אור ברסלב

באר הגולה· רבי יהודה ליווא [המהר"ל]

באר ו

באר ה

משנה א

הבאר הששי מים אדירים. עולים מעלה מעלה וגוברים. מכסים גבעות גבהי* הרים. והיה לנחל פורץ ויוצא לכל עברים. צי אדיר ואניות סוחרים. רוחב גבוליו אין עוברים. ומצולותיו לא יגיעו זרים.

התלונה הששית, באמרם כי היה נעלם מהם חכמה האנושית, הם החכמות אשר לפי השכל* האנושי. ולא שהיה נעלם מהם, רק דברו בהם בתכלית הזרות. ודבר זה אם היה כך, היה מורה זה על חסרון הידיעה והרחקה מן האמת. ודבר זה הפך מה שהזהירו עליו חכמים, ואיתא בפרק חבית (שבת קמה:) "אמור לחכמה אחותי את" (משלי ז, ד), אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה, אמרהו, ואם לאו, אל תאמרהו. הרי שהם הזהירו שלא יאמר החכם דברים שהם בלתי ברורים, מכל שכן שלא לומר דברים זרים רחוקים, שאף לעינים נראה כי הדבר הוא זר. והפירוש "אמור לחכמה אחותי את", לשון "אחות" מלשון אחוי. ואמר הכתוב שתהיה החכמה מחוברת אליו לגמרי, רוצה לומר ברור בודאי, ואז הדבר ההוא בשכלו ובדעתו בחבור הגמור. אבל דברים שהם מסופקים, ומכל שכן כשהם רחוקים, דבר זה אין לו חבור עמו. וזהו "אמור לחכמה אחותי את", שאין לך חבור יותר כמו אחותך, ולכך פשוט איסורה, כי עריות הם הקרובים אל האדם, ולכך נאסרו. ואמר אם הדבר קרוב לך כמו אחותך, שערוה זאת היא קרובה ביותר, כי אחותו היא עמו כמו בשר אחד לגמרי. אבל האב והבן, או הבת, במה שזהו האב וזהו תולדה, יש להם הבדל, ואינם שוים. אבל האח והאחות הם שוים, לכך לשון "אח" ו"אחות" מלשון אחוי. לכך אם ברור לך הדבר וקרוב לך, כאחותך שהיא אסורה, אמור החכמה, ואם לאו, אל תאמר. הרי כי הם הזהירו שלא יאמר דברים שאינם ברורים, מכל שכן דברים זרים ורחוקים מדעת האדם.

והחכמות שאמרו עליהם שדברו בהם זרות, היא החכמה טבעית וחכמה לימודית. וכבר נתבאר לך, כי כל שהביאום לדבר זה לחשוב על חכמים כך, זהו מה שמצאו בדבריהם שנתנו סבות לדברים טבעים שנתהוים בעולם, והיה נראה להם כי הסבות האלו הם רחוקים שיהיה דבר זה סבה טבעית, ובשביל זה אמרו עליהם שהיו רחוקים מחכמות אלו*. אבל אין האמת כך כלל, כי לא באו חכמים לדבר מן הסבה הטבעית, כי קטון ופחות הסבה הטבעית, כי דבר זה יאות לחכמי הטבע, או לרופאים, לא לחכמים. אבל הם ז"ל דברו מן הסבה שמחייב הטבע. והמכחיש דבר זה, מכחיש האמונה והתורה, כמו שהתבאר למעלה שאמרה תורה על אות הקשת (בראשית ט, טז) "וראיתיה לזכור ברית עולם". וחכמי הטבע נתנו סבה טבעית לקשת, כמו שידוע מדבריהם. אבל הדבר הוא כך, שהסבה אשר נתנה התורה הוא הסבה, שלכל דבר יש סבה טבעית מחייב אותו, ועל אותה* הסבה הטבעית יש סבה אלקית, והוא סבת הסבה, ומזה דברו חכמים. כי לאדם אל צורתו ומספר אבריו יש סבה טבעית, שאין ספק כי יש לדבר זה פועל טבעי, ומכל מקום יש לאותה סבה סבה אלוקית, שעל סבת הסבה אמר (בראשית א, כז) "ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו". ולכך החושבים עליהם כי רצו הם ז"ל להעדיר הסבה הטבעית, ולכך לא רצו בסבה שנתנו הם ז"ל, דבר זה הוא שוא. אמנם גם סבת הסבה שנתנו הם ז"ל, לא עמדו על דבריהם להבין דבריהם, כי רחקו ממנה. וזה כי לקחו דבריהם בהבנה ראשונה, מבלי שנתנו לב להבין אמתת הדברים, כי דבריהם הם בנסתר ובנעלם, ולכך דברו עליהם עתק. וכן בסבות שנתנו בחכמה הלימודית, אין הדברים סבה ראשונה, רק סבת הסבה.

משנה ב

בפרק ב' דסוכה (כט.), על ד' דברים חמה לוקה; על אב בית דין שמת ולא נספד כהלכה, ועל נערה מאורסה שצעקה בעיר ואין מושיע לה, ועל משכב זכר, ועל שני אחים שנשפך דמם כאחד. ובשביל ד' דברים מאורות לוקים; על כותבי פלסתר, ועל מעידי עדי שקר, ועל מגדלי בהמה דקה* בארץ ישראל, ועל קוצצי אילנות טובות. וסבות אלו שנתנו בלקות המאורות, לפי דעתם יכחיש החוש הנגלה, כי ידוע שלקות המאורות תלוי במהלך המאורות, בחבורם ובנגודם, בהתרחקם ובהתקרבם, באורך וברוחב. ואם כן, איך אפשר לומר שיהיה לקות המאורות תלוי בדברים כאלו, שהאדם יודע זמן הלקות, שהם על פי החשבון, ואיך יתלו הלקות בחטא המעשים. וגם דבר זה הוא טעות, שאין מדרך חכמים ז"ל להסיר הסבה הקרובה, שודאי תלוי לקות המאורות במהלך המאורות. אבל סבת הסבה נתנו הם ז"ל. כי אם לא היה החטא בעולם, לא היה דבר זה. כי אין ספק שלקות המאורות הוא פחיתות גדול וחסרון בעולם, ואם לא היה החטא נמצא בעולם, לא היה סדר הבריאה נותן שיהיה לקוי המאורות, שהוא פחיתות וחסרון, כמו שמוסכם מכל אדם. וכמו שתמצא במעשה בראשית, שאלמלי* לא חטא האדם, היה מקום האדם בגן עדן, ומזונותיו פירות גן עדן. ובשביל שחטא אז, סידר השם יתברך עניין האדם, כמו שספרה התורה (בראשית ג, יח) "קוץ ודרדר תצמיח לך". הרי שהשם יתברך סידר הנהגת האדם לפי מדריגתו ומעלתו. ומפני כי העולם שייך בו חטאים אלו, ולפיכך מתחלת בריאת עולם לא נתן השם יתברך להם אור שלא יקבל לקוי. ובזולת חטא לא היה סדר זה, סוף סוף בשביל חטאים אלו הוא לקוי המאורות.

ואולי תאמר, אם כן מוכרח האדם לחטוא. אין זה קשיא, שאין ספק כי אין כלל העולם כולו צדיקים, עד הזמן שיקוים (דברים ל, ו) "ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך וגו'", ואז לא יהיה לקות המאורות חסרון כלל, כי אז נאמר (ישעיה כד, כג) "וחפרה הלבנה ובושה החמה וגו'". ונאמר (ישעיה ס, יט) "לא יהיה לך השמש לאור יומם וגו'* והיה ה' לך לאור עולם". אבל בעולם הזה, אין העולם נקי מן החטא.

כלל הדבר, כי השם יתברך סדר העולם במדריגה הראוי לבני אדם. כי כל הנמצאים משמשים האדם כפי מה שהוא אדם. ולפיכך בשביל חטא הנמצא בעולם, נתן להם אור כמו שראוי להם. ולכך אמרו שם (סוכה כט.), תנו רבנן, בזמן שהחמה לוקה, סימן רע לכל העולם. משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שעשה סעודה לכל עבדיו, והניח פנס לפניהם. כעס עליהם, אמר לעבדו טול הפנס מפניהם, והושיבם בחושך, עד כאן. וביאור עניין זה, כי המלך מכבד את עבדיו, ועושה להם סעודה לכבוד. וכאשר כועס עליהם מפני שמרדו בו, נוטל המאור מלפניהם, כי המאור הוא כבוד הסעודה. וכן הקב"ה, כאשר הוא כועס על העולם בשביל פחיתות חטאם וחסרונם, נוטל כבודם, כי המאור הוא כבוד העולם. ודבר זה ברור כי האור הוא כבוד העולם, וכמו שתקנו (תפילת שחרית) 'אל ברוך גדול דעה הכין ופעל זהרי חמה טוב יצר כבוד לשמו'. וכן בתחלת הבריאה ברא השם יתברך את המאורות כפי מה שהם ראוים לזה.

אמנם לבאר למה על ד' דברים אלו בפרט, ולא בשביל שאר חטאים, דבר זה אין כאן מקומו כלל, כי לא היה הכוונה פה רק על השאלה שנמצא התמיה בדבריהם, וכבר התבאר לך כי אין כאן קשיא כלל, ואין הדברים אלו חסרון. אבל לבאר למה היה דבר זה על ידי דברים אלו, אין זה מדברינו, כי לא באנו לתת טעם, רק להסיר השאלה הנופלת על דבריהם. ואם הדברים הם רחוקים מן הדעת, למה בשביל חטא אלו דברים דווקא, זה עצמו מורה על העלם דבריהם וחכמתם. ואם אמרו בשביל עבודה זרה וכיוצא מן העבירות השכיחים ורגילים, היה לך לומר שהם בחרו חטאים לפי דעתם, אותם חטאים שהם גדולים ביותר. אבל עתה אין לך לומר רק שדבריהם נאמרו על פי החכמה והדעת.

וכאשר תעיין בדבריהם, תדע כי עמדו על סודי המציאות, וידעו אמיתת מציאות. וכבר התבאר לך למעלה שאין דבר יותר ראוי להיות נקרא בשם 'מציאות' כמו האור. והפך זה החושך, הוא העדר בודאי. ולפיכך תחלת המציאות היה האור, לפי שהאור ראוי למציאות יותר מכל. ואם אין אור, הנמצאים הם עומדים בהעדר, שהוא החושך. אמנם כל הנמצאים דבוק בהם העדר, ואין דבר זה יוצא מן סדר המציאות, כיון שהוא בטבע כך. ולפיכך החושך שהוא לילה, שהוא העדר טבעי, אין בזה דבר העדר, במה שהוא טבעי. אבל כאשר יש חושך שהוא העדר בלתי טבעי, כמו לקות המאורות, כי אף שלקות המאורות הוא כסדר העולם, מכל מקום הוא בטול והפסד אל המציאות, והוא האור, כמו שיקרא לקוי. לכך אי אפשר שיהיה דבר זה, כי אם שהעולם מוכן בצד עצמו אל ההעדר, יוצא מן הסדר מצד שיש בו חטא. ולפיכך היה האור שלהם גם כן בעניין זה שיש בו העדר בלתי טבעי. כי האור מתיחס לעולם, שכפי מדריגת העולם ומעלתו, האור זורח עליו. ומפני כי האדם יש בו חסרון, ובשביל זה נוטה אל ההעדר* מצד עצמו, ולכך האור של העולם* שייך בו העדר גם כן.

וזה שאמר על אב בית דין שמת ולא נספד כהלכה. כי האב בית דין ראוי לכבוד במיתתו, כי המת נסתלק מן הגוף, וכאשר נסתלק מן הגוף ונשאר הנפש בלבד, וראוי לכבוד. ודווקא אב בית דין, כי האב בית דין, מצד אשר הוא ממונה על הדין, ואין דבר אשר לו המציאות הגמור כמו שיש לדין, כי הדין הוא דבר מחויב שיהיה, וכל דבר שמחויב שיהיה יש לו המציאות הגמור. ולפיכך כאשר נברא העולם, בכל מעשה בראשית נאמר שם "אלקים", שהוא דין (ב"ר לג, ג), ודבר זה בארנו בכמה מקומות. ועל פי הסוד הזה אמרו (שבת י.) כל היושב בדין שעה אחת, כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. ולפיכך כאשר מת האב בית דין, שהוא בעל דין, ובטל הוא מן העולם, ולא נספד כהלכה. שאילו נספד כהלכה, אם כן אין מיתת אב בית דין נחשב בטול גמור, כי בוודאי יש לו מציאות בעולם הבא. וזה נראה כאשר נספד כהלכה, ועושים לו כבוד, ומורה זה שנסתלק מן* הגוף, וכל אשר נסתלק מן* הגוף, ונשאר הנשמה שהיא נבדלת, יש כאן הכבוד. שאף הזקן, כאשר נחלש הגוף בלבד, ראוי לו הכבוד, כדכתיב (ויקרא יט, לב) "מפני שיבה תקום וגו'". וכל שכן כאשר נסתלק הגוף לגמרי, שראוי לו הכבוד. וזה מורה שאין כאן העדר, רק סלוק הגוף, ולכך ראוי אל הכבוד. אבל כאשר לא נספד כהלכה, ואין עושים לו כבוד, זה מורה על העדר גמור. והוא בעצמו אב בית דין, שהוא בעל דין, ששייך אליו המציאות הגמור. לכך המאורות, שהם בפרט אשר ראוי להם המציאות ביותר, הם נלקים גם כן. ואל תאמר כי עצם החטא גורם לזה, רק כי פירושו בשביל כי העולם יש בו בחינת מה, אשר מצד אותה בחינה אינם מספידים כהלכה על אב בית דין שמת, שדבר זה הוא העדר גמור, ומצד הזה העולם גם כן מוכן על העדר המאורות.

ואחר כך אמר (סוכה כט.) 'ועל נערה המאורסה'. ההעדר הזה מצד המעשים, כי כל חטא אין ראוי שיהיה נמצא המעשה ההוא, ולכך העושה החטא הוא נוטה אל ההעדר הגמור. ולפי גודל החטא, שאין ראוי שיעשה, נחשב המעשה שהוא נוטה אל ההעדר. והחטא בכל מקום שכאשר רוצים להפליג בחומר החטא, אמרו שבא על נערה מאורסה. והטעם, מפני כי הבא על נערה המאורסה לפי שהוא חוטא בקדושה, שהנערה היא מקודשת לאחר, והנה בא עליה, לכך הוא חוטא בקדושה. ואינו כמו מי שבא על בעולת בעל, שכבר היא אשתו, ואין כאן שם קדושין. ואף על גב דלא פקע מינה קדושין הראשונים, מכל מקום אין שם "מאורסה" עליה, רק בעולת בעל. ולכך המיתה של ארוסה חמורה מבעולת בעל. ומפני גודל החטא הזה, הוא העדר גמור. וכן משכב זכר, מפני שאין ראוי אף לפי הנהוג בבעלי חיים, ולכך המעשה הזה הוא העדר גמור. וכן גם כן ב' אחים שנשפך דמם כמים, הוא העדר המציאות לגמרי, לשפוך שני אחים כאחד. נמצא כי כל אלו חטאים העדר המציאות, עד שהם נוטים אל ההעדר* לגמרי.

ולכך בכל החטאים האלו, החוטא בהם מקבל מיתה והעדר כפי מעשיו. ובשביל פחות מדריגת הנמצאים, שיש בהם דבר זה, דהיינו העדר בלתי טבעי, שכל אלו דברים הם העדר בלתי טבעי, ולכך ראוי שיהיה נלקה האור, שהוא המציאות, והוא מקבל העדר בלתי טבעי, כמו שהתבאר. וכבר אמרנו, כי הכל הוא מתיחס אל האדם, שכפי מדריגת האדם נתן לו משמשים. כי השמש והירח משמשים העולם, שהעיקר הוא האדם. ואלמלי* לא היה אדם מדריגתו ההעדר כמו זה, לא היה האור של העולם מקבל העדר. אבל בשביל שהאדם מדריגתו פחיתות זה, וחסרון זה, ולכך היה האור, שהוא המציאות, מקבל לקוי והעדר. וכבר בארנו, כי לא באו לגלות רק על דבר זה, שיש בחינה בעולם, שמצד אותה בחינה העולם נוטה אל ההעדר. ואם לא היה בחינה זאת בעולם, שהוא מוכן אל ההעדר, לא היה ראוי אל לקות מאורות. ולפיכך על אלו, חמה - שהוא המאור הגדול (בראשית א, טז) - לוקה, ומקבל האור, שהוא המציאות, העדר. כלל הדברים, כי כל אלו הדברים מתיחסים אל ההעדר, ודבר זה במדריגת התחתונים, ולכך במדריגתם גם כן לקות המאורות.

וכדי שתבין דבר מעט מן דברי קדושים, אף שאין ראוי להאריך בדברים אלו, כי כבר סלקנו מהם התלונה, מכל מקום מה שאפשר לפרש בדבריהם לא נעלים. וזה כי האדם מורכב ומחובר מד' דברים; האחד הוא הגוף, והשני הוא הנפש, והשלישי הוא יותר מכל, שיש בו הצלם האלקי. כאשר הוא מחובר מגוף ונפש, שהם חלקיו, אז על ידי שניהם ביחד יש לו צלם אלקים, וכדכתיב (בראשית א, כז) "ויברא אלקים את האדם בצלמו", וכבר הארכנו בזה בכמה מקומות, והדבר הוא פשוט. והרביעי, כי אף אשתו נכנס כנגד האדם, שהרי לא נקרא "אדם" רק עם אשתו, שנאמר (ר' בראשית ה, ב) "זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם". וכאשר נוטה באחד מאלו חלקים אל ההעדר היותר, יש כאן העדר גמור, כי אלו ד' דברים הם מציאותו*. והאב בית דין שמת, הוא נטילת הנפש, ולא נספד כהלכה, הרי מצד הנפש נוטים אל ההעדר, והוא ההעדר הגמור. ודווקא אב בית דין, מטעם אשר התבאר למעלה, וזהו חלק אחד. ועל נערה מאורסה, ההעדר הזה מצד הגוף, כי כל זנות הוא מצד הגוף, ודבר זה בארנו בכמה מקומות. ורמזו ז"ל בענין הסוטה (סוטה יד.) היא עשתה מעשה בהמה, אף קרבנה שעורים (במדבר ה, טו), שהוא מאכל בהמה. ודבר זה ידוע כי כל זנות הוא חמרי, שנמשך אחר תאותו החמרית, ואין צריך ראיה. ולפיכך נערה מאורסה שצעקה בעיר ואין מושיע, החטא וההעדר הזה מצד הגוף החמרי, להיות חוטא בנערה שיש עליה קדושין, והוא חוטא בהם, שנמשך אחר החומר, והוא העדר גמור מצד החומר. ושני אחים שנשפך דמם כאחד, החטא הוא מצד צלם האדם, שהאדם נברא בצלם אלקים, שנאמר (בראשית ט, ו) "שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלקים עשה את האדם". וזה שהוא שופך דם שני אחים כאחד, אין לך יותר מזה. ועל משכב זכור, כי השם יתברך נתן לאדם חבור שלו נקבה, וזה מתחבר לזכר, ואין לך חטא והעדר מצד השלמת האדם יותר מזה. ולכך אלו ד' דברים הם העדר גמור. ולכך מצד שנמצא חטא זה בעולם, ראוי אל העולם לקוי מאורות, שהוא העדר גמור גם כן. והבן הדברים האלו, כי הם ברורים מאוד.

וכן מה שאמר (סוכה כט.) בשביל ד' דברים מאורות לוקים, בשביל ההפרש שיש בין לקוי החמה ובין לקוי שאר המאורות; כי החמה היא עצם האור, וכאשר החמה נלקה, אז יש כאן העדר המציאות לגמרי. אבל שאר המאורות, אין לקוי שלהם נקרא העדר לגמרי, רק העדר במה. ולפיכך אמרו (שם) 'בשביל ד' דברים מאורות לוקים; על כותבי פלסתר', והם שטרות מזויפים, והזיוף אין לו מציאות כלל, שכתב מה שאינו נמצא. וכן (שם) 'מעידי עדי שקר', מעיד על דבר שאינו נמצא כלל. וכן (שם) 'מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל', משחיתים ארץ ישראל, שהוא עיקר המציאות. וכן קוצצי אילנות טובות, משחיתים* הדבר שהוא המציאות*. הרי כל הדברים האלו הם העדר המציאות במה. רק כי הראשונים הם דברים שהם העדר גמור בתכלית, עד שאין עוד, כמו שאמרנו. ואלו הם העדר המציאות במה, ואין כל כך העדר. הרי כי הדברים האלו הם לפי החכמה מאוד משוערים, שידעו בחכמתם החטאים אשר הם מתיחסים אל העדר אשר הוא שייך בתחתונים, ולפי מדריגתם היה האור. ואין להאריך בדברים אלו כאן, שאין כאן מקומן.

והמעיד על פירוש הדברים אשר זכרו כאן הוא חכמה נפלאה ביותר, עד שאי אפשר לפרש דבריהם לגודל ההשגה באלו ד' דברים, כי למה אמרו בשניהם; 'על ד' דברים החמה לוקה', 'על ד' דברים המאורות לוקים', דוקא מספר ד'. כי ד' קצוות יש בהם העדר, לפי שכל אחד ואחד קצה. וכל אחד מאלו ד' דברים, החוטא נוטה אל קצה אחד, שבו ההעדר, ולכך המאור מקבל ההעדר. ודברים אלו הם סתרי החכמה, ואין כאן מקומן.

ולא היה צריך לכתוב מזה כלל, כי אין דבר זה קושיא, כמו שהתבאר למעלה, כי אין השאלה רק מה שאמרו כי לקות המאורות הוא בשביל חטאים, והשאלה היה כי לקות המאורות לפי החשבון, לא לפי המעשה. ולכך אמרנו, כי לפי מדריגת האדם ומעלתו, הן משמשים לו המאורות. ואין ספק אילו היה האדם במדריגת המלך, היו משמשיו גם כן כפי מה שהוא. וכאשר דרכי האדם בפחיתות, הנה גם כן משמשיו בענין זה, ודבר זה אין להכחיש כלל. ומה שאמרו 'על ד' דברים החמה לוקה', רוצה לומר כי לפי מדריגתו* ומעלתו יש לו פרנס, שהם מושלים בעולם. ומפני שיש בעולם בחינה של העדר, כמו שהתבאר למעלה, לכך העולם ראוי להעדר האור שלא בטבע, מפני שיש בתחתונים העדר שלא בטבע ושלא כסדר* המציאות. ואין הקפידה בחומר החטא, רק במה שהם נוטים אל ההעדר, לכך גם כן יש בהם העדר האור.

משנה ג

בפרק מי שהיה טמא (פסחים צד:), תנו רבנן, חכמי ישראל אומרים, גלגל קבוע, ומזלות חוזרים. וחכמי אומות אומרים, גלגל חוזר, ומזלות קבועים. אמר רבי, תשובה לדבריהם, לעולם לא מצינו עגלה בדרום, ועקרב בצפון. מתקיף לה רב אחא בר יעקב, דלמא כבוצינא דרחיא, אי נמי כצנורא דדשא, עד כאן. ומפני שהם מפרשים דברי חכמים 'גלגל קבוע ומזלות חוזרים', שהמזל סובב ברקיע בלא גלגל. ואין ספק כי דבר זה אי אפשר שיקבל השכל, וכמו* שיתבאר בסמוך (ד"ה ועוד טענו), שדבר זה אי אפשר לומר בשום צד, שיהיה הכוכב חוזר בעצמו. וכל שכן שאם כן יהיו דבריהם סותרים, כי יקשה לאותן האנשים מהא דאיתא בפרק הספינה (ב"ב עד.) אצל תא ואחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיע, דאמר שם גלגלא דרקיע הוא דהדר. הרי כי הם עצמם אומרים שהגלגל חוזר, ולא הכוכב. ואני תמה, למה פרשו כך דברי חכמים, שכשם שמה שאמרו חכמי האומות 'גלגל חוזר ומזלות קבועים', אי אפשר לפרש שיהיה הכוכב בעל מנוחה לגמרי, אבל בודאי פירושו שאין התנועה מן הכוכב, רק התנועה מן הגלגל, והכוכב נח שקט בגלגל, והגלגל מסבב את הכוכב עמו. וכך מה שאמרו חכמי ישראל 'גלגל קבוע', אין הגלגל קבוע לגמרי, רק שהתנועה היא על ידי הכוכב, והגלגל סובב על ידי הכוכב. וההפרש שביניהם, כי לחכמי אומות, הכוכב בגלגל כמו מסמר בספינה, מתנועע עמו. ולדעת חכמי ישראל, הפך הדבר; שהגלגל דומה אל הקרון, שהקרון הולך על ידי תנועת הסוס המושך הקרון אחריו. כך יאמרו שהכוכב מתנועע, והגלגל נמשך אחריו.

אמנם רבי השיב על זה, כי אם היה הדבר כך, שהגורם התנועה הוא הגלגל, הרי מצד שהגלגל הוא כדורי, וכל כדור אין לו התחלה, כי הוא שוה הצדדין, שהצד אחד אליו כמו השני, אם כן מה זה שהגלגל הוא מתנועע תמיד ממזרח אל המערב, ולא יתנועע מן* הדרום אל הצפון. ודבר זה לא ראינו, רק תמיד עגלה (-בדרום-) [בצפון], ועקרב (-בצפון-) [בדרום]. וכאשר נאמר שהגורם התנועה הוא הגלגל, הוא שוה בכל הצדדין. אם כן למה יותר בתנועה ממזרח למערב, יותר משאר צד, שהיה ראוי שיתנועע לכל צד, דבר שהוא שוה ואין לו התחלה כלל. ודבר זה לא יתחייב* אם נאמר שגורם התנועה הוא המזל, ולא הגלגל. שודאי כי כמו שכל כוכב הוא מיוחד בלבד, שכוכב זה פועל כך, וכוכב זה פועל כך, וכל אחד הוא מיוחד בדבר מיוחד, כך יש לך לומר שמיוחד הכוכב להיות נשאר זה בדרום, וזה בצפון. ולכך לא נמצא עגלה בדרום ועקרב בצפון. אבל אם גורם התנועה הוא הגלגל, שהגלגל הוא השוה, ואין לו התיחדות כלל, למה לא היתה התנועה לכל הצדדין, ולמה תהיה התנועה מיוחדת. ואם אתה אומר שדבר זה אי אפשר שתהיה התנועה מן המזרח אל המערב ואחר כך מן הדרום אל הצפון, שצריך שישוה תנועתו, אין זה תשובה כלל, כי נאמר למה נתיחד הגלגל בתנועה זאת מן המזרח אל המערב, ואינו מיוחד בתנועה מן הדרום אל הצפון. וקושיא זאת אינה מעטה, אבל הוא שאלה גדולה לאותם שהם אומרים כי גורם התנועה הוא* הגלגל, שהוא שוה, ואין לו התחלה מיוחדת.

והשיב על זה רב אחא, שלא יתחייב בחיוב גמור - שהגלגל שהוא שוה הצדדין - שלא יהיה מיוחד בתנועה אחת מבין תנועה אחרת. שאף אם הכדור הוא פשוט, אין בו התחלה, מכל מקום במה שיש לכדור קוטר* אשר עליו הגלגל מתנועע, ואם כן נוכל לומר אף על גב שהגלגל בעצמו הוא שוה הצדדין, ואינו מיוחד בשום צד, מכל מקום הקוטר אשר עליו הגלגל מתנועע, והוא עובר באמצע הגלגל, ועליו תנועת הגלגל, אפשר לומר שהוא מיוחד שהוא בצד זה, ולא במקום אחר. וזה שאמר 'דלמא כבוצינא דרחיא', שהרחיים סובב על הברזל שהוא עובר תוך הרחיים, וכך הגלגל הוא סובב על הקוטר שהוא עובר תוך הגלגל. וכל עיגול מן הגלגל עובר עליו כבוצינא דרחיא, שהרחיים סובבים על הברזל שעובר בתוך הרחיים. ועוד 'כצנורא דדשא', כלומר אף שהגלגל בעצמו שוה הצדדין, ואין מיוחד בשום צד, באולי בשביל שיש לגלגל שני קוטבים נחים קיימים, בשני צידי הגלגל, ועליהם הגלגל מתנועע. ואם כן נוכל לומר שאלו שני קוטבים הם מיוחדים, שיהיו בצד זה, ולא בצד אחר. וזה שאמר 'דלמא כצנורא דדשא', שהדלת סובב על שני צירים קיימים, וכך יש לגלגל שני צירים קיימים נחים, והגלגל מתנועע עליהם, והם ראוים להיות בצד הזה דוקא. ואל יקשה, למה נתיחד כך, ולמה לא יהיה עובר הקוטר שעליו יתנועע הגלגל ממזרח אל מערב, כמו שנתיחד שהוא עובר מדרום לצפון. וכן שני קוטבי הגלגל, למה יהיו בצד זה, ולא יהיה בצד אחר. שאין זה קשיא כלל, כי לא היה השאלה רק כאשר התנועה לגלגל בכללו, וכאשר היה התנועה לגלגל בכללו, אין כאן צד נתיחד בו התנועה לצד זה יותר מצד אחר, כמו שאמרנו. אבל כאשר אמרנו כי התנועה היא על דבר מיוחד נח קיים, ודבר זה אינו אל הגלגל, אין קשיא כלל, כי בודאי נתיחד הקוטר הזה שהוא עובר מדרום לצפון. ודבר זה מבואר לכל איש חכם משכיל מודה על האמת, יאמרו שכל אלו הדברים הם דברי חכמה אמיתית, ירדו לעמקי החכמה. והרי הענין הזה מוכיח, שהקשה רב אחא מ'צנורא דדשא' ומ'בוצינא דרחיא', שאלו ב' דברים דומים לקוטב הכדור, ולקוטר הכדור, אשר הם נחים קיימים, והכדור סובב עליהם.

ועתה נשוב לבאר דברי חכמים, כי דבריהם נמשכים אחר השכל מאוד, שיותר ראוי לומר שגורם התנועה הוא המזל, שהוא פעל, יותר מן הגלגל. ולפיכך ברור מאוד כי לפי הדעת והחכמה, יותר ראוי שיהיה התנועה מן המזל, ממה שנאמר שתהיה התנועה מצד הגלגל. ואין הכוונה בדבריהם שיהיה הגלגל קבוע לגמרי, רק שגורם התנועה הוא המזל, והגלגל נמשך אחריו, כמו שהתבאר, ואין כאן קשיא.

ועוד טענו, כי אנו רואים כי הכוכב אשר הוא עומד בעגולה הגדולה, הוא מהיר התנועה, לפי שהוא הסובב העגולה הגדולה. ואשר הוא רחוק מן העגולה, מאוחר התנועה. ודבר זה לא קשיא, אם נאמר שהגלגל חוזר, והכוכב קבוע. שאין ספק שהעגולה הגדולה מן הגלגל, יותר מהיר התנועה. ולפיכך הכוכב אשר עומד שם מהיר התנועה. והכוכב אשר הוא רחוק מן העגולה, הוא מאוחר התנועה, לפי שהעגולה ההיא מאוחר התנועה. אבל אם נאמר שהתנועה מן הכוכב, למה הכוכב אשר הוא עומד בעגולה הגדולה מן הגלגל, מהיר התנועה יותר. נשיב על זה, שזה היה קשה אם הכוכבים היו חוזרים נפרדים בלא גלגליהם, למה זה מהיר התנועה וזה מאוחר התנועה. אבל כשהם חוזרים בגלגליהם, לא יקשה, כי התנועה שהיא לכוכב אינו רק על ידי הגלגל. והגלגל לכוכב כמו הגוף לנפש, ובודאי הגוף נושא הנפש, ומכל מקום אי אפשר שיהיה הנפש מניע רק כפי שראוי לגוף. וכן הכוכב שעל ידו התנועה לגלגל, התנועה כפי מה שראוי לגלגל. ומכל שכן כי הכוכב הוא כמו החלק מן הגלגל שהכוכב עומד בו, ולכך ראוי שתהיה התנועה כפי מה שראוי אל הגלגל. כי הגלגל שיהיה דבר נמשך בהכרח אחר הכוכב, זה לא יתכן שיהיה דבר הכרחי בהם. אבל הכוכב מתנועע על ידי הגלגל תנועה סבובית, מפני כי ראוי לכדור תנועה סבובית. לכך הכוכב העומד בו, יש לו תנועה סבובית, כמו הגלגל שעל ידו התנועה, כמו שאמרנו. ולפיכך יקרה לכוכב שהוא קבוע בו; שאותו הכוכב אשר הוא בעיגול הגדול, יתנועע במהירות יותר. ואשר הוא רחוק מן הגדול, יתנועע באיחור, ואין שום קשיא על דבר זה. ואדרבא, הדעת נותן כך, ואין דבר זה יוצא מן ההיקש והשכל, אבל הכל מסודר מאוד, ודי בזה במקום הזה בענין זה.

משנה ד

עוד שם (פסחים צד:), תנו רבנן, חכמי ישראל אומרים, ביום החמה הולכת למטה מן הרקיע, ובלילה הולכת למעלה מן הרקיע. וחכמי אומות עולם אומרים, ביום החמה מהלכת למעלה מן הרקיע, ובלילה למטה מן הרקיע. אמר רבי, נראה דבריהם מדברינו; שביום מעיינות צוננים, ובלילה מעיינות רותחים, עד כאן. והם מבינים שכוונת חכמים ז"ל לומר, כי החמה עוברת תוך הגלגל, וזה שאמרו שבלילה הולכת למעלה מן הרקיע. ואם כן יהיה הרקיע נקרע לפי שעה, והחמה עוברת תוך הגלגל. ודבר זה מן הנמנעות. גם החוש מכחיש זה, שאין השמש שוקעת רק מעל האופק, שהרי אותם שיש להם אופק אחר* אין השמש שוקעת להם. ודבר זה אי אפשר להכחיש האדם שיש בו דעת.

והנה אלו בני אדם הם רוצים לחשוב על דברי חכמים, ולא עמדו כלל על דבריהם. שאילו היה דעת חכמים שהחמה בלילה עוברת הגלגל, והולכת החמה למעלה מן הגלגל, לא היו אומרים שהחמה הולכת 'למעלה מן הרקיע', רק 'למעלה מן הגלגל', כמו שאמרו לפני זה (פסחים צד:) 'גלגל קבוע ומזלות חוזרים'. אבל ענין גלגל וענין רקיע כל אחד בפני עצמו. כי הרקיע נופל על מה שהוא הרקיע שהוא על התחתונים, ודבר זה נקרא 'רקיע' בדברי חכמים, והוא "רקיע" הנאמר בתורה. כי לא בא שם 'רקיע' על הגלגל כלל. ומעתה דעת חכמים שאמרו 'ביום [החמה] הולכת למטה מן הרקיע, ובלילה הולכת למעלה מן הרקיע', פירוש, ביום החמה נמצאת בעולם, והרקיע הוא התחלת התחתונים, והחמה הולכת למטה מן הרקיע ביום, והיא* עם התחתונים. אבל בלילה החמה נבדלת מן העולם, ועל זה יאמר שהחמה למעלה מן הרקיע, פירוש 'הרקיע' שהוא התחלת התחתונים. ואז נאמר כי הרקיע מבדיל בין חמה ובין התחתונים, שהרי החמה אינה נמצאת עם התחתונים. ואין ספק כי התחתונים יש להם גבול בפני עצמם, והגבול הזה הוא הרקיע, ופירוש זה מבואר מאוד. ומפני שהיו חושבים כי דברי חכמים על הרקיע אשר הוא הגלגל, ולכך היה להם זה דבר זר.

אבל יש לך לדעת, כי לא דברו חכמים בזה, רק שרצו בזה שהשם יתברך אשר הבדיל בין אשר הם בארץ למטה, ואשר אינם בארץ והם למעלה, והרקיע הוא מבדיל ביניהם. ולכך החמה שהשם יתברך נתן אותה ביום להאיר על הארץ (בראשית א, יז), היא הולכת למטה מן הרקיע, ואין הרקיע מבדיל בין החמה ובין התחתונים. אבל בלילה, שלא נתן חמה להאיר על הארץ, לכך הרקיע שנתן השם יתברך להבדיל בין העליונים ותחתונים, הוא מבדיל את החמה מן הארץ. וחכמי האומות אומרים כי הפך זה הוא, כי ביום, החמה הולכת למעלה מן הרקיע, שהרקיע מבדיל בין החמה ובין התחתונים. שכך ראוי, שאם לא כן, היתה החמה פועלת ביותר בתחתונים, ולא היה להם קיום. ולפיכך כאשר השמש היא* על הארץ, הולכת למעלה מן הרקיע. וכאשר הוא לילה, ונבדלת מן הארץ, אין כאן הבדל הרקיע. והיינו שהשיב רבי 'ונראין דבריהם מדברינו; שביום המעיינות צוננים, ובלילה רותחים'. שמזה תראה שבלילה אין החמה נבדלת מן התחתונים, ולכך מעיינות רותחין. אבל ביום אין מעיינות רותחין כמו בלילה, כי השם יתברך נתן הרקיע, אשר הוא מבדיל בין העליונים ובין התחתונים, להבדיל, לכך מעיינות צוננים* ביום. ולדברים* שאנו אומרים, כי החמה הולכת למעלה מן הרקיע בלילה, היה הרקיע מבדיל בין החמה [ובין התחתונים], ולא היתה פועלת במעיינות. ודבר זה אמת, כי המים בעצמם מסוגלים בלילה לרתוח, במה שהחמה הולכת נגד הים, ומושלת ביסוד המים. וביום הפך זה. הרי התבאר לך דברי חכמים. ובני אדם שלא יבינו* אמיתת הרקיע, שהרי הכתוב אומר (בראשית א, ו) "יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים", ונאמר עוד (ר' שם פסוק ז) "ויבדל אלקים בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע". וכל אלו דברים נעלמים מהם, ולא ידעו בזה כלום, כי אין לאותם אנשים חלק רק בנגלה ובמוחש. ואם כן איך ישיבו על דברים הנעלמים והנסתרים, שלא ידעו מהו עניין הרקיע. ואין כאן מקום לפרש יותר בעניין הרקיע, ועוד יתבאר זה.

שם (פסחים צד:), בארבע שבילין החמה הולכת; ניסן אייר סיון, מהלכת בהרים כדי לפשר השלגים. תמוז אב אלול, מהלכת בישוב כדי לבשל הפירות. תשרי מרחשון כסליו, מהלכת במים כדי ליבש את הנהרות. טבת שבט אדר, מהלכת במדבר כדי שלא לייבש את הזרעים. פירוש זה, כי 'החמה מהלכת' רוצה לומר פועלת, כי ארבעה פעולות יש לחמה. ומפני כי החמה יש לה ד' תקופות, וכנגד זה אמר כי ב'ארבע שבילין החמה מהלכת', ורוצה לומר ד' פעולות יש לה; ניסן אייר סיון, מהלכת בהרים לפשר השלגים, כי בזמן הזה מתקרבת החמה אל הישוב, וזהו התחלת פעולתה, לפשר השלגים. כי עדיין לא היתה כל כך בישוב* לבשל הפירות, ותחלה פועלת לפשר השלגים למעט הקרירות. ואחר כך תמוז אב אלול, הולכת בישוב, פירוש פועלת בישוב לבשל את הפירות. ואמר תשרי מרחשון כסליו, הולכת במים לייבש את הנהרות. פירוש, שהולכת החמה ומתרחקת מן הישוב, והולכת כנגד יסוד המים, ופועלת במים היבושת, ואם לא כן, היו המים גוברים. ושלשה חדשים אחרונים הולכת במדבר, פירוש שאינה מתקרבת* אל הישוב, ואם היתה מתקרבת אל הישוב היתה מייבשת הזרעים, וכאשר היה בא זמן הבשול, ולא* היה בהם לחות כלל, ולא היו מתבשלים הפירות.

משנה ה

אמר רבא (פסחים צד.), שיתא אלפי פרסא הוה עלמא, וסומכא דרקיע אלפא פרסא. חדא גמרא, וחדא סברא. סבר לה כי הא דאמר רבה* בר בר חנא אמר רבי יוחנן, כמה מהלך אדם בינוני ביום, עשר פרסאות. מעלות השחר עד הנץ החמה ה' מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים חמשה מילין, נמצא עוביו של הרקיע אחד (-מחמשה-) [מששה] ביום, עד כאן. ומדבר הזה למדו כי הם ז"ל אמרו שבעלות השחר החמה מתחלת לצאת מן הגלגל, וכן כשהיא שוקעת, עוברת לפנים מן הגלגל. אף כי בודאי לפי המסקנה לא נשאר דבר זה כלל, כי מקשה על זה כדאיתא התם, מכל מקום הוי סברי לומר כך מתחלה. ואין לומר כלל כי עלה על דעתם דבר כמו זה, דבר שהחוש ימאן זה.

אבל מה שאמרו כי העולם הוא ששת אלפים פרסה, וסומכי דרקיע אלף פרסה, אל יעלה על דעתך כי שעור זה נתנו לעולם כאשר הוא נמדד בשעור הגשמי. אבל דע לך כי חכמים לא דברו מזה כלל, כי דבר שאינו מגיע אל מהות העולם ואמיתת מהותו, לא דברו מזה כלל. אבל מה שאמרו כי העולם הזה הוא ששה אלפים, רוצה לומר כי מהות השעור הזה הוא אל העולם, מבלי הבטה אל שעור הגשמי, ולא עיינו חכמים רק במהות, ולא בגשמי. ודבר זה הוא מיסודי החכמה, וכבר התבאר זה* בכמה מקומות עניין זה. כי נתנו חכמים שעור קטן, ואין השעור הזה מצד המוחש הנגלה, רק מצד מהותו אמרו כך. כמו שאמרו (מו"ק יח.) פרעה שהיה בימי משה היה כך וכך קטן, ודברו עליו מצד מהותו, וכך תמצא הרבה. וכך להפך, אמרו שיעור גדול, וזה הוא מצד עצם מהותו. ואף אם הוא קטן, אין זה מצד עצם מהותו. וכן אם אמרו עליו שהוא קטן כך וכך, אף אם הוא יותר גדול, זהו מצד אחר, אבל מצד מהותו המופשט מן הגשמית שעורו כך. ואל יקשה לך, כי מופשט מן הגשמות, מה שייך בזה שיעור. דודאי שייך שיעור אף במופשט* מן הגשמות. כי מספר ששה יש לו מהות השלימות, כי במספר ששה בו יושלם הגשם, כי כל גשם יש לו ששה צדדין. ולפיכך מה שאמר כי העולם הוא שש אלפים פרסה, רוצה לומר כי יש לעולם השלימות מצד עצמו, לכך ראוי לו מצד עצמו ששת אלפים. כי העולם הזה גשמי, ושלימות הגשמי הוא ששה, כמו שהתבאר. והרי העולם נברא בששה ימים (שמות כ, יא), ובשביעי שהוא שבת קודש, הוא נבדל מן הששה ימים. ולפיכך ראוי שיהיה גם כן כמו זה שעור העולם, ששת אלפים פרסה, וסומכא דרקיע, שהוא נבדל מן העולם, אלף פרסה. כי כבר התבאר, כי הזמן והגשם דומים מתיחסים ושוים. והרי מבואר כי לא לחנם אמרו השעור כן. וזה פירוש אמתת דברי חכמים, ואם הדברים הם עמוקים מאוד יותר. ובני אדם כאשר יראו כך בדברי חכמים, יאמרו שדעתם על השעור המוחש הגשמי, ולכך היה רחוק בעיניהם שיהיה השעור הגשמי מן העולם ששת אלפים פרסה, וסומכיה דרקיע אלף פרסה. אבל דבר זה אינו, כי לא דברו חכמים מן השעור הגשמי, אבל דבריהם מן מהות העולם, ואמרו כי מהותו הוא שעור הזה, כמו שאמרנו.

ואמרו כי סומכא דרקיע אלף פרסא, ואמר שם (פסחים צד.) שכך נותן הסברא, כי התחלת היום, דהיינו מן עלות השחר עד הנץ החמה, וזה דומה ומתיחס אל הרקיע, שהוא התחלת העולם. ומהלך האדם מן עלות השחר עד הנץ החמה, הוא אחד מששה ממהלך של אדם כל היום. וכמו כן אצל החמה, מהלך שלה מן עלות השחר עד הנץ החמה חלק ששית. וכבר אמרנו (ד"ה אבל מה) כי מהלך החמה ששת אלפים פרסה, שהוא מהות העולם. וכן יש לחשוב הרקיע, שהוא חלק ששית של מהלך כל היום, שהוא ששת אלפים פרסה. ואף כי מהלך החמה שהיא מקפת העולם, ואינה הולכת לארכו של עולם, מכל מקום כיון שמהות העולם הוא ששת אלפים, שכך הוא גמרא, יש לחשוב הרקיע שהוא התחלה, אלפא פרסה. וכך ראוי, כי כשם שראוי לעולם מצד עצמו ששת אלפים פרסה, לפי שזה שייך אל שלימות הגשם, והרקיע שהוא נבדל מן העולם הזה, שכך ענין הרקיע שהוא נבדל מן העולם, והוא כנגד האמצע, שהוא תוך ששת הצדדין שיש לגשם, והוא נבדל מן הששה, כמו שידוע. ולפיכך סומכא דרקיע הוא אלף פרסה. וראוי שיהיה כך, מפני כי העולם הזה הגשמי, גם כן נברא בששה ימים, והשביעי יום השבת, הוא כנגד האמצעי, שהוא נבדל מן הששה. וכנגד זה אמר כי העולם הוא ששת אלפים פרסה, וסומכא דרקיע אלף פרסה. ולכך רבי יהודה סבר, כי שעור מהלך התחלת היום, מן עלות השחר עד הנץ החמה, חלק עשירי מן היום. ואמר כי מהלך האדם י' פרסאות, ומן עלות השחר עד הנץ החמה ד' מילין, כדאיתא התם (פסחים צד.). ויהיה התחלת העולם, שהוא הרקיע, חלק עשירי מן היום. והוא סבר כי זהו נגד עשרה מאמרות שנברא בהם כל העולם (אבות פ"ה מ"א), והרקיע שהוא התחלה, נגד המאמר "בראשית" (בראשית א, א) שהוא התחלה. ולכך אמר כי התחלה, שהוא הרקיע, הוא חלק העשירי מן העולם. וכל הדברים האלו הם עמוקים מאוד. ומכל מקום, כל זה לא נשאר במסקנה.

ויש מפרשים, מה שאמר רבא (פסחים צד.) העולם 'ששת אלפים פרסה', הוא הארץ בלבד. וכן העידו חכמי התכונה, שכדור הארץ ששת אלפים פרסה. אבל אין משמע כך, כי אמר 'העולם' ששת אלפים פרסה, ולא אמר 'הארץ', או 'הישוב', כמו שיתבאר. ועוד, מה שעור נתן מה שבין הארץ לרקיע. רק אם נאמר כיון שהעיקר הוא ישוב העולם, והוא הארץ, נחשב השאר בטל אצל הישוב, שהוא הארץ, לכך אמרו כי העולם ששת אלפים בלבד. וגם זה כמו שאמרנו, כי השעור על מהות העולם בעצמו, ואם הוא יותר גדול, אין זה מהות עצם העולם. וכן 'סומכא דרקיע אלף פרסה', כי הרקיע שאינו מן העולם התחתון לגמרי, רק שהוא מבדיל בין עליונים לתחתונים, וכמו שהעולם הוא ששת אלפים, כנגד ששת ימי המעשה, כך* הרקיע שהוא נבדל מן התחתונים, הוא אלף, שהוא כנגד השבת, שהוא נבדל מששת ימי המעשה. לכך ראוי לעצם העולם ששת אלפים, ולרקיע - אשר הוא נבדל מן העולם - חלק שביעי, שהוא אלף פרסה. ולפיכך אמרו כי העולם ששת אלפים פרסה, והרקיע, שהוא התחלת העולם, אלף פרסה, עד שבזה הרקיע אחד מששה. ומביא ראיה לזה, כי מעלות השחר עד שנגלה השמש, ודבר זה נקרא 'התחלת העולם'. שכבר אמרנו לך פעמים הרבה מאוד, כי הלילה הוא העדר נחשב, ובהתחלת היום הוא התחלת המציאות, ועד שנגלה השמש לגמרי - כל זה הוא 'התחלה' נקרא. ומזה למדו כי התחלת העולם, שהוא הרקיע, הוא גם כן אחד מששה בכל העולם, וכמו שהתבאר למעלה (ד"ה ואמרו כי), ואי אפשר לפרש יותר.

ומקשה על זה (פסחים צד.), שאין ראוי למהות העולם שעור זה, דתניא, מצרים אחד מששים בכוש, וכוש אחד מששים בעולם, ועולם אחד מששים בגן, וגן אחד מששים בעדן, ועדן אחד מששים בגיהנם. נמצא כל העולם כלו ככסוי קדירה לגיהנם, עד כאן. ובמסכת תענית (י.) קאמר, וגיהנם אין לו שעור. אל תטעה בכל הדברים האלו כי שעורים הללו במדה הגשמית, שלא דברו חכמים כלל משעור הגשמי, כי לא היה להם עסק [בזה], רק דבריהם במהות העולם, כמו שאמרנו לך למעלה. ודע, כי מה שאמרו כאן מענין כוש ומענין העולם, הם סתרי החכמה. וכבר אמרנו לך ההפרש שיש בין חכמי ישראל ובין שאר חכמים, כי השגת חכמים ז"ל* במהות, לא בגשמי כלל. אמנם מה שנתנו מדריגה הראשונה למצרים, והשניה לכוש, דברים אלו אי אפשר לפרש רק לאיש חכם גדול ונבון, והוא* יודע כי מצרים כח שלהם כח המים, ולכך היו עובדים את המים, מזה תראה שיש להם התיחסות אל המים. וכושיים יש להם התיחסות אל האש, שהם שחורים (רש"י במדבר יב, א) מכח חום השמש, שהוא אש. ובשביל כך המדריגה הראשונה ארץ מצרים, השניה כוש כולל עליו, ואחר כך העולם. ואמר כי העולם אחד מששים בגן. כי אין ספק כי העולם הזה גשמי, ולכך הגן שאינו גשמי, מדריגה יותר עליונה. והעדן יותר נבדל מן הגן, ולפיכך אמרו (ברכות לד:) "עין לא ראתה אלקים זולתך" (ישעיה סד, ג) זה עדן. נמצא שהמדריגה היותר עליונה הוא העדן. ולפיכך אמרו 'גן אחד מששים בעדן'. ואמרו 'עדן אחד מששים בגיהנם', הדבר הזה אליו*, מפני כי הגיהנם הוא כמו שבארנו במקום אחר שהוא חסר, ולכך באים שם בני אדם החסרים במעשיהם. ודבר החסר* אין ראוי שיוגבל וישוער, כי הגבול והשעור הוא מן השלימות, שהדבר שאין לו גבול ואין לו שעור אין לו שלימות. ולפיכך אמרו במסכת תענית (י.) 'גיהנם אין לו שעור'. וכל זה שהדבר החסר לגמרי, אין ראוי שיוגבל בשעור. הרי התבאר עניין זה מה שאפשר לכתוב ולפרש מזה, כי הדברים הנאמרים פה הם עמוקים מאוד. וכל השעורים הנאמרים כאן, אין השעור הזה שעור גשמי, כי אין לגן ועדן שעור גשמי, רק נאמר על אמתת מהות כל אחד ואחד. ודבר זה די למבינים, כי כבר בארנו זה למעלה באר היטיב*. ואין להאריך בדברים אלו רק שבאנו לפרש שלא נאמרו דברים אלו מאומד ומחשבה, רק כלם נאמרו בחכמה, אך אין כאן מקומן של אלו דברים כלל, רק אמרנו לך כי בכל דבריהם לא באו לפרש שעור הגשמי מן העולם, רק מהות העולם.

עוד מקשה (פסחים צד.), דתנא דבי אליהו, רבי נתן אומר, כל הישוב כולו תחת כוכב אחד יושב. [תדע], שהרי אדם נותן עיניו בכוכב [אחד], הולך למזרח - עומד כנגדו, לארבע רוחות עולם - עומד כנגדו, מכלל הישוב תחת כוכב אחד יושב. ומה שאמרו כאן 'תדע אדם נותן עינו בכוכב אחד, הולך למזרח עומד נגדו', וכן 'לארבע רוחות עומד נגדו', אין הפירוש שהכוכב עומד נגדו כמו שהיה עומד בדרום, כך עומד בצפון. שדבר זה אי אפשר, שדבר זה ידוע כי כאשר האדם בדרום, נראים אליו כוכבי דרום עומדים על האופק גבוה הרבה. וכשהולך לצפון, אין הכוכב ההוא נראה אליו לגמרי. אבל אין הגורם הזה מה שנתרחק מן הכוכב, אבל הגורם הזה הוא שהארץ כדורית, ודבר זה הוא גורם שכאשר הוא בדרום, כוכב הדרומי נראה אליו גבהו הרבה על האופק, וכאשר הוא בצפון, הוא נסתר מעיניו. וזה שאמר 'אדם נותן עיניו בכוכב, הכוכב עומד נגדו. הולך בכל ד' רוחות, הכוכב עומד נגדו', רוצה לומר כאשר תסלק מה שגורם כדורת הארץ, כמו שהתבאר, ימצא אליו הכוכב בשוה. ואם לא היה זה שכל הישוב תחת כוכב אחד, לא היה זה כך.

עוד תא שמע (פסחים צד.), עגלה בצפון, ועקרב בדרום, וכל הישוב אינו יושב רק בין עגלה ועקרב, וכל הישוב אינו רק שעה אחת ביום. תדע, שבחמש חמה במזרח, ובשבעה חמה למערב, חצי שש וחצי שבע חמה בראש כל אדם. ואין הפירוש שאין החמה הולכת נגד הישוב רק שעה אחת ביום, שכיון שהארץ כדורית, הולכת נגד הישוב י"ב שעות, כפי אורך הישוב, לא סרה מן הישוב. ודבר זה ידוע, כי עגולת חצי היום במדינה* המזרחית, אין חצי היום במדינה המערבית. ואם כן איך אמר שכל הישוב כולו אינו רק שעה אחת ביום. אבל הפירוש הוא, אף על גב שכל מקום ומקום יש לו חצי יום מיוחד בפני עצמו, אין לומר שהישוב הוא י"ב שעות ביום, כיון שחצי יום של מדינה זו, אינו חצי יום של מדינה אחרת. ומכיון שאין החמה מהלכת בגובה השמים נגד ראש בני אדם בכל מדינה ומדינה רק שעה אחת, מן חצי ששית עד חצי שביעית, ולפני חצי ששית ואחר חצי שביעית אינו נחשב שהולך נגד הישוב, כיון שהחמה הוא במזרח ובמערב, בצדדין. ולא נחשב שהחמה נגד הישוב, שהוא הארץ, שהיא באמצע, רק כאשר החמה בגובה השמים נגד ראש האדם, כי אז החמה היא באמצע השמים, ואז נחשב החמה נגד הישוב שהוא באמצע.

תוכן העניינים

באר הגולה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה