אור ברסלב

באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבנו דוד אבן אבי זמרא [הרדב"ז], רבנו יוסף [מהר"י] קורקוס

פרק ד · הלכה ח

הלכה ז

ואין הציץ מרצה אלא כו'. כתב מהר"י קורקוס ז"ל ביומא פ"ק ע) ברייתא ציץ בין שישנו על מצחו בין אינו על מצחו מרצה דברי ר"ש. ר"י אומר עודהו על מצחו מרצה אינו על מצחו אינו מרצה שנאמר עא) והיה על מצחו תמיד א"ל ר"ש כ"ג ביוה"כ יוכיח שאינו על מצחו ומרצה. פי' שהרי אסור לעבוד בפנים בבגדי זהב. א"ל ר"י הנח לכ"ג ביוה"כ שטומאה הותרה בציבור. פי' ואין צורך לרצוי ציץ שהטומאה אינה דחויה אלא הותרה. והנה בעיקר מחלוקת פסק כר"י דהלכה כר"י לגבי ר"ש כדאמרי' בפ' מי שהוציאוהו, עב) אלא דאיכא למידק עלה דהא משמע דר"י לא קיים דבריו במה דאקשו עליו כ"ג ביוה"כ יוכיח אלא במה שתירץ שהטומאה הותרה ואין צורך לציץ לרצות דאי דחויה תקשי ליה מכ"ג ביוה"כ ומברייתא זו הוכיח שם דר"י ס"ל טומאה הותרה ולא דחויה ור"ש ס"ל טומאה דחויה. וכן נתבאר בפ"ק דסנהדרין עג) ובפ' כיצד צולין. עד) והנה רבינו פסק שהטומאה דחויה בציבור כאשר נתבאר בסו"פ עה) וכאן פסק כר"י. וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא ותקשי לפסק זה מכ"ג ביוה"כ. ונראה לתרץ עו) דרבינו סובר דקושיא מכ"ג ביוה"כ אינה מוכרחת, וסובר שהוא דחויה מן הדין גם בלא ציץ ואין צורך לציץ לדחותה דקרבן ציבור שדוחה מכח הציבור הוא. ודוחה גם בלא ציץ ומכח הכתוב כאשר יתבאר, דהא אשכחן טומאת הגוף שהוא דחויה בציבור אעפ"י שאין הציץ מרצה עליה כאשר נתבאר. עז) וא"ת ולמה לא תרצו כאן כן ומה מוכיח ר"ש מכ"ג ביוה"כ. בתוס' הקשו זה בפ' כיצד צולין ולא תרצו דבר. ובפ"ק דיומא הוסיפו בקושיא זו ואמרו כיון שאי אפשר בציץ ביוה"כ למה לא תדחה הטומאה מפני הציבור. וגם זה סיוע ותירץ לשיטת רבינו. וכתבו שם דקושית כ"ג ביוה"כ יוכיח הוא שאם נטמא הקרבן אפילו שיש שם אחרת טהורה אין אומרים לו שיבא אותה תחת זו. וע"כ היינו משום דציץ מרצה אפילו אינו על מצחו. וכיון דאיכא תרתי ריצוי ציץ וקרבן ציבור אין אומרין לו הבא אחרת תחתיה, שאם אינו מרצה בשאינו על מצחו, למה לא נאמר לו שיבא אחרת תחתיה. אם איתא דטומאה לא הותרה אלא נידחת מצד הדוחק. וגם על זה הקשו דהא אשכחן התם דלמ"ד דחויה, ה"נ שאומרים לו הבא אחרת תחתיה. ונדחקו בתירץ קושיא זו ואמרו דההוא באינו על מצחו מיירי, אי נמי בשנשבר הציץ. והרי אתה רואה כמה דוחק בדבר ולכן סובר רבינו שאין כ"ז מוכרח ואכתי מאן לימא לן הכי. וטומאה דחויה משום ציבור הוא, ומשום דקושטא הוא דסבר ר"י דטומאה הותרה לכך תירץ לו כן כאן לרווחא דמילתא וגם בלא הכרח זה סבר כן וזהו לשון הנח לכ"ג כו' וקושטא דמילתא משני לי', וא"ת אכתי קשה שהרי בפ' כיצד צולין סברוה טומאה דחויה בציבור ובעיא ציץ לרצויי עלה, משמע דלמ"ד דחוייה לא מדחייא אלא ע"י ציץ. ומכאן הוא עיקר קושית התוס' שם ולכך לא תירצו שם תירץ דפ"ק דיומא משום דלא שייך ולא מיתריץ בהכי ההוא סברוה. וגם רבינו כן כתב בסמוך שהטומאה דחויה הוא וצריכא ציץ לרצות עליה וי"ל דלעולם עונש יש בדבר וכפרה בעי עח) ולכך ציץ מרצה. ובודאי היכא דאיכא ציץ עדיף טפי שאין צורך עוד בכפרה ולא נשאר עונש בדבר. ומ"מ בשאין ציץ אין מבטלין הקרבן בשביל כך ובוחרין מן הרע במיעוטו. וכאשר נתבאר מלשון התוס' שכתבתי מפ"ק דיומא. והרי זה דומה למה שמתענין מפני חלום בשבת ואעפ"י שברשות עושה. אמרו עט) ליתוב תעניתא לתעניתי' על שבטל עונג שבת. וה"נ דכוותה כשאין ציץ. וזהו שאמר רבינו וצריכה ציץ לרצות עלי'. וגם דברי הסברוה שאמרו בגמ'. והרי דעת רבינו נראה מפורש שאם יש אחרת אומרים לו שיביאנה תחתי' שכ"כ ואינה נדחית אלא בשאי אפשר וכיון שכן אין כאן קושיא ולא הכרח מכ"ג וכאשר נתבאר מדברי התוס' שכתבתי. ומעתה אין לדחות דברי ר"י מהלכה ולא שבקינן כללין דקי"ל כוותי' לגבי ר"ש. ומה שמכריח לפסוק טומאה דחויה יתבאר בסמוך. וכיון שאי אפשר לקיים שניהם טפי עדיף כנ"ל:
והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' פלוגתא דר"י ור"ש ופסק רבינו כר"י דאמר עודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה ואפילו תלוי בסכתא שלא נשבר. והא דכתיב תמיד שלא יסיח דעתו ממנו. ואיכא למידק הי' הציץ על מצחו בשעה שאירעה הטומאה ולא הי' על מצחו בשעת הרצאה מאי. פ) א"נ אפכא מאי. ומלישנא דקרא משמע לי דבשעת הרצאת הקרבן בעינן שיהי' על מצחו וכן נראה ממה שא"ל ר"ש לר"י כ"ג ביוה"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה שהרי לא הי' הציץ על מצחו בשעת עבודת היום הפנימיות שאינו נכנס לפנים בבגדי זהב. ובאותה שעה הרצאת הקרבן היא ולא שעת הטומאה. וא"ל ר"י הנח לכ"ג ביוה"כ שטומאה הותרה לו בציבור שכל עבודה זו כלה קרבן ציבור היא. ואינו צריך ציץ לרצויי. וק"ל כיון דפסק הרב ז"ל כר"י דאמר עודהו על מצחו ור"י לא מצי לתרוצי קושיית ר"ש אלא משום דטומאה הותרה לו בציבור היכי פסק דטומאה דחויה בציבור ולא הותרה כדכתב הכא ובכמה דוכתי. וי"ל דר"י קושטא דמילתא משני לפי שיטתו ז"ל שהוא סובר טומאה הותרה בציבור אבל אה"נ דהוי מצי לתרוצי בגונא אחריתי הנח לי' דכיון דאינו יכול להיות על מצחו בעבודת פנים דחויה היא טומאה כיון דקרבן ציבור הוא דאתי בטומאה מידי דהוי אטומאת גברי דלא מרצי ציץ עלה ודחיה טומאה. וזו מיסוד התוס' היא. אבל קצרו של דבר דאין דנין אפשר משאי אפשר בשאר ימות השנה ובעבודת חוץ דאפשר להיות על מצחו אם אינו על מצחו אינו מרצה כיון שאפשר, אבל בעבודת יוה"כ בפנים שא"א להיות על מצחו בכל גוונא מרצה אעפ"י שאינו על מצחו ותלוי בסיכתא אלא שיהי' שלם שלא נשבר ור"י לפי סברתו מתרץ הילכך יפה כ' ז"ל דטומאה דחויה בציבור ואע"ג דקי"ל דר"י ור"ש הלכה כר"י שאני הכא דתלמודא מסיק בכמה דוכתי טומאה דחויה היא אצל ציבור ולא הותרה ואחד מהם בפ' כיצד צולין: פא)

תוכן העניינים

באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה