באר היטב (על התורה)· רבי אריה רבינוביץ'
ביאורים מלוקטים מספר שמות
פרשה יב
(ג)
דין חילוק א"י וחו"ל ודיני הפטורין ממצות.
עדת ישראל כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחו"ל חוץ מן הערלה וכלאים רא"א אף החדש (קדושין ל"ז א') מאי תלויה ומאי שאינה תלויה כו' א"ר יהודה ה"ק כל מצוה שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחו"ל חובת קרקע אינה נוהגת אלא בארץ. (שם בגמרא) וביאורי ערלה וכלאים וחדש יובאו במקומן. כל מצות עשה שהזמ"ג אנשים חייבין נשים פטורות וכל מצות עשה שלא הזמ"ג אחד אנשים וא' נשים חייבין וכל מצות ל"ת בין שהז"ג בין שלא הז"ג א' אנשים וא' נשים חייבין חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים (קדושין כ"ט א') במשנה השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כו' לכל דינין שבתורה לכל מיתות שבתורה וב"ק ט"ו א' קדושין ל"ה א') הסמיכות התנופות ההגשות הקמיצות ההקטרו' המליקו' הקבלות הזאות נוהגות באנשים ולא בנשי' חוץ ממנחת סוטה ונזירה שהן מניפות (קדושין ל"ו א') כל מצוה שהאשה חייבת עבד חייב בה וכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה חגיגה ד' א' נזיר ס"א א' כריתות ז' ב') חרש שוטה וקטן פטורין מכל המצות שבתורה (חגיגה ב' ב' ג' א' ופשוט בכל הש"ס) חרש דברו בו חכמים בכ"מ שאינו לא שומע ולא מדבר (תרומות פ"א מ"ב) ר' יצחק אומר משום ר"א תרומת חרש לא תצא לחולין מפני שהוא ספק (יבמות קי"ג ב') ומספקא שם בנ', לר"א אם הספק הוא תמיד בשוה או דחשיב ליה עתים חלים ועתים שוטה ואינו מוציא את אשתו בגט לר"א המדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם זו"ז ה"ה כפקחין לכל דבריהם (חגיגה ב' ב' ת"ר איזה הוא שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע כסותו חגיגה ג' ב') היוצא יחידי בלילה בספר הנפלא טו"א הקשה מזה אהא דפסחים (קי"ב ב') דאיתא שם תניא לא יצא יחידי בלילה לא בליל ד' ולא בלילי שבתות ומשמע דבשארי לילות אין שום חשש כלל וא"כ אין בזה שום סימן שטות ואחר האריכות קצת העלה דהתם במקום ישוב והכא שלא במקום ישוב והלן בבה"ק בספר הנ"ל הקשה היינו יוצא יחידי בלילה וביותר קשה ליה למ"ד להלן דבחדא סני והעלה דלן בבה"ק יש לומר דעושה נשם דיבוק כח הטומאה כדלהלן ועוד דאפילו בשנים ג"כ הוה סימן שטות אתמר רב הונא אמר עד שיהיו כולן בב"א (פי' בספר הנ"ל דהיינו באדם אחד אפילו בזאח"ז) ר' יוחנן אמר אפילו באחת מהן ה"ד אי דעביד להו דרך שטות אפילו בחדא נמי ואי דלא עביד להו דרך שטות (פי' שעשה לאיזה צורך) אפילו כולהו נמי לא לעולם דקא עביד להו ד"ש והלן בבה"ק אימר כדי שתשרה עליו רוח טומאה הוא דקא עביד והיוצא יחידי בלילה אימר גנדריפוס אחדיה פי' רש"י חולי מתוך דאגה ול"נ שנתחמם גופו ויוצא למקום אויר והמקרע כסותו אימר בעל מחשבות הוא כיון דעבדינהו לכולהו ה"ל כמו שנגח שור חמור וגמל ונעשה מועד לכל בספר הנ"ל הקשה אמאי תלינן כנ"ל להקל לחלוץ וליתן גט ותירץ משום חזקה והקשה ע"ז א"כ בתרומה נימא אוקי טבל אחזקתיה וא"מ למה לא הקשה בגט וחליצה גופא למה לא נאמר אוקי אשה בחזקת איסור ותירץ משום דאזלינן בתר רובא דאינשי דלאו שוטים נינהו ולפי"ר דבריו תמוהין דהא רובא דאינשי לא עבדי אף חדא מהני דרך שטות והנ"ל משום דמ"מ כל חד מהני אימר הוא רובא נגד חששא דשוטה ובספרי עוד"ד (חולין י' א') ד"ה אפילו שבר כו' כתבתי דלשיטת הרשב"א היכא שדבר שמקור הספק הוא בו יש לו חזקה לצד אחד לא אזלינן בתר חזקת הנידון אף לר"ה וה"נ איכא חזקת שפוי להאי גברא אר"פ אי שמיע ליה לר"ה הא דתניא איזה שוטה המאבד מה שנותנין לו הוה הדר ביה אבעי' להו כי הוה הדר ביה ממקרע כסותו הוה הדר ביה דדמיא להא א"ד מכולהו הוי הדר ביה תיקו (חגיגה שם) בספר הנפלא הנ"ל הקשה איך אפשר לומר דממקרע כסותו לחוד הדר ביה אבל לן בבה"ק ויוצא יחידי תרוייהו בעי הא ה"ל כמו שנגח שור וחמור דאינו נעשה מועד לכל ואין לומר דאתי כרבי דבתרי זימני הוי חזקה דלענין ממון מודה רבי כמו"ש התוס' (יבמות ס"ה) ועוד הקשה דהא א"א לפרושי לשון הברייתא אלא או דאו או קתני או דכולהו יחד קתני ותי' דאף לר"י דאמר דהוה שוטה אפילו באחת מהן היינו כי עביד ליה תלת זימני ולפיכך י"ל ברייתא דה"ק שעשה כל השלשה הנ"ל כל חדא וחדא מינייהו חדא זימנא וע"ש שהאריך בתשלום זה ועיין במסכת גיטין (ע' ב') בנשתתק דבודקין אותו דאומרים לו דברים של ימות החמה בימות הגשמים ולהיפוך ועמש"ל בסדר קדשים בדיני כלאי בגדים בביאור הירושלמי:
הקטן והקטנה דין גדלותן תלוי בשנים ובשערות שנים דאיש ודאשה אינם שוין שנים דאיש י"ג שנים ויום א'. שנים דאשה י"ב שנים ויום א' אלו דברי רבי ר"ש ב"א אומר דברים האמורים בתינוק בתינוקת אמורין (נדה מ"ה ב'). דין המופלא הסמוך לאיש לענין נדרים והקדשות יתבאר להלן (פרשה כ"ז פסוק ב') דיני קטן לענין קנין יתבארו במקומן. אעפ"י שהגיעו לכלל שנותיהם כנ"ל אין נעשין גדולים עד שיביאו ב' שערות (שם) ופשוט בכ"ד בן ט' שנים ויום אחד שהביא ב"ש שומא מבן ט' שנים ויום א' עד י"ב שנה ויום אחד ועודן בו שומא ר"י בר"י אומר סימן (נדה מ"ו א'). וכתבו התוס' דהא דקתני מבן ט' שנים ויום א' שהביא שערות שומא היינו בנשרו קודם שהגיע לכלל שנים דמודה ר' יוסי בזה ומוכח שם דלר"י בר"י נעשה גדול משעה שהביא אף קודם שהגיע לכלל שנים אמר רבא הלכתא תוך הזמן כלפני הזמן (שם) פי' דלא מהני שערות בלי שנים אמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה א"צ בדיקה חזקה הביאה סימנים (שם) ומסקינן שם דהיינו לענין שאם נתקדשה אח"כ מחזקינן להו בקדושין גמורין אבל לחלון צריכה בדיקה בדקו ולא מצאו רפ"א אין חוששין שמא נשרו ואין קדושיה קדושין רב פפי אומר חוששין שמא נשרו והוה מקודשת מספק שם בשינוי לשון וע"ש בת עשרים שנה שלא הביאה ב"ש ויש לה סימני איילונית ה"ה גדולה. בן עשרים שנה שלא הביא ב"ש ויש לו סימני סריס ה"ה גדול אלו דברי ב"ה (נדה מ"ז ב') בשינוי לשון רב אמר נעשה סריס למפרע ושמואל אמר קטן הוי באותה שעה (יבמות פ' א') ועיין ב"ש בשו"ע אה"ע (סימן קנ"ה סי"ב) בש"א זו"ז בן י"ח שנה רא"א הזכר כדברי ב"ה והנקבה כדברי ב"ש (נדה מ"ז ב') א"ר אבהי סי' סריס ואיילונית ובן שמונה אין עושין בהן מעשה עד שיהיו בן עשרים (יבמות פ' א') ומסקינן שם דבן שמונה דאמר היינו בגמרו שערו וצפרניו ודינו דמחזקינן ליה בנפל עד עשרים שנה. וזה תמוה וצ"ל דהיינו במשונה מכל אדם והלכתא כרשב"ג דכל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל דמשתהי משבעה לשמונה (שם ב') ועמ"ש ספר ויקרא פרשה כ"א פסוק ב'. ובספרי עוד"ד הארכתי קצת בדברי ר' אבהו בענין סריס ואיילונית לא נולדו בו סימני סריס עד כמה תני ר"ח עד רוב שנותיו כי אתו לקמיה דר"ח אי כחוש א"ל אברויי' אי בריא א"ל אכחישוהו דהני סימנין זימנין דאתו מחמת כחישותא. זימנין דאתו מחמת בריאותא. (נדה שם). מסקנת הש"ס שם דשנים דלעיל דקתני בן יב"ש ויום א' בן י"ג שנים ויום אחד הן מעל"ע אבל לענין שנת עשרים וי"ח שנים כיון שנכנסו שלשים יום ה"ה כבן עשרים וכבן י"ח. ופשוט דכולהו שנים דמקמי אחרון וודאי בעינן מעל"ע. ובביאור מעל"ע דתשעה שנים ויום א' די"ב שנה ויום א' ודיג"ש ויום אחד כתבו התוס' (שם מ"ד ב' ושם מ"ז ב') דלאו היינו שעות ואם נולד ד"מ בט"ו בתשרי כיון שהגיע תחלת ליל יום ט"ו בסוף השנים ה"ל גדול ואין הדין בזה כמו בקדשים דמנינן שעות בקדשים הביא ב"ש ואין שנים ידועים ל"ה גדול מספק מיהו בריבוי שערות וגדול בקומה סמכינן אשערות לחוד. עיין תוס' קדושין (ס"ג ב') ד"ה בני זה בן יג"ש כו'. א"ר חלבו אר"ה שתי שערות שאמרו צריך שיהיה בעיקרן גומות רב' מלכיה אמר ר"א ב"א גומות אעפ"י שאין שערות ושתי שערות אפילו בגומא אחת והיינו בגוף דבראש לא משכחת להו ב"ש בגומא אחת א"ר יהודה אמר שמואל ב"ש שאמרו אפילו אחת על הכף ואחת על הביצים תנ"ה ב"ש שאמרו אפילו אחת בגבה ואחת בכריסה א' ע"ג קשרי אצבעותי' של יד וא' ע"ג קשרי אצבעותי' של רגל דברי ר"ש בן יהודה כו' ורבנן אמר רב חסדא עד שיהיו ב"ש במקום אחד (נדה נ"ב א' ב'). שתי שערות האמורות בפרה ובנגעים והאמורים בכל מקום כדי לכוף ראשן לעיקרן דברי ר' ישמעאל רא"א כדי לקרוץ בצפורן רעק"א כדי שיהיו נטנות בזוג שם במשנה משל משלו חכמים באשה פגה בוחל וצמל. שם מ"ז ב' במשנה וכולן בדדי האשה וע"ש בפי' וביאור אלו הג' סימנים שלשה סימנים נתנו חכמים באשה מלמטה וכנגדן מלמעלה פנה מגמעלה בידוע שלא הביאה ב"ש בוחל מלמעלה בידוע שהביאה ב"ש. צמל מלמעלה בידוע שנתמעך הכף והיינו עד שירבה השאור והיינו סימני בגרות החילוק שבין נערות היינו אחר הבאת ב' שערות לבגרות. א) נערה אביה זכאי במציאתה במעשה ידיה ובהפרת נדריה (שם מ"ז א' ע"ש) ב) לענין מיאון לר' יהודה דס"ל דממאנת עד שירבה השחור (שם נ"ב א') בא סימן העליון עד שלא בא התחתון רמ"א לא חולצת ולא מתיבמת דמעליון אין ראיה לתחתון שבא ובלא סימן התחתון אינה נעשית גדולה וחכ"א א"א לעליון לבוא עד שלא בא התחתון ואי ליתא וודאי נשר (שם מ"ח א' במשנה וג' בשינוי לשון קצת. כל הנבדקות אי נבדקות עפ"י נשים פלוגתא דתנאי (נדה מ"ח) ומחלקי בין לאחר הפרק ותוך הפרק ולפני הפרק ע"ש אי אתה יכול לומר בחמותו כו' שמיאנו כו' (ריש מס' יבמות במשנה) ובג' שם (י"ב ב' י"ג א') יש בביאור זה כמה סברות א) דאינה יולדת קודם יב"ש ולאחר יב"ש כשיולדת בנים ה"ה כסימנים או דאין בנים בלא סימנים ואף דליתנייהו וודאי נשרו ב) דיולדת בתוך יב"ש אלא דבנים ה"ה כסימנים דלאחר יב"ש או דאין בנים בלי סימנים וכשילדה ה"ל כמו שהגיעה לכלל שנותיה והתוס' שם פירשו דעיבור בנים ה"ה כסימנים ונאלצו שם הרבה בביאור הסוגיא. ולפיענ"ד אין שום הכרח לזה כמ"ש בספרי עוד"ד ועיין כתובות (ל"ט) בשלשה מקומות מצינו להזהיר גדולים על הקטנים. בשרצים בדם ובטומאת כהן. הובא (יבמות קי"ד א') ומשמע שם דהיינו אף בלא הגיע לחינוך ועיין ש"ך יו"ד (סי' שע"ג ס"ק א') ועמש"ל בריש סדר אמור ומספקינן בג' שם אי היינו להזהיר הגדולים שיפרישו הקטנים או דלא ליספו להו בידים וצריכי דאי אשמעינן שקצים ה"א משום דאיסורן במשהו. ואי אשמעינן דם משום דבכרת ואי אשמעינן הני תרתי ה"א משום דאיסורן שוה בכל ואי אשמעינן טומאה ה"א כהנים שאני דריבה בהן הכתוב מצות יתרות ולא נעשה שם צריכותא דלכתוב רחמנא טומאה וחדא מהני וא"כ נראה דה"ל ב' כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין לכולהו תנאי רק לר' יהודה דס"ל ב"כ מלמדין (סנהדרין ס"ז ב') מיהו כל מידי דאיכא למילף מחדא מינייהו נראה עפ"י הנ"ל דילפוק ולפי"ז נראה דאיסור עשה אף בידים ספינן להו באת"ל דלהזהיר הגדולים על הקטנים היינו דלא ליספו להו בידים ועיין חגיגה (ג' ד') ועיין ירושלמי ר"פ כל שעה ומש"ש האיש חייב לחנך את בנו במצות ואין האשה חייבת לחנך את בנה במצות (נזיר כ"ט א') וע"ש דהיינו לריש לקיש ולשארי אמוראי לא נתבאר וכ"ז היינו במצות עשה ומדרבנן (שם עמוד א' ב') ר' יהודה אומר סומא אין לו בושת וכן הי' ר"י פוטרו מחייבי גלות ומחייבי מלקות ומחייבי מיתות ב"ד תניא אידך וכן היה ר"י פוטרו מכל דינין שבתורה תניא אידך וכן הי' ר"י פוטרו מכל מצות האמורות בתורה (ב"ק פ"ו ב' פ"ז א') כתבו התוס' שם דמ"מ מודה ר"י דחייב מדרבנן בכל המצות:
פרשה יט
(א)
ביום הזה דכו"ע בר"ח אתו ובשבת ניתנה תורה ובקביעא דירחא פלוגתא דרבי יוסי ורבנן רי"ס ט"ו דניסן שבו יצאו ישראל ממצרים היה בחמישי בשבת לפיכך ר"ח אייר היה בשבת דניסן בסתמא מלא והלכך הא דכתיב לעיל ט"ז ויסעו מאילים גו' בחמשה עשר גו' היינו בשבת ור"ח סיון היה בחד בשבתא דאייר בסתמא חסר ולפי"ז בשביעי לחודש ניתנה תורה לישראל יומא קמא לא א"ל ולא מידי בתרי בשבתא א"ל ואתם תהיו גי' בנ' א"ל הגבלה בד' עביד פרישה ופרכינן שם עליה דר' יוסי והא כתיב וקדשתם היום ומחר ומתרצינן יום א' הוסיף משה מדעתו ע"ש י ובשיעור הפרישה לפי"ז תרי יומי ולילותיהן ודאי איכא והיינו ד' עונות וביום הד' עצמו פלוגתא דתנאי ר' ישמעאל ס"ל דתחילת פרישה היה מתחילת ליל חמישי ופולטת טהורה לפי"ז כשיש בין השימוש לפליטה ד' עונות שלימות וס"ל דפולטת ליום הרביעי טהורה אלא שמקצת יום הראשון ככולו והא דביום השלישי ירדה שכינה היינו שלישי לפרישה ורע"ק ס"ל דבתחילת יום רביעי בהשכמה צום על הפרישה ופולטת אינה טהורה רק כשפולטת אחר ה' עונות שלימות והא דבשלישי ירדה שכינה היינו שלישי ליום ה' בשבת שהוא היה ראשון לפרישה עם הלילה שלפניו ורבנן דהיינו ראב"י ס"ל דפולטת ליום ג' טהורה אף שאין בין השימוש לפליטה רק יום אחד שלם דהיינו ב' עונות שלימות ובביאור טעמייהו צ"ל או דס"ל דט"ו בניסן היה בששי בשבת ואקלע ר"ח סיון בתרי בשבת לפי הנהוג בסתם שנים או דס"ל דט"ו בניסן היה בחמישי אלא דעברוהו לאייר ולברייתא דקתני דויסעו מאילים גו' בחמשה עשר גו' היה בשבת צ"ל לרבנן בהכרח דעברוהו לאייר והוה ר"ח סיון בתרי בשבת ולפי"ז בששי בחודש ניתנה תורה לישראל יומא קמא לא א"ל ולא מידי בשני דהיינו שלישי בשבת א"ל ממלכת כהנים בג' דהיינו ד' בשבת א"ל הגבלה בד' דהיינו ה' בשבת עביד פרישה ולא היה שם בין שימוש לפליטה רק ב' עונות שלימות (שבת פ"ו א') ופרכינן שם והא טבולי יום נינהו פירש"י דלכולהו תנאי שמעינן דבליל שבת טבלו וכיון דהכי הוא היה להם לטבול ביום ובצר להו חדא עונה לכל חד כדא"ל ע"ש ששניתי מלשונם קצת ומתרצינן ראויה היתה תורה להנתן לטבול יום ולא ניתנה לט"י שטבלו בסוף יום י' קודם הערב שמש ולא פלטו אח"כ ואם היו פולטות היו טובלות בלילה שנית ופרכינן ולטבלו בצפרא וא"כ היו יכולין לאחר הפרישה עונה אחת ופי' התוס' דקושיא זו היינו רק לרע"ק דבעונות תליא מלתא אבל לר' ישמעאל ורבנן ל"ק דאינהו בעו שני ימים לילה ויום כסדר ועמ"ש בסדר מצורע ומתרצינן א"ר יצחק שלא יהיו הללו הולכין לקב חירה והללו הולכין לטבילה אר"ח כו' זו דברי רבי ישמעאל ורע"ק אבל חכמים אומרים שש עונות שלימות בעינן (שם) ופירש"י דס"ל כרבי יוסי דבד' עביד פרישה ובהשכמה כרע"ק וס"ל דאותן שפלטו בליל שבת טבלו שחרית בשבת:
פרשה כג
(טו)
ולא יראו פני ריקם היינו ביו"ט ראשון ובשארי ימות הרגל כשבא בעזרה איך הדין פלוגתא דר"י ור"ל (חגיגה ו' ב') ומסקינן דכ"ע ס"ל דאינו מחויב בקרבן:
(יז)
שלש פעמים בשנה יראה וגו', שלש מצות נצטוו ישראל, בעלותם לרגל ראיה חגיגה שמחה הראיה בקרבן עולה כולה לגבוה (חגיגה וא"ו ב') ואין לה שיעור לא למעלה ולא למטה מה"ת מיהי מדרבנן אינה פחותה ממעה כסף (שם ז' א') מיהו אית תנאי דס"ל שיעור זה הוא מה"ת ועיין תוס' שם אינה באה מעופות ומנחות (שם) מיהו ברמב"ם איתא שבאה מן העוף וכתב הכ"מ שהיה לו גי' אחרת. אין הנשים חייבות בה דה"ל מצות עשה שהזמ"ג (שם וא"ו ב') החגיגה היא שלמים ומדרבנן אינה פחותה משתי מעין כסף (ריש מסכת חגיגה ושם ז' א') וגם בזה אין הנשים חייבות (שם וא"ו ב') בפסח באין שתי חגיגות אחת לשם יו"ט ביום ואחת עם הפסח נקראת חגיגת יו"ט (פסחים ע' א' ב') השמחה היא ג"כ בקרבן שלמים (פסחים ק"ט א') מהכתוב (דברים כ"ו) וזבחת שלמים ואין לה שיעור והנשים חייבות בשמחה (חגיגה וא"ו ב') מיהו הראב"ד כתב שהאשה אינה חייבת בקרבן רק בשמחה גרידא ובמסכת חגיגה (שם א') מדפרכינן שם חנה גופא מי לא מתחייבה בשמחה לא משמע כן שלמי חובה אי בעי סמיכה פלוגתא (ביצה כ') בזה"ז יש לקיים מצות ראיה עפ"י הא דאיתא (חגיגה י"ב ב') זבול שבו ירושלים כו':
פרשה כד
(טו)
ויעל משה וגו' בבאור זה פלוגתא דריה"ג ורע"ק (יומא ד' ב') ריה"ג ס"ל כמ"ד בששה לחודש ניתנה תורה הבאתי לעיל פרשה י"ט הלכך מפרש שזה היה אחר עשרת הדברות וכסה הענן גם את משה שמשעלה בתחילת הששה ימים לא ירד ולפי"ז ויקרא ה' אל משה היינו לקבולי שאר אורייתא וצ"ל לפי"ז דארבעים יום דהר היינו בהדי ששה דפרישה דלפי"ז א"ש הא דתנן (תענית כ"ו א') דבי"ז בתמוז נשתברו הלוחות דבששה ניתנה תורה לישראל היינו עשרת הדברות ובשביעי עלה ואיכא כ"ד דסיון ושיתסרי דתמוז ואז מלו להו מ' יום ובי"ז נחית ותבר הלוחות ורע"ק ס"ל בשביעי ניתנה תורה כנ"ל שם והלכך מפרש וישכון כבוד ה' מר"ח ויכסהו הענן להר ולא למשה דהא משה ירד מההר כמה פעמים קודם מתן תורה ויקרא למשה לקבולי עשרת הדברות ולדידיה בשביעי ניתנה תורה ובשביעי עלה ושהה מ' יום דמלו להו בט"ז בתמוז ובי"ז נחית ותבר הלוחות:
פרשה כח
(לח)
ונשא אהרן וגו' הציץ מרצה על הטומאה בקרבנות לענין שיוכשרו הקרבנות ע"י ריצוי הציץ (יומא ז' ב' זבחים כ"ג) ובכ"ד אי מרצה בציבור פלוגתא דתנאי ואמוראי (יומא שם) דלמ"ד טומאה דחוי' בציבור כנ"ל בס' במדבר פרשה כ"ח פסוק ב' ד"ה במועדו בעי ציץ לרצויי ולמ"ד שהבאתי שם דטומאה הותרה בציבור לא בעי ציץ לרצויי ועל איזה הוא מרצה על קרבן יחיד ועל מה הוא מרצה א) על טומאת הדם למ"ד בפ"ק דמסכת פסחים דדם הקרבנות מקבל טומאה ולמד שם דדם הקרבנות אינו מק"ט מה"ת הא דקתני בכ"ד שהציץ מרצה על טומאת הדם היונו מטומאה דרבנן (פסחים ע"ז ב' וע"ש ב) בטומאת בשר פלוגתא דר"א ור' יוסי (פסחים ע"ז א' ב' ע"ח א') ואין זה לענין היתר אכילה דודאי ציץ אינו מתיר את הטמא אלא דנ"מ לר' יהודה דאמר אם אין בשר אין דם הבאתי להלן בסדר ויקרא ועוד נ"מ למקבעי בפיגול דאם הציץ מרצה דינו כטהור ויש בו משום פגול כמוש"ל שם וגם לאפוקי להאי בשר מדין מעילה אחר הזריקה בקדשי קדשים דחשיב יש לו היתר לכהנים (פסחים שם) ועוד יש נ"מ בנטמא לחם התודה קודם זריקה אי יוצא ידי נדרו או לא ואם נטמא רק מקצת הלחם אם השאר מותר ע"י זריקת דם התודה הבאתי בספר ויקרא פרשה ז' ע"ש ג) בטומאת האימורין פלוגתא שם אי הציץ מרצה על העולין ונ"מ לר' יהודה דס"ל דאין הדם נזרק עד אש שיהיה או בשר או חלב כמוש"ל בספר ויקרא ד) על טומאת הקמצים במנתות שהן כנגד דם בזבחים (פסחים ט"ז ב') ע"ש ה) על טומאת כהן בטומאת המת לזקני דרום לפי הש"ס דינן (זבחים כ"ב) ולשיטת הירושלמי פרק כיצד צולין אף בטומאת שרץ ומתניתין דזבחים (ט"ו ב') דטמא פסול מוקי לה בטומאת זב ו) טומאת בעלים בקרבן פסח ובנזיר בטומאת מת לזקני דרום (זבחים שם) דס"ל משלחין קרבנותיהם בדיעבד ולמ"ד אין שוחטין וזורקין על עמא שרץ אף בבעלים טמאי שרץ צריך ציץ לרצויי ז) בטומאת התהום דבעלים בקרבן פסח ונזיר למ"ד דאינו משלח קרבנותיו בדיעבד בטומאה ידועה ודכהן בטומאת המת למ"ד אין הציץ מרצה בטומאה ידועה ובטומאת שרץ אף לזקני דרום ולהירושלמי בטומאת התהום דזיבה עיין (זבחים כ"ב ב' פסחים פ' ב') עש"ה כי קצרתי בזה הציץ מרצה על המזיד ועל הרצון ופלוגתא דאמוראי (פסחים פ' ב') רבינא אמר טומאתו בין בשוגג בין במזיד הורצה זריקתו במזיד לא הורצה כדתניא (זבחים מ"ה) במזיד לא הורצה ר' שילא אמר זריקתו בין בשוגג בין במזיד טומאתו במזיד לא הורצה והייני מדרבנן (תוס' שם) ד"ה נזרק דמו אימתי הציץ מרצה פלוגתא דתנאי (יומא ז' ב) פסחים ע"ז ב') ר"ש ס"ל בין שישנו על מצחו בין שאיני על מצחו מרצה ור"י ס"ל אינו על מצחו אינו מרצה אמר אביי בנשבר הציץ דכו"ע אינו מרצה כי פליגי בדתלי בסיכתא (שם):
פרשה כט
(לז)
כל הנוגע במזבח יקדש המזבח מקדש את הראוי לו ר' יהושע אומר כל הראוי לאישים אם עלה לא ירד שנאמר היא העולה על מוקדה גו' מה עולה שהיא ראוי' לאישים כו' רבן גמליאל אומר כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד שנאמר היא העולה ע"מ על המזבח מה עולה שהיא ראויה למזבח כו' אין בין דברי ר"ג לדברי ר' יהושע אלא הדם והנסכים שר"ג אומר לא ירדו ור' יהושע אומר ירדו רש"א הזבח כשר והנסכים פסולין הנסכים כשירין והזבח פסול אפילו זו"ז פסולין הזבח לא ירד והנסכים ירדו (זבחים פ"ג' א') במשנה המזבח מקדש פי' אפילו פסולין שיקרבו דמכיון שעלו לא ירדו רש"י בשינוי קצת ר' יהושע אומר כו' ר"י ור"ג פליגי בביאור רישא דמתניתין ויש לבאר בזה: א) לדברי ר"ג מיעוטא דכל הראוי למזבח מפרשינן שם בגמ' משמי' דר"פ למעוטי קמצים שלא קדשו בכלי ובזה ליכא שום פלוגתא דלכ"ע ירדו והיינו לכולהו תנאי דס"ל דקומץ בעי קידוש בכ"ש ולר"שי דס"ל דקומץ לא בעי קידוש בכ"ש לעיכובא כמוש"ל פרשה ב' ע"ש כתבו התוס' דממעט לבונה קודם קמיצת הסולת. ב) בפי' ירד ולא ירד בדם פירש"י דירד היינו יתקנח לאחר זריקה והתוס' (שם פ"ז ב') בסד"ה כלי שרת כתבו דאם נזרק ודאי לא יתקנח וירד היינו אם עלה בכ"ש ע"ג המזבח ירד ולא יזרוק ולמ"ד לא ירד יזרוק. ג) נסכים דפליגי בהו ר"ג ור"י היינו בין נסכים הבאין בגלל הזבח בין נסכים הבאין בפ"ע הובאו בספר במדבר (פ' ט"ו) בספרי זה שהרי שניהם הן למזבח ולא לאישים. ד) מנחות בין הבאות בפ"ע בין הבאות בגלל הזבח לדברי ר' יהושע ולדברי ר"ג לא ירדו שהרי הן למזבח ולאישים. ה) ביאור דברי ר"ש במה שלאח"ז תניא רש"א עולה מה עולה הבאה בגלל עצמה אף כל הבאין בגלל עצמן יצאו נסכים הבאין בגלל הזבח ריה"ג אומר מתוך שנאמר כל הנוגע גו' שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי ת"ל כבשים מה כבשים ראויין אף כל ראויין רעק"א עולה מה עולה ראוי' אף כל ראוי' (זבחים פ"ג ב') ומתוך זה מתבאר בדעתי' דר"ש דבדם ס"ל כר"ג דלא ירד ובנסכים הבאים בגלל הזבח ס"ל כר' יהושע דירדו ויתבאר עוד בסמוך מאי בינייהו פי' בין רע"ק לריה"ג אר"א ב"א עולת העוף פסולה א"ב מר מייתי לה מעולה פי' רע"ק מייתי לה מעולה דלא תרד ומר מייתי לה מכבשים פי' ריה"ג מייתי לה מכבשים דתרד דדווקא במין בהמה איירי קרא ונ"ל דפלוגתייהו היינו רק בענין דאינה מטמאה בגדים אבית הבליעה ורק בענין דבבהמה כה"ג אם עלה לא ירד כמו"ש התוס' (שם ס"ט א') ד"ה מליקת זר מאי איכא בין הני תנאי להני תנאי דמתניתין אר"פ קמצים שקדשו בכלי א"ב לתנאי דידן פי' לתנאי דמתניתין היינו ר' יהושע ור"ג ור"ש לא ירדו. לאנאי דמתניתא פי' ריה"ג ורע"ק ירדו (שם ב') בגמ' וע"ש (ס"ט א') דקמצה זר תרד ומשמע דהיינו לכו"ע אמר ר"ל 1 מנחה הבאה בפ"ע פי' שכולה כליל היינו מנחת כהנים לדברי כולם לא תרד פי' לדברי ר' יהושע ור"ג ור"ש לא תרד לדברי ריה"ג ורע"ק תרד דאף לדברי רע"ק מנחה אינה בכלל עולה. 2 מנחה הבאה עם הזבח לדברי ר"ג ור' יהושע לא תרד לדברי כולן פי' ר"ש וריה"ג ורע"ק תרד 3 נסכים הבאין בפ"ע לדברי כולן ירדו פי' לדברי ר' יהושע וריה"ג ורע"ק ירדו לדברי ר"ג ור"ש לא ירדו 4 נסכים הבאין עם הזבח לדברי כולן ירדו פי' לדברי ר' יהושע ור"ש וריה"ג ורע"ק ירדו לדברי ר"ג לחודיה לא ירדו (שם פ"ג ב' פ"ד א'). 5נסכים הבאין בגלל הזבח אע"ג שקרבין ביום אחר מ"ס לר"ש אם עלו ירדו (שם). אלו אם עלו לא ירדו 1 הלן פירש"י בין דם בין אימורים 2 היוצא 3 והטמא 4 ושנשחט חוץ לזמנו פי' במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו 5 ושקבלו פסולין וזרקו את דמו (זבחים פ"ד א') במשנה בחוץ למקומי מצינו פלוגתא דרבה ורבא (מנחות ע"ט א') לפי הגי' שלפנינו בחטאת ולגי' התוס' שנ"ע בתודה ועש"ה פי' וזרקו את דמו יובא להלן בזה. הנתנין למטה שנתנן למעלה למעלה שנתנן למטה הנתנין בחוץ שנתנן בפנים בפנים שנתנן בחוץ ופסח וחטאת ששחטן שלא לשמן אם עלו לא ירדו שם בגמ' ר' יהודה אומר שנשחט בלילה ונשפך דמה ויצא דמה חוץ לקלעים אם עלתה תרד רש"א לא תרד שם במשנה קדשי קדשים ששחטן בדרום או שקיבל דמן בדרום לר' יהודה ירדו ולר"ש בעי בגמ' (מעילה ב' ב') בעלי מומין פלוגתא דתנאי (זבחים פ"ד א) במשנה דלרע"ק אם עלו לא ירדו ולת"ק ירדו אמר רבי יוחנן לא הכשיר רע"ק אלא בדוקין שבעין (שם פ"ה ב') 1 הרובע והנרבע 2 מוקצה 3 נעבד 4 אתנן 5 מחיר 6 כלאים 7 טריפה 8 יוצא דופן לכו"ע ירדו (זבחים שם) ואפילו בנפסלו אחר שהוקדשו (נדה מ"א) ועיין תוס' שם כשם שאם עלו לא ירדו כך אם ירדו פי' לאחר שעלו לא יעלו (זבחים שם במשנה) אמר עולא ל"ש אלא שלא משלה בהם האור אבל משלה בהם האור יעלו (שם) וכן הדין בקומץ ואע"ג דלא מחבר (זבחים מ"ג א' ב') א"ר אחאי הלכך האי קומץ פיגול דפלגיה מחית אארעא ופלגא אמערכה ומשלה בו האור מסקינן ליה לכוליה לכתחילה (שם) עולה שעלתה חיה למזבח תרד שחטה בראש המזבח יפשיטנה וינתחנה במקומה (זבחים פ"ד א' במשנה) כיצד עושה מוריד את הקרבים למטה ומדיחן ברייתא הובאה (שם פ"ה א') ומפרשינן שם דאפילו בפסולה הדין כן דמדיחן ומניחן שמא יבוא כהן שאינו יודע ויחזיר ויטלן שם בגמ' אלו אם עלו ירדו פי' אף שהן כשרים בשר קדשי קדשים פי' שנאכל ובשר קדשים קלים ומותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות והקטורת (זבחים פ"ה ב' במשנה) הצמר שבראשי אשי כבשים ושער שבזקן תישים פירש"י מפני שהראש אינו בכלל הפשט העצמות והגידין הקרנים והטלפים בזמן שהן מחוברין יעלו כו' פירשו לא יעלו (שם במשנה) ועמ"ש מזה פרשה א' פסוק ט' ד"ה את הכל ובמשלה בהן האור וירדו אם יעלו כמו בפסולין תרי לישני בגמ' (שם פ"ה ב') חולין פשוט דירדו ועיין תוס' (מנחות ע"ט ב') ד"ה וליתני וכולן שפקעו מעל גבי המזבח לא יחזיר כו' (זבחים פ"ו א' במשנה) פירש"י דקאי אפסולין דאם עלו לא ירדו ועצמות וגידין שהעלן מחוברין והקשו התוס' מזה אהא דאמר עולא לעיל אם משלה בהן האור יעלו ותי' א) כפירש"י דלא יחזיר דהכא היינו א"צ להחזיר ויעלו דלעיל בהא דעולא היינו אם ירצה ב) דמשלה בהן האור היינו פורתא דלא נעשה מצותן ופקעו היינו שנעכל קצת ג) דיש חילוק בין ירדו בידים לפקעו ממילא אמר עולא אימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת דמים לא ירדו נעשו לחמו של מזבח (זבחים פ"ג ב') ול"ד לקמצים שלא קדשו בכלים דירדו כנ"ל דהני מחוסרי מעשה בגופייהו (שם) כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו. כך הכבש מקדש כשם שהמזבח והכבש מקדשין את הראוי להן כך הכלים מקדשין (שם פ"ו א' במשנה) ומפורש להלן פרשה ל' פסוק כ"ט בעי בגמ' (זבחים פ"ז ב') אויר מזבח אי כמזבח דמי או לא ומסקינן שם דבדנקט להו בראש המזבח וודאי מקדש והבעיא היא בתלינהו בקניא פירש"י שהקנה עומד על הקרקע ולא על המזבח ע"ש בעי מיניה ר"ל מר' יוחנן כלי שרת מהו שיקדשו את הפסולין א"ל תניתוה כשם כו' כך כלים מקדשין א"ל לכתחילה ליקרב קמבעיא לי פי' מתניתין לענין פדיון במנחות ונסכים דאף שנטמאו כיון שקדשו בכלים אין לה פדיון כדאיתא (מנחות ק' ב') ובעיא דידי היינו ליקרב לכתחילה דבדיעבד פשיטא דאם עלו לא ירדו דהא המזבח וודאי מקדש א"ל הא נמי תנינן שקבלו פסולין וזרקו את דמו מאי לאו שקבלו פסולין וזרקו פסולין לא שקבלו פסולין א"נ זרקו פסולין שה בפי' וזרקו את דמו י"ל א) דאו או קתני ולפי"ד בהכרח דכ"ש אינו מקדש פסולין ליקרב לכתחילה ולענין מעילה בקדשי קדשים דזריקה מפקעה מידי מעילה ובמשנה דמס' (מעילה ב' א') ג"כ איתא בלשון הזה. צ"ל בהכרח כר' יוחנן דהיתר אכילה שנינו הובא בדיני מעילה עש"ה פי' ב'. דתרוייהו בעינן שקבלו פסולין וגם זרקו פסולין ולפי"ז ע"כ כ"ש מקדש פסולין ליקרב לכתחילה ולענין מעילה צ"ל להיתר זריקה שנינו כר' זירא שם מדלא סגי בזרקו פסולין לחוד פי' ג' דזרקו את דמו היינו וג"כ זרקו את דמו אלא דהיינו בין כשרים ובין פסולין ולפי"ז צ"ל ג"כ דכלי שרת אינו מקדש את הפסולין ליקרב לכתחילה ורק בדיעבד שזרק לא ירדו ולענין מעילה בהכרח דהיתר זריקה שנינו דדווקא בקבלו פסולין ה"ל לא היתה לו שעת הכושר אבל לא בזרקו פסולין ולפי"ז תימא דהא ר' יוחנן דס"ל היתר אכילה שנינו במעילה ע"כ מפרש כפי' הא' הנ"ל דאו או קתני דמסתמא אידי ואידי בחד פירושא מתפרשין ואיך ס"ד למימר כפי' הב' והנ"ל לפיענ"ד דצ"ל בהכרח דמוחלפת השיטה וצ"ל מאי לאו שקבלו פסולין א"נ זרקו פסולין ומוכח דכ"ש אינו מקדש פסולין ליקרב ודחי לא שקבלו פסולין וזרקו פסולין וה"ה דה"מ למימר וזרקו פסולין או כשרין ובספרי עוד"ד הארכתי קצת בביאור הסוגיא דהכא ודמעילה שם וכתבו התוס' שם פ"ז דבאת"ל דכ"ש מקדש לכתחילה ליקרב הא דתנן הלן והיוצא כו' וכן הא דתנן (מנחות ק' ב') המנחות והנסכים שנטמאו משקדשו בכלי אין להם פדיון דמשמע דלא קרבו היינו בעירה לכלי חול ואע"ג דגנאי הוא לערות לכלי חול אחר שנתקדש בכלי קדש כמו"ש התוס' (מנחות צ"ה ב') ד"ה ומאי קושיא מ"מ אינה נפסלת עי"ז וע"ש עוד כמה ענינים אע"פ שכלי שרת אינו מקדש את הפסולים ליקרב לכתחילה מ"מ מקדש את הפסולים ליפסל ה"ד כגון שקמץ בשמאל וקידש הקומץ בכלי שרת הרי קדוש ואינו חוזר וקומץ אף למ"ד דחוזר וקומץ כשלא קידש בכלי דנעשו להו שיריים והקומץ קדוש ופסול (מנחות ז' א') בשינוי לשון ועמש"ל ספר ויקרא פרשה ב' בדיני המנחות בביאור כ"ז מנחות שכבר הוקדשו וקומץ ונסכים שכבר הוקדשו כלי שרת מקדשן להכשירן להקרבה כמוש"ל בדיני המנחות שטעונין קידוש וכיון שקדשו בכלי אין להם פדיון כדאיתא (מנחות ק' ב') והבאתי בכ"ד והוכשרו לפסול במחו"כ כמוש"ל בס' ויקרא פרשה ב' פסוק ב' ד"ה והביאה כלי שרת אינו מקדש אלא מדעת (מנחות ז' א') ועיין (מנחות מ"ז ב') דאיכא פלוגתא בזה ועיין תוס' (מנחות ע"ט ב') ד"ה וליתני דאף באת"ל מקדש שלא מדעת מ"מ חולין וודאי אינו מקדש שלא מדעת ועיין (מנחות ז' א') דמוכח דבאת"ל מקדש שלא מדעת מקדש אף במתכוין בפירוש שלא יקדש כלי הלח מקדשין את הלח ומדות יבש מקדשות את היבש אין כלי לח מקדש את היבש ולא יבש מקדש את הלח (זבחים פ"ח א') במשנה כלי הלח שבע מדות הן הבאתים בספר במדבר פרשה ט"ו פסוק ה' מדות היבש הם שנים ג"כ נתבארו שם. הא דמדות היבש מקדשות היינו בפלוגתא דתנאי (מנחות נ"ז ב' צ' א') ופלוגתייהו במדת היבש אי נתקדשה בשמן המשחה או לא או אי נמשחה מבחוץ ומבפנים או לא ועיין (מנחות ח' א' וט' ב') אפילו למ"ד מדות היבש לא נתקדשו ואין מקדשין מ"מ י"ל דתנור מקדש ורבי ס"ל תנור מקדש (מנחות ע"ב ב' צ"ה ב'). ביסא והיא כלי שלשין בה מקדשת לכ"ע (שם נ"ז ב') לר"י חנינא דאמר (מנחות ח') דאין מנחה קדושה אלא עם שמן ולבונה עשרון אינו מקדש אלא מנחת חוטא (שם) וערש"י שם ד"ה שניהם מלאים ולוג אינו מקדש אלא שמן של מצורע דשל מנחות אינו מקדש בלא סולת (שם) אין כלי הלח מקדש את היבש כו' אמר רב ואיתימא רב אמי אין מקדשין ליקרב פי' מנחות כשרות שצריכין קידוש אבל מקדשין לפסול (זבחים פ"ח א') מקדשין לפסול פירש"י לפסול בט"י ומחוסר כפורים ושלא יהיה להם פדיון (ע"ש) כלי שרת שמקדש לפסול במחו"כ מקדש ג"כ לפסול בלינה (מעילה י') ובכ"ד מיהו בנסכים הבאין עם הזבח לפירש"י אין נפסלין בלינה. עיין תוס' (מנחות ט"ו ב') ועמ"ש בספרי עוד"ד (מנחות ע"ט ב') אף שכלי שרת מקדש לפסול במחו"כ ובלינה מ"מ אינה מועלת לפסול ביוצא ורק דמכוער הדבר להוציא לחוץ אחר שנתקדשה בכלי (תוס' מנחות ט' א') ד"ה ר"ל אמר וצ"ע לפי"ז במנחת כהנים וחביתי כה"ג דלית בהו קמיצה אימת מפסלי ביוצא (תוס' מנחות שם) סכין אי מקדש ללחם דתודה פלוגתא בגמ' (מנחות ע"ח ב'). כלי שרת אי מקדשת שלא בזמנו עיין (יומא כ"ט ב'):
פרשה ל
(ז)
בהיטיבו את הנרות וגו' יתבאר בספר ויקרא פרשה כ"ד:
(ח)
בין הערבים וגו' לא הקטירו קטורת בבקר יקטירו בין הערבים אר"ש וכולה היתה קריבה בין הערבים (מנחות מ"ט א') במשנה:
(כ)
בבואם אל אהל מועד בענין ביאה ריקנית עיין ר"ש פ"ק דכלים ומש"ש בספרי עוד"ד ועיין תוס' (סנהדרין פ"ג א') ד"ה ולא משום טומאה ועמ"ש בספר ויקרא פרשה כ"א פסוק ט"ז בענין בע"מ:
(לד)
קח לך סמים וגו' על מה הקטורת מכפרת על לשה"ר (יומא מ"ד א' זבחים פ"ח ב') א"ר יוחנן אחד עשר סממנין נאמרו לו למשה בסיני (כריתות וא"ו ב') ת"ר פטום הקטורת 1 הצרי 2 והצפורן שהן נטף ושחלת 3 החלבנה 4 והלבונה משקל שבעים שבעים מנה. פי' משקל מאה דינרין מכ"א 1 מור 2 קציעה. 3 שבולת נרד 4 וכרכום משקל ששה עשר ששה עשר מנה קושט שנים עשר קלופה שלשה מנה קנמון תשעה 4. 70 280+4. 16=64+12=3+9=368 כולן שחוקין היטב ומוסיפין לזה מלח סדומית רובע הקב מעלה עשן כ"ש רבי נתן אומר אף כפת הירדן כ"ש (שם א' ב') בקצת שינוי כיצד מפטמין את הקטורת מביא תשעה קבין בורית כרשינה ושף בה את הצפורן כדי שתהא נאה יין קפריסין סאין תלתא וקבין תלתא ששורין בו את הצפורן כדי שתהא עזה כו' ושוחקין כ"א מהסממנין הדק היטב ובשעת שחיקה אומר הדק היטב היטב הדק עד ששוחק ומערב הכל ומקטיר מזה מנה בכל יום מחציתה בבוקר ומחציתה בערב גמ' שם בשינוי לשון ועיקר ההקטרה דבבוקר ובערב מפורש לעיל פסוק ח' ועמש"ל בסדר אחרי בענין שחוטי חוץ. זמן הקטרת הקטורת של שחרית ושל ערבית ביארתי בהלכות יוה"כ:
כי בענן גו' מלמד שנתן בה מעלה עשן ומנין שנותן בה מעלה עשן שנאמר וכסה ענן הקטורת וגו' קרא לקרא כו' אלא אמר אביי אין לי אלא עיקר מ"ע עלה מ"ע מנין ת"ל וכסה גו' רב ששת אמר כו' ה"ק אין לי אלא ביוה"כ בשאר ימות השנה מנין ת"ל וכסה גו' רב אשי אמר חד למצוה יחד לעכב רבא אמר חד לעונש וחד לאזהרה (יומא נ"ג א') לא נתן בה מ"ע או שחיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה ותיפוק ליה דקא מעייל ביאה ריקנית א"ר ששת הב"ע כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה רב אשי אמר אפילו תימא הזיד בזו בזו כגון דעייל שתי הקטרות אחת שלמה ואחת חסרה כו' (שם) הא דלא מתרץ בשאר ימות השנה דליכא מיתה בביאה ריקנית כמו"ש בספר ויקרא בריש סדר אחרי י"ל משום דמשמע שם דאיוה"כ קאי ועוי"ל דעונש מיתה משום חסרון ליכא במעלה עשן בשאר ימות השנה (עיין מ"ל פ"ב מהלכות כלי המקדש מלח סדומית נראה מהג' דכריתות שם דבא להקטרה כמעלה עשן ולא לתקן הי"א סממנין כיין קפריסין ובורית כרשינה וצ"ע אי מעכב ואי חייב' מיתה על חסרונו והא דכתיב ממולח תרגומו מעורב ואת"ל דמעכב הא דפליגי תנאי (מנחות כ' א' כ"א א') בקטורת אי בעי מלח צ"ל דהיינו אי בעי מלח מחדש בשעת הקטרה ועי' מ"ל שם. ת"ר קטורת היתה נעשית שס"ח מנים כנ"ל שס"ה כנגד ימות החמה שלשה מנים יתרים שמהם מכניס כ"ג מלא חפניו ביוה"כ (שם א') מותר הקטורת מה היו עושין בה מפרישין שכר האומנים פי' של מפטמי הקטורת ומחללין אותה על מעות האומנין ונותנין אותה לאומנין בשכרן וחוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה (שקלים פ"ד מ"ה כריתות שם א') בשינוי לשון פי' לפי שהקטורת שביום א' בניסן מצוה להיות נלקחת מתרומה חדשה וכמוש"ל בספר במדבר פרשה כ"ח בקרבנות ומשום מצוה מחללין אותה בסוף אדר וחוזרין ולוקחין אותה בר"ח ניסן ועי' מש"ל במדבר שם ועי' שקלים שם מותר הקטורת פירש"י (שבועות י' ב') מה שנשאר מהשלשה מנים יתרים לאחר המלא חפניו של יוה"כ והתוס' שם פירשו דנכלל בזה י"א ששנת הלבנה שהיא שנ"ד פחותה משס"ה ונראה מדבריהם שזמן הפיטום היה בר"ח ניסן וידובר להלן ת"ר מותר הקטורת אחת לששים או לשבעים שנה היו מפטמין אותה לחצאין פי' כי ממותר הקטורת היה מתקבץ חצי שיעורה לפיכך יחיד שפיטם לחצאין חייב דברי רשב"ג שאמר משום הסגן אבל לשליש ולרביע לא שמעתי וחכ"א בכל יום מתקן במתכונתה ומכניס שם אחת לששים כו' כן היא הגי' שלפנינו וגי' התוס' (כריתות שם שבועות שם) היא אחת לע"ב שנים ובמס' שבועות (שם) הביאו די"ס דגרסי אחת לשבעים שנה ולביאור כ"ז יש לנו לבאר מקודם הזמן שהיה קבוע לפיטום דא"א לומר שהיו מפטמין תמיד בכלות הקטורת שהיה מקודם דא"כ לעולם לא היה שם מותר והנה מהתוס' דשבועות (שם) נראה כמו"ש מקודם דהזמן היה בכל ר"ח ניסן דשנת הלבנה ועפי"ז כתבו שם לפרש הא דבאה לפעמים אחת לששים שנה אעפ"י שבסה"כ אין שם מותר מהג' מנים רק 3. 60=180 חסר 60 פעמים מלא חפניו משום דמשכחת לה כשכלים הס' שנים בשתי שנים הפשוטות שבזו אחר זו שיש מהן מותר 22 משני פעמים שס"ה אבל ביתרון דשנה אחת וודאי לא סגי דלשלשה מחזורים שהן 57 שנים הראשונים חסר ב 1/4 מן 57 דהיינו ערך 14 אשר 36519 חסרין מן 19 שנות הלבנה שבמחזור שלם כי רק 19 שנות החמה משתוין עם אן שנות הלבנה לפי ששנת החמה היא 1/4 365 ודברי התוס' שבועות (שם) בזה צ"ע לפיענ"ד וכ"ז אינו נכון לפיענ"ד דזה לא יתכן רק כשנאמר שכלו 3 מחזורים של י"ט י"ט שנים בר"ח ניסן דשנה מעוברת ד"מ בשנה הי"ט למחזור ונמצא שבר"ח ניסן דשנה י"ט למחזור הותחל מנין פיטומין השלמים וזה בלתי אפשר כי לפי זה בהכרח פטמו אותה לחצאין בר"ח ניסן דשנת י"ח למחזור וזה בלתי אפשר כי אם לא היה שם מהישנה רק 184 א"כ יחסר עד ר"ח ניסן הבא שהוא בשנה מעוברת 19 מנים ואם היו שם 19 מנים יתרים על קפ"ד א"כ למה לא פטמו אותה לחצאין בשנה שלפניה ואין להאריך וגם עיקר הסברא דזמן הפיטום בר"ח ניסן אינו נראה לפיענ"ד דמה ענין מספר שס"ה לשנות הלבנה ועוד דמה יעשו בתחילת פיטום השלימות או בשנה שפטמו אותה. לחצאין כשיהיה אחריה מעוברת וכן יהיה בהכרח לפי חשבון ביאור הששים שנה עפ"י הב' פשוטות כנ"ל ועוד דהנה בתחילת תשרי דשנה שניה למלכות פרס הותחל התמיד עי' ריש עזרא ומסתמא התחילו אז ג"כ בקטורת והיא היתה עפ"י מש"ל בסדר בהר שנת 4410 ליצירה וכשתשליך מזה י"ט י"ט ישארו ל נמצא שהותחלו בתשרי של שנת שניה למחזור ומסתמא פטמו אותה אז לחצאין לפי הנ"ל ונשאר ממנה 7 לתחילת ניסן דאותה השנה ובר"ח ניסן פטמו אותה שלמה ולא היה מספיק עד ר"ח ניסן דשנה שאחריה שהיתה מעוברת ויש ליישב בדחוקים ולא ראיתי להאריך בזה ע"כ נ"ל דזמן הפיטום אינו תלוי בניסן ובביאור זמן זה שיטה א' שהיה בזמן שוה בתקופה ד"מ כשפיטום הראשון היה בתחילת תקופת תשרי לעולם פטמו גם אח"כ בתחילת תקופת תשרי ולפי"ז אם התקופה היתה ד"מ בתחילת ליל ר"ח תשרי פטמו אותה 3 שנים אחת לשס"ו ימים דהיינו בכלות שס"ה ימים וברביעית פטמו אותה בכלות שס"ו ימים כי יום אחד נתוסף לארבעה שנים על שס"ה ימים לפי ששנת החמה היא 1/4 365 כנ"ל וכן נראה שיטת התוס' כריתות (שם) ועפי"ז כתבו בביאור החשבון דאחת לע"ב שנים סך 3, 72 = 216 ומזה צריך לחסר 1/4 מן 72 = 18 א"כ 216- 18 = 198 הסר מזה 184 דהיינו חצי שס"ח נשארו 14 מנים לע"ב שנים 7/36 למלא חפנים של כל שנה וא"כ למה חשבו כך שהרי אחת לע"ב שנים היינו אחר שעברו ע"א פיטומין שלמים ולשנה הע"ב סטמו לחצאין ולפי"ז ישארו לע"א שנים 6 מנים ויותר נראה הגי' דאחת לשבעים שנה ויהיה א מנים לס"ט שנים:
שיטה ב' שלא היו משגיחין לזמן התקופה אלא לאחר שכלו שס"ה ימים מפיטום הקודם פטמו אותה שנית ולפי"ז נ"ל דצ"ל אחת לששים ושבעה או לשבעים שנה ויהיה החשבון כך 3, 66 = 198 צא מהם 184 נשארו 14 למלא חפניו של 66 שנים היינו 7/33 למלא חפניו ולפי כ"ז מותר הקטורת שהיו מחללין כנ"ל היינו בשנה פשוטה יותר מחציה כיצד סדר הקטרת הקטורת מי שזכה בקטורת היה נוטל הכף הכף דומה לתרקב גדול של זהב מחזקת ג' קבין והבזך היה בתוכו מלא וגדוש קטורת וכיסוי היה לו וכמין מטוטלת היה עליו מלמעלה פי' כמין חתיכת בגד על כיסוי הבזך מי שזכה, במחתה נטל מחתה של כסף ועלה לראש המזבח ופנה את הגחלים ונוטל מהמעוכלות הפנימיות ירד ועירן לתוך של זהב כו' הגיעו בין האולם למזבח נטל אחד את המגרפה וזרקה כו' וג' דברים היתה משמשת כהן ששומע קולה יודע שאחיו הכהנים נכנסין להשתחות והוא רץ ובא כו' החלו עולים במעלות האולם מי שזכה בדישון מזבח הפנימי היה מקדים לפניהם נטל את הטני דישן את המזבח והשתחוה ויצא. מי שזכה במחתה צבר את הגחלים ע"ג המזבח רדד בשולי המחתה והשתחוה ויצא מי שזכה בקטורת היה נוטל את הבזך כו' (תמיד פ"ד ופ"ה) ומוכח מכל הנ"ל שהיה פייס על המחתה מיהו ריס"ל דלא היה פייס למחתה אלא כהן שזכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה (יומא כ"ה א') ע"ש פרישת העם בשעת הקטרה יתבאר בסדר אחרי בספר ויקרא מזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו (זבחים נ"ט א'):
פרשה לב
(ל)
אעלה אל ה' וגו' ג"פ מ' יום היה משה בהר. ראשונים בשביל לוחות ראשונות. שניים להתפלל שלישיים לקבל לוחות אחרונות (דברים ט' י') ועמ"ש בספר ויקרא בסדר אמור בריש הלכות יוה"כ:
(ב)
תקים את אהל מועד וגו' אותו היום נטל עשרה עטרות יתבאר בספר ויקרא ריש סדר שמיני ולפי"ז לאחרים דס"ל דאין בין עצרת לעצרת רק ד' ימים דכל החדשים הם לעולם אחד מלא ואחד חסר א"כ מדריש ירחא דניסן דההיא שתא חד בשבתא הוה כנ"ל שם סדר שמיני דאשתקד בד' בשבתא הוה ריש ירחא דאייר בששה בשבת ור"ח סיון שבתא וקשיא לר' יוסי דס"ל דר"ח סיון היה באחד בשבת וקשיא ג"כ לרבנן דאמרי דר"ח סיון היה בתרי בשבתא כמוש"ל פרשה י"ט וצ"ל דלר' יוסי ז' חסרין עבידי ולרבנן שמונה חסרים עבידי (שבת פז ב') ועיין תוס' שם ד"ה לרבנן ואחרים צ"ע אי פליגי אההיא ברייתא שהבאתי לעיל שם או דס"ל הוראת שעה היתה: