באר הגולה· רבי יהודה ליווא [המהר"ל]
באר ד
משנה א
הבאר הרביעי מים חיים, נוזלים מן אוצר השמים. במקורו לא חלו ידים. ולא שלטו בו עינים. יוצאים מעדן נובעים מים. מראיהן כקרח מזוקקים שבעתיים. מזהירים נוצצים כשמש בצהרים.
יש בוטה כמדקרות חרבות (משלי יב, יח).
המה דברי נרגן (עפ"י משלי יח, ח) בעלי ריבות.
וירחיבו פיהם (תהלים לה, כא) ולשוניהם כחרב חדה נצבות (עפ"י תהלים נז, ה).
דורכים קשת לירות אל דברים חביבות.
הנוזלים ממעיין חיים (שיה"ש ד, טו) מנהר רחובות (עפ"י בראשית לו, לז).
ברוח חכמה וברוח בינה (עפ"י ישעיה יא, ב) חצובות.
נוצצים מזהירים כעין קלל ושלהבות (עפ"י יחזקאל א, ז).
בנויים לתלפיות (עפ"י שיה"ש ד, ד) תבנית היכל מחוטבות (תהלים קמד, יב).
צרופים ונבחנים (עפ"י ירמיה ט, ו) ברום עולם יושבות (עפ"י פסחים קיח.).
לחם חמודות (דניאל י, ג) סועדים הלבבות (עפ"י תהלים קד, טו).
אמרות יקרות (עפ"י תהלים יב, ז) מנופת טובות.
למוצאיהם הם חיים מרפאים מכאובות (עפ"י משלי ד, כב).
ועתה שמים אור בהיר בשחקים (עפ"י איוב לז, כא), אור מבהיק בכל עברים, לחושך וצלמות ולא סדרים (איוב י, כב). ודברים נעימים, והמה לחם סתרים (משלי ט, יז), ללענה מרים. ואשר הם בכל חכמה ושכל משוערים, כאילו המה פתיות דברים זרים. ומשפטים אמת צדיקים וישרים*, נחשבים לשקרים. ולכן לבי לבי* כים יהמה, אף רוחי נשברה בקרבי, כי שמעתי דבת עם, מתעתעים ומלעיבים בדברי חמדה. בדברים שבאו בתלמוד מואסים בהם, והיה להם לזרא. והנה הרב הגדול שהיה מלא חכמה כים בכל החכמות טבעיות אלקיות למודיות, הוא הרמב"ם ז"ל, בהקדמת סדר זרעים, האריך בדברים היקרים, למד דעת את העם כגודל חכמתו בענין זה, ופתח לנו פתח חכמה, להודיע לנו כי דבריהם כולם מחמדים, והם עיקרי החכמה. ודברו בהם כאשר ראוי לחכמים להסתיר הדברים הנעלמים, כמו שהאריך הרב הגדול בנתינת טעם ודעת. וכל דבריו בכלל ופרט אין צריכים חיזוק סעד וסמך*, כי מי יסעוד ומי יסמוך* אילנא רבא, אשר כל דבריו נטועים במסמרות, ועל יובל ישלח שרשיו, ועל דבריו אין לגרוע ואין להוסיף. הלא דבריו המה המפורסמים לכל, ואשר ירצה לעמוד על דבריו, נמצאים הם לכל אדם.
ומפני* שלא דבר הרב רק בכללות, להראות לעמים לא כמו שחושבים כי יש דברים נמצאים בדבריהם שאין בהם ממש חס ושלום, שאין הדברים כן כלל. אך בפרט המאמרים, לא פירש בהם, לב' סיבות; הא', לאריכות העניין. ובאין ספק שאם בא לפרש חכמתם, גם סדר אחד בלבד, לא יספיק זמן רב. השנית, כי ראוי להיות נזהר שלא לחלוק על דבריהם. שהם כסו והעלימו מאוד, איך יגלה הוא, ונמצא יגיע מזה חטא ואשמה. כמו שאמרו לרבי עקיבא שאמר (שבת צו:) מקושש (במדבר טו, לב) זה צלפחד. ואמרו לו, שעל כל פנים אתה עתיד ליתן הדין על זה. שאם אינו כן, אתה מוציא לעז על אותו צדיק. ואם הוא כך, אתה עתיד ליתן הדין, שהתורה כסהו, ואתה מגלה אותו. ולכן נזהר הרב שלא לחלוק על הכוונה האלקית, שסתמו את הדברים.
אמנם המפקפקים לא ישמעו לדברים אלו, ועדיין הם קמים בחזקת יד שלהם לחלוק. ולכן ראוי להוסיף עוד לברר משפט צדק על ידי עדות ברורה, להביא ראיה ועדות נאמנה, ובחינת צדק ואמת, להשקיט התלונות בדברים ברורים, מן קצת דברים אשר הם יותר נראים זרים ורחוקים מן הדעת, והם יהיו הבחינה על שאר דברים, שכלם הם דברים יקרים. שאם הדברים אשר הם יותר רחוקים יהיו לדברי חמודות ויקרים, מכל שכן הדברים שאין כל כך להם לזרא, ובזה תושקט תלונות האנשים האלו. והדברים אשר נבאר, הם דברים אשר נמצא בספרי חכמה גנוזים וטמונים. על אותן הדברים לא נוסיף ולא נחסיר*, רק תוספת ביאור נעשה, להעלם ולהסתר הדברים ההם, עד שיקנה האדם בהם הבנה. ולא שנתפאר בדברים כאלו, כי אין ראוים אלו דברים כי אם לחכמי הלב רחב כים, ולא לאנשים כמוני.
והנני משתטח ארצה, בפישוט ידים ורגלים לפני הקורא, ומבקש לחנן אותי בשתים; האחד, שאם יקרא דברים אלו, ולא יכנסו בלבו, שיחזור ויקרא ויעיין עוד, כי הדברים האלו לא יכנסו* בלב הקורא רק בעיון רב מאוד, כי כך הם כל דברי אמת ויושר, נראים רחוקים בתחלת העיון, ולבסוף יתגלה ויאירו כשמש בצהרים. הבקשה השנית, שאם אחר כל זה אין הדברים נכנסים לו בלבו, שיהיה הדברים האלו כאילו לא נאמרו כלל. ולא יאמר, אף שנאמר פירוש בדברים האלו, אין הפירוש נכנס בלב המעיין, שוב אין פירוש עוד, ויתלה חס ושלום חסרון בדברי חכמים. ואם כן היה תקנתנו קלקלה, לגרום שיחשוב רע על דברי חכמים. ואפשר כי זהו הטעם שלא רצו הראשונים לגלות דברי חכמים, מפני היראה שאם לא היה נכנס הפירוש בלב המעיין, ישים חס ושלום חסרון בדברי חכמים, שיאמר כי אין פירוש עוד, ופירוש זה אינו מתקבל. לכך הניחו הדבר סתום, שיאמר המעיין הנה דברי חכמים כספר החתום, ואין לעמוד עליהם כמו כל הדברים החתומים. ולכך אני שואל ומתחנן שינתן לי דבר הזה, שאם אחר העיון לא יקבל הדברים, יעביר* את דברי, ויהיו אצלו כאילו לא נאמרו כלל, ויהיו דברי חכמים אצלו כספר החתום כמו שהיה אצלו קודם שנאמרו דברים אלו.
וקודם יש לתמוה, כי היה להם לתת לב בשאר דברים, אשר הם רובא דרובא, עד שבטלין* הם באלפים, וכלם הם דברים יקרים מסודרים, מזהירים מלמדים את האדם חכמה ויראת שמים במוסרים, אשר לא נודעו מכל חכמי העולם. וסדר התפלה והברכות, והפרישות והזהירות והקדושה והטהרה, עד שאם האדם הולך בדרכיהם, יש לו מהלכים בין העומדים הקיימים למעלה.
וכאשר האדם, שהוא בן דעת וחכמה, מתבונן בדבריהם, נפלא בעיניו דבר זה. כי אין בדעת האדם להקיף על כל הדברים בכלל ובפרט, אם לא שקבלו החכמים הדברים מפי הנביאים. ומכל שכן פירוש המצות, שכל מי שיש לו לב להבין* יודע, כי אם לא היה פירוש שלהם, לא היה אדם יודע מצוה אחת לפרשה; מה זה שנקרא חלב. ודם איזו מין אסור, כי בתורה לא כתוב רק לעוף ולבהמה, ומשמעותו ולא חיה. ובשר בחלב, שלא נאמר רק "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג, יט). וכן בכל המצות, לא היה מצוה אחת, קטנה או גדולה, שנוכל לדעת פירוש המצוה, אם לא היה חכמתם הגדולה. ודבר זה נראה ונבחן לכל אדם משכיל. ואיך יבא בלב האדם לבוא* על דבריהם ולומר, שנמצא חס ושלום בדבריהם, קטן או גדול, כמו שאומרים, כאשר יראו בדבריהם דברים זרים לפי הפשט, ויחשבו בדעתם כי המאמר הזה הוא סכלות. ובדבר זה הוא דברו סרה על ה'. ואם כן, איפה היא חכמתם הרמה הנראה בשאר דברים, אשר העמיקו במצולות ים. ראוי היה להם להשיב על לבם, כי הסתום נלמד מן המפורש. כי מאחר שנראה המפורש שבדבריהם דברי חכמה עמוקה, הן עניין המשפטים, שבמשפטיהם ירדו עד עמקי תהום רבה. וכן פלפולם, שהכל דברי חכמה. ולמה יחשבו חטא ועון עליהם. והיה להם לדון עליהם, שאלמלא שטבחו טבח, וערכו שלחן לפנינו, ועליו כל מיני מעדנים, ומי יתן והיה לנו פה לאכול. ודבר זה צריכים להעיד עליו, הן חכמי ישראל, הן חכמי האומות, שהם היו לנו לעינים בתורת משה, וזולתם היינו כעורים מגששים באפילה, והיינו נלאים למצא פתח מצוה על בוריה ועל אמתתה. ולא שלא היינו יודעים פירוש שום מצוה על אמתתה, אך היינו הולכים מהפך אל הפך, להבין דבר מצוה בהפך מה שכוונה התורה. ואם כן, איך נחשוב עליהם שדברו בקצת מאמרים שנראים רחוקים מן הדעת, שלא היתה כוונתם רק לשקר לספר דברים אשר לא היו, ומכל שכן שיהיה בדעתם חס ושלום לדבר דבר שאינו באמונתו יתברך. הלא הם שהזהירו והחמירו על מי שמדבר דבר שקר.
בפרק בתרא דפסחים, אמר רבי אלעזר, כל המחליף בדיבורו כאלו עובד עבודה זרה*. כתיב הכא (בראשית כז, יב) "והייתי בעיניו כמתעתע", וכתיב (ירמיה י, טו) "הבל המה מעשה תעתועים", עד כאן. ורצו בזה, כי המשקר הוא מתדמה לעובד עבודה זרה, שהעובד עבודה זרה דבק בשקר, כי העובד עבודה זרה עיקר חומר חטא שלו מה שהוא משקר, כי הוא יתברך אחד (דברים ו, ד), אפס זולתו, והוא משקר לעשות אלהים שהוא שקר. לכך המשקר בדברים, מתדמה לעובד אלהים שקר, שעיקר חומר שלו שהוא משקר, כי השקר אין לו רגלים, ואין לו מציאות כלל, כי זהו ענין השקר. וכך העבודה זרה, הוא* שקר ואין לו מציאות כלל. אף על גב שיש עוד עניין חטא בעובד עבודה זרה, מכל מקום במה שהכתוב מגנה עובדי עבודה זרה, ש"המה הבל מעשה תעתועים", וזה המשקר דבק גם כן בשקר ובהבל. ולפיכך נחשב כאילו עובד עבודה זרה, מצד גנות השקר והתעתועים.
ועוד אמרו במסכת סוטה בפרק אלו נאמרין (מב.), ארבע כתות אינם מקבלים פני שכינה; כת לצים, כת שקרנים, כת חנפים, כת מספרי לשון הרע, עד כאן. הרי שאמרו כי המשקר אינו מקבל פני שכינה, כי לא יתחברו שני הפכים, כמו האמת והשקר, ביחד, מצד ההיפך שבהם. והוא יתברך נקרא "אל אמת" (תהלים לא, ו), וחותמו אמת (שבת נה.), איך יקבל המשקר פני שכינה להתחבר עמו פנים בפנים, ודבר זה מציאות שני הפכים יחד. ועוד בכמה מקומות אשר האריכו מאוד בספור גנות המשקר, עד שאמרו הם שגדר התלמיד חכם מי שאינו משנה בדבריו, כמו שאמרו בפרק שני דבבא מציעא (כג:). וזה כי החכמה אין בה שקר, כי לכך הוא חכמה. ואם שקר בחכמתו, אין זה חכמה, והוא דמיון. ולפיכך אין בחכם שקר, וראוי שיהיה כל עסקיו, אף דבר שאינו מגיע לחכמתו, רק הוא דבר זולת זה, מכל מקום כיון שהוא חכם, ואין מצד שהוא חכם שקר, לכך אין ראוי שימצא אצלו שקר כלל.
ואחר כל זה, איך יהיה נהפך דבריהם, שיהיו משנים בדבריהם, ויהיו מספרים דברים בלתי אמת. אבל אם נמצא דברים בדבריהם שנראים רחוקים מהשגת האדם, הלא חכמה נסתרה בהם, והם דברי משל ומליצה בדרך חכמים. כמו שאמר הכתוב (משלי א, ו) "להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם". וכי בשביל שאין אנו עומדין על דבריהם נחשוב רע עליהם. ואין פלא גם כן אם לא יעמוד בסוד דבריהם, כמו שרחוק זמנינו* מזמן שלהם שהוא רב מאוד, כך יש הבדל בין חכמתם ובין חכמתנו כהבדל הזמנים. והכל מודים בדבר זה, כי החכמה לראשונים ולא לאחרונים. וכבר הפליגו חכמי ישראל החלוף בין הראשונים ובין האחרונים בחכמתם, כמו שהתבאר למעלה. לכך מן הדין עלינו לומר שלא נבין חדות חכמתם. ואילו היו הם עמנו בזמן אחד, אז היה ראוי לנו לחשוב על דבריהם. אבל ההבדל והחלוק בין הזמנים עושה הבדל בין חכמתם ובין חכמתנו.
ועתה תראה כי רוב דבריהם הוא בדרך משל ומליצת החכמה. בפרק* הדר (עירובין סג.) אמר שם, כי אסור להורות בפני רבו, וחייב מיתה. איתביה, תלמיד אחד היה לרבי אליעזר, שהורה הלכה בפני רבו. אמר לה רבי אליעזר לאימא שלום אשתו, תמהני אם יוציא זה שנתו, ולא הוציא שנתו. ואמר רבה בר בר חנא, אותו תלמיד יודא בן גוריא שמו, והיה רחוק ממנו שלש פרסאות. ומתרץ, בפניו היה. ומקשה, והא רחוק ממנו ג' פרסאות קאמר. וליטעמיך, שמו ושם אביו למה לי, אלא שלא תאמר משל היה, עד כאן. הרי מפני שדרך חכמים לדבר במשל כשמדברים בדברים נפלאים, כמו זה שרבי אליעזר אמר לא יוציא זה שנתו, וכן היה, ויש לעלות* על דעת שהיה משל. לכך זכר שם אביו ומקומו, שכך היה באמת, ולא במשל. ואם כן הדברים אשר הם מופלגים, כאשר לא פירשו שאינו משל, כמו שפירשו כאן, הם דברי חכמה, והם כמו משל. ולפיכך אין לתמוה כאשר יראה בדבריהם הנראים לסכלים רחוקים מן הדעת, [ש]הם דברי חכמה. וכל שכן כאשר ימצא בדבריהם דברים שנראים חס ושלום שממעטים מכבודו יתברך, שהם דברים נסתרים. והנה נתחיל להביא קצת מדבריהם מה שהוא זר ויותר קשה מאוד, מה ששמענו וראינו בני אדם מתלוננים, וממנו נקח הבחינה על שאר דברים שאין בהם כל כך קושיא.
משנה ב
בפרק קמא דברכות (ז.), אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא, מניין שהקב"ה מתפלל, שנאמר (ישעיה נו, ז) "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי", 'בבית תפלתם' לא נאמר, אלא "בבית תפילתי", מלמד שהקב"ה מצלי. מאי* מצלי, יהי רצון מלפני שיכבשו רחמיי את כעסי, ויגולו רחמיי על מדותי, ואתנהג עם בני במדת הרחמים, ואכנס עמהם לפנים משורת הדין, עד כאן.
והמאמר הזה רבים זורקים בו מרה, כי למי יתפלל, כי אין זולתו, וביכולתו הכל. ועתה ראו נא, כי מי הוא זולתם אשר הורו לנו וקבעו בנו אחדות השם יתברך ערב ובוקר, ויכלתו וגבורתו, כאשר סדרו לפנינו סדר התפילה והברכות. וכי יעלה על הדעת שאחר כל זה, יהיו הם אומרים דבר כזה חס ושלום, להיות בדעתם ענין זה. אבל דבר זה מפני שרחוקה דעתם מדעתנו, והם ידעו סתרי החכמה והתפילה, ומהות ענין התפילה, ומהו לשון 'תפילה'. שכאשר תתבונן בלשון 'תפילה', הוא מלשון 'פלל', וכדכתיב (תהלים קו, ל) "ויעמד פנחס ויפלל", ודבר זה מפורסם. ולשון 'פלל' כמו שפירש רש"י על "ראות פניך לא פללתי" (בראשית מח, יא), שהוא לשון מחשבה, וכמו (ישעיה טז, ג) "הביאי* עצה עשי* פלילה". וכמו כן תרגם אונקלוס (בראשית שם) 'למחזי אנפיך לא סברית'. ונקראו הדיינים 'פלילים', מפני שהוא שופט במחשבתו; דבר זה כך הוא, ודבר זה כך הוא. וזהו לשון 'תפילין' גם כן, מלשון מחשבה, שהתפילין הם לאות ולזכרון בין עיניו (שמות יג, ט), והזכרון הוא במחשבה. ולכך התפילין הם על הראש, ששם המחשבה, שיהיה מחשבתו תמיד כי הוא יתברך לו לאלקים. וכן הם כנגד לבו, שיהיה לבו אל השם יתברך תמיד. והציצית על שם הראיה, מלשון (שיה"ש ב, טו) "מציץ מן החרכים". ובתפילין כתיב (שמות יג, ט) "ולזכרון בין עיניך", ובציצית* (במדבר טו, לט) "וראיתם".
ונקראת התפילה מלשון 'פלל', שהוא לשון מחשבה, כי התפילה צריכה כוונה ומחשבה שיעשה השם יתברך חפצו ורצונו, ודבר זה נקרא 'תפילה', שרצונו ומחשבתו חפץ ומבקש הטוב*. וזה שאמר 'מנין שהקב"ה מתפלל', מפני שהוא יתברך הטוב האמיתי, ורב חסד (שמות לד, ו), נקרא "חפץ בחסד", ומבקש הטוב. וזה שהוא יתברך מתפלל, רוצה לומר בקשת הטוב. והרי אין ענין התפילה רק בקשה, וזהו עצם לשון התפילה בכל מקום. רק אצל האדם בקשתו הוא מהשם יתברך, ואם לא כן, מה מועיל בקשתו כאשר יבקש דבר. ומכל מקום לשון תפילה לשון בקשה. וקאמר שהשם יתברך חפץ ומבקש בדבר זה, שיהיה הרצון לפניו שיכבשו רחמיו את כעסו, וינהג עם בניו במדת הרחמים, ויכנס לפנים משורת הדין. ומה שאמרו לשון זה 'שהקב"ה מתפלל', ולא אמרו 'שהקב"ה חפץ', או 'מבקש', דבר זה יתבאר בסמוך למה אמרו בזה הלשון דוקא.
אמנם מה שאמר שהקב"ה* מתפלל 'יהי רצון שיכבשו רחמי את כעסי', ולא שהקב"ה מתפלל 'שיכבשו רחמי את כעסי', כי למה יחפוץ שיהיה הרצון כך. שזה אין קשיא, כי לכך אמר 'יהי רצון', שעל ידי הרצון נמצא הדבר שהוא מבקש בשלימות הגמור. ואם היה התפילה 'שיכבשו רחמי את כעסי', לא היה נמצא בשלימות הגמור שיכבשו רחמיו את* כעסו. ולפיכך רוב הבקשות 'יהי רצון וכו", שעל ידי הרצון הגמור נמצא הדבר שהוא מבקש בשלימות ממנו יתברך. ולפיכך אמר שהתפילה, רוצה לומר בקשתו וחפצו, שיהיה הרצון הגמור על זה. והפרש גדול יש בין 'חפץ' ובין 'רצון', שזה נאמר על הרצון הגמור, ואז נמצא הענין בשלימות כאשר הרצון כך, ודבר ברור הוא זה.
והרמב"ם כתב בספרו בחלק ב' בפרק י"ח, כי הפועל ברצון, ולא יפעל בשביל תכלית מה, רק שהוא נמשך לרצונו, כאשר יפעל מפעל מה שלא פעל עד עתה, אין זה שנוי דעת שפעל עתה מה שלא פעל עד עתה, כי זהו אמתת הרצון בעצמו, שירצה, ואין זה שנוי בו. ולפי זה אמר שהוא מתפלל 'יהי רצון וכו", כי על ידי הרצון הוא עושה מה שירצה, ונכנס לפנים משורת הדין. דאם לא כן, היה שנוי חס ושלום אצלו מן לא רוצה אל רוצה. וכאשר התפילה 'יהי רצון', אין אצלו שנוי כלל, כי הכל נמשך אחר הרצון. וכך הוא הרצון, שירצה ולא ירצה, ואין זה שנוי. לכך אמרו זה הלשון 'יהי רצון'. אך פירוש ראשון ברור בלי ספק.
ובשביל שהוא יתברך הטוב, ומבקש שיפעול הטוב, תפילתו שיהיה הרצון לכנוס לפנים משורת הדין. ואם לא כן שהוא יתברך מבקש דבר זה, לא היה נמצא דבר זה. כי דבר שהוא במדת המשפט, אין צריך שיבקש ויחפוץ אותו דבר, כי מדת המשפט נותן מעצמו שיהיה זה, ואין צריך לזה בקשה. אבל דבר שהוא אינו מצד המשפט, כמו דבר זה שיכנוס לפנים משורת הדין, וינהג במדת הרחמים, אם לא היה שהוא יתברך חפץ ומבקש הטוב, לא היה נמצא דבר זה. רק שהוא יתברך חפץ ומבקש הטוב בכל כוונתו וחפצו. ולכך אמרו 'שהקב"ה מתפלל'. כי התפילה הוא בקשה גמורה מאוד, שכך הוא כל תפילה, בקשה גמורה לעשות הטוב. וזה תפילתו יתברך, שיכבשו רחמיו את* כעסו, וינהג עם בניו במדת הרחמים ולפנים משורת הדין. ובשביל זה נמצא בעולם הטוב, אף כי אינו מצד הדין, ואין ראוי שיהיה נמצא בעולם דבר שאינו מצד המשפט. רק שמצד שהוא יתברך הטוב הגמור, מבקש שיפעול הטוב. שכל אשר הוא טוב מבקש לפעול הטוב. והפך זה, "נפש רשע איותה רע" (משלי כא, י), וחפץ ומשתוקק לרע לעשות.
ואילו אמר בזה הלשון; שהוא יתברך הטוב בעצמו, ולכך מבקש שיפעול הטוב, היו הדברים מרוצים ומקובלים. וכך הוא ענין זה בעצמו, רק שאמרו בלשון תפילה, מפני הכתוב שהביאו לראיה (ישעיה נו, ז) "ושמחתים בבית תפילתי", 'בבית תפילתם' לא נאמר, אלא "בבית תפילתי", עד כאן. וביאור ענין זה, כי 'בית תפילתם' הוא בית המקדש, ששם הוא תפילתם של ישראל אל השם יתברך, שינהג עמהם במדת טובו ולפנים משורת הדין. ובשביל כך גם כן הוא יתברך, שהוא הטוב האמיתי, מבקש לפעול הטוב כפי רצונם ובקשתם. ואם לא היה זה שהם מבקשים מאתו יתברך ומתפללים אליו, אין ראוי שהוא יחפוץ ויבקש לעשות הטוב להם, אחר שהם אינם מבקשים ממנו. לכך בית תפילת ישראל הוא בית תפלת הקב"ה. ומפני זה נקרא מה שהשם יתברך חפץ ומבקש בלשון 'תפילה', בלשון הכתוב. ועוד כי ראוי שיהיה דוקא בלשון 'תפילה', כי התפילה הוא מגיע אל עצמו של מתפלל, שהמתפלל הוא מבקש דבר שהוא חפץ בו, ומגיע דבר זה אל עצמו. ומפני שהשם יתברך הטוב, מבקש לפעול הטוב, נמצא כי דבר זה מגיע לעצמו, כאשר הטוב מבקש לפעול הטוב. ולפיכך אמר 'שהקב"ה מתפלל'.
אבל העיקר כמו שאמרנו, כי הבדל יש בין בקשה לבקשה; כי יש בקשה ואינו מתחזק כל כך בבקשה, לפי שאין הדבר שהוא מבקש כל כך יוצא מן הראוי, עד שצריך להתחזק. אבל התפילה הוא על דבר שאינו ראוי להיות נעשה מעצמו, אם לא ההתחזקות. לפיכך נקרא 'תפילה', שהוא נאמר על מחשבתו וכוונתו, שהוא לזה ביותר. וזה מה שאמרו בפרק ה' דברכות (לב:) ד' צריכים חיזוק, ואלו הן; תורה, ומעשים טובים, ותפילה, ודרך* ארץ. ואמר שם, תפילה מנין, שנאמר (תהלים כז, יד) "חזק ואמץ לבך". רוצה לומר מפני שהוא מבקש דבר שלא נתן לו השם יתברך לפי טבעו, לכך צריך חזוק בתפלה, שהרי מבקש דבר שאינו ראוי לו. וכן מה שהוא יתברך חפץ בדבר שאינו לפי המשפט, והוא לפנים משורת הדין, דבר זה נקראת* 'תפילה', שהוא יתברך חפץ מאוד מאוד בדבר זה לכנוס לפנים משורת הדין. ולפי זה הכל כפשוטו, שהוא יתברך חפץ בדבר מאוד שיכבשו רחמיו את* כעסו, וזהו תפילתו מה שהוא חפץ בדבר שאינו ראוי לפי המשפט. וכך דבר שאינו לפי המשפט*, והוא חפץ שיהיה דבר זה, השם יתברך עושה על ידי כי חפצו ובקשתו מאוד לדבר זה, וזהו תפילתו יתברך. הרי מה שאמרו 'שהקב"ה מתפלל יהי רצון וכו", בארו בזה שהשם יתברך חפץ מאוד מאוד שיהיה נמצא הרצון שיכבשו רחמיו את כעסו. וכאשר יהיה זה על ידי רצון השם יתברך, אז יהיה כבישת הכעס בשלימות לגמרי. ופירוש ברור ונכון בלי ספק.
ובדבר זה באו לגלות [שיש] להרחיק דעת הפלוסופים, שאמרו שכל הדברים באו מאתו יתברך על צד החיוב, מבלי שיכוין וירצה לעשות, רק באים על צד החיוב. וחכמינו הרחיקו דברים אלו, ואומרים שבאים* מאתו על צד הכוונה והרצון. ולכך אמרו שהוא יתברך מתפלל, כי החפץ ומבקש דבר, אין אותו דבר מחויב. שאם היה אותו דבר מחויב, לא היה צריך לבקש שיהיה אותו דבר, כיון שהוא מחויב. ולפיכך אמרו שהוא יתברך מתפלל, רוצה לומר מבקש שיהיה דבר שאינו מחויב, כמו זה שיכנוס עמהם לפנים משורת הדין. ולדברי הפלוסופים אי אפשר שימצא בעולם רק דין, כיון שהם אומרים שהכל מצד החיוב. וידוע כי דבר שהוא לפנים משורת הדין אינו מצד החיוב. ולדעתם אין בעולם נמצא מאתו יתברך רק דין. ודבר זה באו החכמים להרחיק, שאין הדבר כך, רק שהוא יתברך עושה חסד, ונכנס לפנים משורת הדין, וזה על ידי שרוצה ומבקש הטוב.
ומה שאמרו כי איך אפשר שנאמר שהוא יתברך יעשה דבר לפנים משורת הדין, כי הוא יתברך השלם בתכלית השלימות, ואיך יעשה דבר שאינו מצד המשפט. כי דבר שהמשפט נותן הוא ראוי שיהיה בעצמו, ודבר שאין המשפט נותן, אין ראוי שיהיה, ולמה יחפוץ בדבר שאינו ראוי מצד המשפט. זה אין קשיא, כי הוא יתברך מבקש וחפץ שיפעל* הטוב כמו שאמרנו, כי אשר הוא הטוב בעצמו מבקש לפעול הטוב. ומפני כך מבקש הוא יתברך שיפעול הטוב, ויכנוס לפנים משורת הדין, וזהו הטוב הגמור שאין בו דין. ומפני שהוא יתברך הטוב, נמצא ממנו הטוב, אף שאינו לפי הדין, וזהו מצד טובו. גם לא שייך בזה שיהיה לו שנוי רצון מן לא רוצה אל רוצה, כי זהו אמתת הרצון לעשות מה שירצה וכשירצה, ולכך אמר 'יהי רצון', כדלעיל. ועוד, כי ראוי שיכנוס להם לפנים משורת הדין כאשר המקבל מבקש, וכמו שהתבאר למעלה, דכתיב (ישעיה נו, ז) "ושמחתים בבית תפילתי", כי בית תפילת ישראל הוא גורם תפילת הקב"ה גם כן, כמו שהתבאר למעלה, ואין כאן שנוי משפט ולא שנוי רצון.
ורש"י ז"ל פירוש על פסוק בספר תהלים (עב, טו) "כל היום יברכנהו", וזה לשונו; 'היא* התפילה, היא הברכה*, כשהקב"ה אומר [לאדם] 'ברוך תהיה', הוא לשון תפילה, עד כאן. ורוצה לומר גם כן כמו שאמרנו, כי החפץ מן השם יתברך על הדבר הוא נקרא 'תפילה'. הרי כי הדברים האלה לא יערוך אותם כל זהב ואבני יקר בעולם, מה שהשיבו לאותם שהם להרע, ואומרים כי הכל מושפע מאתו על צד החיוב, מבלי כוונה ורצון. והם דחו דבריהם ולמדו טוב טעם ודעת אותנו. וכאשר תבין לשון 'שהקב"ה מתפלל', לשון זה בעצמו מורה לנו הפך דבריהם. כי הם אמרו שהדברים באים מאתו שלא מצד הכוונה וחפץ, רק מושפעים מאתו על צד החיוב. ולשון 'תפילה' הוא מורה על הכוונה וחפץ בפרט, כמו שהתבאר למעלה שהוא מלשון מחשבה וכוונה. וכל 'תפלה' עיקר שלה הוא הכוונה והחפץ, לומר שהכל מאתו על צד הכוונה והחפץ לגמרי. ובשביל זה גם כן הוציאו הדבר הזה בלשון 'תפילה', ולא בלשון אחר, לומר שיש כוונה לפניו בדברים שהוא פועל, ולא שיהיה על צד החיוב, שאז לא היה כוונה בהם. והנה התבאר אמתת דבריהם. ועל דבר זה הלא יש לעלה ולקלס להדר ולפאר אותם על כל חכמי לב. ועוד יתבאר מזה במאמר 'ישמעאל בני ברכני' (ברכות ז.), עיין שם, כי שם הוספנו לפתוח עוד פתח חכמה ושער השמים.
משנה ג
בפרק קמא דשבועות (ט.), ובפרק אלו טריפות (חולין ס:), אמר ריש לקיש, מה נשתנה שעיר של ראש חודש שנאמר בו (במדבר כח, טו) "לחטאת לה'", אמר הקב"ה שעיר זה יהיה כפרה עלי על שמעטתי את הירח וכו', עד כאן. וכאשר רואים את המאמר הזה, הם נבהלים משתוממים לומר שהוא יתברך חס ושלום צריך לכפרה. וגם דבר זה שוה לראשון, והוא לחיצות הרגל הלשון, שלשון 'חטאת' בכתוב, ובלשון בני אדם, על מי שחטא לו יתברך, ומביא קרבן לכפר עליו. וגם לשון 'כפרה' בא על שחטא* במעשה, ומביא קרבן, שעל זה נקרא הקרבן 'כפרה', שהוא כפרת חטאו. ולא שייך אצל השם יתברך שעשה מעשה שלא היה לו לעשות, וגם לא שייך אצלו 'כפרה' כלל חס ושלום.
אבל אין הדבר כמו שחשבו. כי כל הסרה וסילוק נקרא 'כפרה', שכן פירש רש"י גם כן על "אכפרה פניו במנחה" (בראשית לב, כא). ודבר זה מבואר, שכל קנוח והסרה יקרא 'כפרה', לא כפרת חטא דוקא, שיכפר לו השם. ולפיכך מה שאמר 'הביאו קרבן כפרה עלי' הוא סלוק תרעומת במעשה ה'. מאחר שהם שני מושלים בעולם; החמה ביום, וירח בלילה, שנתמעט הירח בכל חודש וחודש, עד שלא נמצא אור מן הירח, ולא תמצא כך בכל צבא השמים העליונים, ויש יציאה בירח משאר צבא השמים. ולפיכך קבע השם יתברך לה נגד זה מעלה, כי זה מדת השם יתברך שנותן מעלה תחת שפלות שהגיע לו, עד שהכל שוה. והשם יתברך משוה כל הנמצאים, ולא נמצא תרעומת* אצל הבורא. וזה מה שנתן לה קרבן בראש חודש, שלא תמצא בחמה ובכל שום צבא השמים מדריגה זאת. שכנגד שנתן לה מיעוט שלא נמצא בכל צבא השמים, כנגד זה נתן לה חשיבות שלא נמצא בכל צבא השמים, והוא הקרבן שכתוב בתורה. נמצא שהדבר שוה, (ר' קהלת ז, יד) "גם זה לעומת זה".
ואולי יקשה, מה מעלה הוא לירח בקרבן שיש בראש חודש. יש לך לדעת, כי הקרבן שנקרא בשם הזה, מורה על הקירוב שיש ביום הזה אל השם יתברך יותר מבשאר הימים. והיה* המיעוט של הירח גורם התקרבות אל השם יתברך, אשר מקרב השפלים והקטנים. כמו שדרשו ז"ל (מגילה כט.) על [ה]פסוק (תהלים סח, יז) "למה תרצדון הרים גבנונים וגו'", שבחר השם יתברך בסיני יותר מכל ההרים בשביל שהיה קטון שבהרים. ולכך ראוי שיהיה יום זה שמיעט הירח, אשר הוא מושל בעולם, כדכתיב (ר' בראשית א, טז) "ואת הירח לממשלת הלילה". ולכך בהתחדשות הירח, ובאותו זמן הירח הוא יותר קטון, ולכך הוא מקבל על ידי זה גם כן קירוב. ולכך אמר הקב"ה 'הביאו עלי כפרה', רוצה לומר, שיביאו דבר שהוא הסרה לתלונת הירח על המיעוט, וזה הקרבן. כי בשביל מיעוט הירח, מקבל העולם הקירוב אליו, וזהו סלוק התלונה. והנה בזה שאמר 'הביאו כפרה עלי', רוצה לומר שקרבן ראש חודש סילוק והסרה הוא, עד שהוסרה התלונה מהירח, ועתה לא נשאר שום תלונה על ידי קרבן זה.
וכן פירש הרד"ק בשורש כפרה, כי לשון 'כפרה' הוא לשון הסרה, כמו שהאריך הרד"ק כי אין הלשון רק הסרה. וכן 'חטאת', אין פירושו רק לשון חסרון, כמו שפירש רש"י על "אנכי אחטנה" (בראשית לא, לט), ופירש רש"י שהוא לשון חסרון, כמו "קולע אל השערה ולא יחטא" (ר' שופטים כ, טז), וכן "אני ובני שלמה חטאים" (מ"א א, כא). וכן תרגם אונקלוס (בראשית שם). וכל קרבן שבא לתקן החסרון נקרא 'חטאת', לפי שהוא מתקן החסרון שבמעשה האדם. וכן קרבן זה מתקן החסרון שבמעשה ה', שהיה הירח חסר ומתמעט, וכאילו היה החסרון במעשיו, שהוא בלבד מכל צבא השמים יש לו חסרון. ונתן לו כנגד זה קרבן ראש חדש, כי הקרבן הוא התקרבות אל השם יתברך, וזה היה לירח בשביל המיעוט. ולכך כתיב בקרבן זה (במדבר כח, טו) "לחטאת לה'", שהוא תיקון החסרון של מעשה ה', כמו כל חטאת שהוא תיקון חסרון מעשה האדם. ואין ספק כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו (שבת סג.), "לחטאת לה'" לתקן חסרון מעשה אדם. רק כי לכך כתוב בקרבן זה "לה'", מה שלא כתוב בכל הקרבנות, לומר כי הקרבן הזה מתקן גם כן חסרון מעשה ה', עד שהם שלימים בלי חסרון כלל.
וכבר בארנו באיזה עניין תיקון תלונת הירח, וזה כאשר המיעוט הוא גורם התקרבות אל השם יתברך, והוא כפרה על ה', רוצה לומר סלוק התרעומת ממנו יתברך. ואולי בעיני אותם האנשים אין הקרבן חשוב כל כך עד שיהיה הקרבן מעלה להשלים התרעומת. ודבר זה סכלות להם, כי אין מעלה כמו זה, שעל ידי חידוש הירח, והוא קטנותו, יש לירח קירוב גמור אל השם יתברך, שהוא יתברך חפץ בקטנות. ובודאי קטנות נחשב מעלה עליונה. ולפיכך מה שאמר השם יתברך אל הירח* לפני זה (חולין ס:) 'צדיקים יקראו על שמך', ורוצה לומר כי הקטנות הוא מדת הצדק, ולכך יקרא הצדיק 'קטן'. ובארנו דבר זה במקום אחר איך הקטנות מדת הצדק. ובזה לא היה די לירח שהוקטן, עד שאמר הקב"ה 'הביאו עלי כפרה'. כי הקרבן שהוא בראש חודש, שבו הירח בתכלית הקטנות, וביום זה הקירוב אל השם יתברך, כאשר מורה שם 'קרבן', שיש ביום זה הקירוב אל השם יתברך, וזה סלוק התלונה מן הירח.
וכי לא נעימים דברים אלו מאוד, שהרי לא תמצא בכל הקרבנות שכתוב "לה'" חוץ מזה, יורה על אמיתת דרכי ה' המשוה את מעשיו. והנה התבאר לך אמיתת דברי חכמים, ואין בדבריהם רק החכמה אלקית עליונה מאוד. רק שמרנו דרך עץ החיים (ר' בראשית ג, כד), שלא לגלות יותר מדאי. ובמקום אחר הארכנו בזה יותר. והוא יתברך יכפר בעדנו, כי כוונתנו להראות לעמים מעט, והוא כבודן ותפארתן של חכמים. והם יחשבו לבלי מה דברים שהם דברי חכמה, ודי בזה.
משנה ד
בפרק הזהב (ב"מ נט:) במחלוקת של רבי אליעזר וחכמים, אמר להם רבי אליעזר, אם הלכה כמותי, מן השמים יוכיחו. יצאת בת קול ואמרה להם, מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר, (דברים ל, יב) "לא בשמים היא". אמר רבי ירמיה, אין משגיחין בבת קול, שכבר כתיב בתורה (שמות כג, ב) "אחרי רבים להטות". אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה, מה עביד הקב"ה בההוא שעתא, אמר ליה, קא חייך ואמר, נצחוני בני, עד כאן. והרי הם תמהים בשתים; האחד, שאמר 'אין משגיחין בבת קול'. שנית, שאמר 'נצחוני בני', כי הדבר הזה אין אפשר שיהיה הדיוט מנצח לרבו בדבר הלכה.
ועתה הט אזניך ושמע דברי חכמים (חגיגה טו:). דע, כי מה שאמרה בת קול 'מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום', ו'בכל מקום' דבר תוספת. אבל הפירוש מה שאמר* 'הלכה כמותו' הוא מפני מעלתו, שכל כך יש לו חכמה בתורה. וכמו שפסקינן 'הלכה כפלוני', וזה מצד מעלתו בחכמה [של] אותו פלוני, שראוי ללכת אחריו. וכך הוא פירושו בכאן, 'הלכה כרבי אליעזר בכל מקום', כי כאשר ישקל מעלת חכמים ומעלת רבי אליעזר בחכמתו בכל מקום. ואין* חדוש אם יאמר שהלכה* כיחיד נגד רבים, אף על גב דכתיב בתורה (שמות כג, ב) "אחרי רבים להטות", כי כל זה מפני הפלגת רבי אליעזר בחכמה. ולכך יצאה הבת קול כי הלכה כרבי אליעזר, אף שהוא יחיד נגד רבים.
ועל זה אמרו 'אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתיב בתורה בסיני "אחרי רבים להטות"'. ורצו בזה, שכבר זכו בתורה שנתנה מסיני, והתורה הוא שכל עליון פשוט, יותר מן בת קול. ואין התורה שהיא שכל עליון פשוט, הולכת אחרי פרטי חכמים, לומר כי החכם הזה מפני שחכמתו יותר, ראוי שתהיה הלכה כאותו חכם*. ולכך אמר כי אמרו כי כבר זכינו בתורה שנתנה מסיני, ואין התורה הולכת אחר פרטי זה או זה, רק אחר הכלל שאין לו שנוי, לא אחר הפרט, ואחר זה הולכין. ולכך אמרו 'אין אנו משגיחין בבת קול'. ואין הפירוש שהלכה כרבי אליעזר מפני הדין בעצמו, כמו שהתבאר למעלה. וכך מוכיח הלשון, דלא הוי שייך לומר 'מה לכם אצל רבי אליעזר וכו" אם היה אומר שהדין שלו אמת, יהיה האומר מי שהוא, הרי הדין אמת. רק שאמרה הבת קול שיש ללכת אחרי דברי רבי אליעזר בכל מקום, שכל כך הוא גדול בתורה, ונתן לרבי אליעזר חשיבת מעלה זאת, כי כל כך גדול הוא בחכמה*, עד כי יש לעשות דבריו בכל מקום שתהא הלכה כמותו. ודבר זה לא רצו לקבל, רק "אחרי רבים להטות", וזה מצד התורה, שהיא שכל עליון פשוט, דכתיב בתורה "אחרי רבים להטות".
והשם יתברך "רצון יראיו יעשה" (תהלים קמה, יט), והסכים עמהם, וכמו שאמר אליהו שאמר הקב"ה 'נצחוני בני, נצחוני בני'. ועל זה תמהים ביותר. וגם בזה אין תימה כלל, כי לשון זה שמשו בו חכמים כאשר דבר אחד הוא מצד המקבל. וכיון שהוא מצד המקבל, שהוא האדם, ולא מצד הנותן, דבר זה נקרא שנצחו אותו יתברך, שהרי הדבר נעשה לפי דעת המקבל. ודבר זה חכמה גדולה, שלא רצו לומר שהשם יתברך חזר ואמר 'יפה אמרתם', שאם כן היה משמע שיש שנוי וחזרה אצלו. אבל בלשון זה מה שאמר 'נצחוני בני', אין הפירוש רק שהדבר נעשה על דעת המקבל, והוא יתברך עושה רצון המקבל, אף כי אינו מצד הנותן כפי המדה שלו, רק נעשה כפי דעת המקבל. כי לפי שהמקבל חפץ המדריגה העליונה הזאת, שתהא הלכה כרבים, והוציאה מן המדה, ונעשה דעת המקבל, נקרא נצוח. ודבר זה אמרו גם כן בפרק אלו מגלחין (מו"ק טז:) "אמר אלקי ישראל לי דיבר צור ישראל" (ש"ב כג, ג), מי מושל בי, צדיק, שנאמר (שם) "צדיק מושל ביראת אלקים", אני גוזר גזירה, והוא מבטלה, עד כאן. הרי כי הלשון הזה פשוט, כי כאשר הצדיק על ידי בקשתו מבטל המדה, דבר שהוא מדת הנותן, ונעשה על דעת המקבל. כגון שגזר דבר, והצדיק הוא מבטל דבר, שהוא במדת דינו, נקרא דבר זה נצוח. וכבר בארנו שכך ראוי להיות נקרא, ואין ראוי לומר שהוא חוזר, שאם כן היה אצלו שנוי חס ושלום. אבל נקרא שמעביר מדתו לעשות רצון המקבל, כי המקבל גם כן הוא שלו. ולכך אמר 'נצחוני בני', כי בני הם, והם שלו, ובזה מה שאני עושה, גם כן הוא דעתי ורצוני. ואם כן דבר זה שאמר 'נצחוני בני' אין בזה דבר, רק הוא לשון חכמה. והרי הדבר הוא מבואר, כאשר האב יאמר 'נצחוני בני', אין הכוונה שהם עשו דבר נגדו. רק הפירוש 'נצחוני בני' לעשות רצונם מה שירצו, וזה עצמו רצונו של אב.
וכן הדבר [הזה], כי לפי ענין הראוי אל העולם, שיהיה נמשך אחר היחיד שהוא עיקר, כמו שאמרה הבת קול שהלכה כרבי אליעזר בכל מקום, לפי גודל חכמתו. אבל לפי מדריגת התורה, שהיא שכל עליון, ראוי שיהא עיקר הרוב, שהוא הכלל, שהוא קרוב אל השכל, והפרטי קרוב אל הגשמי, ודבר זה ידוע. ועוד, הכלל הוא עצם ועיקר הדבר, אבל הפרט אינו עצם ועיקר הדבר*. ולפיכך בסיני נתן להם "אחרי רבים", כאשר הכלל, שהם הרבים, הם עצם ועיקר. ומפני שאמר שיש לפסוק הלכה כרבי אליעזר מצד גודל חכמתו, אבל הדבר שהוא קיים עומד בלי שנוי הוא הכלל, שאין לו השתנות, ולפיכך בסיני שנתנה תורה נצחית קיימת בלא שנוי, נתן לישראל "אחר רבים להטות", ובזאת המעלה העליונה רצו, ולא במדריגת בת קול. אמנם אם זר בעיניהם מה שאמר שהקב"ה (ב"מ נט:) 'חייך ואמר נצחוני בני'. דבר זה יתבאר כי זהו השמחה היתירה שיש לפני הקב"ה, כאשר בנים שלו יש בהם מן השלימות, עד שהוא יתברך עושה רצונם. ועניין השחוק הזה יתבאר אצל 'הקב"ה יושב ושוחק עם הלויתן' (ע"ז ג:), עיין שם.
ועתה בני אדם, עד* מה כבודם לכלימה, כי בלשון זה של "נצחוני בני" רצו לגלות עניין נכבד מאוד; להזהר ולהשמר שלא יאמר האדם באשר* רואה שיש שנוי מענין, שיש כאן לפניו חזרה, חס ושלום לומר כך, ולהרהר, כי "לא בן אדם הוא ויתנחם" (ר' במדבר כג, יט). רק שיש כאן שני דברים, והם שני בחינות; הבחינה האחת, מצד הנותן והגוזר עצמו, מבלי בחינת המקבל כלל, רק מה שראוי מצד המדה עצמה. והשני הוא, מצד המקבל. וכאשר מצד המקבל יש בטול אל הבחינה שהוא מצד הנותן, נקרא זה 'נצוח'. וראוי לדקדק בלשון זה שאמר רבי יהושע "לא בשמים היא" (דברים ל, יב), כלומר שאין התורה בשמים, רק קבלנוה* מסיני. וכיון שקבלנו אותה, אף אם היה ראוי מצד הנותן להיות הלכה כרבי אליעזר, אנחנו המקבלים קבלנו התורה מסיני, וזכינו בדבר זה, שהוא "אחרי רבים להטות". ומצוה זאת מעלה ושלימות למקבלים, כמו שמבואר למעלה, כי התורה היא השכל העליון הפשוט, לא הלכה אחר הפרטי, רק אחר* הכללי*, לכך אינו ראוי לתת להם עניין אחר פחות מזה. ולכן אין משגיחין בבת קול, שהוא מדרגה למטה מזה.
והנה כל מקום שחדש השם יתברך על ידי נביא, כמו אליהו בהר הכרמל שיהיה מקריב בחוץ (מ"א יח, לג), אף על גב שבסיני נתן שלא יקריבו בחוץ (דברים יב, יד). זה לא קשיא, דאדרבא, שגם בסיני נתנה מצוה זאת לשמוע אל נביא, כדכתיב (דברים יח, טו) "אליו תשמעון". ומזה למדו (יבמות צ:) שאם יאמר להם לשנות מצוה אחת ממצות התורה, חוץ מעבודה זרה, חייבין ישראל לשמוע. ולא לקבוע הלכה לדורות, רק לפי שעה [ש]מצוה להם. אם כן דבר זה בעצמו מצות השם יתברך מסיני, כמו שאר מצות.
הנה כלל רבי יהושע דבריו בחכמה נפלאה, שבו זכה במשפט לפניו יתברך. כי מצד שקבלו תורה מסיני, וזכו במדה זאת של "אחרי רבים להטות", אין לדבר הזה בטול. ועל זה אמר הקב"ה 'נצחוני בני', שאני אומר שכך ראוי להם לעשות, ומסכים אני עמהם. אף כי אמרתי שהלכה כרבי אליעזר, 'נצחוני בני', כמו האב שבניו מנצחים אותו, והאב עושה רצונם, עד שהאב רוצה וחפץ במה* שחפץ בנו. והנה המעיין בדברים אלו ימצא דבריהם שקולים במאזני הצדק ובחכמה. וכאשר המעיין מעיין עוד, ויוסיף להעמיק דבריהם, ימצא עוד חכמה. ואין להאריך במקום זה, רק נתבאר בדבר זה כי הדבר הוא הפך מה שיחשבו בני אדם, כי במלות אלו הרחיקו מה שראוי להרחיק.
משנה ה
בפרק הפועלים (ב"מ פו.), בענין רבה דהוי יתיב אגודא דדקלא, והיה* קא גריס. שמע דהוי מפלגי במתיבתא דרקיע; אם בהרת קודם לשער לבן, טמא. ואם שער לבן קודם לבהרת, טהור. ספק, הקב"ה אומר טהור, וכולהו מתיבתא דרקיע אמרו טמא. אמרו, מאן נוכח*, לוכח רבה בר נחמני. דאמר רבה, אני יחיד בנגעים, אני יחיד באהלות. שדרו שליח בתריה (-וכו'-), לא הוי מצי מלאך המות למקרב ליה, דלא הוי פסיק פומיה מגרסא. אדהכי נשיב זיקא, ואווש ביני קניא. סבר גונדא דפרשא הוא. אמר, תינח נפשיה דההוא גברא, ולא ימסר בידיה דמלכות. כי קא ניחא נפשיה, אמר 'טהור טהור'. יצאת בת קול ואמרה, אשריך רבה בר נחמני, שגופך טהור, ויצאת נשמתך בטהור, עד כאן. ועל זה מתמרמרים מאוד בשתים; האחד, איך יהיו חס ושלום חולקים עם קונם וצורם. והשני, עוד יותר גדול, שיהיו אומרים 'מאן* לוכח', ויהי ההדיוט מכריע את רבו. גם בזה שמע לדברים אלו, ויצא כנוגה צדקם, וחכמתם תזרח כשמש בתוקפה ובגבורתה*.
דע כי במאמר הזה גלו לך על דרכי ה' הישרים, אשר הם ישרים לכל הנבראים. לא כמלך בשר ודם, אשר גוזר גזירה על עמו, ולא ישגיח באיזו עניין הוא אל המקבלים. אבל השם יתברך מעשיו ופעולותיו ישרים אל המקבלים. כי כבר התבאר לפני זה, כי הבחינה שהוא מצד המקבלים הוא זולת הבחינה שהוא מצד הנותן. ולא יעשה הקב"ה כי אם הוא ראוי ונכון אל המקבלים גם כן. והוא בחינה זולת הבחינה שהוא מצד הנותן.
ובפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לח:), אמר רבי יוחנן, בכל מקום ששואלין המינין, תשובתן בצדן. "נעשה אדם בצלמנו" (בראשית א, כו), "ויברא אלקים את האדם בצלמו" (שם פסוק כז). "הבה נרדה ונבלה שם שפתם" (בראשית יא, ז), "וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל" (שם פסוק ה). "כי שם נגלו אליו האלקים" (בראשית לה, ז), "לאל העונה אותי ביום צרתי" (שם פסוק ג). "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראינו אליו" (דברים ד, ז). "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ אשר הלכו לו אלקים לפדות לו לעם" (ר' ש"ב ז, כג). "עד די כורסין רמיו ועתיק יומין יתיב" (דניאל ז, ט). הנך למה לי, אמר רבי יוחנן, אין הקב"ה עושה דבר עד שנמלך בפמליא של מעלה, שנאמר (דניאל ד, יד) "בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא", עד כאן. הודיעו חכמים בזה, כי מה שכתוב "נעשה אדם בצלמנו", וכיוצא בזה, שפירוש הדבר שהוא יתברך נמלך בפמליא של מעלה, וזהו "נעשה אדם". ואין הכוונה חלילה שהוא יתברך צריך לעצה ולהמלכה מברואיו, כי הוא ברא אותם ואת שכלם ודעתם, ואיך יעלה על דעת האדם לומר כך. אבל הפירוש הוא שלא ימצא בעולם התנגדות. משל זה, כאשר רצה הקב"ה לברא את האדם, אף כי היה ראוי להיות נברא האדם מצד הפועל, שהוא השם יתברך, אם היה לו התנגדות מצד הנמצאים, שלא היה לבריאה זאת חבור וקשור עם פמליא של מעלה, עד שהיה כאן התנגדות. כי בריאה זאת, בשביל שני דברים שייך בו שאלה יותר משאר נבראים; האחד, שהאדם יש בו דבר מן העליונים, הוא הנשמה והחכמה והשכל. וכאשר זוכה האדם, יש לו מעלה ומדרגה בין העליונים. ולפיכך ראוי לבריאה זאת שיהיה לה קשור עם עליונים, ולכך ראוי שיהיה בצד שלא ימצא לו התנגדות לאדם. השני, שכל הנבראים התחתונים נבראו בשביל האדם, ואם בריאת האדם ראוי, ראוים גם כן כל הנבראים שהם בשבילו, וטפילים אצלו, לפי שהוא העיקר. ולפיכך בכל הנבראים לא כתב "נעשה", רק באדם, בשביל כי הקב"ה פועל את הנבראים, וכל פעולותיו ומעשיו אשר הוא עושה הם ישרים וראוים להיות, כמו שהוא ראוי מצד הפועל, כך הם ראוים מצד הנמצאים, עד שלפי זה יהיה העולם אחד, ואין בו התנגדות.
וזהו מה שאמרו (סנהדרין לח:) שאין עושה דבר עד שנמלך בפמליא של מעלה, להיות בו רצון העליונים, שלא יהיה התנגדות אליו. ולפיכך כתיב "נעשה אדם בצלמנו", שרוצה לומר שלא יהיה בריאת האדם מתנגד למלאכים, אשר יש לאדם מהלכים ביניהם, כי יוצא האדם ממחיצתו להיות מחיצתו בין העליונים, לכך אין ראוי שיהיו העליונים מתנגדים. וזה פירוש "נעשה אדם", כי לא היה בריאת אדם עד שהיו מסכימים גם העליונים על בריאתו, כלומר שלא היו מתנגדים לזה העליונים. ועוד, כי הכל נברא בשבילו, לכך תלוי בו הכל. וכאשר אין לאדם מתנגד ומקטרג בבריאתו, הרי כל שאר נבראים, שהם נבראו לשמש את האדם, ראוי להם הבריאה גם כן. ובזה גזירותיו שהוא גוזר בנמצאים, הוא ראוי גם כן מצד בחינת הנמצאים, כמו שהוא מצד הפועל. כמו שאמר (דניאל ד, יד) "בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא". ואין הכוונה בזה חס ושלום שהוא צריך אל עירין ואל קדישין, רק פירושו כמו שאמרנו שאין מעשיו מתנגדים אליהם מצד הנמצאים, אך מעשיו ישרים מוסכמים אל הכל, ובדבר זה לא יהיה כאן חילוק ופירוד בעולם.