באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבנו דוד אבן אבי זמרא [הרדב"ז], רבנו יוסף [מהר"י] קורקוס
פרק ח · הלכה יג
חמשה עשר בשוקיים כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל בהשגות א"א המשנה אמרה כו' ופי' זה קשה ליישבו דא"כ היינו עקבו יוצא מאחוריו. השנוי גם שם במשנה. לכך פי' כאן דפיקם היינו הבליטות הניטלות שלמעלה מן העקב לצד פנים. ואפשר שיש ט"ס במשנה. וכל בליטה עגולה נקראת פיקה על שם שדומה לפיקה שטוות בה הנשים. ובמשנה כך היא שנויה בעלי הפיקים והעיקל איזהו עיקל כל שמקיף פרסותיו ואין ארכבותיו נושקות מג) זו בזו פיקה יוצאת מגודלו עקבו יוצא לאחוריו פרסותיו רחבות כשל אווז וכו' ואם איתא דפיקה יוצאה מגודלו הוא פי' לבעלי הפיקים כדברי הר"א ז"ל. מד) הי' לו לומר איזהו בעלי הפוקים כל שפיקה כו' וא"נ קאי על איזהו דקאמר גבי עיקל אכתי הי' לו לחזור ולהזכיר בעלי הפיקים פיקה יוצאה כו' אלא נקיט לה בלשון וסדר שאר מנין המומין. מוכח שאין זה פי' למה שנשנה, אלא לסדר מנין המומין הוא חוזר ולא פי' אלא עיקל לבד. דאילו בעלי הפיקים אין צריך לבארו. ומה שאמרו בגמ' תנא בעל פיקים והשופנר, בעלי פיקים שיש לו כסתות הרבה. והשופנר כל שאין לו כסתות כל עיקר. אפשר הי' לפרש לדעת רבינו שאינו פי' לבעל הפיקים השנוי במשנה. דפיקים לחוד וקיפין לחוד. דבמשנה גרסינן פיקים מלשון פיקה. ובגמ' גם בתוספ' גרסינן מה) בכל הספרים קיפין. וא"נ דאפשר שפי' כדברי בעל הערוך מו) שפי' דהיינו מי שעקבו ופיסת רגלו בולטים לחוץ ובניהם עמוק הרבה והוא מ"ש רבינו מי שרגלו חלולה. ואפשר שהוא מלשון כיפה שהרגל עשוי ככיפה כי הקו"ף והכא"ף מתחלפות. ושופנר כתב בערוך שהוא מי שרגלו שוה למטה ואין לו בליטות כלל והוא מלשון שפיר. ואפשר לדעת רבינו שהוא מ"ש מי שרגלו כלה שוה. והוא קרוב לדברי בעל הערוך. וגם יצדק לשון שפיר לדברי רבינו שהוא דבר בלתי מתוקן רק כחתיכת בשר בעלמא. ואפשר שגם דברי בעל הערוך נכללו בדברי רבינו. אלא שקשה לפי' קיפין שכתבתי מה שמצאתי בתוספ' שמנו בעל הקיפין לחוד ורגלו חלולה לחוד. מוכח שאין פי' בעל הקיפין רגלו חלולה כאשר כתבתי אלא תרתי נינהו. וא"כ רגלו חלולה שכתב רבינו ע"כ מהתוספ' כתבו. לא מבעלי הקיפין שהביאו בגמ'. לכך נראה שקיפין ופיקין הכל אחד כמו כבש וכשב וזולתו. ויש לו כסתות הרבה פי' בליטות הרבה דהיינו שהפיקין שלו גדולות ובולטות הרבה. ולאו הרבה במנין קאמר אלא בכמות. ושופנר היינו שאין לו בליטות כלל. אלא שוה רוחב פס אצבעותיו כרוחב עקבו אין לו בליטות כרוחב אצבעותיו גם לא למטה אלא רגלו שוה כחתיכת בשר כאשר כתבתי שהוא קרוב לפי' בעל הערוך. ואפשר שגם הוא בכלל כאשר כתבתי. ואם לא נאמר כן יקשה מ"ש רבינו מי שרגלו כלה שוה מנין לו. גם יקשה דין שופנר למה לא כתבו רבינו וכאשר הקשה הראב"ד ז"ל ובמה שכתבתי ניחא כולה שפיר ולא קשה מידי. - ועתה אפשר מנין הט"ו מומין. ראשון מי ששוקיו כו' הוא עיקל שהזכרתי מן המשנה, שני מי שפיקתו כו' הוא בכלל הפיקין של המשנה ובכלל הקיפין של התוספ'. שלישי מי שעקבו כו' כבר הזכרתיו מהמשנה ובגמ' אמר ר' אלעזר שוקו יוצא מאמצע רגלו. רביעי מי שפרסותיו כו' גם זה הזכרתיו מהמשנה ובגמ' פי' אע"ג דסדיקא כדברי רבינו. חמישי מי שפיקה כו' ששי מי שיש כו'. שביעי מי שחסר כו'. שמיני מי שאצבעותיו כו'. תשיעי מי שהיו כו' כל אלו נתבארו בסמוך גבי ידים. עשירי מי שרגלו כו'. זהו שופנר כאשר נתבאר. אחד עשר מי שרגלו כו'. שנים עשר מי שרגלו עקומה דומה למגל כך היא בתוספתא פ"ה פרסתו חלולה עקומה דומה למגל. שלשה עשר המקיש כו'. ארבעה עשר מי שמקיש בארכובותיו כו' כך הם במשנה המקיש בקרסוליו ובארכבותיו וכתב רש"י ז"ל שארכבותיו עקומות לחוץ וקרסוליו לפנים ונושקים זה בזה כשהוא מהלך. בארכבותיו היינו איפכא שרגליו עקומות לחוץ מרחיק זה מזה עד שארכבותיו מלמעלה העקומות כלפי פנים נוקשות זו בזו עכ"ל. ורבינו ז"ל במשנה לא ביאר דבר רק כאשר כתב כאן. ובודאי כי הדעת נותן שאין נקרא מום מפני שינוי הליכתו. רק בשביל שינוי בנין גופו כדברי רש"י ז"ל. וסבת שינוי הליכתו ודאי שמפני עקום הוא ולכך לא הוצרך רבינו לבארו. חמשה עשר מי שהוא אטר רגל כו' כבר נתבאר לגבי ידים. ושולט בשתי רגליו ודאי כשולט בשתי ידיו אעפ"י שלא ביארו רבינו ממילא ומדיוקא משתמע ופשוט הוא:
מי שפיקתו יוצאה כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל כתב בהשגות א"א המשנה אמרה כו' הבין הראב"ד ז"ל בדברי רבינו דמי שפיקתו יוצאה היינו בעל הפיקין הנזכר במשנה. והשיג עליו כי המשנה לא אמרה אלא פיקה יוצאה מגודלו. ותו דבעל הפיקין פי' בגמ' בעל כסתות כו'. ואני ק"ל טובא אם זה דעת רבינו. חדא שלא הזכיר לא כסתות ולא מי שאין לו כסתות משמע דס"ל דאין זה מום דמחמת בריאותה או כחישותא הוא. ותו דמי נתן שני מומין אלו בכלל מומין של הרגלים ששנה אותם התנא עמהם. ותו שאם פיקין כולל כל דבר עגול, למה פרט התנא פיקה יוצאה מגודלו. אלא הנכון בדברי רבינו שבעל הפיקין לחוד ופיקה יוצאה מגודלו לחוד. והוא אינו מפרש כסתות דאמר ר' יוחנן עגבות כפירושו של הראב"ד ז"ל אלא כפירושו של בעל הערוך שפרסתו גבוה הרבה ויש בשר הרבה לצד ראש (העגל) [הרגל] ובעקב. ובאמצע הרגל כמין כיפה. וזהו שכתב למעלה מי שרגלו חלולה כו'. והשופנר דתנא בתוספ' ופי' ר' יוחנן שאין לו כסתות כל עיקר היינו מ"ש מי שרגלו כלה שוה כו' שחסר הבשר מכאן ומכאן ואין לו חלליות באמצע הרגל וכאלו הוא חתיכה אחת. והיינו דתנינן להו בהדי מומי הרגל. ופיקין וקיפין הכל אחד הוא. וכן הגרסא בספרים שלנו תנא בעלי הקיפין ושופנרין וכן מי שפיקתו יוצאה והוא העגל אשר למעלה מן העקב. הרי הוא בכלל מי שפיקתו יוצאה מגודלו. דמה לי מגודלו ומה לי מן העגל לצד פנים. ודע שגם רש"י ז"ל אינו מפרש כסתות כפי' הראב"ד ז"ל עיין שם:
מי שרגלו עקומה כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל שזהו הקילבן הנזכר בברייתא והיא מלה ערבית שכל דבר הפוך קורין לו מקלו"ב:
מי שהוא אטר ברגל ימינו כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל אם עושה מלאכה ברגליו ניכר הוא וכן בשעה שעומד על רגלו אחת אם עומד על הימין או על השמאל. ורש"י ז"ל כתב כשמהלך עוקר רגלו השמאלית תחלה מה שאין כן דרך בני אדם מז) ע"כ. והיא שנויה בברייתא מח) ת"ר איטר בין ביד בין ברגל פסול השולט בשתי ידיו רבי פוסל וחכמים מכשירין. וה"ה דפליגי בשולט בשתי רגליו וחד מינייהו נקיט והלכה כחכמים דמכשירין: