באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבנו דוד אבן אבי זמרא [הרדב"ז], רבנו יוסף [מהר"י] קורקוס
פרק ד · הלכה א
טמא שעבד כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל בפ"ב דזבחים א) נתבאר דקרא דכתיב וינזרו מקדשי בני ישראל בטמא ששימש מיירי. גם בפ' ב"ש ב) ודוכתי טובא. ושם נתבאר דאין חילק בין טמא מת לטמא שרץ ולכך סתם רבינו. ודין המיתה נתבאר בסנהדרין פ' הנשרפין ג) וגם הפסוק שלמד ממנו רבינו הוזכר שם:
והרר"ד ן' זמרא ז"ל כ' לכאורה משמע דוקא במקדש הוא דאיכא מיתה, אבל טמא ששימש בבמה אין בו מיתה. והא ודאי ליתא דהא מקראי משמע דחיובו הוא משום שחילל קדשי בני ישראל ומה לי במקדש ומה לי בבמה ד) כיון שהם קדשי השם אין להקריבם בטומאה. וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל ה) שכתב כיון שטבול יום שנכנס למקדש בכרת, היכא משכחת לה טבול יום ששימש במיתה והא איכא נמי כרת בשביל ביאת מקדש. ואינו מוצא אותו אלא בבמה. א"נ שעשה בית יד ארוכה לצנורא והפך אברים מבחוץ. הרי כתב בהדיא דבבמה ליכא משום ביאה ואיכא משום טמא ששימש ו) וש"מ נמי מה שכתבתי בתחלת הלכות שתויי יין ששימש אעפ"י שלא נכנס חייב. ז) דומיא דטמא ששימש ולא נכנס. ומ"ש הרב ז"ל במקדש לאו דוקא. ובמשנה אינו. אלא כהן ששימש בטומאה כו'. ואפשר דנקיט במקדש משום דבעי למתני עלה אחיו הכהנים מוציאים אותו לחוץ ופוצעין את מוחו דהיינו מוציאין אותו חוץ למקדש שלא לטמא את המקדש. והתוס' ז"ל תרצו קו' הראב"ד ז"ל בפ' ידיעות הטומאה ח) דאיכא נפקותא בין כרת למיתה ביד"ש שכתבו על הא דאמרי' אי דשהה בר כרת הוא הק' ר"ת מה בכך כו' מ"מ איכא נפקותא טובא דהא קי"ל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן ואם בטל כרת נשאר עליו מיתה ט) כלומר ועדיין נשאר עליו חיוב מלקות אחר משום ביאה. ועוד נפ"מ דמיתה כגון שהזיד בשימש טומאה ושגג בטומאת מקדש ע"כ. ואע"ג דאמרי' חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כרתותן, ה"ה לחיוב מיתה ביד"ש, ט) ואפשר דלרבותא נקיט חייבי כריתות דחמירו דאמרי הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב: י)
וכל לאו כו'. כ' מהר"י קורקוס ז"ל גז"ש במשנה יא) לא היו מביאין אותו לב"ד אלא אחיו הכהנים מוציאין אותו חוץ לעזרה ופוצעין את מוחו בגזירים דהיינו עצים. והק' הר"ן ז"ל שאיך יהי' דמו של זה מסור ביד אחיו הכהנים להרוג בידים מי שאינו מחויב מיתת ב"ד ומנין להם כן. ותירץ שאפשר שהוא הלכה למשה מסיני דומיא דגונב את הקסוה ומקלל בקוסם ובועל ארמית השנויים גם שם במשנה ונדחק מאד בפי' הסוגיא. ולשון רבינו שכתב אין מוחין עליהם בכך, נראה שאינה הלכה למשה מסיני, גם לא מצינו שהוזכר בזה הלמ"מ. ועוד תירץ דאפשר שהוראת שעה היתה דב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין. יב) וקשה עלי זה דלקבוע לדורות אין זה נקרא הוראת שעה. יג) ועוד דב"ד ניחא, אבל לתת חרב בידם של אחיו הכהנים להרוג ובמיתה מנוולת כזו מנין לנו. ובגמ' נראה דאפי' אם לא הי' בדבר מיתה אלא לאו לחוד, לא קשה כולי האי איך הי' ממיתין אותו. ולמ"ד דמיתה איכא ניחא לי' שפיר כיון דחייב מיתה לשמים שיוכלו אחיו הכהנים להרוג אותו חוץ לעזרה דגברא קטילא קטלי וצ"ע. וכתב רבינו מוציאים אותו לחוץ, ואילו במשנה אמרו מוציאין אותו חוץ לעזרה. יד) כ"כ הר"ן ז"ל דלאו דוקא חוץ לעזרה שאף חוץ לחיל והר הבית היו צריכים להוציאו כדתנן במס' כלים, ולכך כ' רבינו לחוץ סתם דמשמע חוץ לכל המקדש. עוד תריץ הר"ן ז"ל דאפשר דההיא דכלים מעלות דרבנן בעלמא והכא אוקמוה אדינא דאורייתא. טו) ודעת רבינו נראה כתירץ הראשון כאשר כתבתי: