אור ברסלב

באר הגולה· רבי יהודה ליווא [המהר"ל]

באר ה

באר ד

משנה א

הבאר החמישי מים עמוקים, במצולותיו אבני יקר חקוקים, יודעי שיט מרגליות מפיקים. נראים אבני נחל חלקים, דומים צרורות ואבנים מרוחקים. והמה אבנים נוצצים כברקים, עד סוף העולם מבהיקים.

התלונה החמישית, במה שהם* מלינים על איזה מאמרים שנמצאו בדברי חכמים, שנראה לפי מראית העין שהן דברים שאין בהם ממש כלל. ודבר זה הרבו התלונה מאוד, לדרוש בהגדות* של דופי. גם בזה נסיר התלונה מאתם. ותחלה נאמר שהיה להם לתת לב, שנמצא בדבריהם איזה ענינים שיראה לאדם רחוק מן הדעת, וסתומים הם במקומם, וסודם נגלה מבואר במקום אחר, כמו במדרש ספר* הזוהר, ובמדרש הבהיר לרבי נחוניא בן הקנה, ושאר ספרי חכמה, אשר הם גנוזים וכמוסים באוצרות חכמים, והנה הם מגלים סתרי תורה שרמזו חכמים. אך כי האהבה הוא הסתר המומים הנגלים, והפך זה השנאה, מעוות העין ויטעה השכל. אמנם דבר זה אין ראוי לחכם מבין האמת לעיין בדברי מתנגדו בשנאה, ואף חכמי האומות הרחיקו זה. שכך כתב הפילוסוף בספר שמים ועולם, וזה לשונו; ואז נתחיל ונביא דעות הקדמונים החולקים עלינו בזה, ונביא טענותיהם, וזה לשני ענינים; האחד, שטענותיהם הם ספיקות על המופתים שנביאם אנחנו, ומשלימות* המופת התרת הספיקות הבאות עליו. הענין השני, שמאמרינו יהיו* יותר רצוים ויותר מקובל אצל אוהבי אמת. וכל שכן כשנסדר תחלה טענת החולקים ואחר כך נבטלם. ולא נהיה אשמים בזאת הפעולה, ולא נהיה נחשדים שרצוננו לאמת דעתנו, ולא נשגיח בדעת זולתנו, ונבזה אותם. וכל שכן אם* היות בעל דיננו נעלם התוכחה. ולזה כשנביא דעתנו וטענותינו בלתי טענות החולקים עלינו, יהיה קבול דברינו אצל אוהבי אמת יותר חלוש, ושמעם אליו יותר מעט*, וחושדים* לנו יותר גדול. וראוי מי שירצה לדון בדין האמת, שלא יהיה מכעיס לבעל מחלוקתו, שונא לו, אך ראוי שיהיה מודה לו, חומל עליו, ומדבר עמו בנחת. וגדר ההודאה שיודה לו במאמרים, מעביר מהם מה שיודה לעצמו, עד כאן תורף דבריו. הרי לך שהזכיר שלא תהיה השנאה מקלקלת השורה (רש"י במדבר כב, כא), לשפוט על דברי בעל ריבו בעין הקנאה, כי אם בעין החמלה. ולא יבקש לדחות דבריו ביד חזקה, רק ינהג* עמו כמו שהוא נוהג עם עצמו. כמו שמסיים דבריו 'שיודה במאמרים, מעביר בהם מה שיודה לעצמו'.

וככל הדברים האלו אמרו חז"ל ביותר שלימות בפרק קמא דעירובין (יג:), מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן, מפני שנוחין הן ועלובין הן, ושונין דבריהם ודברי בית שמאי, ולא עוד, אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהם, עד כאן. ומעתה יש לשאול, מה עניין זה שתהיה הלכה כמותן, דבשביל שהיו משפילין עצמן אין ראוי שתהיה הלכה כמותן, כי ההלכה תולה בזה שהתורה שלהם לפי ההלכה, ולא מפני שהיו מקטינין עצמם. רק שאלו דברים כולם הוא סבה עצמית שיאמר דברים אמיתים לפי ההלכה, כי מאחר שהן נוחין נמשך דבריהן אחר האמת. כי כאשר יכעוס, הרי מכח הכעס נראה שרוצה להחזיק דבריו בכח וביד חזקה, ורוצה לנצח, והוא סר מדרך האמת. וגם מפני שהן עלובין הוא סבה שאמרו דברים לפי ההלכה, שאם לא כן, מכח שרוצה להתגדל על בעל מחלוקתו, הוא סותר דברי בעל ריבו, אף על גב שאין האמת אתו. וכן מה שהיו שונים דברי בית שמאי, והיו מקדימים דברי בית שמאי לדבריהם, נראה שלא היו שונאים לדברי בעל ריבם, מבקשים לדחות דברי זולתם אף כי האמת אתם. שכיון שהיו שונים דבריהם ודברי בית שמאי, והיו מקדימים דברי בית שמאי, נראה שלא היו מכוונים לדחות דברי זולתם, ולא היה מחלוקת שלהם מכת המנצחים. כי מי שהוא מכת המנצחים, אין דבריו נמשכים אחר האמת, כי תמיד מבקש לנצח. ולא היו כל אלו הדברים בבית הלל, לכך ראוי להיות הלכה כמותן. אף על גב שדברי בית שמאי טובים וישרים, כיון שיש לבית הלל הכנה שראוי להיות דבריהם הלכה, לכך הלכה כבית הלל.

ובדבר זה נפלו כמה אנשים, שהשנאה פועל להם שרואים דרך המישור העולה בית אל - דרך עקומה. והאהבה משוה להם ההרים לבקעה. ואילו היו מביטים לדברי חכמים בעין השכל, מוסר מן הקנאה, והיו מצרפים* דבריהם אל מה שאמרו במקום אחר והזהירו שלא לשנות בדברי עסקי העולם, ואיך ישנו אל הקב"ה* חס ושלום, לחפות עליו דברים אשר לא כן. וכאשר אחד רוצה לתפוש על דברי חכם בחכמתו, [ו]אומר שטעות נפל לו בדברי חכמה, דבר זה אפשר, כי אפשר לחכם לטעות בדברי חכמתו. אבל התפיסה בדברים כאלו, שאף קטני השכל חלושי הדעת לא היו אומרים כך, וכי הדעת נותן לחשוב אותם חס ושלום טועים בכך, או מבקשים לדבר סרה. אין הדבר כך, רק טעות החושב שלא דן אותם לכף זכות, שדבריהם הם כפי הראוי לחכמים לדבר חכמתם במשל ובמליצה, וכמו שאמר החכם (משלי א, ו) "להבין משל* ומליצה דברי חכמים וחידותם". ואיך לא יהיה הדבר הזה, כי טבע החכמה נותן כך מעצמו, שלא ידבר דברי חכמה כי אם בדרך משל ומליצה ובדרך רחוק. שכל חכמה היא פנימית, ואינה נגלית. ודבר זה ראוי להיות, שלא לשום דברי חכמה מדרס לכל נבער מדעת אדם, כי זה הפך החכמה, שכל חכמה נסתרת. וראוי לחכם לנהוג עם כל דבר כפי מה שהוא. ועניין זה תמצא בכל דברי נביאים, שמפני שהיו דבריהם נבואה מאת ה' ואינם דברי בני אדם, היתה נבואתם נסתרת, ולא דברו דבריהם כדברים* פשוטים. כי ראוי להיות הדבור בדברים כפי מה שהוא (-הדבור-) [הדבר] בעצמו. והרי הדבר הזה נמצא גם כן, כי חכמי האומות הקדמונים מאוד, שגם הם היו דבריהם סתומים מאוד מאוד, עד שהראו פירושים לדבריהם. ודבר זה נמצא למי שראה דבריהם בספריהם. אם כן למה ישימו אשמה בדברי חכמים. ויותר במעלה דברי חכמים, כי חכמי האומות כאשר דברו דבריהם בדרך חידה ומשל, לא היה לדבריהם שום פירוש ותועלת נגלה למי שאינו* מבין דברי חידותם. אך דברי חכמים נמשכים לדברי תורה ולדברי נביאים, שיש להם נגלה ונסתר, והמה נמשלים אל "תפוחי זהב במשכיות כסף" (משלי כה, יא), שהפנימי נמשל לזהב, והנגלה לכסף, ושניהם יקרים. כך דברי חכמים, שיש להם נגלה ונסתר, שהנסתר הוא יקר בחכמה, והנגלה הוא נחמד וטוב למראה.

וכמו שאמרו בפרק ב' דחגיגה (יא:), אין דורשין בעריות בשלשה, ולא במעשה בראשית בשנים, ולא במעשה מרכבה ביחיד. ופירוש המשנה, כי מעשה מרכבה, דהיינו החכמה המגעת אל השם יתברך בעצמו, כי המרכבה הוא שכבודו יתברך עליהם, כמו חיות הקודש. ומפני מעלת חכמה זאת, שמרבה בכבודו יתברך, ראוי להסתיר יותר. ומעשה בראשית הוא בריאת עולמו, שהוא יתברך פעל בעצמו, הוא מדריגה למטה מזה, לכך הוא בשנים, שבשנים אין* לדרוש. אמנם סדר חבור העולם זה עם זה, שדבר זה אין קרוב אל השם יתברך, רוצה לומר חבור האדם, ולכך הוא בשלשה. והעריות הוא חבור הנמצאים זה עם זה כפי מה שהוא חבור המציאות, על זה נבנה סוד העריות. כי העריות הוא חבור האדם אל אשר ראוי לו, והוא יוצא מן סדר חבור המציאות. ואין זה כמו מעשה בראשית, ולכך הוא בשלשה. נמצא מדריגת החכמה שלשה; האחד, החכמה מה שהגיע אל מרכבות כבודו יתברך. והשני, דברי חכמה השייך אל פעולותיו, שהוא פועל בעצמו. והשלישי, חכמת סדר* וחבור המציאות זה עם זה, באיזה עניין ראוי להם החבור, וזה נקרא חכמת עריות. ואין חכמה עליונה שאינה נכללת בג' מיני חכמות אלו. ואפילו מפה לפה אסרו לגלות, ואיך יכתוב אותם, ויהיו ענינים הגדולים כמו אלו מטרה לחץ כל סכל, יורה חצי סכלתו אליהם. לכן הם הם נאמני רוח, היו מכסים הדבר כפי הראוי. ומפני שבארנו המאמרים שהם יותר נראים זר, והתבאר שהם שלימים בתכלית השלימות, ואין ספק שעוד אין תלונה, והוא עד על שאר מאמרים שהם כיוצא בהם, יש לבאר גם בקצת מהם שעליהם גם כן התלונה. ונכנס עוד לפני ולפנים שלא כדת ושלא כמשפט, לבאר דברים אשר הם כמסו, ואנחנו נגלה. אך בשתים יכפר לנו; האחד, שאין הכוונה פה רק לכבוד השם יתברך, ולכבוד התורה, ולכבוד חכמים, להסיר מהם התלונה. השני, כי נגלה טפח ונכסה עשר טפחים.

משנה ב

וזה המאמר שמצאנו כי ראשונים וגם אחרונים מחכמי האומות היו שואלין עליו, כי היה נראה להם כאילו היה מאמר הזה דברים של נשים הזקינות מדברים דברים כאלו. והוא בפרק הספינה (בבא בתרא עג:), אמר רבה בר בר חנה, לדידי חזי לי ההוא אקרקותא, דהוה כי אקרא דהגרוניא. ואקרא דהגרוניא כמה הוין, שתין בתי. אתי תנינא, בלעא. אתא פישקנצא, ובלעא לתנינא, וסליק ויתיב באילנא. תא חזי כמה נפישא חילא דאילנא. אמר רב פפא בר שמואל, אי לאו דהוינא התם, לא המנית, עד כאן. ועל המאמר הזה חושבים מחשבת און, כי הם דברי הבאי. ויתבאר לך כמו שהרחיקו אותו ואמרו שהם דברי הבאי, כך הם הדברים שלהם עמוקים מאוד.

במה שדרך חכמים לעסוק בציור העולם ובסדור שלו, איך הוא סדורו וקשורו זה עם זה, עד שהעולם מקושר ומסודר יחד, עד שהוא אחד. שכך ראוי שיהיה אחד, לפי שהוא מפועל אחד. וכבר האריך הרמב"ם ז"ל בספרו (מו"נ ח"א) פרק ע"ב בדבר זה מאוד, כי הרבה מבני אדם, והמה המינים, הניחו ליסוד מוסד, כי מפועל אחד לא יבא דברים מתחלפים. וכאשר ראו דברים מתחלפים בעולם, בפרט הדברים אשר התורה אמרה להרחיקם, כמו דברים הטמאים שאסרה התורה, ולכך חשבו מחשבת און כאילו הוא בא מפועל אחר זולתו, ולכך הרחיקה התורה אלו דברים. לכך אמר הכתוב (איוב יד, ד) "מי יתן טהור מטמא לא אחד", כי כאשר יוצא הטהור מן הטמא, זה מורה על אחד לגמרי, כאשר יוצא הטהור מן הטמא, אם כן הם דבר אחד, ואינם מחולקים. וכאשר רואה האדם חלוק הטהור והטמא, גוזר דעתו שיש כאן חלוק. ומפני יחוד שמו יתברך, באו חכמים לבאר כי אין הדבר כך כלל, כי העולם הוא אחד, ובא מפועל אחד, הוא השם יתברך. ואם הרחיקה אותם התורה, דבר זה בשביל שהם רחוקים ונבדלים מן עיקר העולם, הוא המציאות, ולכך הם טמאים, בעבור ריחוק שלהם מן העולם, ואסרה התורה אותם לאומה הטהורה והקדושה. ובשביל זה אין לומר עליהם שהם מסולקים לגמרי מן המציאות ולעשות אותם מחולקים לגמרי, רק הם נמשכים אחר העיקר, כמו כל דבר* טפל שנמשך אחר העיקר.

ולפיכך החכמים, יודעי* מצפוני חכמה, חלקו עולם הזה לב' חלקים; החלק הראשון, הוא המציאות בעצמו. והב', הם דברים שאין להם המציאות בעצמם, אבל הם נמשכים אחר עצם הבריאה. והרמב"ם ז"ל בפרק ההוא גם כן כתב, שיש נמצאים אינם עצם הבריאה. ואם שכתב דברים אחרים ממה שהתבאר כאן, מכל מקום יש דברים נמשכים אחר עצם הבריאה, עד שהם מקושרים עם עיקר המציאות, עד שהעולם הוא מסודר מקושר יחד. ואותם שאינם עיקר, הם הדברים הטמאים, אין להם חבור אל המציאות, שהוא טהור, ומחוץ* למחנה המציאות מושבם וסדורם. וכבר אמרנו במה שהתבאר, כי התורה נמוס וסדר* המציאות. וכאשר התורה שהוא נמוס וסדר המציאות הרחיקה הדברים הטמאים, נמצא כי הדברים הטמאים הם רחוקים מן המציאות, ונבדלים מהם.

וחלקי המציאות הם ג'; יש מתיחס למים, ויש מתיחס לאש, ויש מתיחס לאויר. כי אלו ג' הם יסודות, והם נקראים אש"ם בספר יצירה (פ"ג מ"ג), ומבוארים במקומות הרבה שהם יסודות הכל. ולא נמנה עמהם יסוד העפר לטעם מופלג, כי יסוד הזה שיש לו המטה במוחלט, אינו מתחבר עם הג' יסודות שאין להם המטה במוחלט, ולפיכך הארץ יסוד נבדל לעצמו, ואין כאן מקום לבארו. והדברים ברורים כי לא נמנו* יסודות רק אמ"ש, והם אויר, מים, אש. ותמצא כי יש בריה טמאה המתיחס למים, כמו הצפרדע, שהוא במים. ויש בריה טמאה המתיחס לאש, כמו תנין, שהוא נחש, והוא שורף בארס שלו, ובשביל כך הוא מתיחס לאש. ויש בריה טמאה המתיחס לאויר, והוא עורב, הפורח באויר. ואלו הבריות, שהם; צפרדע, נחש, עורב, כלם הם בריות נבדלים במה מן המציאות, לפי שהם טמאים. ובא לסדר את סדר שלהם, עד שהם מסודרים עם העולם שהוא עצם המציאות, עד שהעולם הוא אחד. וראוי שיהיה העולם אחד, לפי שהוא מפועל אחד, לא כמו שחשבו דעת חצוני.

ואמר שראה צפרדע שהיה גדול כאקרא דהגרוניא, שהיה ששים בתים. כי מספר ששים הוא מספר שלם כללי, ולפיכך זה המספר נמצא בכל מקום על רבוי, כמו שפירשו התוספות בפרק השוכר פועלים אצל ששים רהוטי רהיט. כי דרך למנקט מספר זה על רבוי, כי מספר זה הוא מספר שלם כללי. ובשביל כך במספר ששים בטל הכל (חולין צח.). כי מספר חמשים, אם יתוסף* עליו אחד, נקרא זה תוספת עליו, ואינו בטל אותו אחד שנתוסף. אבל כאשר יש מספר ששים, הוא מספר כללי שלם, ואם יתוסף עליו אחד, היחיד בטל אצל מספר כללי, ואין האחד מוסיף על הכלל. ולפיכך אמר שהיה גדול כמו אקרא דהגרוניא שהוא ששים בתים. אבל לבאר למה מספר ששים הוא מספר שלם כללי, אין זה מקומו. אבל נראה ברור כי תמצא מספר זה בכל מקום כאשר ירצה להזכיר מספר כללי. ומפני כי מדבר כאן מצד הכללי לא מצד הפרטי, לכך אמר שראה אקרקותא דהוי כמו אקרא דהגרוניא, שהוא ששים בתים. ורוצה לומר שאין זה כמו שאר מספר ששים, כי אצל מספר ששים כל אחד מחולק לעצמו, אבל הכללי אינו מחולק כל אחד לעצמו, אבל הוא כלל אחד. ולכך אמר שראה אקרקותא שהיה כמו אקרא דהגרוניא שהוא דבר אחד, ואקרא דהגרוניא היא כמו ששים בתים וזהו מספר כללי. ומה שאמר בכאן שראה אקרקותא הוא צפרדע נקיבה כמו שפירש (-רש"י) [רשב"ם] ז"ל, ובודאי שכן משמע הלשון שלא אמר 'תנין', והטעם שהיו כולם נקיבות יתבאר בסמוך.

ומה שאמר דחזי לי אקרקותא, ואתא תנינא ובלעא לאקרקותא, ואתא פישקנצא ובלעה לתנינא, ויתיב באילנא. פירוש ענין זה, דע כי העולם הזה דומה אל אילן אחד, שנמשך מן העיקר עד סוף האילן, ויש לו ענפים הרבה נמשכים זה אחר זה. וכן הוא העולם, שנמשך מן הסבה הראשונה, והוא העיקר, וזהו אמרם (סנהדרין לח:) 'כופר בעיקר'. ומשתלשלים חלקיו זה אחר זה, עד סוף השתלשלות חלקי המציאות. ויש עוד מציאות משתלשלת, והם אינם מעצם העולם, אבל הם נטפלים נמשכים אל העולם שהוא המציאות בעצמו, וזה בעבור פחיתותם, לכך אינם עיקר העולם. ומפני שחלקי המציאות משתלשלים זה אחר זה, ותמיד אשר הוא יותר עיקר ועצם המציאות קרוב יותר אל העיקר, והוא הסבה הראשונה, שהוא עיקר הכל, והוא נושא הכל. ועצם המציאות הוא קודם וראשון אל אשר אינו עיקר כל כך. ולפיכך נקרא השתלשלות חלקי המציאות זה אחר זה מן הסבה הראשונה, שהוא עיקר הכל, 'אילנא'. ויש דברים שהם נבדלים מן המציאות לגמרי, שאינם עצם המציאות, אבל הם כמו דברים מקריים שהם נמשכים אחר העצם, כך אלו דברים נמשכים אחר עצם העולם. ואף כי יש בעצם המציאות גם כן* יותר עיקר, והוא קרוב אל הסבה הראשונה, שהוא עיקר הכל, שלכך נקרא 'אלנא', מכל מקום נכללו כולם בשם 'עצם המציאות', ועם שיתחלפו, שהאחד יותר עיקר מן האחר. אבל יש דברים שהם נבדלים מן עצם המציאות, והם דברים פחותים שאינם רק כמו מקרה הנמשך אחר העצם, ואינם נכללים כלל בשם 'עצם המציאות'. ומפני כי הדברים טמאים לפחיתותם מחוץ למחנה מושבם, כמו שהתבאר למעלה. ועם כל זה הם מתקשרים ומתאחדים עם עצם המציאות עד שהכל אחד, ובזה העולם אחד. ועם שהם נבדלים מן המציאות אינם נבדלים לגמרי, שאם כן היו הנמצאים מחולקים, אבל הם אחד, לפי שיצאו מפעל אחד. ולפיכך צריך שיהיו גם כן מסודרים מתאחדים עם האילן הזה עד שהוא אחד לגמרי. וזה שאמר שראה אקרקותא, דאתא תנינא ובלעא אותו, ואתא פישקנצא ובלעה אותה, ויתיב באלנא. ענין זה, שכמו שהוא באילן עצמו, אשר הוא יותר ראשון אל העיקר מקבל את שהוא רחוק יותר מן העיקר, עד שבזה כל האילן אחד עומד בעיקר. וכך באלו דברים גם כן, עם שהם מציאות שאינם בעצם, והם נמשכים אחר מציאות העולם אשר הוא בעצם, יש בהם סדר, כי אשר הוא יותר רחוק ויותר נבדל מן מציאות העולם אשר הוא בעצם, מכל מקום הוא נטפל ונמשך אחר דבר שאינו כל כך רחוק, רק שהוא מתיחס בדבר מה אל עצם המציאות, מקבל אותו, עד שהדבר אשר הוא יותר קרוב מכל הוא נמשך אחר האילן, והאילן שהוא עצם השתלשלות המציאות, מקבל אותו. ולפיכך ראה אקרקותא שבלעה אותו תנינא, כי האקרקותא שהיא הבריאה שהיא במים, יותר רחוק מן עצם המציאות. ואתא תנינא ובלעה אותו כי התנינא יותר קרוב אל המציאות, והוא מקבל את אשר הוא יותר רחוק. ולפיכך אמר דאתא פישקנצא ובלעה ויתיב באילנא, שהוא נושא את הכל, והוא המציאות, ובזה הוא מציאות אחד.

אמנם מה שסדר היסודות השלשה בסדר הזה, שהוא סדר אש"ם, הוא דבר ידוע לנבונים. שכבר אמרנו לך, כי כאשר הוא רחוק יותר מן המציאות, שהוא בעצם, הוא נמשך אחר אותו שהוא קרוב יותר אל מה שהוא בעצם. והעצם הוא הישוב, והמים הם נבדלים מן הישוב לגמרי. ואחר כך האש, והוא יותר קרוב אל הישוב, כי האש הוא נמצא בישוב יותר. ואחר כך האויר, כי אי אפשר לישוב בלא אויר. ולכך התנינא שהוא מתיחס לאש, בלעה האקרקותא שהוא במים. והפישקנצא שהוא באויר, בלעה לתנינא שהוא מן האש. והפישקנצא שהוא ביסוד הרוח, יתיב באלנא. ודברים אלו מבוארים מאוד. ומי שיש בו חכמה ודעת בענין סדור העולם והשתלשלות המציאות והתאחדות, יבין זה.

וזה שאמר שהיו כולם נקיבות ולא זכרים. כי התאחדותם והתקשרם אינו מצד הצורה, שהזכר הוא צורה בכל מקום, ואין צורה מקבל צורה. וכאן שראה השתלשלות העולם איך מתקשרים זה עם זה, כי בענין זה יש להם קשור, כמו שאמר דאתא תנינא ובלעה ואתא פישקנצא ובלעה, ואין זה מצד הצורה, כי מצד הצורה כל אחד מיוחד לעצמו בצורתו המיוחדת, רק הצורה מתחבר לנושא המיוחד אליו, ודבר זה ברור. גם סדר אלו שלשה דברים הם ידועים לנבונים, אם תחפש החכמה אז תמצא דעת קדושים. כלל הדבר, שרצו לבאר בזה סדר העולם, איך הוא מסודר זה עם זה, עד שהוא מסודר באחד. לכך בארו כי אלו הנמצאים אשר הם נבדלים מן העולם, (-ו-)הם נמשכים אחר המציאות שהוא בעצם, והם כמו מקרה שהוא נמשך אל העצם, ואין המקרה עומד בעצמו. ולכך אמר 'חזו כמה נפישא חילא דההוא אילנא', שרוצה לומר כי הנמצאים שהם אינם בעצם, נמשכים אל המציאות שהוא בעצם. כי נפישא חילא, שהדבר שהוא בעצם יש לו מציאות חזקה*. לפיכך אמר רב פפא בר שמואל 'אי לא הוינא התם לא המנתי', כי בודאי הדבר הזה הוא מושכל, וכל חכם הוא עם המושכל, ורואה המושכל.

אמנם להבין דברים אלו על אמתתם, וסדר השתלשלות אלו היסודות, שהם ג'. ואיך יעלה על הדעת לומר כי דבריהם אלו אין בהם חכמה; כאשר הם בג' מינים, וכל אחד נקיבה, וכל בריה ובריה מיוחס ליסוד אחד, והם יסודות העולם, והם נזכרו כפי סדר שלהם, שהרי סדר זה, שהוא מים אש אויר, כך הוא סדר שלהם כאשר ידוע למשכילים, ואין כאן מקום זה. וידוע כי ההשתלשלות הוא לימין, וגם הוא לשמאל, ולפניו גם כן. והאקרקותא שהוא במים, וידוע כי המים נחשבים לימין. והתנינא שהוא שורף בארס שלו, נחשב לשמאל. והפישקנצא שהוא באויר, אינו נחשב לא לימין ולא לשמאל. ועל ידי זה מתחבר ההשתלשלות, כאשר מתחבר השתלשלות הימין, הוא האקרקותא, אל השמאל, שהוא התנינא. והתנינא, שהוא השתלשלות השמאל, מתחבר בדבר שאינו לא לימין ולא לשמאל, זה הפשקנצא, ואז יתיב הפשקנצא באילנא. ואתה הבן אלו דברים אם אפשר לך להבין. ואם אי אפשר לך, תבין זה על כל פנים כי עיקר המאמר הזה בא לגלות לך על השתלשלות וקשור ההשתלשלות, עד שהוא עולם אחד. וכאשר ישכיל הדברים אלו אז יקריב דבריהם אלו יותר ממה שהיה מרחיק אותם לבלתי הבנתו* דברי חכמה. והם הדברים אשר רצו חכמים לבאר בסדר המציאות, כאשר ראוי לחכמים. אך לעומק החכמה שיש לדברים אלו אי אפשר לבאר יותר מזה, ובזה די*. והוא יתברך יכפר בעדנו שפתחנו פתח לאוצר החכמה ומטמוני המדע, כי ישרים דרכיהם, צדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם. וכל אלו דברים כבר אמרנו שהם מקובלים מפי ספרים מצפוני החכמה, אשר עמדנו שם על עיקר דברי חכמים, ולהם לבדם נגלו סודי התורה והחכמה.

משנה ג

בפרק הספינה (ב"ב עג:) אמר רבה בר בר חנה, זימנא חדא הוה אזלינא במדברא, וחזינא הנהו אווזא דשמיטין גדפייהו משמנייהו, וקא נגדי נחלא משחא מתחותייהון. ואמינא להו, אית לי מנייכו חולקא לעלמא דאתא. חדא דליא לי אטמא, וחדא דליא לי גדפא. כי אתאי לקמיה דרבי אליעזר, אמר לי, עתידין ישראל ליתן עליהם את הדין, עד כאן. גם מאמר הזה הוא על כבוד יוצר הכל, כאשר נראה בעולם חסרון לצדיקים, ולאשר היה ראוי להם הטוב בעולם הזה, ולא נמצא כך, והם* בחסרון היותר. ועל זה באו לגלות, כי אין חסרון במעשה ידיו. ויש לך לדעת, כי כאשר באו חכמים לתאר* הטוב שיהיה לצדיקים, היו מתארים אותו בשם אכילה. ודבר זה דבר מופלג לחכמים יודעי האמת, כי האדם אשר הוא בתחתונים בפרט, השלמתו על ידי קבלה. וזה עניין האכילה עצמה, שאין האכילה רק מה שמקבל האדם, ובה יושלם עמידתו וקיומו, כי זהו מעצם האדם, שהתחתונים צריכים לקבל. ולכך נקרא הטוב אשר יקבלו לעתיד בשם 'אכילה'. ודבר זה מבואר במאמר (ב"ב עד:) ואף לויתן זכר ונקיבה ברא אותם. ועם כי גם שם אין מקומו, כי הוא דבר עמוק בעניין שכר הצדיקים, שהשלמתם על ידי קבלה, וקרא זה אכילה.

ומפני כי אין אותה אכילה גשמית, לכך מייחס האכילה הזאת אל אווזא שהוא עוף, שכל עוף אין בו כבידות חמרי גשמי, רק הוא מיוחס אל הרוחני, שהרי הוא פורח באויר, ונקרא "עוף השמים" (בראשית א, ל), ודבר זה בארנו במקומות הרבה. ובפרט מיוחס דבר זה אל אווזא, כמו שיתבאר בסמוך עניין זה. ולכך האכילה והקבלה הרוחנית מתיחס יותר אל האווזא, כי יש לה השומן, והכחוש הוא חסר, אבל השומן בשביל השמנונית אינו חסר. ולעולם הבא תהיה הקבלה עד שלא יהיו חסרים, לא כמו העולם הזה, שעם קבלת האכילה הוא חסר. ולכך הקבלה של עולם הבא מיוחס לדבר זה בפרט, הוא האווזא. ולפיכך אמר 'דחזינא הנהו אווזא וכו", שראה אותו במדבר, כי המדבר מקום שהוא מיוחס למדת הדין, ולכך אין שם דברים הגשמיים רק דברים האלקיים. שהרי התורה נתנה במדבר (שמות יט, ב), וכן המן, כי הדברים גשמיים אין עומדים במדת הדין, רק מצד החסד והטוב. ומצד (-ש-)מדת הדין היה ראוי שיהיה השפע הטוב בעולם הזה, רק המקבל אינו ראוי לזה. ולכך אמר 'דהוי נגדא נחלא משחא מתחותייהו', רוצה לומר כי העולם הזה ראוי מצד הדין לקבל שפע כמו זה. וכבר אמרנו כי השומן מורה על השלימות הגמור, הפך הכחוש שהוא חסר לגמרי. וכאשר הגוף הוא שלם, מסתלקים הנוצות, כמו שהשערות הם גדלים כאשר יש כחישותא, כדכתיב (דברים לב, כד) "מזי רעב". והפך זה, יש כאן סלוק השערות כאשר הדבר בשלימות. ולכך אמר דשמטי גדפייהו משמנייהו, שזה מורה על שלימות גמור מבלי חסרון.

ואמר חד דליא לי אטמא, וחד דליא לי גדפא. דע, כי הטוב המקוה לצדיקים כתיב (דברים כב, ז) "למען ייטב לך והארכת ימים". ופירשו חכמים (חולין קמב.) "למען ייטב לך" לעולם שכולו טוב, וזהו עולם הבא, שהוא כולו טוב, ו"למען יאריכון ימיך" (דברים ה, טז), לעולם שכלו ארוך נצחי. והנה תמצא כי הבטחת השכר שהוא לעתיד הוא בשני דברים; הטובה, שיהיה להם הטוב לגמרי. והשני, שלא יהיה הפסק לטוב, רק שיהיה נצחי. ובשני דברים נכלל הכל; הטוב שהוא בתכלית, והנצחי*. וזה שאמר 'חד דליא לי אטמא, וחד דליא לי גדפא'. האטמא הוא הירך, והוא העמוד* שעליו נשען הבעל חי, והוא קיום שלו. ודבר זה רמז על הקיום הנצחי, כמו שאמרנו. וחד דליא לי גדפא, שיהיה להם המדריגה הרוחנית, מסולקים מן החומר, והוא הטוב הגמור בלי צער. וזה מורה דווקא בכנפים, כי הם כנפי רוח, שעל ידי הכנפים הוא פורח באויר, ולכך נקראו "כנפי רוח" (ש"ב כב, יא). והנה רמז בזה על השפע הרוחני, אשר הוא נצחי בלי שנוי, כמה שאמר 'חד דליא לי גדפא, וחד דליא לי אטמא'. והוא שרמז עליו דוד עליו השלום (תהלים טז, יא) "נעימות בימינך נצח", והבן זה, כי הוא דבר מופלא מאוד. ועשה מזה שני דברים, חד דליא לי גדפא, וחד דליא לי אטמא, לומר כי הם ב' דברים מחולקים. וגם התחיל תחלה באטמא, שהוא המדריגה שאינו כל כך עליונה*, שהרי תמצא כמה דברים גשמיים פחותים, והם קיימים גם כן, ולכך זכר האטמא, ואחר כך המדריגה היותר עליונה, והוא גדפא. ובתורה הוא הפך זה, דכתיב (דברים כב, ז) "למען ייטב לך והארכת ימים", שהתורה מזכיר העיקר, הוא המדריגה עליונה קודם.

וכשבאתי לרבי אליעזר, אמר עתידין ישראל ליתן עליהם את הדין. שאילו זכו בעולם הזה, והיו מעשיהם על פי הדין והמשפט, ולא היו נוטים מקו הדין, היו ראוים אל הטוב. שכבר אמרנו כי היה נמצא הטוב בעולם בשלימות בפעל, כמו שאמר לפני זה כי היה נגדא נחלא משחא מתחותייהו. רק מצד המקבל יש מונע. לכך יתנו ישראל הדין על זה, מפני שיצאו מן הדין. בעבור שאין מעלת ישראל בעולם הזה כל כך כפי מה שראוי להיות כפי הדין, לכן יתנו הדין על זה.

כלל הדברים אשר רמזו בזה, כי לפי מעלת העולם וסדור שלו ראוי כי ימצא* בעולם השפע הטוב בשלימות. רק כי יש חסרון בנמצאים, שאין להם המדריגה שראוי להיות, ועל זה יתנו הדין, מה שהמניעה הזאת הוא מצד המקבל. ומעתה הבן, והאדם יבין מעצמו, כי אי אפשר לכתוב יותר מזה. והכל נרמז במה שאמר הכתוב (תהלים טז, יא) "שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח"; כנגד הנעימות אמר 'חד דליא לי גדפא', ונגד הנצח אמר 'חד דליא לי אטמא', והבן זה. ודברים אלו עדים נאמנים, מעידים מגידים דברי אמת ויושר על גודל חכמתם והשגתם. ואל יהא לאדם השגה זאת קטנה, כי הם השגת דברים עמוקים מאוד, והוא מעיד על הפלגת החכמה שהיו לחכמי ישראל, ויותר מזה אל המליצה יקרה* שבדבריהם. שכל אשר אמרנו עד עתה, הם כללו אותם במליצה היקרה קצרה נכבדה מאוד, כאשר יתן האדם על לבו נועם המליצה בכל דבור ודבור שבה. וכל כונתם לשבח ולפאר בורא ויוצר הכל. והנה בארנו לך איזה מאמרים, כי אין להאריך בכל המאמרים שהם נעלמים מבני אדם. ואם יזכנו השם יתברך יתבארו שאר המאמרים הנעלמים בכלל מאמרי התלמוד.

משנה ד

ועוד אמרו כי נמצא בתלמוד דברים, לא שהם דברים שאין בהם ממש, רק כי אין ראוי לאדם לדבר אותם, ומכל שכן שיהיו נתנים בספר, כי הם דברים של גנאי.

בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פד.), אמרה ההיא מטרוניתה לרבי ישמעאל ברבי יוסי ולרבי אלעזר בר שמעון, בניכם אינם שלכם. פירוש, שכריסם היה גדול כל כך, עד שאין יכולים נזקקין לנשותיהם. ואמרו לה*, (שופטים ח, כא) "כי כאיש גבורתו". ואיכא דאמרי, אהבה דוחקת את הבשר. אמר רבי יוחנן, אבריה דרבי ישמעאל כחמת בת תשעה קבין. אמר רב פפא, אבריה דרבי יוחנן כחמת בת חמשה קבין. ואמרי לה, בת ג' קבין. דרב פפא גופיה כי דקולי דהרפנאי, עד כאן. ודבר זה נראה זר לכתוב זה בתלמוד דברים אלו. ואף כי כבר תמצא בתוספות למה נכתבו אלו דברים, אבל יש לך לדעת כי התוספות כתבו לאותם שאי אפשר להם להבין דברי חכמה, אבל האמת כי דברים אלו הם סתרי החכמה. וראוי היה להשגיח בשני דברים; האחד, מה שאלו דברים, תמיד האומר היה בו עניין זה. כי רבי יוחנן העיד על רבי ישמעאל ברבי יוסי, והיה נמצא בו עניין זה גם כן. וכן רב פפא העיד על רבי יוחנן, והיה בו גם כן עניין זה, ודבר זה אינו במקרה. השני, כי תמיד הדור הראשון יותר בשיעור, כי רבי ישמעאל ברבי יוסי היה מכת התנאים, ורבי יוחנן סוף התנאים, ורב פפא סוף האמוראים, ותמיד השיעור פוחת והולך, וגם זה לא במקרה הוא.

אמנם גם זה אמרו לכבוד השם יתברך ולפארו. כי הרבה מחכמים, והם החוקרים בשכלם על הנמצאים, שהם אומרים כי זה חרפת האדם ובשתו וכלימתו חבור איש עם אשתו, עד שאמרו בהסכמה מוחלטת חוש המשוש חרפה הוא לנו. ודבר זה באו להרחיק חכמים, כי לא יסבול דבר זה הדעת, כי יהיה יסוד הכל, אשר הוא קיום העולם, שהוא פריה ורביה, יהיה נבנה על דבר גנאי וחרפה. ויותר מזה, כי אין זה כבוד השם יתברך שיהיה דבר שהוא יסוד העולם, על דבר שהוא גנות וחרפה, וכאשר היסוד הוא רעוע, כל אשר הוא נבנה עליו הוא נופל. ולכך ראוי להרחיק את דעת זה, כי אין בחבור איש עם אשתו שום דבר של פחיתות כלל. ודבר זה הוא בודאי דעת התורה, דכתיב (בראשית ב, כה) "ויהיו שניהם ערומים גו' ולא יתבוששו". הרי הדבר הזה לא היה גנאי כלל, ואילו היה גנאי למה לא יתבוששו. ואם בשביל שלא היה דעת בהם, דבר זה לא יסבול הדעת, שהאדם שקרא שמות לכל הנבראים (בראשית ב, כ), וזה יורה על הפלגת חכמתו, לא יהיה בו דעת* שדבר זה פחיתות לאדם. ועל זה כתב הרמב"ם ז"ל (מו"נ א, ב) כי דבר זה כאילו אמר איש* אחד חטא, ובשביל שחטא הושם כוכב בשמים. כך הוא דבר זה, שאיך נאמר שקודם שחטא לא היה בו דעת, ואחר שחטא קנה דעת וחכמה. אבל העניין הוא כמו שאמרנו, כי אין פחיתות בעניין זה כלל מצד עצמו, רק בשביל שהאדם מכוון לתאותו ויצרו, ומצד הזה הדבר הוא גנאי. ולפיכך קודם שחטא ונטה אל תאותו ואל יצרו, אין בזה שום גנאי. רק כאשר נכנס בו היצר, והתלבש בתאוה חמרית, אז הוא גנאי מצד התאוה. ובמדרש (ויק"ר יד, ה) "הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי" (תהלים נא, ז), אפילו חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהא בו צד אחד מעון*. אמר דוד, כלום נתכוין אבא* ישי להעמידני, והלא לא נתכוין אלא לצורך עצמו. הרי אף אצל חסיד שבחסידים, המעשה הזה הוא לתאותו, ולכך הוא גנאי. וקודם לכן היה המעשה הזה כמו שאר המעשים. ומה שאמר הכתוב (בראשית ג, יא) "מי הגיד לך כי ערום אתה", פירוש ומי הגיד לך שיש להקפיד על שאתה ערום, ויש חרפה וגנאי בזה, וכן פירש רש"י ז"ל. ואחר שנטה אל התאוה, אז ראוי היה להם לכסות בשר ערוה. וזה שאמרו שם על דבר זה "כי כאיש גבורתו" (שופטים ח, כא), ורצה בזה כי כגבורת אנשים האבר הזה. ודבר זה מורה על חשיבותו, ולא על פחיתותו, כי הפחיתות והגנות אין ראוי להיות מצורף אליו הגבורה, שלא נאה הגבורה, שהיא שלימות, בדבר שהוא מגונה בעצמו. אבל הדבר הזה כמו שאמרנו למעלה, כי אין בדבר הזה בעצמו גנאי, כי אדרבא, מצד עצמו אינו גנאי, לפי שהוא יסוד אשר נבנה עליו הכל. אמנם אשר מתלבש בתאותו, ומשמש בו לתאותו, כמו שהוא אצל כל אדם, הוא גנאי וחרפה, לא מצד המעשה עצמו.

והמאמר שלפני זה, שחולקים, שיש שאומר אהבה דוחקת את הבשר, ויש שאומר "כי כאיש גבורתו", גם מחלוקת זה אינו דבר קטן. כי למאן דאמר אהבה דוחקת הבשר, כי חבור האדם עם אשתו שיהיו לדבר אחד לגמרי. והחבור הזה אל תאמר כי הוא דבר גשמי, כמו שאר בעלי חיים, אין הדבר כך, כי יש להם לאיש ואשה כח החבור מן השם יתברך, וכמו שנרמז במלת "איש" ו"אשה", כי בהם נשתתף שמו, הוא שם י"ה; היו"ד באיש, הה"א באשה (סוטה יז.), לומר כי השם יתברך מחבר הזיווג הזה, ומאחד אותם, לכך שמו ביניהם. ודבר זה הוא החבור מן איש ואשה, ולכך כח עליון מחבר אותם. ועל זה אמר אהבה, שהוא עצם החבור, שהוא מן השם יתברך, דוחק הבשר הגשמי. שודאי ראוי שיהיה גובר כח החבור על הבשר הגשמי, שהוא עומד כנגד זה. ואידך סבר "כי כאיש גבורתו", כי אבר התשמיש יש לו כח איש, כי האבר הזה עצמו* הוא ההבדל בין איש לאשה, ואליו ראוי ביותר שם "איש", ולכך יש לו כח מיוחד יותר. והבן דעת האומר 'אהבה דוחקת את הבשר', רוצה לומר כי כח אהבה, שהוא חבור זכר ונקיבה, כל כך גדול, שהוא דוחק את הבשר. והב' אומר*, כל כך גדול כחו של איש במה שהוא איש, שדוחק הבשר. ושניהם כוונתם כי יש בחבור הזה כח שהוא על הטבע וגובר על הטבע המתנגד, ובזה התבאר כי אין כאן גנות וגנאי בעצם הבריאה כלל, רק ההפך הוא, שהדבר שחושבים שהוא גנות וגנאי, אינו כך כלל. ואדרבא, נמצא בו הדבר שהוא שבח, הוא הגבורה והכח. ואם באמת כי חרפה הוא האבר הזה, דבר זה הוא מצד האדם עצמו, שהוא פונה אל תאות המשגל, ואינו נמשך בפעל הזה אל אשר נברא האדם עליו לקיום העולם, רק אחר תאותו ויצרו, ובשביל כך בודאי הוא גנות וגנאי וחרפה כמו שנתבאר. אבל אין זה מצד עצם הבריאה.

ועתה בא לפרש* כמה כחו ורב גובריה, ומה שלטון של אבר הזה. כי בני אדם רואים האבר הזה בזוי ושפל בתכלית, ועל דבר זה לא ברא אותו יוצר הכל. ועל זה אמר אבריה דרבי ישמעאל ברבי יוסי כחמת בת תשעה קבין. דע, כי מסודי* היצירה, כמו שאמרו במסכת נדרים (לב:) "החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר" (קהלת ז, יט), מאי "עשרה שליטים", שתי עינים, שתי אזנים, שתי ידים, שתי רגלים, וראש הגויה, והפה. ופירוש הכתוב לפי זה, כי השכל אשר לאדם, תעוז והוא יותר במעלה מן עשרה אברים שהם שליטים בגוף האדם. שהגוף נקרא בשם "עיר" בכל מקום, כמו שהוא מבואר במקום אחר. וגם מזה תוכל להבין, כי לא אשר יחשבו בני אדם הוא דרך חכמים, שהרי מנה האבר הזה עם עשרה שליטים, שהם האברים החשובים. ויותר מזה, כי כל האברים הם זוגות, ואילו ראש הגויה והפה אלו שנים בלבד הם יחידים. וזה כמו שאמרנו, כי על ידי האבר הזה האדם הוא איש, אשר האיש נחשב כמו צורה, כמו שאמרנו. וכן הפה, שבו הוא חי מדבר, דבר זה הוא נחשב צורה. ומחולקים הם, כי הפה הוא אל הדבור, אשר הדבור הוא שכלי, כמו שאמרנו בכמה מקומות. וראש הגויה הוא בשר. והפה שבו הדבור בודאי נחשב כמו צורה, וראש הגויה מפני שעל ידי אבר זה נחשב איש, והאיש הוא נחשב צורה, ובזה הוא משלים כל האברים שהם תשעה. אבל אין בכלל הזה הפה שהוא עשירי, כי כבר אמרנו כי הפה בעצמו נחשב כמו צורה, והוא משלים את הכל מצד שממנו הדבור השכלי. ולכך מנה ראש הגויה והפה ביחד, כי אלו שתי אברים הם לאדם השלמה מצד שתי בחינות; כי האברים של אדם משמשים את האדם במה שהאדם יש בו השכל, ומצד בחינה זאת הפה הוא השלמה לאדם, כי הפה בו הדבור שהוא שכלי. ומצד בחינה שנית, במה שהאברים משמשים אל האדם במה שהוא אדם גשמי, וראש הגויה הוא השלמה להם, כי האבר הזה הוא השלמת האדם.

ולפיכך אמר אבריה דרבי ישמעאל כחמת בת ט' קבין. וכל אלו דברים גדולים מאוד, ומוציא את כלם אל הפעל, עד שהוא בפעל לגמרי. ואמר אבריה דרבי ישמעאל ברבי יוסי כחמת בת תשע קבין, כי ראוי לו מספר תשע מטעם אשר אמרנו, כי הוא השלמה אל כל התשעה. ואמר אבריה דרבי יוחנן כחמת בת חמשה קבין. ודבר זה, כי רבי יוחנן שהוא אמורא, והוא מדריגה למטה מזה, ולפיכך אמר אבריה דרבי יוחנן כחמת בת חמשה קבין. ורוצה לומר, כי הוא המשלים לחמשה אברים האחרונים, שהם שתי ידים ורגלים. ולא היה כאן השלמה אל כל הט', רק אל חמשה אחרונים. 'ואמרי לה כחמת בת ג' קבין'. ורוצה לומר, כי אין לתת לו השלמה רק אל שנים האחרונים, ולפיכך אמר כחמת בת שלשה קבין. וכל ענין זה שזכר כאן לא בא לומר רק על ענין מהות האבר הזה, שיש לו חשיבות הצורה, ומוציא את האדם אל הפעל ואל השלימות. ומפני שכל שתי מדריגות שהם זה על זה, על ידי התחתונה העליונה הוא בפועל, כאשר העליונה יש לה מדריגה עליה. ולכך רב יוחנן מעיד על רבי ישמעאל, ומוציא אל הגלוי אבריה דרבי ישמעאל. ורב פפא מוציא אל הגלוי אבריה דרבי יוחנן, כאשר כל אחד ואחד הוא השלמה יותר. ולעולם אשר אין לו השלמה כל כך, מוציא אשר עליו אל הפעל הנגלה. ולכך כל אחד מעיד על אשר הוא עליו. ואמר כי אבריה דרב פפא כי דקולא דהרפנאי, רוצה לומר שהכל פונה אליו, מפני שהוא צורה, והכל נמשך אחר הצורה, והיא השלמת הכל. וזהו מה שאמר כי הוא כמו דקולא דהרפנאי, שהכל פונה ונמשך אחריו, כמו שהוא ראוי אל הצורה שהיא משלים הכל.

ובמדרש זוהר (ח"א, יח.), "ויאמר אלקים יקוו המים" (בראשית א, ט), באורח קו מישור לאתוי באורח מישור, דהא מרזא דההוא נקודה* קדמאה נפיק כולה בסתימא, עד דמטי ואיתכניש להיכלא עלאי, ומתמן נפקין בקו מישור לשאר דרגא, עד דמטי לאתר חד דכניש כלא בכלל ונקרא "מקום אחד". ומאי איהו, חי עולמין. ועד קשורא דיחודא דעלמא עילאי לאתיחדא בדרגא חד כו', עד הדא איהו חי עלמין, תמן אתכנשין ואתקשר עלמא עילאי ביחודא דליה, ובגין כך אקרי "מקום אחד". דכל דרגין וכל שייפין מתכנשין תמן, והוי כולה חד בלי פרודא כלל. ועוד אמר שם (זוה"ק ח"א לג.), אמר רבי יוסי "אל מקום אחד" (בראשית א, ט), דא הוא אתר דכתיב ביה (ר' ישעיה נד, י) "וברית שלומי מאתו לא תמוש", דהא איהו נטיל ושדא בימא, עד כאן. וכל זה נרמז במה שאמר 'כדיקולא של הרפניא', שנקרא כך על שם שהכל פונים אליו, וכמו שהתבאר במדרש הנעלם הזה. ויש לך להבין ולדעת.

ותדע כי האבר הזה בו נחשב האדם בפעל. כי כבר אמרנו כי על ידי האבר הזה נקרא 'איש', ויש לאיש מדריגת הצורה, ועל ידי זה נחשב בפעל הגמור. ודבר זה הוא סוד המילה, שצריך להסיר הערלה, אשר הוא כמו מכסה לאבר הזה, והערלה מונע עד שלא נמצא האדם בפעל, כי כל אשר יש לו כסוי ואטימא אינו נמצא בפעל הנגלה. והרי על ידי אבר הזה הוא איש אשר האיש נחשב צורה, שעל ידי הצורה הוא בפעל הגמור, ולכך צריך להסיר הכסוי והאטימא שהוא הערלה, עד שיהיה איש בפעל, כמו שראוי אל הצורה שהוא נמצא בפעל. ודווקא אל ישראל נצטווה המילה, מפני שיש אל ישראל מעלת ומדריגת הצורה, כמו שהתבאר פעמים הרבה. ולפיכך ראוי ומחויב להסיר הערלה. והרי הדברים האלו מבוארים מאוד, שאין לספק בכל אלו דברים, עד שנראה כשמש בצהרים הדברים העמוקים האלו, כי באו להסיר הדעת הנפסד שאומרים כי האבר הזה מרוחק מצד עצמו, ויש בו הגנות והחרפה. ואם כן היה זה גנאי לאדם, אשר [נברא] בגנות וחרפה, והיה מורה על מיעוט שלימות האדם. לכך באו חכמים ועקרו הדברים אלו, כאשר יבין אותם. ואין הדברים כמו שאמרו, רק כי כל מעשה ה' אמת, אין גנאי ובזיון בהם, ובפרט באדם, רק הכל בשלימות. לכך לא נמנעו חכמים מלכתוב דבר זה בספר הקדוש, כי גם דבר זה קדוש ומקודש, והם מסתרי התורה מענין האדם וצלמו, אשר החוקרים מדעתם ושכלם בזו אותו וגם צלמו.

וכאשר תבין את זה, אז תבין מעלת צלם האלקי שבאדם. והפלסופים לא ראו והביטו רק הטבע כמו הרופאים לא ידעו ולא יבינו רק הטבע, ולכך לא עמדו על הבריאה הזאת הוא האדם, כי יצירת האדם בפרט, הכל הוא ענין אלקי, ולא טבעי. ומעתה איך תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות (איכה ד, א), מושלכים רמוסים תחת רגלי האדם, נתונים למרמס, עד שהאדם מואס בם הדריסה עליהם. והם אבנים יקרות, יותר משוהם וישפה ספיר גזרתם. ואין חכמתם דומה לחכמת חכמי האומות, כי חכמי האומות, אף כי היו חכמים, היה* חכמתם שכל האנושי. אבל חכמינו, חכמתם חכמה פנימית, סתרי החכמה, מה שידעו על פי הקבלה מרבם, ורבם מרבם, עד הנביאים, ועד משה רבינו עליו השלום. לכן עיני עיני הורידו כנחל דמעה אל תתנו פוגת לכם, איך נחשבו דברי יקר להבל אין חפץ בו. ואם לא שלא יתעללו בהם אנשים שאין ראוי להם לפרש סתרי החכמה, היה ראוי להוסיף פירוש בדברים* אלו, למען דעת כל עמי הארץ כי אין חכמה זולת חכמתם. והוא יתברך יכפר בעדנו, אמן.

משנה ה

פרק הבא על יבמתו (יבמות סג.) אמר רבי אליעזר, מאי דכתיב (בראשית ב, כג) "זאת הפעם עצם מעצמי", מלמד שבא אדם על כל בהמה חיה ועוף, ולא נתקררה דעתו, עד שבא אל חוה, עד כאן. ואין הפירוש חלילה שבא עליהם למשכב, שהרי הקב"ה כבר צוה אותו על העריות בפסוק (בראשית ב, טז) "ויצו", כמו שפרשו חכמים (סנהדרין נו:). רק פירושו, מפני שהאדם הוא צורת כל המינים, והוא נותן להם שלימות. וכל צורה הוא מתחבר לאשר הוא לו צורה. וזה שאמר שבא על כל בהמה חיה ועוף, שהרי ידוע כי הצורה נמשל באיש, כמו שאמרנו לפני זה, והמקבל הצורה נמשל בנקיבה, והתחברות הצורה לאשר הוא צורה לו נקרא ביאה של זכר עם הנקיבה. ואמר כי אף על גב שהוא צורה לכל הנבראים, והוא נקרא 'איש' שלהם, אבל בזה אין לו הנחה והשקט, כי אין האדם צורה גמורה רק לאשתו, כי אליה הוא צורה מיוחדת. וכאשר לא היה נמצא זוגתו, אשר הוא צורה* לו בפרט, נקרא החבור ההוא, שבא על כל בעלי חיים [ביאה], אשר הביאה הוא התחברות הראוי לו לגמרי. אבל כאשר נתן לו שיהיה צורה אל זוגתו, שהוא לה צורה מיוחדת בפרט, אז אמר (בראשית ב, כג) "זאת הפעם עצם מעצמי", ואז הוסרה הביאה הראשונה, שהוא צורה גם כן אל הנמצאים כלם, אבל הוא צורה רחוקה, ואין כאן צורה גמורה, וזהו הוסר כאשר הוא צורה מיוחדת קרובה, וזהו לאשתו, שהוא נחשב לה צורה מיוחדת, ואז נתקררה דעתו. ואילו ידעו להבין דבר זה על עמקו, היו אומרים כי כל חכמי הגוים לאפס ותוהו נחשבו נגד הקל שבדבריהם.

תוכן העניינים

באר הגולה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה