באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבנו דוד אבן אבי זמרא [הרדב"ז], רבנו יוסף [מהר"י] קורקוס
פרק ז · הלכה ז
והוא שנסדק מזר שלה כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל זה כתב על מה שאמר רב פפא תורא ברא דשיפתיה, שאם נסדק מבפנים והזר החיצון קיים אינו מום שהרי לא נחלק לשני ראשים:
מי שעצם לחיו כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל גז"ש במשנה מא) ומעשה שהלחי התחתון עודף על העליון ושאל ר"ג לחכמים ואמרו ה"ז מום ובגמ' הקשו והא גבי אדם הוא דתנן הכי ומשום שאינו שוה בזרע אהרן. אבל גבי בהמה לא. ותרצו הא דאית בה עצם הא דלית בה עצם. פי' כשהעודף הוא הלחי בעצמו בין באדם בין בבהמה הוא מום. אבל כשאינו עודף אלא השפה לבד לא עצם הלחי באדם הרי זה מום ובבהמה אינו מום:
והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' משנה שם מעשה כו' ומוקי לה רב פפא בדאית בה עצם הוי מום באדם ובבהמה אבל לית בה עצם היינו שפתו עודפת והוי מום באדם ולא בבהמה. אבל עצם לחי העליון עודף על התחתון לא הוי מום בבהמה מב) דהיינו פיו דומה לשל חזיר דפליגי ר' ורבנן דאמרי עלה דהך מתני' דמעשה שהלחי התחתון עודף על העליון כו' מאן תנא דקתני ומעשה, משום דתנן ופיו דומה לשל חזיר ופליגי רבנן עליה דר'. וקאמרי כ"פ עלי' דרבי בשפתו העליונה עודפת על התחתונה. אבל אם התחתונה עודפת על העליונה ה"ז מום ומעשה נמי כו'. ומסתברא דע"כ לא פליגי רבנן עלי' דר' אלא בבהמה, אבל באדם מודים הם דהוי מום בין שיש בו עצם בין שאין בו עצם והרי הוא בכלל שפתו העליונה עודפת על התחתונה השנוי גבי מומין המיוחדים באדם. מג) ואע"ג שכתב רש"י ז"ל ומעשה מד) באדם כהן ועלה מייתינן פלוגתא דר' ורבנן לאו למימרא דפלוגתייהו באדם אלא משום דתנן ומעשה שהלחי התחתון עודף על העליון ומשמע שיש בו עצם ולפיכך כתב ומעשה גבי אדם כהן דאע"ג דפלוגתייהו בבהמה שייך שפיר למימר עלה ומעשה כו' ופשוט הוא:
מי שפיו בלום כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל גז"ש מה) בברייתא פיו בלום ורגליו מבולמות מחמת הרוח אינו מום מחמת העצם ה"ז מום. וי"ג מחמת הריוח אינו מום. ופרש"י ז"ל בלום קצר מבולמות קצרות מחמת הריוח שאין לו ריוח כ"כ בפה ולא בעצם ולא בבשר השפתים אינו מום ואם מחמת העצם שהשפתים פתוחות יפה, אבל הלחיים אדוקות זו בזו שאינו יכול לפותחן כשאוכל או צועק מרחיבות השפתים והעצם נראה כנוד, ה"ז מום. וכן ברגלים שאם רגליו קצרות מחמת הריוח של מידה אחת העצם והבשר של כפות הרגלים שלא היו רחבות כ"כ אינו מום. ואם מחמת העצם שהעצם קצר והבשר מרחיב מלמטה ויוצא, ה"ז מום. וגרסת מפני הרוח לפירוש זה כתב שאינו יכול לישבה. עוד כתב פי' אחר דבלום היינו נפוח ואם אותו נפח מחמת הרוח שנכנס מו) בהם הדר בריא ואינו מום. ואם מחמת העצם שעבה ביותר ה"ז מום. ומ"מ כתב רש"י ז"ל שבתוספתא דבכורות שנינו אם מחמת הרוח אינו מום ואם מחמת עצמו ה"ז מום. ונראה שעל גרסא זו של התוספ' סמך רבינו כי פי' מחמת עצמו בסבת גופו וברייתו שכך הי' מעצמו מתחלת ברייתו בלי סבה מקרית. אבל אם נבלם מחמת רוח שנפח בו ובלום פיו א"נ שנכנס בו רוח ומחמת כך נבלם אינו מום. ופי' בלום לדעת רבינו מז) אפשר שסובר דהיינו קצר שאינו יכול לפתחו כפי' ראשון של רש"י ז"ל. וכ"כ בתוס' שכן הוא פי' בלום בכ"מ סתום. וכן הבולם פיו בשעת מריבה מח) וטובא דכוותא אלא שלגבי רגליו מבולמות לא יתיישב פי' זה בלשון רבינו וכאשר יתבאר בע"ה:
והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' כך שנינו בתוספ' מחמת הרוח אינו מום מחמת עצמו הרי זה מום. והיינו נמי הא דתניא הבא מחמת העצם ה"ז מום כלומר מחמת עצם ברייתו. ודלא כפרש"י ז"ל שכתב מחמת העצם שעבה ביותר. ומשמע לפי פי' שאם נבלם מחמת בשר דלא הוי מום. וקשה דא"כ ליפלג וליתני בדידיה. אם מחמת הבשר אין זה מום וכ"ש מחמת הרוח. אלא ודאי בין מחמת עצם בין מחמת בשר אם הוא מעצם ברייתו הוי מום. מחמת הרוח לא הוי מום:
מי שנוטל רוב המדבר כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל גז"ש במשנה, ופי' מדבר שבלשונו היינו מי שאינו דבוק למלקוחיו. ואם ניטל הרוב מאותו המדבר הוי מום. לאפוקי ממאן דבעי התם שניטל רוב כל הלשון. ותפס רבינו סתם משנה וכב"ד של אחריהם שאמרו כן:
והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' משנה שם ופרש"י ז"ל היינו קצת הלשון שאינו דבוק במלקוחיו וק"ל דהכי הוי לי' למיתני ושנטל רוב הלשון. ותו דתנא אמר רוב והוא אמר קצת. ויש לפרש לפי שעיקר הדיבור תלוי בסוף הלשון ואם נטל רוב המדבר ר"ל רוב אותו שהדיבור תלוי בו דהיינו רוב סוף הלשון. ואפשר שלזה נתכוון רש"י ז"ל דבזמן דקצת הלשון אינו דבוק במלקוחיים אין לו כח להוציא כל הדיבור והיינו שנטל רוב המדבר שבלשונו. מט) ואע"ג דאין דיבור לבהמה, כל שכנגדו ניטל רוב הדיבור באדם הוי מום בבהמה: