ז"ל בטעמא אשר בד"נ כולו חייב זכאי כעין זה יע"ש ובזה יתפרש אמרם ז"ל ב"ק צ"ב ועזר מצריו תהיה לאסוקי שמעתתא אליביה דהלכתא כי עזר זה בא מסבת צריו אשר מתווכח עמהם ועל ידי הוויכוח יבוא לנקודת האמת ביתר שאת וכמש"כ הג"פ בכלל א' יע"ש והדברים ארוכים ועתיקים ולא עת האסף פה, ועתה אשר התקנות מנבררי הקהל אינם נעשים באופן זה לזאת אחרונים בתשובותיהם מהנדזים בכח תקנות הקהל כעת. ובספר דרכי תשובה ביו"ד סימן א' ס"ק ר"ח הביא ג"כ בזה בשם המשפט שלום ושו"ת בנין עולם. ועוד זאת הביא בשם הגאון מהרש"ק ז"ל בטוטו"ד מה"ד תליתאה אם שייך בזה"ז ז' טובי העיר וכל אלו הספרים וגם השו"ת בית יצחק ז"ל שהביא כ"ת לענין מרחץ שיש בהקהל כח לגזור שלא לעשות עוד מקוה כשרה אינם עמדי לראות דבריהם בזה. אולם לא נחיתנא כעת לזה כי בנידון דידן אשר כבר באו הקהל עם היחיד בעל המרחץ לעמק השוה כי ישלם בכל חודש סכום להקהל וכעת רוצים לחזור הלא תשובת שמתכם כבר כתוב הוא עלי ספר שו"ת מהר"א בר' חיים ז"ל בסימן ס"ג בקהל שפטרו את ראובן מכל מסים ועולי המלאכות בעד סכום ממון שקבלו ממנו וכ' לו שטר על זה דאם רוצים אח"כ לחזור ממנו ולהעריך אותו כפי ממונו העלה שאין בכחם דהלכה רווחת בישראל שכל עניני הרבים וכל דבר הנעשה בפני רבים קיים אע"פ שלא נעשו בקנין ואין בו דיני הקנאה וכמש"כ הרא"ש ז״ל בתשו' סימן כ״ד דכל תקנות הקהל ומסיען על קיצתן כל דבריהן ככתובין וכמסורין דמי וכשפטרו הקהל איזו איש מן הקהל שתנאם מתקיים בדבור בעלמא ואין יכולין להחזיר בהן ולאחר שהאריך בדברים נעימים בטוב טעם ודעת בא למסקנא דאין הקהל יכולין לבטל המעשה ההוא אשר כבר עשוהו יע"ש וכעין זה כ' ג"כ בשו"ת חוות יאיר ז"ל סימן פ"א בשם מהר"א ששון ז"ל שלסתור מנהג ולתקן דבר חדש במקום דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי פשיטא דלא מצי אך בנתחדש איזה דבר הגורם לתיקון חדש וודאי רשאין יע"ש. ומה שעשו הקהל עוד מרחץ חדש פשיטא לי כי זה לא נכלל בדברי החוו"י להחשב נתחדש איזה דבר הגורם לתיקון חדש אשר עי"ז יהיה בכחם להחזיר ממה שבאו מאז עם היחיד לעמק השוה, והב"ד בצירוף הקהל הכשירו את המקוה לטבילת נשים. ואני רואה בזה הצדק עם היחידים מהקהל המעוררים ע"ז באמרם דכיון שהגידו והכשירו שוב אינם חוזרים ומגידים וכמו אשר יאמר בכח חיזוק הקהל להכריח את המיעוט בתקנתם יען כי נחשבו לב"ד אשר הפקר ב"ד הפקר כמבואר בראשונים ז"ל כן נאמר כי אין אחר מעשה ב"ד כלום ואין בכח הקהל לחזור וזה לענ"ד ברור להלכה.

אמנם ע"י אותו דבר שנתחדש שכ' כת"ה כי זה היחיד בעל המרחץ עושה זיעות (שוויטצען) למרחץ בשבת ומחלל שבת בפרהסיא בזה דעתכם דעת תורה בהוראה ברורה כי למגדר מלתא הלא כל הפוסקים קמאי ובתראי החליטו אשר הכח ביד הב"ד והקהל גם לרוב לכוף את המיעוט לעשות סייג וגדר כאשר חכמים הגידו בסנהדרין מ"ו תנא ראב"י שמעתי שב"ד כו' מא כדי לעשות סייג לתורה ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת כו' וסקלוהו לא מפני שראוי לכך מא שהשעה צריכה לכך. שוב מעשה באדם אחד כו' ויש מהדיוק קצת אשר במעשה הראשונה נאמר אך מעשה באחד ואדם אין, אם כי ביבמות צ' בשניהם נאמר בהם אדם, אולם בסנהדרין אין הגי' כן ולא רחוק לרמז באמרם ז"ל המזוקק שבעתים להא דאמרי' ביבמות ס"א אדם אתם, אתם קרוין אדם ואין א"ה כו' ומומר לחלל שבת בפרהסיא הלא הוא מומר לכל התורה כבחולין ה' וכמה דוכתי ושוב לא נקרא אדם. לזאת בדיוק במעשה הראשונה שחלל שבת בפרהסיא נחסר תיבת אדם, והראשון אשר ספרו חז"ל כי סקלוהו לא מפני שראוי לכך א שהשעה צריכה לכך היה גדר לשבת ורמיזא עוד באורייתא במקושש עצים אשר לשם שמים נתכוון וכמש"כ התוס' כ"ב קי"ט ע"ב ד"ה אפילו בשם המדרש, ולר' יהודה בסנהדרין פ' ע"ב מקושש הוראת שעה היתה כי עבור שמירת שבת קודש השקולה ככל התורה עבדינן גם הוראת שעה, וביחוד כעת בעו"ה אשר פתיחת מרחץ בשבת לא הוי אך פרצת יחיד (יעיון פ"ת שם בחו"מ סימן ב' בשם מהר"מ מלובלין ושבו"י ז"ל שהחזיקו בדעת הסמ"ע ולזה הסכימו גם גדולי האחרונים בתשובותיהם) כי הוא פרצה לרבים לקלי הדעת לילך לרחוץ ולהזיע ולחלל שבת בפרהסיא, וגדולה המכשלה לרבים, וכעין שכ' התוס' בשבת ד' ד"ה וכי וגיטין מ"א ד"ה כופין בסה"ד ויעיו שו"ת דרכי שלום סימן ה' הנספחות לדעת תורה על ה' שחיטה) יע"ש לזאת בכח הב"ד והקהל לתקן ולאסור הטבילה למגדר מלתא, ובפרט למקוה אשר בכמה פרטים צריכים לנאמנות הבלן לפרקים וכיון שהוא מחלל שבת בפרהסיא ומחטיא עוד את הרבים בחלול שבת אבד הנאמנות. ולזאת אם כי הקהל באו עם היחיד בעל המרחץ לעמק השוה והכשירו את המקוה הלא גם כשהיה מאז מנהג קבוע כ' החו"י ז"ל דבנתחדש איזה דבר הגורם לתיקון חדש וודאי רשאין לשנות ולתקן ואין לך תיקון גדול שנתחדש כעת להב"ד ולהקהל לאסור עבור חילול שבת, ולמגדר מלתא אשר הכח ביד הרוב עם הרב לכוף את המיעוט לכ"ע כנ"ל והדין דין אמת כי הנשים אסורים לילך ולטבול בהמקוה מהמרחץ של היחיד מכח תקנת הקהל וחכם העיר ביחד אם לא כשיקבל עליו בעל המרחץ מהיום ולהלאה לשמור שבת כדת תוה"ק ואז הלא אין לך דבר שעומד בפני התשובה והב"ד שבעיר עם נבררי הקהל יעשו את כל באמת ובשלום כפי ראות עיניהם בפנים בשיקול הדעת בדעת תורה אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. והנלע"ד בס"ד כתבתי:

חיים מרדכי.

סימן סד

לכבוד חמי התורני חכם ונבון דייק וסביר כו' מו"ה אברהם חיים נ"י מכתבו הגיעני, ובדבר דיוקו בהא דאמרי בסנהדרין ל״ד ור"מ האי ושפטו את העם בכל עת מאי דריש ביה אמר רבא לאתויי יום המעונן דתנן כו' דל"ל קרא ע"ז דהלא אך בנגעים הדין נותן למעט מסברא האמורה בש"ס שם משא"כ בדין דל"ש האי סברא ומה בין יום המעונן ליום ברור, ידע חמי יקירי כי זה כלל גדול דאין היקש למחצה ואם כי התוס' בקידושין ל"ד בד"ה גברא בעי חיי בסה"ד כתבו דסברא מפיק מהיקשא כבר האריך מלוא הרועים באות ה' סי' ט"ז להוכיח מתוס' קידושין י"ד ע"ב ד"ה ולא אזנו ומסוגיא דקידושין ט"ו, ע"א ומ"ב ע"א דסברא אין מפיק מהך דאין היקש וגז"ש למחצה (ודברי הפ"י ז"ל בריש קידושין ובק"א שם אות א' ידועים המה אלא שאין ענינם לכאן וכן כעין זה מנדרים ס"ט דקיי"ל כר"י דנשאלין על ההקם ואין נשאלין על ההפר אם דאיתקשי להדדי הקמה והפרה שאני התם דבהפרה ל"ש כלל שאלה וכמש"כ הר"ן ז"ל ולזאת בכגון דא לא נאמר אין היקש למחצה וסברא דלא מפיק מהך דאין היקש למחצה ענין אחר הוא וכמובן להמעיין, ועוד כי בר"ן ז"ל נדרים פ"ו ע"א ד"ה למימרא דלאו היקישא הוא אלא סמיכותא בעלמא יע"ש) יע"ש שכ' וז"ל:

ונ"ל דבהא פליגו אביי ורבא בקידושין ה' במ"ש ונקיש נמי יציאה להוי' מה הוי' בכסף כו' אמר אביי יאמרו כסף מכניס כו', רבא אמר, אמר קרא וכתב לה כו' נראה דלאביי סברא דוחה היקש ולרבא אין סברא דוחה היקש ולכך הוצרך ללמוד מוכתב לה עכ"ל יע"ש וגם הכא האומר הוא רבא לשיטתו דאין סברא מפיק מהך דאין היקש למחצה לזאת אי לאו קרא דושפטו הו"א אין היקש למחצה וגם ליום המעונן איתקש ריבים לנגעים כיון דלר"מ הוא היקש גמור ולרבנן אשר לכמה רבוותאי (ויוסף הוא המשביר ומלקט כל כסיפת אמרי קודש מקמאי ובתראי בזה בברכי יוסף בחו"מ סי' ה' יע"ש באריכות) וגם הרמב"ם ז"ל מכללם בפ"ג מה' סנהדרין ה' ג' דגם הם מקשי ריבים:

לנגעים מ"מ כיון דס"ל דלאו היקש גמור הוא ואין בזה לדון מכח אין היקש למחצה לא איצטרכו באמת ושפטו ליום המעונן וכמש"כ הכ"מ שם יע"ש וברדב"ז מכ"י ז"ל (בר"מ ז"ל מדפוס ווילנא) והר"ן ז"ל בחי' לסנהדרין כ' מזה וז"ל:

דוודאי אי מכשירינין לילה אית לן לאכשורי נמי סומין (באחד מעיניו) מפני שהן שווין ודומין זה לזה שבשניהם יש חושך ולא אור אדרבה יותר רואה הסומא באחד מעיניו משאר בני אדם בלילה כו' ומ"ה הוצרך ר"מ לדרוש ושפטו את העם בכל עת לאתויי יום המעונן מפני שיש בו קצת חושך ומוציא לילה מפני שהיקש הכתוב ריבים לנגעים ואם היה דורש ושפטו להתיר לילה היה מבטל ההיקש לגמרי כי כמו כן מותר סומא בא' מעיניו (ולהמבואר ברדב"ז ז"ל וכאן קצת בחי' הר"ן ז"ל דאם סומא באחד מעיניו כשר אז י"ל דושפטו אתי להתיר לילה כי לאו היקש גמור הוא ההיקש דריבים לנגעים ואם פסול אז א"א למדרש מושפטו להתיר לילה מדיוק מאוד במה דקא נטיר הסוגיא בהקושיא ור"מ האי ושפטו את העם מאי דריש ביה לאחר המעשה דהאי סמיא ולא קשאל הכי תיכף לאחר דקאמרה מתני' דלא כר"מ דתניא כו' כי מהברייתא יש מקום לדחות דר"מ לא פסל רק בשתי עיניו דבזה גם רבנן מודים וגם הוא ס"ל דלא היקש גמור הוא וא"כ ושפטו אתי להתיר לילה לגמ"ד (והא דקאמר הש"ס מתני' דלא כר"מ מנא ידע יעיון בר"ן ז"ל ובמפרשים) לזאת הובא מקודם גם המעשה דהאי סמיא דמבואר מדברי ר"י שר"מ פוסל בסומא מא' מעיניו, והיקשא גמורה הוא וא"א לומר דושפטו אתי להתיר לילה דא"כ מבטל ההיקש לגמרי וא"כ קשה מאי דריש ביה וא"ש כנלע"ד לפום רהיטא) אבל בשביל היתר יום המעונן אין ההיקש בטיל שאין הפסול לענין נגעים אלא מפני שכהה נראית עזה כו' עכ"ל יע"ש וכ"ז פשוט וברור.

ובעמדי בזה צופה הייתי לפי' הגאון הר"ח ז"ל שכ' וז"ל:

דיני ממונות כו' אמר רבא דכתיב ושפטו את העם וגו' וכתיב והיה ביום הנחילו וגו' עד והיתה לבני ישראל לחוקות משפט אורעה כל הפרשה כולה להיות דין הא כיצד יום לתחלת דין ולילה לגמ"ד וכדרב יהודא דאר"י כו', ואר"ח כו' עכ"ל. הרי שהאחיד דרשת רבא תם דינא דר"י ור"ח ביחד והיו לאחדים בידו אשר הוא שלא כדברת מרן הכ"מ בישוב דברי הרמב"ם ז"ל שם בפ"ג מה"ס ה' ג' שכ' ח"ל:

אין מתחילין את הדינין בלילה מפי השמועה למדו שהדינים כנגעים שנאמר כל ריב וכל נגע מה ראיית נגעים ביום בלבד אף הדיינים ביום בלבד ע"כ אשר הדיוק מבואר לעין כל שהביא היקשא דר"מ להפסק כרבנן לחלק בין התחלה לגמ"ד אשר זה נובע מרימויא דרבא ודרשתו, וחתר שם רבינו הכ"מ ליישב דכיון דדרשה דביום הנחילו את בניו לשיטת ר"מ הלכה היא וכפסק הרמב"ם ז"ל שם בה' ו' וא"כ בטלה לה האי ראיה דרבא יע"ש באריכות ומהרח"ש חיון הובא בברכ"י ז"ל שם אות י' הקשה עליו במש"כ דכיון דביום הנחילו איצטרך לביום אתה מפיל נחלות בטלה ראיית רבא דהלא נחלות משום דנקראים משפט ומינה דדינין ביום וכמש"כ הרשב"ם ז"ל בב"ב קי"ג והלשון למודים יצא לישע הכ"מ אמנם התורת חיים בח"ג סימן צ"ג ונתיבות המשפט הסכימו למהרש"ח וקושית הלשון למודים דא"כ לר"מ הדק"ל ביום הנחילו מאי עביד ליה דכיון דנחלות דין וודאי הם ביום מהיקשא דריבים. כבר יישבו זה הראשונים התוס' בב"ק צ' וב"ב שם ורמב"ן וריטב"א ז"ל בב"ב שם ור"י, ור"ן ז"ל בחי' בסנהדרין כאן וכמבואר שם בברכיי יע"ש בדבריו הנעימים וברורים וכעת זכינו לאור חדש בהכרעת גאון אשר אין לחלוק על גאון כבחו"מ סימן כ"ה שכל דבריו דברי קבלה בביאור הסוגיא לאחד ההלכה דביום הנחילו דקאמר הש"ס לר"מ עם דרשת רבא ביחד כי אחדים המה ואלמלי היה זה נגד עיני מרן רבינו הכ"מ ז"ל בוודאי לא היה אומר נגד גאון וביחוד ליישב בזה דברי הרמב"ם ז"ל אשר רובא ככולא מפסקיו סובבים והולכים לגירסות וביאורי הר"ח ז"ל שכל דבריו דברי קבלה מקבלת הגאונים ז"ל, ולפ"ז הדק"ל בישוב לשון הרמב"ם ז"ל מלבד מה שהאריכו בזה כל הגדולים בישוביהם וכמבואר בברכ"י שם וגם התומים שם בסק"ג (אגב ראיתי שהקשה שם וז"ל:

דבלא"ה יש לדקדק דאם ס"ל לרמב"ם הך היקשא א"כ אין היקש למחצה ונימא כהיקשא דר"מ מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים והרמב"ם בה' נגעים פוסק כל נגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו הרי דמכשיר קרובים לראיית נגעים ע"כ יע"ש להאי כללא דחדית לן הצל"ח בפסחים כ"ח הובא במלוא הרועים שם בס"ק י"ב דאין היקש למחצה נאמר דווקא בסגנון אחד כגון היכא דהיקש ללמד חמץ ממצה אז למדין כל דברי חמץ ממצה אבל שנאמר כיון דאין היקש למחצה נילוף להיפוך ג"כ מצה מחמץ זה ל"א די"ל דההיקש רק ללמד חמץ ממצה ולא מצה מחמץ יע"ש לק"מ קושית התומים כי י"ל דרבנן ס"ל רק ההיקש מריבים לנגעים לכל דבר ללמוד ריבים מנגעים אבל לא נגעים מריבים שאין זה נכנס בסוג אין היקש למחצה לדברת הצל"ח ומבואר מקושית התומים דלא ס"ל סברת הצל"ח וגם המלוא הרועים הניח בצ"ע יע"ש ואכ"מ להאריך בזה) ונתיבות שם האריכו בנועם פלפולם בישוב זה ואני לעצמי אם כי מה אני מכל זאת אומר אני בפשיטות להמבואר בכללי רמב"ם ז"ל בשם מהרי"ק ולח"מ ובאר שבע ומהר"י קורקס וכנה"ג ז"ל דדרכו של הרמב"ם ז"ל לכתוב הדרשה היותר פשוטה אע"ג דבגמ' אידחיי לה לפעמים מביא קרא שלא נזכר בגמ' כלל מאחר שהוא מבואר יותר (יעיון תוס' גיטין כ"א ע"ב ד"ה אינה מתגרשת ובגליון שם ציין לעיין בתוס' עירובין ט"ו ומ"ק ח' ומגילה וסנהדרין ל"ד וזבחים קי"ז וכריתות ט"ו יע"ש כעין זה, ויעיון מש"כ בספרי הדל חידושי בן יאיר בחי' יומא ז') ולזאת גם הכא כיון דבירושלמי נדרים פ"ט ה' א' מצינו ר' ירמי' כד לא הוי ביה למידן אמר עיני כהיי ועל פיהם יהיו כל ריב וכל נגע לכל מראה עיני הכהן הרי דבירושלמי אשר דרך הרמב"ם ז"ל בהרבה פעמים להביא כדרשות הירושלמי ור' ירמי' דהוא בתרא תפס היקשא דר"מ (יע"ש במראה פנים מש"כ בזה ובשיירי קרבן ובברכי יוסף שם באות י"ג) דהיא יותר פשוטה מדרשה דרבא ולזאת אחר שיצא הדין דין אמת לחלק בין התחלה לגמ"ד מרומיא דקראי כדרשת רבא והרמב"ם ז"ל ביאר זאת אשר אין כאן מקום טעות לאמור דמהיקשא הלא גם אין גומרין לר"מ להדיא לזאת תפס על דינא דהתחלת הדין ביום הדרשה היותר פשוטה מהיקשא כדרכו בכמה מקומות וא"ש בפשיטות. והנלע"ד כתבתי חתנו המכבדו:

חיים מרדכי.

סימן סה

להתורני כו' מו"ה משה שמואל נ"י בפאשקאן.

מכתבו עם שאלתו בדבר הד"ת הגיעני, ולאחר שהיה למראה עיני הפסק מדייני אדעס והמכתבים מר' ישראל צבי סרעברעניק בצירוף השטר שותפות והטענות שבינו עם שותפיו הר' יעזר שמואל לעסיס ור' ליעזר אדאווסקיע ראיתי כי לא אוכל כלומר איני רשאי לחוות דעתי דעת תורה בדבר המשפט אשר בין הר' ישראל צבי עם שותפיו מתרי טעמי כאשר אבאר בקצרה בעזהש"י.

חדא כי ש"ס ערוך הוא בבבא בתרא קל"ח ע"ב דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי (ובנ"י ושטה מקובצת שם כתבו ואסיקנא דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי יע"ש ובש"ך חו"מ סימן מ"ו ס"ק נ"א) וגם אין הב"ד רשאין וכמבואר בד"מ ס״ס כ' הובא בסמ"ע סימן י"ט סק"ב וז"ל:

וכ' בד"מ ס"ס כ' בשם תשובה שבסוף חזה התנופה וז"ל:

ראובן ושמעון שבאו לדין ויצא אחד מהם זכאי ושוב חזר בעל דינו ותבעו בפני ב"ד אחר אין זקוק לירד עמו לדין ולא להשיב על טענתו, וגם אין הב"ד רשאים לשמוע דבריו כלל אחר שכבר יצא זכאי מב"ד הראשון עכ"ל וכ״כ בד"מ בריש סימן כ"ה בשם תשו' הרא"ש ז"ל כלל פ"ה סימן ה' דב"ד בתר ב"ד לא דייקי ע"כ יע"ש ובש"ך סק"ג אם כי בתשו' המבי"ט ח"ב סימן קע"ב הובא תשובת הרדב"ז ז"ל (ובפ"ת שם סק"ג הביאו) וז"ל:

ואע"ג דאמרי' בגמ' לא חיישי' לב"ד טועים וב"ד בתר ב"ד לא דייקי ה"מ בזמניהם אבל האידנא דייקינין ודייקינין שכ"כ רי"ו בשם הרשב"א ז״ל בתשובה דהאידנא לא בקיאי כ"כ בדינין הלכך דייקינין בתר ב"ד ואם בזמן של הרשב"א ז"ל ככה כש"כ בזמנינו זה עכ"ל ועתה אנן מה נעני אבתריה דרבינו הרדב"ז ז"ל אם בדורו דור דעה ככה ק"ו ב"ב של ק"ו בדורינו דמלבד שאין לבן של אחרונים כלבן של ראשונים (עירובין נ"ג), וא"א לאחרונים להיות כראשונים (ר"ה כ"ה ע"ב בפירש"י ז"ל) הלא כתב הרמב"ם ז"ל באגרותיו בתשובה להחכם ר' פנחס בר' משולם ז"ל וז"ל:

אמרתי אל תתמהו אלו בני פרנצ"א גם כל היהודים שבערי הנוצרים אפילו חכם גדול שבהן אינו בקי בדינין לפי שאינן רגילין בהן שאין הנוצרים מניחים לדון כמו הישמעאלים וכשיבוא להם דין יאריכו בו יותר מדאי ולא ידעו אותו עד שיחפשוהו בתלמוד הרבה כמו שאנו עושים בדין מדיני קרבנות היום לפי שאין אנו עוסקין בהן ובאותו הזמן שהיו עוסקין בהם היו בקיאין בהן ואין צריך לשאול ולא לחפש כמו שאנו השוכנים בין הישמעאלים בפסקי הדינין שכבר הורגלו פה אפילו התלמידים עכ"ל והן הן הדברים אשר בזה"ז נאמרים כי בעו"ה דת תוה"ק בדיני ממונות אשר יסודתו בקודש על עמודי האמונה והתבונה מונחת כעת בקרן זוית מסבת... ואין הדיינין רגילין בזה וא"כ לכאורה קמה וגם נצבה סברת הרדב"ז ז"ל כי בזה"ז ב"ד בתר ב"ד דייקי אולם התומים שם בסק"ד חולק על זה באמרו שם וז"ל:

ובתשובת המבי"ט כו' וסייע מרי"ו ותשו' רשב"א הובא בב"י סימן ט"ל וכן הוא בש"ע סימן ט"ל סעיף י"א יע"ש אבל הש"ך חולק לקמן דיש ריעותא שיש מקום לתלות שטעו אז אמרי' בזה"ז אולי טעו אבל מסתם אף בזה"ז ב"ד בתר ב"ד לא דייקי עכ"ל והוא האמת להמעיין בש"ך שם ס"ק ל"ו (יעיון בציונים שציינם שם בהגהות אמרי ברוך ז"ל) יע"ש ובש"ע אה"ע סימן קס"ט סעיף נ"ו ובבית שמואל בסימן קנ"ה ס"ק י"א יע"ש והרדב"ז ז"ל יחידאה בדבר לגד דעת רבינו הב"י (בתשו' מבי"ט שם סי' קע"ג) וד"מ וסמ"ע וש"ך ז"ל ועוד פוסקים דס"ל דגם בזה"ז נאמר האי כללא דב"ד בתר ב"ד לא דייקי וכהכרעת התומים.

ועתה אשר אך צד אחד הוא הרי"צ סרעב רעניק אשר בא בקובלנא במכתביו כי לדברת אחד מהדיינים נשתנה פרט אחד בכתיבת הפסק ממה שאמר בפה וזאת הביאו לחשוד לדיינים כי גם מה שכפול ומשולש בהפסק כי דנו בזה דין תורה כאשר זאת מראשית התנה כי אין רצונו בפשרה אולי גם זה אינו אמת ואחזו במצוה לבצוע את הדין אשר לא הסכים לזה ועוד אולי טעו בדין על זה אני אומר כי לענין החשד התשובה מבוארת בתשובת ב"י ז"ל שם וז"ל:

ומה שאמר כי כפי דברי ראובן התובע האי עולבנא דדיינא הוא שמאמין את התובע וחושד את הדיין עכ"ל וכן בכאן איך אתן אומן לצד אחד כי הפסק הנכתב הוא רק מפי כתבם ולא מפיהם וגם דנו עפ"י פשרה והעלימו זאת לאמור כי דנו בדין תורה חלילה חולין הוא לי לחשוד בזה דייני ישראל ולחששא דב"ד טועין אולי טעו בדינא הלא כתבתי דקיי"ל בי דינא בתר בי דינא לא דייקי ולא זו שאין חבירו זקוק לירד עמו לדין עוד הפעם אך גם הדיינים אין רשאים לשמוע כלל דבריו כל עוד שלא יתרצו שני הצדדים לדון עוד הפעם ולמראה עיני אין רק מכתב מרי"צ סרעברעניק אבל לא משותפיו הרא"ש ור"א כי באו לעמק השוה לדון עוד הפעם או לשום עין העיון על פסק הדיינים.

חדא ועוד קאמינא דגם לשיטת הרדב"ז ז"ל דבזה"ז ב"ד בתר ב"ד דייקי וחיישי' לב"ד טועין וגם אם ישלחו כל השותפים טענותיהם ויסכימו כולם לעיין בפסק הדיינים. אשר בנתרצו שני הצדדים לכ"ע הרשות נתונה לדון מכל זאת א"א להשיב ע"י טענות בכתב יען כי הב"י בסימן י"ג כ' בשם הנ"י ז"ל ואיפסקא שם בש"ע סעיף ו' וז"ל:

אם הוצרכו הדיינים לשאול דבר מב"ד הגדול כותבין ושולחים וב"ד הגדול מודיעים להם והם דנין אותם דליכא למימר שיפסקו ב"ד הגדול עליהם את הדין דהא בעי' שיהיו בעלי הדין עומדים לפני הדיינים ע"כ ולשיטת הסמ"ע בס"ס י"ח ס"ק י"ג ובש"ך שם בסימן י"ג הא דמבואר בש"ע ס"ס י"ח דב"ד פוסקין בדיני ממונות שלא בפני בעלי דין זה דווקא כשכבר טענו לפניהם אבל לולי זאת בכל גווני גם בדיעבד וא"א דכדיעבד דמי מ"מ אין לדון עפ"י טענות בכתב יע"ש וגם לשיטת הב"ח דבדיעבד וא"א דכדיעבד דמי דנין בד"מ גם שלא בפני בע"ד אשר הסכימו לזה הקצות שם והתומים בסק"ד יע"ש וא"כ גם כאן נאמר דאולי א"א להם לבוא כפת וכדיפבר דמי אשר דנין גם שלא בפני בע"ד לדעת הב"ח נלע"ד דזה דווקא בבאו לדון בפנינו בפעם ראשונה אבל בנידון דידן אשר איפסקא בבי דינא דאדפססי וכתבו בראשית הפסק כי יצא זה הפסק מהם לאחר העיון היטב ואחרי החקירה והדרישה איך יש מקום לדייק בתר בי דינא ע"י טענות בכתב הלא קיי"ל בש"ע סימן י"ג סעיף ג' דאין לדיין לקבל טענות בכתב לא ישמעו טענותיהם מפיהם (אך בנתרצו הבע"ד) ומבואר הטעם בב"י וסמ"ע ז"ל שם בשם הריב"ש ז"ל וז"ל:

וגם יש לדיינים לשמוע טענות הכתוב מפיהם שמא מתוך דבריהם ילמדו ויבינו מי מהן טוען באמת ולא שיבואו בטענות מסודרות מפי אחד כאשר בודה מלבו ליפות טענות של שקר בתיקון הלשון הא ישמעו הדיינים טענות התובע והנתבע מפיהם (יפיון בבד"ה בשם הריטב"א ז"ל די"א כי גם בבע"ד בעי' מפיהם ולא מפי כתבם יע"ש) עכ"ל וא"כ איך נוכל לאמור כי דייקי' בתר פסק בי דינא ע"י טענות בכתב הלא תשובתם על אתר כי אך להם משפט הבחירה לעמוד על הדרישה והחקירה ושלא יהיה דין מרומה יען כי שמעו הטענות מפיהם משא"כ ב"ד השני אשר ראו אך טענות מסודרות בכתב וזה ברור מסברא לענ"ד.

ולזאת לא אשיב בזה אך אם הדיינים בעצמם אשר דנו האי דינא המה יציעו לפני את כל הטענות וטעמם ונימוקם בפסקם, אז אי"ה אשיב להם בזה שיקול דעתי דעת תורה בס"ד.

דברי חיים מרדכי.

סימן סו

לכבוד חמי התורני ונבון שואל כענין כו' מו"ה אברהם חיים סאריף נ"י

מכתבו הגיעני, ובדבר שאלתו בהא דנזהרין מלשבע גם שבועה באמת, והאריך בזה בטוב טעם ודעת, הנה חז"ל אמרו בשבועות ל"ט ע"ב: ואם אמר הריני נשבע העומדים שם אומרים זל"ז סורו נא כו' בשלמא ההיא דקא משתבע קאי בסורו נא אלא האי דקא מישבע ליה אמאי כדתניא כו' שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שחלה שבועה על שניהם ואא"ז מאור הגולה רש"י ז"ל פי' דשניהם נענשין בה שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן ויבוא לידי ח"ה, וכ"כ הגאון ר"ח ז"ל (בש"ס דפוס ווילנא) פי' ע"ז שנשבע לשקר וע"ז שנתן לו בלא עדים וגרם לו ליכפר ולישבע ע"כ ובדעת הרמב"ם ז"ל ס"ל לכ"מ ורדב"ז ז"ל כי ס"ל כפירש"י ז"ל כי עמש"כ בפי"א מה' שבועות ה' י"ח אמר הריני נשבע וחבירו תובע העומדים שם כו' הביא הכ"מ פירש"י ז"ל והרדב"ז ז"ל שם כ' וז"ל שגם על המשביע יש צד עונש ממ"נ אם נשבע לשקר הוא היה סבה שנשא ונתן עמו בלא סהדי ואם נשבע על אמת הוא סבה להוציא שם לבטלה שלא דקדק יפה בחשבונו וזה שאמרו שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שהשבועה חלה על שניהם ע"כ וכנראה הוציאו כן מלשון והוא תובע שהוסיף הרמב״ם ז״ל וכפי' הסמ"ע בסי' פ"ז ס"ק ס"א יע"ש וגם הגהממ״י שם באות ו' כ' על הרמב"ם ז״ל וז"ל:

גרסינן התם כו' ששבועה חלה על שניהם ופי' ר"ת נשבע לשקר יש גם על המשביע עונש שבועה שגורם לכ"ז שלא היה לו לשא ולתן עמו ואם נשבע באמת יש על המשביע עונש שבועת שוא שהשביעו ועל הנשבע עונש שבועה בחנם שנתגלגלה על ידו, אכן בתוס' גרסי בין שניהם אין יוצאין בלא עונש אם נשבע לשקר השבועה חלה עליו ואם נשבע באמת סוף עונש שבועת שוא בא על המשביע וכן פר"ח וכן ס"ה ע"כ והביא מקודם פי' ר"ת ז"ל להורות כי הוא כדעת הרמב"ם ז"ל כדרכו להבקי בהגהמ"י וכפי' התוס' פי' גם הר"י ז"ל בשערי שבועות שהביא כבודו והוא נכד האלפסי אשר הוא כבתרא נגד ר"ח ורש"י ז"ל, וגם חז"ל בויקרא רבה פ"ו פי' וז"ל. שבועת ה' תהיה בין שניהם שאינה זזה מבין שניהם אם המשביע משביע לשקר סופה לצאת עליו ואם הנשבע נשבע על שקר סופה לצאת עליו, ע"כ שהוא כפי' התוס', ומבואר מזה כי הוא פלוגתא דרבוותאי אם הנשבע לשקר חל עונש על המשביע או לאו לשיטת התוס' ור"י וס"ה ז"ל אך הנשבע לשקר ילכד בעונו, ולשיטת הראשונים נגדם הר"ח ורש"י ורמב"ם ור"ת ועוד ראשונים ז"ל גם המשביע לא יצא נקי, ובטור וב"י ז"ל אין הכרעה כי הביא שיטת רש"י ותוס' גם שניהם ולשיטת התוס' נראה דתלוי בחילוף הגירסאות אם גרסינין על שניהם או בין שניהם ולפ"ז סגנון דעלמא אשר הגי' היא על שניהם תכריע אולם הר"י ז"ל בש"ש בהקדמתו פי' פירושו גם על הגירסא דעל שניהם בהוספת מלת ״אחד״ משניהם יע"ש, אולם פי' הפשוט מראה פנים יותר לרבן של כל הפרשנים מקמאי ובתראי רש"י ז"ל ובש"ע אשר הועתק לשון הרמב"ם ז"ל והוא תובע לשיטת ופי' הפרישה ובסמ"ע הכריע בש"ע כשיטת רש"י ורמב"ם ור"ת ז"ל ואין לנו אלא הכרעת הש"ע וגם הוא שיטת ודעת רובן מראשונים ז"ל.

אמנם אם גם הנשבע באמת צריך לחוש אין למדין כלל מכל אלו הראשונים אך מדברי ר"ת ז"ל שבהגהמ"י שכ' ואם נשבע באמת כו' ועל הנשבע יש עונש שבועה בחנם שנתגלגלה ע"י והוא הלכה פסוקה בש"ע או"ח סי' קנ"ו ליזהר מלישבע אפי' באמת יע"ש בב"י ז"ל, והנה בירושלמי שבועות פ"ו ה' ה' איתא וז"ל:

בא וראה הדברים שאין האש שורפן שבועת שוא מכלתן, ר"י אומר אף על האמת חגיי דריש כהא דר' יוסי עובדא הוה בהדא איתתא כו' בסגנון המובא בויק"ר פ"ו שם יע"ש הדא מלתא אמרה בין זכאי בין חייב לשבועה לא תיעול ע"כ ופי' הפ"מ שם ״על האמת״ אפילו הוא נשבע על האמת בדעתו וכסבור שאמת הוא אלא שטועה בדבר דסוף סוף אצלו הוא כהאי עובדא דלקמן ״הדא מלתא אמרה״ שצריך לשמור עצמו מן השבועה ואפי' קסבר שהוא זכאי ואמת הוא ולא תכניס עצמך לשבועה, ע"כ וגם בויק"ר שם סיימו הכי יע"ש ובסוגיא דידן בגיטין ל"ה שהובא זה בסגנון אחר כ' בחי' הרשב"א ז"ל בשם בה"ג דש"מ דמיתפיס בשבועה אע"ג דלא ידע, ובמקום שכ' התוס' דגבי פקדון הוה ליה להזהר טפי כתוב בחי' שם דלענין ממון שאני דהוה ליה למידק טפי יע"ש ואדם בהול על ממונו וקרוב מאוד שישבע בדדמי, ובשבועה מיתפיס גם בדלא ידע וק"ו מזאת העובדא אשר באמת בדרך זר ורחוק מאוד שלא יעלה על לב האדם כי המעות יהיה שם מ"מ לא יצאה נקיה ק"ו לגווני אחרינא אשר האדם קרוב אצל עצמו וביש לו נגיעה עצמיות עלול לטעות וביחוד בנגיעת ממון העולה על כולנה.

והנה הרמב"ם ז"ל בפ"א מה"ש ה"א כ' וז"ל:

כשם ששבועת שוא ושקר בל"ת כן מ"ע שישבע מי שנתחייב שבועה בב"ד בשם שנאמר ובשמו תשבע זו מ"ע שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא והדור וקידוש גדול לישבע בשמו וכ' ע"ז הרדב"ז ז"ל וז"ל בפרק זה מבאר רבינו דיני שבועות הדיינין ולפי שאם נתחייב אדם שבועה יפרוש מפני חומר השבועה לכך הקדים שכשם שמצווה על שבועת שוא ושקר כן הוא מצווה לשבע בשמו באמת כי הידור וקידוש גדול הוא להשבע באמת בשמו ע"כ אשר במקום שאין בכחו לפשר ולתן או לוותר למי שרוצה לעשקו ולבו נקפו ומה יעשה יש לו אילן גדול לסמוך עליו כי דרכיה דרכי נועם. אולם נראה כי הרדב"ז ז"ל כ' זה אך לשיטת הרמב"ם ז"ל אשר במנין המצוות סי' ז' כ' שצוונו להשבע בשמו כשנצטרך לקיים דבר מהדברים או להכחישו כי בזה תהיה הגדולה והכבוד והעילוי והוא אומרו ית' ובשמו תשבע אמנם הרמב"ן ז"ל בהשגותיו שם כ' שאין הפסוק הזה מצוה אלא רשות שנשבע בשמו לעת הצורך ובתנאים ידועים ונסתייע לזה מדברי חז"ל במד"ר פ' מטות וז"ל:

ונשבע חי ה' באמת במשפט ובצדקה אמר להם הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי הגדול אפי' באמת אין אתה רשאי להשבע בשמי אא"כ יהיה בך כל המדות האלו את ה' אלקיך תירא וג' וכו' כו' אם יש בך כל המדות, אתה רשאי להשבע בשמי ובפשיטות הטעם כי אז לא ישבע בדדמי גם ע"צ הרחוק באחד מני אלף שיש לחוש שאינו אמת ואם לאו אין אתה רשאי להשבע מעשה בינאי המלך שהיה לו ב' אלפים עיירות וכולם נחרבו על שבועות אמת כיצד אומר אדם לחבירו בשבועה שאני הולך ואוכל כך וכך כו' צע"ק כי שבועות האלו אין להם כלל נגיעת ממון והוי כשבועת חנם הנשבע באמת כך כו' עכ"ל יע"ש ובתנחומא. אשר זה סעד גדול לשיטת הרמב"ן ז"ל ולשיטתו אשר על השבועה אין מקבלין שכר בתור קיום מ"ע פשוט כי מקבל שכר יותר על הפרישה מהשבועה וכדאמרן

והטעם באזהרת השבועה גם לאמת התב"ש בחי' בכ"ש לשבועות שם כי יען כי על המשביע יש עונש שבועה והמשביע בחנם מסבב עונש לו ולעולם כסוג שבועת שקר יע"ש ולפ"ז יש לחלק דאם העכו"ם הוא התובע ומשביע גם לזה אין לחוש וכמובן. אולם בפשיטות הטעם למען שלא ילכד בשבועת שקר בטעות אשר בשבועה נענש גם על זה וכמבואר בירושלמי ובמד"ר וגיטין שם ובהגהות הר"צ ז"ל שם תמה דלמה לא קאמר הש"ס דאיענשיה גם על שבועת אמת וכאמרם ז"ל ולא נצטרך להגיה כנשבע באמת יע"ש ולק"מ כי על שבועה באמת אם דצריכין ליזהר מ"מ אין עונש גדול כזה וחומרא דשבועה נאמרה פה להענש בעונש כזה בשבועה בטעות אשר גם זה חידוש הוא והבו דלא לוסיף עלה כי האזהרה על שבועה באמת הוא רק שלא ילכד בעונש שבועה בטעות, וגם כבוד ה' הוא מבלי להשבע בשמו הגדול והנורא גם באמת ויעיון בספר חסידים תי"ח, תי"ט, ובשו"ת חתם סופר חחו"מ סי' צ' ובאוריין תליתאה סי' מ"ה שציינו והאריכו בכל זה יע"ש בדבריהם הנעימים.

העולה מן המדובר בירור הדבר, כי בנשבע על שקר אם גם על המשביע יש עונש בפלוגתא דרבוותאי הוא וכנ"ל. ובנשבע על האמת אז על המשביע בחנם לכ"ע ילכד בעוונו והנשבע אם הוא אך סובר שנשבע באמת וטעה נענש גם על שגגתו וכנ"ל. אמנם אם הוא אמת לאמתו, אם א"א לפשר וכפי ראות עיני הדיין, אז בשבועתו לדעת הרמב"ן ז"ל יצא נקי בלא עונש ולא שכר, ושכר מצוה יש להציל עשוק מיד עשקו ולרמב"ם ז"ל עוד יקבל שכר כקיום מ"ע, אולם היכא דאפשר מחיוב לעשות כל טצדקי מבלי לשבע גם באמת כאשר זאת מפורש יוצא מפי רבותינו חז"ל בירושלמי, ותנחומא, ומד"ר והוא דעת הראשונים ר"ת ור"י החסיד ועוד ז"ל. והלכה פסוקה הוא בחו"מ סי' פ"ז בסמ"ע שצריכין לפשר בכל מה דאפשר וכדאיפסקא באו"ח סי' קנ"ו שצריכין ליזהר גם בשבועת אמת ומקמאי ובתראי הוא הוראה ברורה והנזהר בזה אשרי וטוב לו. ואחתום בטוב. חתנו המכבדו:

חיים מרדכי.

סימן סז

להרב הגאון המפורסם כו' מו"ה בצלאל זאב שאפראן נ"י אבד"ק באקוי.

ועתה על דברי תורה באתי במה שהעיר כהד"ג בלאו ד"א ויתום ל"ת אשר הרמב"ם ז"ל מנה אותם לחד והרמב"ן ז"ל בסיה"מ במל"ת סי' תנ"ו השיג עליו, באמרו שם וז"ל:

שאפילו נאות לדעת הרב נאמר שהלאו שבכללות לא ימנו פרטיו אלא אחת אבל כאן נאמר שהוא לאו פרטי וימנו לשתים שהרי חלקו הכתוב באמרו אם ענה תענה אותו וזה מדרש חכמים בכ"מ כיו"ב ע"כ. והתשב"ץ בזהר הרקיע שם תי' שיטת הרמב"ם ז"ל בפלוגתת ר"י ור"ל בסנהדרין ס"ה דלר"י חלוקה דמיתה לאו שמה חלוקה, וע"ז השיב כת"ה דזה ליתא כי המל"מ בפ"ד מה' שגגות ה' א' ובפי"ח מה' מע"ק הוכיח כי הרמב"ם ז"ל פ' ר"ל עכת"ד הנה במנחת חינוך מצוה רנ"ו הביא דברי המל"מ ומכח זה קרא תמה על הכ"מ בפ"ו מה' עכו"ם שכ' בפלוגתא דר"י ור"ל, ופ' הר"ם כר"י דעל ידעוני חייב דאיך כ' ד"ה כר"י דהלא באמת הר"ם פ' כר"ל והניח בצ"ע יע"ש אולם יעיון במראה פנים בירושלמי סנהדרין פ"ז משנה ט' בד"ה משל למה הדבר דומה שרוח אחרת עמו בישוב פסק הרמב"ם ז"ל וז"ל ובעיקר פלוגתא דר"י ור"ל כו' לא פ' הרמב"ם ז"ל כוותי' דר"י שהרי כו' נ' דהיינו טעמא משום דר"י לא קאמר הכא אלא אליבא דר"ע כדקאמר התם כו' אבל חכמים פליגו עליו בהא כו' עכ"ל. ולפ"ז לרבנן גם לר"י חלוקה דמיתה שמה חלוקה, ויעיון ירושלמי שם ה' י' ולמה לא תנינן ידעוני בכריתות ר"ח בשם ר"ל מפני שנכללו כולם בלאו אחד כו' הרי דמיחלפי שיטתי' דר"ל יע"ש במה"פ ואולי הי' גי' הרמב"ם ז"ל גם בבבלי כגירסת הירושלמי דלר"ל חלוקה דמיתה שמה חלוקה ולר"י להיפוך. ובזה קמה לדממה הסערה בטעם פסקו וא"ש דברי רבינו הכ"מ ז"ל.

ולשיטתא דא דלרבנן גם לר"י חלוקה דמיתה שמה חלוקה ביתר שאת ועוז נתחזק עוד קושית הרמב"ן ז"ל על הרמב"ם ז"ל שכלל יתום וא' בלאו אחד לאחר שחלקו הכתוב באמרו, ואם ענה תענה. ועלה על לבי לאמור דשאני גבי אוב וידעוני שנאמר או לחלק וכפירש"י ז"ל בסנהדרין שם וכריתות ג' (יעיון בפסקי רגמ"ה ז"ל בכריתות שם ד"ה חלוקה דמיתה לא הוי חלוקה שכ' וז"ל. דלאחר שמת אינו חוזר ומת ולהכי תני להו תרווייהו דסד״א דלא לימות עד דעביד תרווייהו קמ"ל דהי דעביד חייב סקילה ע"כ דלפ"ז יש מקום לחלק בין חלוקה דמיתה לחלוקה דעונש מלקות דבזה נימא לכ"ע שמה חלוקה יען דאפשר דילקה בכפלים ויעיון מל"מ בה' מע"ק שם וצ"ע בזה ואכ"מ) משא"כ הכא דדיוקא לחלק הוא רק מכח מה שנאמר ענה תענה בכפילא אשר יש צד לאמור דכל היכא דלא מסתבר לאמור הכי אמרי' דברה תורה כלשון בני אדם (וכעין מש"כ התוס' בכתובות ס"ז ד"ה וחכ"א וכ"כ במלוא הרועים אות ד' סק"א) ולזאת הרמב"ם ז"ל דמסתברא ליה למנותם כחדא (ואולי מהטעמים שכ' הפ"ד בדרך מצוותיך ד"ה ולא ידעתי יע"ש) ס״ל דענה תענה דברה תורה כלשון בני אדם. והרמב"ן ז"ל דמסתברא ליה להיפוך לזאת ס"ל דענה תענה לחלק נאמר, ולפ"ז שורש פלוגתתם מסובב מסברתם. אולם כבר מנה וספר המשביר הגדול רבינו המל"מ בפ"ו מ"ה דיעות מקומות דבבלי וירושלמי דדרש"י יתורא וכפילא דלישנא ומהם דאמרי' דברה תורה כלשון בני אדם יע"ש באריכות ובתוס' סוטה כ"ד ע"א ד"ה הרי וצ"ע בפסקי רמב"ם ז"ל לבאר באר היטב אנה סובב והולך שיטת קדשו בזה.

ונלע"ד בישוב שיטת הרמב"ם ז"ל בפשיטות כי ענה תענה הלא איצטרך לדרשת חז"ל אשר קרובה היא במקומו שם במכילתא. ופסיקתא זוטרי וילקוט שם וז"ל:

אם ענה תענה אחד ענוי מרובה ואחד ענוי מיעוט רבי אומר אם ענה תענה מגיד שאינו חייב עד שיענה וישנה כבר היו כו'. אמרה תורה אם ענה תענה אחד כו' ע"כ ואולי זה מקור לשון הזהב של הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' דיעות באמרו:

וכל המקניטן או מכעיסן כו' שזה בכלל עינוי מיעוט. הרי זה עובר בל"ת וכש"כ המכה אותן או המקללן שזה בכלל עינוי מרובה וכדרשת ר' ישמעאל, ועתה הלא לדרשה איצטרך כפילת הלשון של ענה תענה ולא בא לחלק ולזאת מנה אותם באחד וא"ש דברי הרמב"ם ז"ל בדרך פשוט ואמת בס"ד.

ומה שעמד כהד"ג עמש"כ בספרי שער נפתלי בזה"ל. פ' שופטים כ' וז"ל:

ישראל שנקראו ציון כנאמר ולאמור לציון עמי אתה דכאן מצינו שנקראו ישראל ציון (ב"י ז"ל או"ח קכ"ה בשם חז"ל) עכ"ל. הנה הב"י ז"ל כ"כ בשם הפסיקתא ותמהני שלא הביא להתלמוד ירושלמי בפ"ד דתענית סוה"ב ופ"ג דמגלה סוף ה' ו' ולאמור לציון עמי אתה או ישראל, אר"ח בפ' חזרנו על כל המקרא, ולא מצאנו שנקראו ישראל ציון אלא זה כו' וכן מצאתי בזוה"ק פ' צו כו' עכ"ל דמר. הנה ירושלמי הלז שהובא בילקוט ישעיה שם (נ"א) במקומו, וגם זוה"ק המצוין שם בת"א כ"ז היה למראה עיני ולזאת אם כי בב"י ז"ל שם הובא אך בשם הפסיקתא דקדקתי לכתוב בשם חז"ל הכולל אמרם ז"ל שנאמר בכמה דוכתי, ולדעתי הציון לכל המקומות שנאמר המאמר למותר יחשב, וביחוד בדברי אגדה וגם בדבר הלכה הלא מבואר בנזיר (נ"ו ע"ב) כל שמעתתא דמתאמרה בבי תלתא קדמאי ובתראי אמרי' מציעאי לא אמרי' ולאחר שהבאתי בשם קדמאי שהוא מאמר חז"ל והובא בבתראי בפוסקים די בזה ולתמיהת כהד"ג על רבינו הב"י ז"ל שלא הביא גם מירושלמי מלבד מה שאין זה דרך הקדמונים להביא ולציין כל המקומות, ולפרקים גם המס' או הפרק לא ציינו אך כ' סתמא בשם חז"ל כי הכל היה גלוי לפניהם והפסיקתא אשר סתמא הוא פסיקתא רבתא דרב כהנא תלמוד רב שהיה בזמנו של ר"י מארי דירושלמי הלא הוא קדום כירושלמי י"ל עוד דהנה בתי' שם תרגם ולמימר לדדיירין בציון עמי אתון וכפי' הרד"ק ז"ל לבני ציון כי הוא עיקר המלכות ולפירושו הלא גם במקרא הזה לא נקראו ישראל ציון, ובירושלמי שם קדום תמן תנינין שמעון הצדיק כו' היה אומר על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח, ושלשתן בפסוק אחד ואשים דברי בפיך זה ת"ת, ובצל ידי כסיתיך זו ג"ח ללמדך שכל מי שעוסק בתורה ובג"ח, זוכה לישב בצלו של הקב"ה הדא הוא דכתיב מה יקר חסדך וגו', לנטוע שמים וליסוד ארץ אלו הקרבנות, ולאמור לציון עמי אתה, ארחב"פ חזרנו וכו' ופי' שם הק"ע, שע"י מצות אלו ישראל הם עמו ומצויינים בעולם, שאין כל אומה ולשון יכולין לעקרן, ולפ"ז דהמשך לשון הירושלמי מורה, דלזאת נקראו ישראל ציון, יען כי הם מצוינים באלו שלש המצוות א"כ שם ציון הוא אך שם המושאל על ישראל, כדוגמא אמרם ז"ל (ברכות ח') אוהב ה' שערי ציון שערים המצוינים בהלכה, מכל זאת לא נקרא בעצם הלכה ציון אולם בפסיקתא הובא לשונו בילרוט שם וז"ל:

ר"ה בשם ר"א עוברי הים פירשו אותו, נחית בחסדך עם זו גאלת זו ג"ח נהלת בעזך זו תורה ה' עוז לעמו יתן. ועדיין העולם מתמוטט ואימתי נתבסם, כשבאו אל נוה קדשך, ולאמור לציון עמי אתה ארחב"פ כו' אשר לא דרש אלו ג' דברים מהמקרא ואשים דברי בפיך, הקדומים על הנאמר ולאמור לציון עמי עתה, ודרש מזה דכאן מצינו שנקראו ישראל ציון, מבואר ומוכח יותר דישראל נקראו בעצם בשם ציון. (וי"ל הטעם למה שנאמר רועה ישראל האזינה נהג כצאן יוסף וגו' ופי' אא"ז רש"י ז"ל מנהיגם ופרנס שלהם יוסף. וכל ישראל נקראים על שם יוסף, לפי שהוא פרנסם וכלכלם בימי הרעב וחושבנא דציון הוא בחושבנא דיוסף, והן הן דברי הזוה"ק שם בפ' צו להמעיין ומבין) וכן באבודרהם כ' וז"ל:

ובדברי קדשך כתוב לאמור ימלוך ה' לעולם א' ציון ישראל נקראו ציון כדאיתא בפסיקתא כו' או י"ל ציון ממש, ומן הדין היה לומר ה' ימלוך לעולם ועד שהוא של תורה, אלא בשביל הזכרת ציון אנו אומרים זה שאמר דוד על שם אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי ובכל התפלות אנו מזכירין או ציון או ירושלים טעם השני מאבודרהם י"ל שהוא לפי' התי' שאין הכרח מהקרא דישראל נקראו ציון ולהמבואר באור זרוע ה' תפלה סי' ק"ו, דקול רעש גדול בא מג"ע ואומר ימלוך ה' לעולם א' ציון וגו' ואז דוד בא וכל מלכי בית דוד אחריו כו' עומד ואומר שירות ותשבחות כו' וכשפותח ואומר ימלוך וגו' וכל מלכי בית דוד אומרים, והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד ע"כ יע"ש באמרי קודש כי נעמו, הלא מובן היטב הטעם שאומרים ימלוך ה' לעולם א' ציון וגו' אשר אמר נעים זמירות ישראל דוד מלך ישראל חי וקיים. אשר ע"י ביאת משיח בן דוד יהיה בנין ציון וירושלים. ותגלה ותראה על כל העולם כולו מלכות שמים באור תורת א' חיים. ובזה אחתום באהבה בחותמי ברכות שבתוה"ק:

חיים מרדכי.

סימן סח

להרב המופלא כו' מו"ה יצחק חנוך העניך נ"י רב בטעלגיש טראנסילוואניא.

מכתבו עם צעקתו מקרב לבו לב נשבר בא אלי בדבר איש אחד אשר קם עליו לערער על חזקתו חזקת הרבנית שנתקבל שמה זה כתשעה שנים באמרו כי בשטר הרבנית הוגבל הזמן על שלשה שנים וכעת אשר כבר חלף ועבר הזמן שוב אין לכת"ה דין רב העיר והרשות נתונה לאחר לבוא בגבולו ושלא לנהוג בכת"ה כבוד הרב מרא דאתרא, הנה תשובת וביטל דעת זאת אשר מעצמותה היא מוקצית מדת התורה בראשונה ומשכל אנושי באחרונה כבר כתוב הוא עלי ספר שו"ת חתם סופר חלק או"ח סי' ר"ו וב"ח חו"מ סי' כ"ב ומלבד מש"כ שם החת"ס הלא אצל כת"ה זה כששה שנים מעת כלות הגבלת השלשה שנים ולא היה שום מערער עד היום ושתיקה כהודאה דמיא (יעיון טוש"ע חו"מ ס"ס קמ"ב) והאריכות בזה אך למותר כי פוק חזי מאן גברא רבה קמסהיד עלה הלא הוא רבינו עמוד ההוראה הגאון בעל חתם סופר ז"ל כי מעולם לא נשמע כזאת בכל תפוצות ישראל והגבלת הזמן משלשה שנים הוא רק לאפקועי איסורא דלי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים לשיטת הגה"מ המובא ברמ"א ז״ל בחו"מ סי' של"ג אבל חזקת הרבנית לו ולזרעו אחריו ואנשי עירו מחיובים עפ"י דת תוה"ק לפרנס אותו ואת ב"ב בהרחבה כאשר קבלו עליהם ומפורש יוצא מפי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' שקלים ה' ז' וז"ל:

מגיהי ספרים שבירושלים ודיינין שדנין את הגזלנין בירושלים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה וכמה היה נוטלין תשעים (ובגמ' הגירסא תשעים ותשע) מנה בכל שנה ואם לא הספיקו להן אע"פ שלא רצו מוסיפין להן כדי צרכן הם ונשיהם ובניהם ובני ביתן עכ"ל הרי מבואר דהצבור מחויבין לפרנס גם את כל בני ביתם ורבינו החתם סופר שם ב"ח חו"מ עמד בזה וז"ל:

ונושאי כליו לא הראו מקום לדין זה, ולענ"ד ממקומו הוא מוכרע דאי ס"ד לו ולא לשארי ב"ב המרובים א"כ תקשי בש"ס כתובות ק"ה ע"א דאמרו לא הספיקו אע"פ שלא רצו כו' וקשה איך אירע שלא הספיקו להם שכר הראשון אי תימא דאייקר פירי א"כ מ"ט לא רצו הרי בתחלה נתמנו על מנת לקבל פרס צרכי גופם מתרומת הלשכה וכיון דאייקר פרי למה לא יקבל הוספה לפי הזמן אלא ע"כ לא אייקר פירי רק ב"ב נתרבו ועבדיהם ומשמשיהם ולא רצו לקבל אותו התוספות ומ"מ כופים אותם לקבל עכ"ל אולם למה שפירש שם השטה מקובצת וז"ל:

לא ספקו למזונות אע"פ שלא רצו ליטול יותר ורוצים לצמצם עצמן במיעוט מזונות מוסיפין להם בעל כרחם ע"כ יש לפקפק קצת על תירוץ החתם סופר וכמובן, ולענ"ד נראה בפשיטות דהלא התוס' שם בד"ה גוזרי גזירות כ' וז"ל:

הא דלא פריך הכי והיכי עבדי הכי והא כתיב ושוחד לא תקח כו' ורבי מפרש דהכא לאו בתורת שכר היה נוטלין אלא הכא כל שעה היה יושבין בדין ולא היה עוסקין בשום מלאכה ולא היה להם במה להתפרנס והיה מוטל על הצבור לפרנסן עכ"ל ולפ"ז אין מקום לשאול מאין הוציא הרמב"ם ז"ל כי מחיוב הצבור לפרנס גם את ב"ב כי אם היה נוטלין שכרן רק עבור פעולתן היה מקום לאמור כי אך הם בעצמם רשאים לקח חלף עבודתם משא"כ לטעם התוס' דיען דעי"ז שלא היה עוסקין בשום מלאכה כדי שיהיה לבם פנוי לעבודת הקודש מוטל על הצבור חיוב פרנסתן וא"כ החיוב אשר עליהם בעצמם לפרנס אותם ואת בני ביתם פשיטא כי בכל חיוב זה נכנסין הצבור במקומם (יעוון טוש"ע חו"מ סי' ט') לפרנס אותם ונשיהם ובני ביתם, ואולי מוכח עוד מהא דאמר רב יהודא אר"א כי גוזרי גזירות שבירושלים היה נוטלין שכרן תשעים ותשע מנה מתרומת הלשכה כמבואר שם בכתובות, והלא גוזרי גזירות לא היה רק שנים או שלשה לר"נ וכדאיתא שם בסוגיא האם שנים או שלשה (יעיון שטה מקובצת שם) צריכין כ"כ לפרנסת עצמן ? ועכצ"ל כי נתן להם סך זה מתרומת הלשכה עבור פרנסת בני ביתם. ובזה מיושב מה שיש לדקדק קצת במש"כ הרמב"ם ז"ל שם וכמה היה נוטלין תשעים מנה בכל שנה דהלא נודע דרך הרמב"ם ז"ל לכתוב רק מה דנ"מ להלכה ומאי נפקותא לידע כמה היה נוטלין האם סכום זה בדווקא נאמר הלא הכל לריבוי הגוזרי גזירות ולערך הספקת של בני ביתם, ולהאמור י"ל כי כתב זאת יען כי מכאן מוכח (אם כי מלשון הרמב"ם ז"ל נראה דקאי גם על מגיהי ספרים אבל נלמוד סתום מן המפורש בש"ס שם כי רק הגוזרי גזירות נטלו שכרן התשתי' ותשע מנה יעיון שט"מ שם) מה שפסק כי צריכין לפרנס אותם ונשיהם ובניהם ובני ביתן וכאמור וא"ש.

הרי למדנו מתורת רבינו משה ז"ל כי בני העיר מחויבים לפרנס חכמיהם ובני ביתם, ולפי' השט"מ מבואר כי כופין אותם לפרנס להחכמים בהרחבה (יעיון ברע"ב ז"ל בפ"ד דאבות משנה ה') לזאת אמר מרדכי לבוא עם קסת הסופר ולבקש מאת פני אנשי הקהלה דעיר טעלגיעש. ראשיה ונגידיה סוחריה ונכבדיה. אנא חוסו נא חמלו נא. על הרב מרא דאתרא במחניכם. המייגע א"ע בתורת ד' ותראו להיטב את מצב פרנסתו. כי יתפרנס הוא ובני ביתו בהרחבה, אשר זה יאה אף נאה לפניכם לעשות הטוב והישר לפני ד' ואדם, ובזכות זה תתברכו ממקור הברכות בברכה המשולשת בתוה"ק והזהרו בכבודו לכבדו בכבוד הרב מרא דאתרא כי כבודו כבוד התורה. דברי הכותב למען כבוד תורת ה' ולומדיה:

חיים מרדכי.

סימן סט

להתורני כו' מר צבי בלאמענפעלר נ"י גאר ליטץ לבאקאווינא.)

מכתבך הגיעני, ובדבר קושיתך, במס' מכות ג' תוס' ד"ה באומר עדות שקר העדתי ושוב הוזם כו' לכך יש לפרש עדות שקר העדתי ושוב הוזמו שניהם כו' וק"ל לפי דברי התוס' מאי מקשה בגמ' כמאן דלא כר"ע דלמא ה"נ מיירי הגמ' בכה"ג דאמר א' מהם העדנו והוזמו וחבירו לא הודה לו ואח"כ הוזמו שניהם בב"ד זה וחייב חבירו לשלם מכח הזמה וזה שאמר העדני פטור מכח הא דר"ע וצ"ע עכ"ל אם כי קושיתך נאמר בתבונה אולם לאור האמת אינו נכונה, ראשית צריך אתה לידע כי דרך הסוגיא בכ"מ לחפש ולתפוס ביותר השינויא אשר למדין מזה חידוש דין בכאן הלא שינויא דרבא לפי' התוס' הלא יש בזה חידוש דין גדול כי גם בהוזמו שניהם העד שאמר עדות שקר העדתי יען דסתר עדותו ל״ש ביה תורת הזמה אשר באמת לא קיימא למסקנא וכדדחי הש"ס כל כמיניה כיון שהגיד שוב א"ח ומגיד וגם אותו עד בא לידי הזמה, ולריטב"א ז"ל גם לס"ד לא נאמר כי הוא הביא פי' התוס' בסגנון אחר וז"ל:

בחי' ובחבורה נאמר פי' אחר דהא דרבא כשהוזמו שניהם ולהכי קרי ליה עד זומם אלא שהאחד מהם אמר קודם שהוזמו עדות שקר העדתי או העדנו וקאמר רבא שמשלם בהזמה שהזימוהו העדים כמו חבירו ופריך תלמודא הא פשיטא דהא מחמת הודאתו לא נתבטלה עדותו עד שנאמר שלא תחול עליו הזמה דכיון שהגיד שוב א"ח ומגיד עכ"ל (ולסגנון פי' התוס' שהביא הוא אין מקום כלל לדקדוקך וכמובן) הרי שמעי' מפירושו דגם לס"ד דש"ס גם אותו עד אתי לידי הזמה והש"ס דחי שינויא זה יען דפשוט הוא ומאי קמ"ל וא"כ לפי' התוס' שלפנינו דלס"ד דש"ס לא אתי הוא לידי הזמה הלא הוא חידוש גדול ושפיר קמשני רבא וכיון שנדחה האי שינויא קמשני הש"ס אלא באומר כו' ומקשה כמאן דלא כר"ע כו' אף אינו משלם ע"פ עצמו ומסיק אלא באומר העדנו והוזמנו בב"ד פלוני וחוייבנו ממון אשר מפלפול הסוגיא ושינויא שתים שמענו חדא ד״ה כר"ע וכמש"כ הכ"מ בפי"ח מה' עדות ה' ח' יע"ש, ועוד דגם לר"ע באומר וחוייבנו ממון מחיוב לשלם גם בהודאתו, ועוד בה שלישיה מה דקמסיק הש"ס סד"א כיון דלחבריה לא מצי מחייב ליה איהו נמי לא מיחייב קמ"ל אשר לא כן אם היה הש"ס משני באומר העדנו והוזמנו וחבירו לא הודה ואח"כ הוזמו שניהם שהוא פטור וכר"ע וחבירו חייב לשלם כקושיתך שאין כאן שום חידוש דין ומאי קמ"ל מה דחבירו משלם פשוט יען דהוזמו שניהם ומה דהעד שהודה פטור הוא פשוט אליכא דר"ע ואם לא נשמע מדינא דרב אך דה' כר"ע היה לו לאמור אך דה' כר"ע בפירוש, ועתה יראה נא אהובי האם יש מקום כלל לקושיתך להקשות דהש"ס ישנה בשינויא רחוקה (ומפי' התוס' שלפנינו נאדו כל המפרשים) ושאין בזה שום חידוש דין במקום דקמשני הש"ס שינויא עדיפא וטובא קמ"ל וזה פשוט וברור.

ודע כי זה כלל גדול בסוגיות הש"ס כי במקום דיוכל הש"ס לאשמעוי' דרך אגב חידוש דין מה ניחא ליה להש"ס לשנות הכי ובזה יש מקום ליישב קושית התוס' בסנהדרין ד' ע"א ד"ה מנין לרביעית דם כו' שכ' וז"ל ומיהו ק' דבפ' כל שעה לא משני אקושיא דדם כשהותרה נבלה היא ודמה הותרה כדמשני אקושיא דחלב וגיד משמע דדם לא חשיב כבשר כו' ע"כ ומכח קושיא זו הוכרח התוס' לחזור ממש"כ מעיקרא וסיימו בקושיא יע"ש וי"ל עפמש"כ הנו"ב במהד"ת חיו"ד סימן ס"ב בשם הפרי תואר דמותר לסחור בדם אם דאסור לעשות סחורה בדברים אסורים מ"מ כיון דקאמר הש"ס בפסחים כ"ב שאני דם דאיתקש למים דכתיב לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים מה מים מותרין אף דם מותר ואם מועיל היקש זה להתיר דם בהנאה יועיל נמי להתיר הסחורה בדם יע"ש ולפ"ז י"ל דאה"נ דהסוגיא שם היה יכול לתרוצי דכשהותרה נבלה היא ודמה הותרה אך הש"ס קמשני האי שינויא דהוקש דם למים בדרך אגב לאשמעוי' הך דינא דמותר לעשות סחורה בדם שהוא נ"מ רבתי לדינא וא"ש.

ועיין שם בתוס' ד"ה אקרא אני שבעים שכ' וז"ל:

ה"מ לשנויי כדמשני בפ' ב״ש משום דכתיב כנדתה פי' כך יש להוסיף בנקבה על ימי שבע טומאה דזכר ע"כ אולם בזה נלע"ד די"ל בטעם שינוי הסוגיות עפ"י מה דנודע כי גדר המספר לתשעה יחשב כי עשירית יחשב לאחד ועשרים לשני עשירית וכן במאות ואלפים לזאת בסוגיא זו אשר שאלת התלמידים היה לקרות שבעים לא קמשני הסוגיא מהא דכתיב כנדתה כי יש לפרש וטמאה שבעים שבעה עשירית כנדתה אשר יש שבעה אחדים לזאת הוכרח הש"ס בסנהדרין לשינויא אחרינא אולם בזבחים דהסוגיא אזדי דנימא אהני קרא ואהני מסורת לאמור ארבעין ותרין שפיר קמשני הש"ס כנדתה כתיב כי בארבעין ותרין ליכא שבעה עשירות (יעיון תו"כ בתוה"מ פ' תזריע אות י"ט מש"כ בשם הרוו"ה ז"ל אולם ריהטת ופשטות הסוגי' דסנהדרין וזבחים לא משמע הכי יע"ש בזבחים בפירש"י ז"ל) וא"ש שינוי הסוגיות.

וכל זה כתבתי אך להתלמד במקום אחר ולהאריך עמך קצת הדבור של חבה בחבת התורה. אמנם הכא מעיקרא דקושיא ליתא כי אם דרב שהוא בעל המאמר דעד זומם משלם לפי חלקו ס"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים ג"כ פטור וכמבואר בב"ק ע"ה אולם זה רק בהודה שגנב שחייב א"ע בקרן קודם שבאו העדים אבל בהודה בטביחה ומכירה ואח"כ באו עדים חייב בדו"ה לפי שפטר עצמו תחלה מכלום עד שבאו העדים וכמבואר שם בסוגיא וברמב"ם ז"ל בפ"ג מה' גנבה יע"ש (ובמל"מ שהוכיח מהסוגיא שכן הדין בהודה בח"נ למ"ד דקנסא הוא או שהודה שהפיל שן עבדו או עינו דליכא ממונא ואח"כ באו עדים דחייב יע"ש מה שתמה על סוגיא דשבועות ל"ד ומסיק וז"ל:

וכל מה שכתבנו הוא ליישב הסוגיא דשבועות אך אכתי יש לתמוה על רבינו, דכאן בהי גניבה פ' כרב וכר"ה ובפ"ט מה' שבועות פסק דמשביע עדי קנס פטורין משבועות העדות. ולפמש"כ הוי תרתי דסתרן אהדדי וצ"ע עכ"ל. אולם יעיון בשט"מ ב"ק בד"ה ולענין פסק בשם המאירי ז"ל שכ' וז"ל:

וכבר בארנו שיציאת העבד בראשי אברים קנס הוא מעתה מי שבא והודה שסימא כו' ואם באו עדים אח"כ יצא שהרי פטר עצמו בהודאתו מכלום ויש חולקים בזו שלא לומר טעם זה אלא בגנבה ולמדוה ממה שלא השיבו כן במה שהקשו על רב ממעשה הנ"ז בר"ג במה שבא בסוגיא זו וכן ממה שפסקנו כן בפ"א בענין פלגא נזקא עכ"ל יע"ש ולהיש חולקים יש מקום ליישב פסקי הרמב"ם ז"ל וכמובן אמנם הכרעת המאירי נראה כסתימת דעה הראשונה וכפסק המל"מ ויש להאריך בזה ואכ"מ) וא"כ ה"נ באומר העדנו והזמנו בב"ד פלוני הלא פטר א"ע מכלום (לשיטת הר"ח ז"ל דבאומר עדות שקר העדתי פטור גם מדינא דגרמי ולא כרא"ש ז"ל עיין טוש"ע חו"מ סימן ל"ח ובש"ך שם ובקצה"ח שם והתומים בסימן כ"ט שחלקו על הש"ך, ועיין בפי' הר"ח ז"ל בש"ס דפוס ווילנא ובחי' הריטב"א ז"ל שכ' וז"ל:

ואיכא למידק על פי' זה דמאי קושיא כו' וי"ל דלישנא דנקט רבא עד זומם קשיא ליה לתלמודא דמשמע מדין עד זומם משלם ולא מדינא דגרמי וכ"ש מדין הזמה בעי' כאשר זמם ולא כאשר עשה אפי' לגבי ממונא כדכתיבנא לעיל וכיון שזה אינו יכול לחזור מעדותו כאשר עשה הוא ולא כאשר זמם ע"כ יע"ש באריכות ובחי' ב"ד ב' ע"ב ד"ה תדע. אולם לא כן דעת התוס' בב"ק ד' ע"ב בד"ה ועדים זוממין אך דבממון גם בשלח ל״ש כאשר זמם ולא עשה מתרי טעמי יע"ש ואולי מטעם זה נאדו התוס' במכות מפי' המפרשים שהביא הריטב"א ז"ל יען דלשיטתם אין מקום לתי' הריטב"א ז"ל וכמובן ועיין ברמב"ם ז"ל בפ"כ מה' עדות ובכ"מ שם והדברים עתיקים וארוכים ולא עת האסף פה. אך מכל זה תבין כשתעיין היטב כי קרוב לנו הדבר מאוד לאמור כי התוס' ס"ל לפטור גם מדינא דגרמי וכר"ח ז"ל ובפרט קודם ששלם הלא אז ל?כ"ע פטר א"ע מכלום בהודאתו) ואם באו עדים אח"כ והוזמו שניהם הלא גם לרב אותו עד שהודה מראשית מ"מ חייב גם הוא לשלם ואין מקום כלל לקושיתך וכמובן. והנלע"ד כתבתי:

חיים מרדכי

סימן ע

לגיסי התורני וירא ה' כו' מו"ה מנחם מענדיל סאריף נ"י בפארז.

מכתבך הגיעני, ובדבר שאתך אם רשאון למכור תכשיט לאשה בעד סכום מסיום. בעת שתאמר להמוכר כי בעלה לא ידע מזה, והיא תשלם מעט מעט, אשר כנראה בעלה נותן לה כסף להוצאות הבית, והיא תקמץ. האם מדמים זה לצדקה שאין מקבלין מהם אלא דבר מיעוט ולא דבר גדול, כבשלהי ב"ק וטוש"ע יו"ד סי' רמ"ח עכת"ד. הנה גם בצדקה ידועים המה דברי היש"ש ז"ל בב"ק סי' נ"ט שכ' וז"ל:

וראב"ן ז"ל כ' בספר צפנת פענח, שהאידנא נשים אפוטרופסים של בעליהן. לוקחין מהן כל דבר, וכן מקבלין מהן צדקה, אפי' דבר מרובה, ומ"מ נראה הכל לפי הבעל ואשה. דלפעמים עיקר השתדלות בתוך הבית אינה אפוטרופוס, על דבר מרובה, ואף אם היא אפוטרופוס, מ"מ אין הבעל מרשה לה אלא כדי להוציא לצורך הבית. או אפי' קצת לקנות או למכור כדי להרוויח, אבל ליתן צדקה צריכה רשות בעלה, א"ל שהיא אשת חיל ומחייה את בעלה, דאז אפי' סך מרובה מסתמא מרשה לה בעלה, וניחא ליה שאם ימחה תפסק מלישא וליתן. ס"ד הכל לפי הענין והסיבה עכ"ל יע"ש. ובחו"מ סי' צ"ו ובש"ך ס"ק ט' דה"ה לענין תביעה ושבועה יע"ש ובאחרונים. אולם זה בסתם אמנם במוחה הבעל הלא הלכה פסוקה היא שם ביו"ד סעי' ד', אבל אם הבעל מיחה אפי' כ״ש אסור לקבל מהם. וא"כ לכאורה גם הכא כן. אמנם מאמרה שבעלה לא ידע מזה, אין במשמעות שיש כאן מבעלה מחאה, אך כי חוששת שלא יסכים לה לזאת תעשה אך עתה את זאת בהעלם ממנה עד שתכוון את השעה. אשר גם הסכמת בעלה יהיה בזה.

אמנם בכלל הענין אשר באת לדון בשאתך אך מה דאין מקבלין צדקה מנשים, תדע גיסי יקירי כי לא כן הוא. אך מקור הלכתא דא. הוא מהא דתנינין בב"ק קי"ג אין פורטין לא מתיבת המוכסין ולא מכים של גבאין כו', ושם קי"ח אין לוקחין מן הרועים צמר וכו' ולא משומרי פירות כו', ואיפסקא ברמב"ם וטוש"ע ז"ל שניו שס"ט וז"ל הרמב"ם ז"ל שבש"ע שם שס"ט סעיף א' אסור לקנות דבר הגזול מהגזלן ואסור לסעדו כו' שכל העושה דברים האלו וכיוצא בהם מחזיק ידי עוברי עבירה, ועובר על ל"ע לא תתן מכשול כו' ובסי' שנ"ו סעי' א' אסור לקנות מהגנב כו' ועון גדול הוא שהרי מחזיק יע"ע וגרם לו לגנוב גנבות אחרות, שאם לא ימצא לוקח אינו גונב וכן אסור לסייע לגנב בשום דבר כדי שיגנוב (רמ"א ז"ל) ובסמ"ע שם סק"ג רימז למ"ש הריב"ש סי' ק"ח, דכ' וז"ל:

אותו נפח שעשה ל"א ראובן שני מפתחות בהסתר פנים מבעלה, ונתנה לו שכר הרבה עבורם, ראוי לעונשו על בלי הגיד לבעלה, שכבר הי' לו להבין. שלא על חנם רבתה במחיר שני המפתחות, אלא שהיתה כוונתה לגנוב מנכסי בעלה, וסייע בגניבתה כו' יע"ש. ואם כן לכאורה ה"נ דכוותה, ע"י שמוכר לה התכשיט גורם שתגנוב ממעות בעלה לשלם, והוי כסייע לגניבתה, אולם ההבדל מבואר דבעשיית המפתחות, הלא בזה עיקר הסיוע שתוכל לגנוב. משא"כ כשמוכר לה הלא תוכל לשלם גם בדרך היתר.

והלא מתבאר כי כלל עיקר האיסור בזה הוא אך ממסייע וע"ע ולפני עור, אשר בחד עברי דנהרא אינו אלא מדרבנן כמבואר בע"ז ו' ופסחים כ"ב (יעיון תוס' ורא"ש ז"ל ריש שבת ובמג"א ז"ל שמ"ז וביו"ד סי' קנ"א ויעיון מש"כ בזה לעיל סי' ל"ה) וגם בנד"ד הלא אם אתה לא תמכור לה תמצא הרבה אחרים שימכרו לה (ול"ד למסייע לגנב לקנות ממנו כי ירא לנפשו למכור וכמבואר בשו"ת חו"י ז"ל סי' ר"ט יע"ש). ובדרבנן אמרי' דיש ברירה אשר לבסוף שתתקשט עם התכשיטין לפני בעלה ותתגלה לו יהיה סופו ברצון, אמרי' כי הוברר הדבר למפרע שהיה מסכים לה. גם זאת ידוע כי מה שתקמץ האשה מפרנסת הבית ועוד עבור קניית דבר תכליתי אין דרך להבעל להקפיד ועוד יש סברא בזה לחלק כי בקונה מן הגנב. או כל דבר שנהנה מהם בשעה שלוקח קעביד איסורא שמסייע בזה יע"ע. משא"כ הכא בשעה שמוכר לה הלא אז הדבר בהיתר והמכירה אך אח"כ אשר תשלם לו, שהיא מה שלוקחת שלא בידיעת בעלה, הלא מבואר שם בב"ק קי"ג, דאם דאין פורטין מתיבת מוכסין, אבל נותן לו דינר ונותן לו את השאר. ואיפסקא שם בשס"ט סעיף ד' דשרי, מטעמא שהוא כמציל מידו, וה"נ שרי אח"כ להשתלם ממנה, אם כי בעת שמוכר לה הלא יודע הוא כי אח"כ צריכה לשלם לו. ואיך מותר לכתחלה למכור, הלא כעין זה מצינו לב"י ז"ל באו"ח סי' רמ"ד שכ' גבי יהודים הקונים המכס שהתיר הר"ם ז"ל לשכור עכו"ם לקבל המכס משום פסידא, דהוי כמציל מידם, שכ' וז"ל:

ונ' שאין ד' הר"ם אלא במי שכבר קנה המכס כו' אבל לקנות המכס להדיא לא שרינן ליה, משום הרווחה, ומיהו אפשר דבשעת קנויה שרי' דהא לא עביד איסורא, ולכי מטי שבת כיון דכבר קנוי הוא שרי להשכיר לו עכו"ם בקבולת לקבל לו המכס משום פסידא עכ"ל יע"ש. ומה"ט התיר הדעת תורה בסי' י"ז ס"ק כ"ד לקנות בהמה מסוכנת מעכו"ם כי הקניה שרי ואח"כ שוב הוי ממון ישראל דשרי בהפ"מ והביא מב"י ז"ל ועוד מכמ"ק סעד לזה יע"ש ויש להביא עוד כעין זה מרמב"ם ז"ל פ"ה מה' מלכים ה' ח', מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא כו' ואינו אסור אלא להשתקע שם, ואין לוקין על לאו, זה שבעת הכניסה מותר הוא, ואם יחשוב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה יע"ש. ויעיון ב"ב י"ז ע"ב התם דבעידנא דקא נטע ליתנהו לשרשיה דמזקי לה לבור, אם כי בוודאי יבוא אח"כ אנו דנין אך כאשר הוא עתה, שהוא ג"כ כעין זאת הסברא. והוא הנאמר גם בנד"ד כי המכירה הלא הוא עושה בהיתר ואח"כ שמקבל ממנה התשלומין הלא הוא כמציל מידה דבכה"ג מבואר להדיא דשרי וגם י"ל דתשלם בדרך היתר, כי גם הבעל יסכים לבסוף ואין דרך להקפיד וכנ"ל הלא מבואר שם בסוגיא ובחו"מ שס"ט סעיף ג' ד' דגם באיכא למתלי במיעוט דהיתרא תלינין ושרי לקח ולהנות מהם יע"ש כש"כ בנדון זה דאיכא כל או הצירופים דשרי למכור לה תכשיטין מכל הלין טעמי' הנאמרים באמת. והנלע"ד כתבתי:

חיים מרדכי.

סימן עא

לבני הרה"ג כו' מו"ה מנחם מענדיל נ"י אבד"ק וואסלאי.

מכתבך עם ח"ת היקרים הגיעני, ובדבר שאלתך באחד שהלוה לחבירו גמ"ח עשרת אלף רובעל בעת שהיו השער הקורס 2.60 לעי ועבר זמן וזמני זמנים ובעת שמשלם לו הקורס הוא 70 באני כל רובעל, ואמרת כי המטבע כלומר המעות שלוה ממנו הלא משלם לו, יפה אמרת, ודעתך בזה דעת תורה. כי להמעיין במקור האי דינא בסוגיא דב"ק צ"ו, ובטוש"ע חו"מ סימן ע"ד וביו"ד סימן קס״ה, ובשו"ת חת"ס חחו"מ סימן נ"ח ס"ג ס"ד ס"ה שביאר כ"ז באריכות ובנתיבות שם בביאורים סק"ה, וביו"ד שם בחוות דעת הלא נראה מבואר כי הלוה יוכל לאמור למלוה הלא אותו שטר המלכות שלויתי ממך זה אני משלם לך וגם עתה אין כאן שינוי השם כי לא נפסל אך הוזל, ובכל או השטרות זולא ויוקרא הוא מסבת קורס הבורזא, ואינו בסוג מטבע שפסלתו מלכות (מובן מאליו כי באלו השטרות שירדו עד לארץ ואין גופו ממון כלל לא בזה אנו דנין) וכמובן ועוד אני מוסיף לאמור גם אם המלוה תבע ללוה והוא דחאו בלך ושוב מ"מ אינו יכול לתבוע לו בכח הטענה, אולי היה משלם לו מאז היה מחליפם בעת שעמדו למעלה כי אין זה אלא גרם הפסד. וכמש"כ התומים שם בס"ק י"ב וז"ל:

אברא אף דאין להמהרש"ל ראיה משם מ"מ אפשר דדינו אמת הואיל ודחאו בלך ושוב. וא"כ היה גרם בהפסדו ולו פרעו בזמנו היה מוציאו במקום אחר אך מ"מ לא נ"ל חדא דהוא גרם בעלמא ועוד מתוס' דהקשה שם למה בלא התנה נותן לו מטבע הנפסלה הא בגזל אומר לו הרי שלך לפניך משמע דלולי המטבע בעין א"י לומר הרי שלך לפניך, ובמלוה להוצאה ניתנה הו"ל כאילו אינו בעין, וק' מאי קושיא הא בגזל הפסידו דלולי דגזלו היה מוציאו בדוכתי טובי טרם שנפסל, והרי זה גרוע מהלוה שדוחה להמלוה בלך ושוב, כי שם דרך הלווים כך משא"כ גזלן הרשיע לעשות וגרם רעה לחבירו ועכצ"ל דבשביל כך אין לחייבו ממון, ומכ"ש בעובדא דמהרש"ל ז"ל ולכן ברור דאין להוציא מיד המוחזק עכ"ל. והן הן הדברים אשר גם בנד"ד נאמרים יען שאין זה אלא גרם הפסד, ועוד הלוה בא בטענתו לאמור להמלוה מאן מוכח כי אתה היית מחליפו, הלא רבים שהחזיקו אותם ולא החליפום וגם אתה היית כאחד מהם לזאת אין מוציאין ממון מיד הלוה המוחזק כי חזקה דממון עדיפא מכל החזקות אשר קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב, וגם ע"י ס"ס אין מוציאין כאשר ביארתי בספרי חידושי בן יאיר בחי' עירוכין להלכה בס"ד יע"ש אמנם מרגלא בפומי לפרש מה שנאמר (תהלים ע"ה) כי אקח מועד אני משרים אשפוט כי תוה"ק שב"כ ושבע"פ דברי א' חיים אשר זכינו שנתנה לנו מאבינו שבשמים לא תשתנה חלילה לרוח העת והזמן גם אות אחת מתוה"ק, וח"ו שתשתכח תורה מישראל (שבת קל"ט) שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו (דברים ל"א) ודברי תורה שנתנה לנו ולזרעינו מפי הגבורה אשר היא ואך היא לכל בית ישראל לאורה. המה חיים וקיימים בכלל ובפרט לעד ולעולמי עולמים. אמנם בדבר שבממון אשר כל תנאי שבממון קיים, צריכין לתן לב למנהג המדינה, והעת והזמן כי כן הוא דין התורה לדוגמא בקנין כסף ומשיכה פלוגתא דר"י ור"ל (ב"מ מ"ז ובכמה דוכתי) דכלל גדול הוא ד"ה כר"י דאין מעות קונות במטלטלין וכדאיפסקא בטוש"ע חו"מ (סי' קצ"ח) בי דינא דדיינא הכי לא ישפוט בזה דין אמת לאמתו. להמבואר דקנין סיטומתא קניא ב"מ ע"ד וכל דבר שנהגו התגרים לקנות בו כגון ע"י שנותן הלוקח פרוטה וכדומה נקנה המקח קנין גמור ואין אחד מהם יכול לחזור בו (חו"מ ר"א) וזה ״כי אקח מועד״ לצרף מנהג המדינה ודרך התגרים בכל עת וזמן אז ״משרים אשפוט״ כי כן הוא דעת התורה. בדבר שבממון ודינא דמלכותא דינא כל עוד שאינו סותר דין תורה (יעיון ש"ך חו"מ סי' ע"ג ס"ק ל"ט) לזאת נלע"ד דגם בזה כדינא דמלכותא ודרך ומנהג התגרים יש להורות בזה. והיה בזה משפט הפשרה (סנהדרין ו') אמת ושלום. וה' יברכך לחיים של שלום וברכה, ויעשה עמך אות לטובה, באורך ימים ושנות חיים של תורה ויראת שמים ולטוב לך ולבניך כל הימים. דברי לב אביך:

תוכן העניינים

באר חיים מרדכי חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה