באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבנו דוד אבן אבי זמרא [הרדב"ז], רבנו יוסף [מהר"י] קורקוס
פרק ד · הלכה י
כל קרבנות של ציבור קבוע זמנם כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל גז"ש בפ"ב דתמורה צ) יש בקרבנות ציבור מה שאין כן בקרבנות היחיד שקרבנות ציבור דוחין את השבת ואת הטומאה מה שאין כן כו' אמר ר"מ והלא חביתי כ"ג ופר יוה"כ קרבנות יחיד ודוחין, אלא שזמנן קבוע. פי' ובהא תליא טעמא שקרבנות של ציבור שכולן זמנן קבוע ולכך לא הקשה ר"מ מקרבנות ציבור אלא שבפ' הוציאו לו צא) הביאו ברייתא שאמרו בה אמר ר' יעקב פי' לת"ק דר"מ וכל קרבנות ציבור כו' כללא הוא והרי פר העלם דבר ושעירי ע"ז וחגיגה דקרבן ציבור הם ולא דחו אלא נקיט האי כללא בידך כל קרבן כו' וכל שאין זמנו קבוע אינו דוחה כו' אפי' בציבור. מוכח דכללא הוא דקרבנות ציבור נמי לאו דוקא. וא"כ קשה על רבינו שכתב כל קרבנות של ציבור זמנן קבוע. צב) דהא איכא פר העלם דבר כו'. ורבינו פ"א מהלכות מעה"ק צג) ביאר מה הם קרבנות ציבור ומנה בהם פר העלם דבר ושעירי ע"ז והדבר פשוט שהוא כן ובודאי שאין זמנו קבוע. ואיך כתב כל קרבנות ציבור וכו'. גם רש"י ז"ל פ"ב דתמורה כ"כ פי' בדברי ר"מ אין הטעם תלוי אלא בזמנו קבוע. ופי' דציבור כגון פר העלם כו' אין דוחין, ע"ש. גם בתוס' בפ"ק דסנהדרין צד) כך כתבו דהאי כללא לא דייק מההיא דיומא. ונראה שמ"ש רבינו כאן היינו באותם קרבנות שחייבין בהם הציבור שתלויין בזמן ואין צורך לשום דבר שיתחדש כמו תמידין ומוספין ושעיר חטאת של יוה"כ שאלו בהכרח הוא שיביאו אותם. לכך כתב זמנם קבוע דהיינו בזמן שיש להם. אבל שעירי ע"ז אין חייבין אלא כשעבדו ע"ז וכן פר העלם דבר כשחטאו. ובאלו לא מיירי ול"ש זמנן קבוע כי אין הזמן גרמה להם ואין תלוים בזמן. וסובר רבינו שזהו דת ת"ק דמתני' דכייל ואמר כל קרבנות ציבור ובודאי דמודה ופשיטא לי' דאין שעירי ע"ז ופר העלם דוחין את השבת ובהו לא מיירי. וה"ק יש בקרבנות ציבור מה שאין בקרבנות יחיד שקרבנות שחייבין בהם הציבור שיש להם זמן קבוע דוחין כו' והטעם ודאי מפני שזמנן קבוע, דאילו אינך פשיטא, אבל קרבנות יחיד יש בהם שתלויין בזמן ואין דוחין כגון חגיגה וראייה שאין צורך לשום מעשה מחודש אלא הזמן מחייבן ואפ"ה אין דוחין את השבת ולא את הטומאה וכאשר יתבאר. והרי הוא כאלו אמר יש בקרבנות ציבור כו' שכל קרבן שיש לו זמן הוא קבוע ודוחה. משא"כ בקרבנות יחיד א"נ שכל קרבנות ציבור דוחין דהיינו אשר להם זמן ואין כן כל קרבנות יחיד. ואם לא נפרש כן קשיא טובא ת"ק מאי סבר דכייל הכי וכי לא ראה מה שהקשה עליו ר"מ ור' יעקב כי קושיות פשוטות הם. ומ"מ ראיתי מי שתירץ לדעת ת"ק דפר העלם ושעירי ע"ז לא קשו דת"ק תרתי בעי ציבור וקבוע זמן וחביתי כ"ג קרי להו ת"ק קרבן ציבור משום דבאים אחר מנחת נסכים. א"נ דכי מת כ"ג באים משל ציבור עד שיעמוד כ"ג אחר. צה) ופר יוה"כ כיון שאחיו הכהנים מתכפרים בו מקרי של ציבור. ושיטה זו דחוקא בסוגיא דיומא עי"ש:
ומ"ש דחגיגה קרבן יחיד חשיב לה רבינו וכ"ה בפ"א דמעה"ק צו) ואילו בברייתא שכתבתי דפריך ר' יעקב לת"ק קרי לי' קרבן ציבור ופריך מינה ל"ק כי כבר שאלו שם בגמ' למה קרא אותה קרבן ציבור ופסח קרי קרבן יחיד, פי' דהתם גרסינן בדר' מאיר פסח נמי. ותירצו דחגיגה דאתיא בכנופיא פי' בחגים ופסח איכא פסח שני דלא אתיא בכנופיא. ומ"מ קושטא דמילתא דחגיגה כל יחיד מביא אותה וקרבן יחיד הוא. וזהו דעת ת"ק ותפס רבינו כן כנ"ל. ומ"ש בפי' דברי ת"ק ושהם דברי רבינו, מסתברא לי אחריתי דאיכא למידק בהאי כללא דהא פסח שני קבוע לו זמן ואינו דוחה את הטומאה. ובשלמא לר"מ דברייתא ל"ק דאיהו סבר שגם דוחה את הטומאה וכר' יהודה שניתא בגמ'. אבל אנן דקי"ל אינו דוחה את הטומאה כאשר יתבאר במקומו צז) היכי כיילינן הכי, אלא דכיון שהוא תשלומי ראשון ואפשר שיהי' ואפשר שלא יהי' כי יעשו כולן בראשון. בהכי לא מיירי ולא כייל אלא קרבנות ציבור שבהכרח יביאו אותם, אבל פסח שני אין זמנו קבוע חשיב כיון שאפשר שלא יתחייבו בו. או אפשר דלא מיירי הכא אלא בעיקר חיוב הקרבן. אבל בזה שאין זה עיקר חיובו אלא שנדחה מחמת טומאה לא מיירי. דכיון שנדחה מחמת טומאה איך יעשה אותו בטומאה. ואפשר שכיון שזה אינו עיקר זמנו חשיב אין זמנו קבוע: