אור ברסלב

באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבנו דוד אבן אבי זמרא [הרדב"ז], רבנו יוסף [מהר"י] קורקוס

פרק ז · הלכה ח

הלכה ז

י"ב באברי הזרע כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל ברייתא בפ' הנזכר נ) גם הובאה פ"ק דקידושין נא) ומעוך וכתות ונתוק וכרות כלם בבצים. בבצים ולא בגיד. פי' בתמיה דכ"ש שהגיד יותר נראה מהבצים, אימא אף בבצים דברי ר"י ראב"י אומר כלם בגיד ר' יוסי אומר מעוך וכתות אף בבצים. נתוק וכרות בגיד אין בבצים לא, ע"כ. ופי' מעוך שנתמעך וכתות שכתתו אותו באבן עד שנימוח. נתוק היינו שניתק ביד לגמרי ועדיין תלויים בכיס. נב) וכרות בסכין ועדיין תלויים בכיס. ומעורין קצת דכרות בציר מנתוק. וביארו שם בגמ' דבהא קמפלגי דר' יהודא סבר דבכל גוונא הוי מומא ונקראין מומין שבגלוי מעוך וכתות לפי שנכווצים ונתוק וכרות כיון שהם תלויים ונחבטות בכיס נראים הם מבחוץ. ור' אליעזר סבר שאינם נקראים מום שבגלוי אלא בגיד שנראה. לא בבצים. ור' יוסי סבר מעוך וכתות הוי מומא דהא ליתנהו. נתוק וכרות לא הוי מומא דהא איתנהו ע"כ. ורבינו פסק כר' יהודה דבכל גוונא הוי מום. וקשה הא קי"ל ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי. ותו דגבי עבד כתב בפ"ה נג) מהלכות עבדים שהמסרס עבדו בבצים לא יצא לחירות מפני שאינם מום שבגלוי ומ"ש הכא דחשיב לי' מום שבגלוי. וגבי עבד לא חשיב מום שבגלוי. נד) ותו קשיא נמי גבי לשון שגבי עבד בפ' הנזכר פסק שאינו מום שבגלוי וכאן פסק שהוא מום שבגלוי, ופסקא דהכא הוא דקשיא דאלו מה שפסק גבי עבד בבצים ובלשון שאינם מום שבגלוי הדין עמו. כי הוא דעת רבנן כאשר מבואר שם פ"ק דקידושין שהביאו משנה דכ"ד ראשי אברים כו' ותני עלה עבד יוצא בהם לחירות כו' ר' אומר אף הסירוס. בן עזאי אומר אף הלשון. פי' דאלו לת"ק אינו נקרא מום שבגלוי אלא ראש הגיד ור' חולק ומוסיף אף סירוס דבצים ובן עזאי מוסיף אף הלשון וכת"ק נקטינן דלא מנה אלא גיד שהוא גלוי לגמרי. נמצא דפסקא דעבד ניחא שפיר אלא פסקא דהכא קשיא דהא בגמ' מוכח דליכא לפלוגי בינייהו כי שם הקשו ור' לשון לא, והתניא פי' גבי מומי בכור ושנטל רוב לשונו רבי אומר רוב המדבר שבלשונו דמשמע דלרבי לשון הוי מום שבגלוי ומטעם קושיא זו העלו דרבי אף הסירוס וכ"ש הלשון קאמר. ואם איתא דאיכא לפלוגי בין עבד לבכור כפסק רבינו מה ק"ל לימא דר' לענין בכור חשיב לי' מום שבגלוי. ולגבי עבד לא חשיב לי' מום שבגלוי ולא יצטרך לדחוק דבן עזאי את"ק קאי. ולא קאי אדר' ומשנה לא זזה ממקומה כאשר נדחקו שם דוק ותשכח. וגם גבי סירוס בצים מוכח דליכא לפלוגי שהרי שם תלוי מחלוקת ר' ות"ק בפלוגתא דהנהו תנאי דברייתא דתניא ומעוך וכתות וכו' ר' יהודה אומר כו' ר"א אומר כו' ר"י אומר וכו' וכיון דבגמ' תלוי מחלוקת זה בזה איך רבינו פסק כאן גבי לשון כרבי דרוב המדבר הוי מום ושם גבי עבד פסק כרבנן דלא הוי מום וגבי בצים פסק כר' יהודה דכלהו הוי מום, שסתם דבריו דאתו כר' ושם פסק כת"ק דפליג אדר' ואתיא כר"א. ונראה לתרץ שרבינו כאן בדין הלשון סמך אסתם מתני' דבכורות שמנו לשון בכלל המומין שכן אמרו שם ועוד ג' מנה איילא לפני חכמים ואחד מהם הוא הלשון. ואמרו לו לא שמענו אלא אלו וב"ד של אחריהם אמרו ה"ז מום. וכיון שאיילא מנאן וב"ד של אחריהם העלו כך כן ראוי לתפוס ולפסוק. וגבי עבד כיון דת"ק פליג אר' כת"ק ראוי לפסוק וכאשר נתבאר. וכי מקשה לר' מההוא דבכורות אה"נ דהוי מצי לפלוגי בנייהו נה) אלא כיון דסבר רבי דסירוס בצים הוי מום גלוי הדעת מכריע דכ"ש הלשון. אלא דלאלומי פרכיה ולסיועי להאי סברה פריך מההיא דבכורות. ועוד דאה"נ הוי מפליג בינייהו אכתי קשיא אחריתא עלה דההיא מההוא דהזאה דסבר רבי דהוי לשון גילוי וכאשר הקשו שם וכיון שעל כרחינו צריכים לתרץ דברי רבי לא רצה לחלק בין מום בכור לעבד דלא מתרצא מילתיה דר' בהכי. ומעתה כיון דגבי לשון הכרענו שיש לחלק ביניהם דלא תקשי סתם משנה דבכורות את"ק דעבד, יש לתרץ גם גבי סירוס דבצים שפסק רבינו כאן כר' יהודה משום דכ"ע ר' קאי כוותיה דכיון דגבי עבד חשיב לי' מום וכ"ש הכא וכיון דר' יהודה ור' בחד שטתא שייכי, הוי להו דברים דרבים לגבי יחיד. ועוד דהלכה כר' מחבירו דת"ק דפליג עלי' בההוא תוספתא היינו ר' אליעזר דאידך ברייתא. וגבי עבד דוקא נקטינן כוותיה כיון ששנו אותו בלשון סתם. ואפשר עוד שי"ל דע"כ לא פליג עליה ת"ק אלא בעבד אבל גבי מומי אדם או בכור אפשר דלא פליג ת"ק ומודה דהוי מום כמו שנתבאר גבי לשון דמתני' דבכורות חשיב לי' מום. ות"ק לא חשיב לי' מום גבי עבד. וסירוס דבצים דכוותיה גם רש"י ז"ל כן כתב בפי' החומש נו) דבין בגיד בין בבצים הוי מום כר' יהודה. ואע"פ שאמרו שם כתנאי אפשר דה"ק מאן דסבר גבי אדם ובכור דלא הוי מום שבגלוי דהיינו ר"א ודאי דכ"ש דסבר הכי גבי עבד. וא"כ ע"כ ר"א כת"ק אתי. אבל מאן דסבר גבי עבד דלא הוי מום דהיינו ת"ק אינו מוכרח שיסבור כר' אליעזר גבי אדם ובהמה. ור' דסבר גבי עבד דהוי מום גלוי ודאי דסבר כר' יהודה. אבל ר' יהודה אינו מוכרח שיסבור כר'. וכתנאי לאו דוקא שיהי' זה תלוי בזה לגמרי דהא לא קאמר והני תנאי כהני תנאי אלא כתנאי כלומר אי הוי מום גלוי אי לא הוי פלוגתא דתנאי. אבל לא שיהי' זה תלוי בזה וזה בזה, ולפי זה שכתבתי גלוי דמצרכינן גבי עבד אינו כגלוי דמצרכינן גבי אדם ובכור דגבי אדם ובכור אין צריך שיהי' גלוי לגמרי כמו גבי עבד אלא גלוי היינו לאפוקי כשהוא בחלל הגוף. וכ"כ רבינו למעלה נז) אין פוסל אלא מומין שבגלוי אבל מומין שבחלל הגוף וכו' וכן בגמ' בתחלת הסוגיא לא הקשו אלא מחטיו הפנימיות משמע דלא אימעוט ממומין שבגלוי. אלא דומיא דחטיו הפנימיות דהוי בסתר לגמרי דוק ותשכח. ואפשר שכל מום רע הוי ריבויא טפי מלחפשי ישלחנו דגבי עבד. וכל מרבה אפי' אינו גלוי לגמרי או יש איזה ריבוי לחילוק זה. א"נ אפשר דפסח דדרשינן מיני' הכא כעין הפרט אינו גלוי לגמרי נח) דאינו נראה אלא בעת שמהלך ולא עדיף מלשון שנראה כשמדבר משא"כ בשן דהוי גלוי טפי מלשון שהוא יותר לפנים. ומדלא כתב קרא לשון וכתב שן שנראה יותר ש"מ דלשון לא הוי מום גלוי וה"ה לבצים דדמי לגלוי דלשון. ודמו תרוייהו לפסח. והם יותר מכוסים משן. ואדם להקריב וכן בהמה ליפסל ובכור לישחט כי הדדי נינהו. ואפשר עוד דבהני משום מחוסר אבר הוא דאתינן להו שכיון שנחתכו הבצים כמאן דליתנהו דמי. ובחסרון דודאי דע"כ לא ממעטינן אלא חסרון שבחלל הגוף, אבל חסרון שבגוף מבחוץ אפי' מכוסה הוי חסרון ולכך פסולין בכל גוונא. דהא פסלינן נמי בשאין לו אלא ביצה אחת, אלא שאני רואה שבגמ' רצו להעמיד מחלוקתם בזה משום חסרון אבר ואדחי האי אוקמתא. ואמרו ותסברא ר' יוסי מה קסבר כו' ומוקי פלוגתייהו כאשר כתבתי למעלה. וגם בזה אפשר לתרץ שאעפ"י שדחו אותה אוקמתא משום דקשיא עלה. ר' יוסי מה קסבר. מ"מ אפשר דמפלגינן בין זה לעבד. דהכא חסרון אבר לא בעינן שיהי' בגלוי לגמרי, אלא שלא יהי' בחלל הגוף אף אם אינו בגלוי פוסל דומיא דביצה אחת. ומום הוא דבעי גלוי. אבל לגבי עבד אפי' בחסרון אבר בעינן גלוי דומיא דפרט דידיה היינו שן יפיל דהיינו חסרון נח) ומיניה ילפינן מומין שבגלוי. משא"כ כאן דכלהו פרטי ליכא חסרון פסח או עור עורת או שבור שבר רגל או שבר יד כלהו אין בהם חסרון ולכך בעינן גלוי. אבל בחסרון אפשר דלא בעינן גלוי אלא שלא יהא בחלל שאינו נראה כלל. עוד אפשר לתרץ בדרך אחרת דהתם מעיקרא בעי לאוקמי פלוגתייהו בחסרון מבפנים אי הוי חסרון ולא דמי למום. או לא הוי חסרון כמו מום. ור' יהודה הוי סבר דשמיה חסרון ודחו ותסברא ר' יוסי מאי סבר. אי סבר שמיה חסרון אפי' נתוק וכרות נמי כו' והעלו דקא מפלגי במום שבגלוי וכאשר כתבתי. ואיכא למידק ומאי קושיא לימא דר' יוסי סבר דמעוך וכתות נקרא חסרון ונתוק וכרות אינו נקרא חסרון וכאשר אמרו גם באוקמתא שהעמידו דהא איתנהו והא ליתנהו הוי חסרון. וא"כ אמאי חזר מאוקמתא דפליגי בחסרון מבפנים, אלא נראה לומר דדחויי הוא דמדחי לי' דכיון דר' יוסי ע"כ בעיקר הדבר אי הוי חסרון או לא פליגי אפשר נמי שגם ר' יהודה ור' אלעזר בעיקר הדבר חולקין. דאי תרוייהו מודים דמקרי חסרון. דברי ר' יוסי אי אפשר לפרש אותם גם על הקדמה זו. וכיון שכן אפשר שרבינו מפרש דר' יוסי גם בחסרון בעי גלוי לגמרי. ולכך בנתוק וכרות סבר דלא הוי גלוי ולא פסול ור' יהודה סבר דבחסרון לא בעינן גלוי לגמרי והכי נקטינן דעד כאן לא נתמעטה אלא כוליא אחת דהוי בסתר לגמרי ויליף לה מקרא. ומשום דמעיקרא רצו להשוות זה לכוליא הוא שדחה כן. אבל למסקנה כוליא לחוד דהוי בחלל ובסתר לגמרי. אבל בצים אינם כן ולעולם משום חסרון ולא תקשי ומ"מ שני בצים בכיס אחד אין שם חסרון אבר. ואעפ"י כן הוא מום. ולכן נראה כדרך הראשון שלא נתמעטה כאן אלא מומין שבחלל הגוף לאפוקי ניטל הטחול. א"נ חיטיו הפנימיות וכאשר נתבאר בגמרא:

מי שאין לו אלא ביצה אחת כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל גז"ש נט) במשנה ופירושה בגמ' כדברי רבינו. ור"ע אמר שם שבודקים אותו ע"י מיעך. וכבר כ"כ רבינו בפ"ג מהלכות בכורות. והוא דעת הרא"ש ז"ל ס) והרמב"ן ז"ל חולק. ושם יתבאר. וצריך לדעת כי גם האדם יש לו שני כיסין סא) ואעפ"י שנראין כיס אחד יש דופן מפסיק באמצע וניכר זה למסתכל בכיס. והרי חמשין מומין אלו שבאדם ושבבהמה הם כאשר הזכיר בתחלת הפרק. וע"כ צ"ל כאשר כתבתי. ודין הטומטום והאנדרוגינוס נתבאר שם במשנה וברייתא בסוף הפרק:
והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' ומנה הרב ז"ל י"ב באברי הזרע ולא מנה מי שאין לו בצים כלל או שאין לו אלא ביצה אחת בכיס אחד היינו מי שאין לו אלא ביצה אחת בשני כסין דמה לי בכיס אחד ומה לי בשני כסין ומי שאין לו בצים כלל. ת"ל משום דאין לו שנים ומכ"ש דבעל ביצה אחת שכן מונה ז"ל מי שנמעכו הבצים שלו או אחת מהן:

טומטום כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל הכי אמר ר"ש במתני' סב) אין לך מום גדול מזה וכ"כ ז"ל בהלכות איסורי מזבח סג) הטומטום והאנדרוגינוס אעפ"י שאין לך מום גדול מזה הרי הן פסולין לקרבן מדרך אחרת לפי שהם ספק זכר ספק נקבה הרי הם כמין אחר ע"כ. ומה"ט אמרו חכמים שאינו בכור אלא נגזז ונעבד דבריה בפני עצמה הוא. ואינה בכלל זכר. ומינה נמי דאינה בכלל זכרי כהונה:

תוכן העניינים

באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה