אור ברסלב

באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבנו דוד אבן אבי זמרא [הרדב"ז], רבנו יוסף [מהר"י] קורקוס

פרק ד · הלכה ד

הלכה ג

וכן טמא כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל גז"ש פ"ב דזבחים כח) מנין לטבול יום שאם עבד חילל שנאמר ולא יחללו אם אינו ענין לטמא תנהי ענין לטבו"י. ובתוס' הקשו ותיפק לי' משום דכתיב ובא השמש וטהור מכלל דקודם ביאת השמש הוא טמא כדדריש במחו"כ מוטהרה. ותירצו דגבי טבול יום איכא לפרושי מאי וטהר טהר יומא. ועוד הקשו מדוכתי טובא ותירצו אותם. ושאלו עוד בגמ' מנ"ל דבמיתה ותירצו דכתיב ולא יחללו גו' ויליף חלול חלול מתרומה דכתיב בה ומתו בו כי יחללוהו. והוזכר כ"ז בפ' אלו הן הנשרפין כט) ותפס רבינו פסוק דוטהר ל) דקושטא דמלתא הכי הוא דוטהר טהר גברא והוא הכרח לומר אם אינו ענין ולהיותה דרשא היותר פשוטה ונאמרה גבי מחו"כ. כ"כ רבינו כדרכו בכ"מ. ובהשגות א"א כיון דטבול יום וכו'. והנה לפ"מ שנתבאר בסמוך גבי טמא ששימש אפי' אי לא משכחת לה לק"מ דהא נפ"מ טובא כדברי התוס'. והתם לאשמעינן דין קרובי בשולא בעי. ומ"מ המציאות שנתן הר"א ז"ל שעשה בית יד ארוכה הוא דחק וקשה הדבר שיעשה הבית יד כ"כ ארוכה שתגיע מחוץ לכל מחנה שכינה עד המזבח כי לדעתו בכל מחנה שכינה חייב כרת הטבול יום כאשר נתבאר בפ"ב והיתה צריכה שתהי' גסה כפי האורך שלא תכפיל ואיך יוכל לנענע אותו, כ"ש כי היו שם מעלות כי לא היו שוה ובודאי מילתא דלא שכיחא הוא. אם לא שידבר שהכנס אותה דרך חור או דרך גג. גם מה שהעמיד בבמה דוחק לומר כן. דכלהו אינך דמיתני התם במקדש מיירי. ואם טבול יום לא מיירי אלא בבמה איבעי' לי' לפרושי. ואיני יודע למה לא העמידה בנכנס דרך גגין לא) דפטור משום ביאה כאשר נתבאר שאינה נקראת ביאה אלא כשנכנס דרך הפתח וניחא שפיר טפי. עוד משכחת לה דנכנס במגדל הפורח באויר והפך בצנורא דמשום ביאה לא מחייב וחייב משום עבודה. א"נ בשגג בביאה והזיד בעבודה דמשום ביאה לא מחייב כו' וכדברי הרמב"ן והר"ן ז"ל דבסמוך. ולא ידעתי למה כתב שאינו מוצא אותו אלא בהנהו שנויי דחיקי והניח הני שנויי רויחי:
והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' אם הוא טבול יום שאינו מחוסר כפורים אחר שהעריב שמשו מותר לעבוד לכתחילה מהעבודות הנעשות בלילה כגון הקטרת אימורין וכיוצא בה. כאשר ביאר ז"ל במקומו. ואם הוא טבו"י שמחוסר כפורים עבודתו פסולה כמבואר בסמוך. ואיכא למידק בדברי הרב ז"ל מ"ט לא קאמר חלל עבודתו כדנקט בריש פרקא וכלישנא דקרא דכתיב ולא יחללו. וי"ל משום דאמרינן בגמ' פ' אלו הן הנשרפין לב) טבו"י ששימש מנ"ל דתניא ר' סימאי אומר רמז לטבו"י שאם עבד חלל מנין ת"ל קדושים יהיו וגו' ולא יחללו אם אינו ענין לטמא ששימש דנפ"ל מוינזרו תנהו ענין לטבו"י ששימש, הא קמן דטמא ששימש חמור מטבול יום ששימש שזה טבל וטהר קצת. וזה לא טבל כלל. ומש"ה אי לא הוי קרא יתירא לא הוי אמרי' דטבו"י פסול עבודה. והיינו דקאמר ר' סימאי רמז לטבו"י כו'. ולפיכך גבי טמא נקיט לשון חילל מלשון וחללת את שם גו'. אבל גבי טבו"י ומחו"כ נקיט לשון עבודתו פסולה לג) דלא חמיר כולי האי אע"ג דטבו"י ג"כ במיתה ועבודת שניהם פסולה:

אבל מחוסר כפורים כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל פ"ב דזבחים לד) תנן במתני' דמיחל עבודה, ומיתה לא הוזכרה שם כאשר הוזכרה גבי טבו"י וכאשר כתבתי בסמוך. ובהשגות א"א והא דאמרי' במכות כו'. וכבר כתבתי בכיו"ב פ"ג והכרעתי דעת רבינו שפוסק כמ"ד לאו כזב דמי. לה) ולשון טהרה האמור ביולדות לאו למימרא דעד השתא טמאה היא אלא שעד השתא לא נגמרה טהרתו לו) שהרי פוסל עבודה. וכבר דקדק רבינו כן פ"ג לז) וגם כאן. וכ"כ בתוס' לח) דמהא ליכא למשמע מידי, אלא דתלמודא סמוך אדרשא דעוד טומאתו בו לרבות מחו"כ. ומ"מ תוספתא שכתב הר"א ז"ל הובאה פ' הנשרפין לט) ואמרי' בה בפירש דמחו"כ ששימש במיתה ואמרו עלה מנין שבמיתה שנאמר וטהרה מכלל שעדיין היא טמאה ואמר מר טמא ששימש חייב מיתה. ואעפ"י שבתוס' מ) הקשו על לימוד זה דהא טמא יליף חלול חלול מתרומה וא"כ נימא כל דפסול לתרומה הוא דהוי במיתה וכאשר דרשו פ"ב דזבחים דיליף חלול חלול דפסול בתרומה כו' כבר תירצו דכיון דמחיל עבודה כדיליף מוינזרו כל דאיקרי טמא סברא הוא כו' וע"כ צריכים אנו לומר שסמך רבינו על משנה דכלים מא) דאתיא כמ"ד מחו"כ דזב לאו כזב דמי וכאשר כתב ר"ש ז"ל ומכריע לה דמתני' דהתם לא אסרה מחו"כ אלא בעזרת ישראל וגם כתב שגם מימרא דרבי יוחנן דפ"ק דיבמות מב) שאמרו ויעמוד יהושפט בחצר החדשה ואמרו מאי חדשה שחדשו בה דברים ואמרו טבו"י אל יכנס למחנה לויה אתיא כמ"ד לאו כזב דמי והובאה גם בפ' כל הפסולים, מג) ופ' האשה מד) וגם בתוס' כתבו דמתני' דכלים ומימרא דר' יוחנן לאו כזב דמי סברי. וע"ז סמך רבינו לדחות אותה ברייתא דאלו שבמיתה דסתם מתני' מתניא גבי הלכתא פסיקתא. עוד כתבו בתוס' פ"ק דיבמות מה) דהא דמסיק בזבחים דלכ"ע טבו"י דזב כזב דמי וגם הא דאית לי' לרבא בפ"ב דכריתות מו) דמחו"כ דזב כזב דמי היינו לענין פסח הבא בטומאה דאהכי מייתי לדרבא התם. אבל לענין ביאת מקדש לכ"ע לאו כזב דמי דכתיב בי' אשר יטמא ולא יתחטא דמשמע דלא קפיד אלא אמחוסר חיטוי ולא אמחו"כ. והיינו ההוא דפ' ג' מינים מז) דהא רבא אית לי' בפ' האשה מח) ההיא דר' יוחנן וא"כ קשיא דידי' אדידי', אלא ודאי דמודה הוא לביאת מקדש דלאו כזב דמי. והרי זה ראי' והכרח לשיטת רבינו. והשתא דאתינן להכי אפשר לתרץ גם דרשא דעוד טומאתו בו לרבות מחו"כ דאיצטרך לפסח הבא בטומאה שלא יאכלו ממנו זבין וזבות ונדות ויולדות והרי זה נכון. עוד מצאתי און לו ראי' גמורה לשיטת רבינו בפסחים בפ' כל שעה מט) אר"ש אף אנן נמי תנינא טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו נ) אוכל בקדשים, ואילו העריב שמשו בתרומה אין בקדשים לא ואמאי טהור הוא, אלא מעלה בעלמא. הרי דמחו"כ מקשה להדיא טהור הוא ומסיק שם שאסור בקדשים אינו אלא מעלה נא) וכאשר נתבאר דקדש ומקדש אחד הן. הרי מבואר דמחו"כ לאו כזב דמי נב) ומעתה ההיא דבהונות מצורע שהקשה ממנה שאמרו בה עשה שיש בו כרת הוא, אפי' אם לא היינו יכולים לתרצה ל"ק כיון שיש כל אלו הראיות. ומ"מ ל"ק להא דההיא בטבו"י מיירי ועל מה שאמרו שם וראה קרי בו ביום וטבל קאי נג) וכ"כ רש"י ז"ל עשה שי"ב כרת דטבו"י ע"כ. כ"ש כיון שעיקרו יש בו כרת חמור הוא. ומ"מ דברי ר"ש ז"ל ברורים בגמ' והוא דעת רבינו וכבר כתבתי בזה גם בפ"ג. ובכך עלה פסק רבינו מוכרח ממשנה וברייתא ודברי האמוראים וסוגיא דגמ' ודברי תוס' ור"ש ז"ל ותו לא מידי אלא שבפי"ח מהלכות פסולי המוקדשים מחייב רבינו מלקות במחו"כ שאכל קדש. ולפ"מ שכתבתי הי' ראוי לפטור נד) ושם יתבאר בע"ה:
והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' כבר פירשתי למעלה דעת הרב ז"ל דס"ל כמ"ד מחו"כ דזב וה"ה לשאר מחוסרי כפרה לאו כזב דמי וגדולה מזו איכא למ"ד דבטבו"י דזב לאו כזב דמי ולא קי"ל הכי. בוא וראה דרכו של רבינו ז"ל נה) דלגבי טבו"י שעדיין לא טהור פסק כזב דמי וגבי מחו"כ שהעריב שמשו אעפ"י שעדיין לא נגמרה טהרתו לענין חלול עבודה, מ"מ לאו כזב דמי לענין מיתה וכבר הארכתי בזה למעלה:

תוכן העניינים

באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה