באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבנו דוד אבן אבי זמרא [הרדב"ז], רבנו יוסף [מהר"י] קורקוס
פרק ד · הלכה ב
אחיו הכהנים כו'. כ' הרר"ד ן' זמרא ז"ל משנה היא בפ' הנשרפין. טז) ואני נשאלתי עליה יז) דאיכא כמה גמגומים עלה, חדא כיון שאינו חייב מיתה בידי אדם, היכי קטלינן לי' בידים. ותו דמשמע שהיו הורגין אותו בחיל. והחיל מקודש שאין טמא מת נכנס לשם וכ"ש המת עצמו. ותו מ"ש מזר ששימש דקי"ל שהוא במיתה ביד"ש יח) דמחד קרא נפקי. ותו אמאי ממיתין אותו מיתה מנוולת כזו שאינה דומה לאחת מד' מיתות ב"ד. כ"ז שאל השואל. וראיתי שכתב הר"ן ז"ל בחידושיו שהוא הלמ"מ דומיא דקנאים פוגעים בו. וא"כ הקושיות מתורצות שכך נאמרה הלכה. אבל הסוגייא אינה מתיישבת לפי שיטה זו, והוא ז"ל דחק עצמו לתרץ. וכבר הארכתי הרבה באותה תשובה והוכחתי שאין זה דעת הרב ז"ל. חדא דלא פי' שהוא הלמ"מ כמו בשאר מקומות. ותו דאי הוי הלמ"מ תבוא עליהם ברכה שהם מקיימין ההלכה יט) והיכי תיסק אדעתן לומר שימחו בידם עד שהוצרך לומר אין ממחין בידם. ותו מאי האי דקאמר לא היו מביאין אותו לב"ד. ואי הלכה הוא פשיטא שלא היו צריכין להביא אותו לב"ד. הלכך העליתי שם דתקנת רבנן הוא כענין שאמרו ב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין כיון דסוף סוף חייב מיתה ביד"ש כ) והכהנים הפקרו עצמן לכך אם ישמשו בטומאה אבל לא לזר ששימש. ומה שהיו ממיתן אותו בחיל אפשר דחוץ לעזרה דתנן לאו דוקא אלא חוץ לחיל. והנכון אצלי דטמא במת בחיל אינו אלא מדרבנן ובכה"ג לא גזרו דמצוה קא עבדי. כא) וכהנים נהגו סילסול בעצמן שלא להמתין עד אשר ימצאו חרב או סכין, אלא היו פוצעין את מוחו בגזירין של עצים, ואפילו לפי הטעם שכתבתי דתקנתא דרבנן הוא, אם יצא מן העזרה אין פוצעין את מוחו. דדומיא דקנאים פוגעים בו תקנוהו. והיינו דקתני מוציאין אותו מן העזרה. וא"ת א"כ אם עבד ופירש אפילו שהוא עדיין בעזרה למה הי' ממיתין אותו. ונ"ל משום דאכתי איכא עליו חיוב כרת משום טמא שנכנס למקדש ואע"ג דטמא שנכנס למקדש אין פוצעין את מוחו. שאני טמא זה שעבד דאית בי' תרתי, אעפ"י שפירש פוצעין את מוחו. ומ"מ אם יצא חוץ לעזרה לא היו פוצעין את מוחו, אלא מביאין אותו לב"ד ומלקין אותו שלא יהי' זה חמור מהך דקנאים פוגעים בו דקי"ל אם פירש אין פוגעים בו. וכבר הארכתי הרבה באותה תשובה. ועתה נתחדש לי ספק אחד אם שימש בטומאה בשבת היו מחללין את השבת ופוצעין את מוחו או לא. ובשלמא לדעת הר"ן ז"ל דאמר שהוא הלכה, אפשר דכך נאמרה הלכה שיפצעו את מוחו ואפילו בשבת כב) אבל לדידן מאי. ומסתברא לי שלא היו מחללין עליו את השבת אלא חובשין אותו באחת מן הלשכות כג) עד מוצאי שבת כד) ופוצעין את מוחו ואפילו לפי שיטת הר"ן ז"ל: