באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבנו דוד אבן אבי זמרא [הרדב"ז], רבנו יוסף [מהר"י] קורקוס
פרק ד · הלכה ו
כהן שעבד כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל משנה בפסחים פ' כיצד צולין נו) הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה נטמא הגוף אין הציץ מרצה מפני שאמרו כו' ובגמ' שאלו אם טומאת התהום הותרה לכהן כמו לבעלים או לא. ועוד שאלו אם הותרה גם בתמיד או לא. ופשטו דל"ש בעלים ול"ש כהן ול"ש תמיד נז) הכל הותרה. וגם שם אר"א נח) לא תימא נודע לאחר זריקה הוא דמרצה אלא אפי' נודע קודם זריקה נמי מרצה. ונראה מדנקיט קודם זריקה דדוקא קודם זריקה ואחר שחיטה אבל קודם שחיטה אינו מרצה. נט) דאי לא לינקט קודם שחיטה דהוי רבותא טפי וכ"כ המפרשים ז"ל. ובפ' הקומץ רבה ס) אמר ר' שילא טומאתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה זריקתו בין בשוגג בין במזיד הורצה. ורבינא סבר איפכא ופסק רבינו כר' שילא סא) דמסייע לי' סב) הא דאמרי' בגיטין סג) גברא לכפורי בעי ואנן נוקם ונקנסי'. ועוד דמשני תלמודא ברייתא אליבי' אלמא הלכתא כוותי':
ואפילו נודע שהוא טמא כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל הכי מתרץ לה ר' שילא התם למתני'. ומשמע דלכתחילה לא יזרק הדם אבל אם זרק הורצה וכ"נ לשון הרב ז"ל מדלא קאמר זורק את הדם, אלא נזרק את הדם משמע בדיעבד סד) וטומאת התהום היינו כל שאין אדם מכירה אפילו בסוף העולם. ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד אבל הרוג לא. סה) שהרי ידע בו זה שהרגו ולא משכחת לטמא במזיד בטומאת התהום. וזה שסיים הרב ואמר שהציץ מרצה על טומאת התהום, אעפ"י שהוא מזיד כלומר בזריקת הדם דאילו מזיד בטומאת התהום לא משכחת לה. וטומאת התהום הלכתא גמירי לה לכל הקרבנות: סו)