באורי מהראי· רבנו ישראל איסרלן
שמות
פרק א פסוק ז
ובני ישראל פרו וישרצו וגו':
פירש רש"י, וישרצו שהיו יולדות ששה בכרס אחד. מקשים מנא לו הא מנינא ומתר[צינן] ו' לשונות כתובים כאן פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד (ע' שמות רבה פרשה א פיסקא ח). ועדיין קשה ארש"י דפירשו אוישרצו טפי הוה [ליה] לפרש אתחילת הלשון אפרו או אסופו במאד מאד, וי"ל דוישרצו מורה אדרשה דבכל התורה סמכו אהדדי פרו ורבו וכאן הפסיק בוישרצו בין פרו ורבו, אע"כ אתא קרא לאשמעינן ע"כ שפרו כדרך שרצים שילדו הרבה בכרס אחד ונקט כדרך הלשונות כדלעיל:
פרק ב פסוק יד
ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו וגו' ויאמר משה אכן נודע הדבר: פירש רש"י, אכן נודע הדבר, במשמעו, ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל מכל ע' אומות להיות נרדים בעבודת פרך אבל רואה אני שהם ראויים לכך. אף על גב דכבר נגזרה גזרה על זרעו של אברהם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית טו, יג), מכל מקום היה קשה למשה שהרי אמרה תורה לא יומתו [אבות על בנים] ובנים [לא יומתו] על אבות (דברים כד, טז), וכאן הומתו על אבותם, ונתיישב לו כשראה שהיה בהן דלטורין וא"כ ראויין הן לפקוד חוב אבות עליהם דהכי דרשינן פוקד עון אבות על בנים (שמות כ, ה) כשאוחזין הבנים מעשה האבות בידיהם (ברכות ז, א):
פרק ג פסוק ה
ויאמר אל תקרב וגו' כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא: פרש"י המקום. וי"ל דקשה לו אדמת לשון נקיבה והוא לשון זכר, לכך פירוש הוא קאי על המקום, או פירש הקב"ה שנקרא מקום:
פרק ג פסוק ו
ויאמר אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב:
אבותיך היה לו לכתוב לשון רבים אלא י"ל דאלקי אביך רצה לומר אברהם לחוד שניצול מן האש באור כשדים ע"כ אל תתמה על הסנה שאיננו אוכל לפי שהאש אינו שורף כי אם (אלא) בשליחותי:
פרק ג פסוק יב
ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה:
פירש רש"י, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף ג' חדשים. ומקשים והלא עד מתן תורה מיציאת מצרים אינו כי אם חצי ניסן ואייר וז' בסיון, וי"ל כמו שראיתי בפשטים דג' ירחים שהצפינו למשה ובששה בסיון ניצול מן המים ביום ההוא בזכות התורה והכי איתא בפרק קמא דסוטה (יב, ב) לחד מ"ד, וזה רמז לו להקב"ה כאן כשם שניצלת בזכות התורה לסוף ג' חדשים מלידתך כך ניצולו הם בזכות התורה שעתידים לקבל ביום ההוא על ההר הזה:
פרק ג פסוק טז
לך ואספת את זקני ישראל וגו' אלהי אברהם יצחק ויעקב:
מה שלא נזכר כאן האלקות אלא באברהם ולא ביצחק ויעקב כמו באינך ג' מקומות בפרשה זו, לפי שזקני ישראל ידעו שע"י עונשו של אברהם על אומרו במה אדע נזקקו להם להשתעבד, בא הכתוב ופייסם בזה שהזכיר האלקות רק באברהם (כלומר [הוא] היה שורש ועמור ומקור אמונת אלקות וכו') ועיקר הוא לבדו להיותכם נגאלים בזכותו:
פרק ד פסוק ט
והיה אם לא יאמינו לך וגו' והיו המים אשר תקח מן היאר והיו לדם ביבשת: פירש רש"י, והיו והיו שתי פעמים וכו' מלמדינו שלא יהיו דם עד שיהיו ביבשת. מקשים א"כ לא לכתוב אלא והיו בתראה והוה שמעינן הא, וי"ל דמופת זה מורה שיעשה הקדוש ברוך הוא שפטים באלהיהם כי היו עובדים לנילוס, ואם כן מן הדין היה שיהיה דם מיד כאשר לקחם מן היאר שהרי המכה בשביל היאר עצמה היתה, אלא בשביל שאין הקדוש ברוך הוא ממהר מדת פורענות אפילו לרשעים ואומות העולם לכך איחרו המים להיותם דם עד אשר הגיעו ליבשה, ונרמז זה במלת והיו כלומר והיו המים אשר תקח מן היאר פירוש בלקיחה מן היאר הן ראויין להופכן כדפירש רש"י לעיל והיו לדם ביבשת פירוש יאחרו עד הוייתן ליבשת ללמדנו שאין מדת הפורענות ממהרת כדלעיל:
פרק ד פסוק יד
ויחר אף וגו' וראך ושמח בלבו:
פירש רש"י, (לעיל פסוק י) שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהיה גדול הימנו. תימה לפי זה מה השיבו הקדוש ברוך הוא הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא, כלומר אהרן הוא ידבר אליך, דבר אתה, ואינו חושש על גדולתו. וגם הנה הוא יוצא לקראתך, כדפירש רש"י, ולא תפרש כאן דבר ידבר כלשון בני אדם:
פרק ו פסוק ד
וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ מגוריהם אשר גרו בה: פירוש רש"י (לקמן בפסוק ט), וכשבקש אברהם לקבור את שרה לא מצא קרקע עד שקנה בדמים מרובים וכן ביצחק ערערו עליו על הבארות אשר חפר וכן ביעקב ויקן את חלקת השדה לנטות אהלו ולא הרהרו אחר מדותי ואתה אמרת למה הרעותה, ואין המדרש מתיישב אחר המקרא מפני כמה טעמים אחת שלא נאמר ושמי ה' לא שאלו לי וא"ת לא הודיעם שכך שמו.. ואם כן מאי ביאור הפשט בקרא, נראה דדעת רש"י וא"ת לא הודיעם שכך שמו כלומר על כרחך שפיר שייך למכתב לא נודעתי דדרך המקרא לדבר כן לא נודעתי כלומר לא בא לכלל הודע שהרי לא שאלו לי שאם שאלו לי ודאי הודעתיו, ומסיים רבינו שלמה שהרי בברית בין הבתרים הודיע לאברהם שכך שמו ואם כן לא נודעתי על דרך זה טעות הוא, ואחר כך יש להק' על פירוש רש"י דאמאי לא סתריה מהאי לחוד דאין לפרש שהיה מתאונן על האבות לפי שלא שאלו לו מה שמו שהרי הודיע לאברהם בברית בין הבתרים שכך שמו ואם כן מה ה"ל לישאל דקודם ברית בין הבתרים לא מצינו שנגלה באל שדי, וי"ל דודאי נמי משה ידע קריאת שם המיוחד וכתיבתו אלא ששאל אחר מדתו וענינו ועל זה היה מתאונן על האבות שלא שאלו אחר זה, ומקשה רש"י אם כן לכתוב לא שאלו לי ועכשיו אמר ליה דלא נודעתי ר"ל דלא בא לכלל הודעה שהרי לא שאלו לו שאפשר אפילו שאלו לא היה בא לכלל הודעת מדות ה' וענינו שהרי משה אחר מעשה העגל כשמצא עת רצון בקש הראני נא את כבודך וגו' (שמות לג, יח) כדפי' רש"י שם, מספיק למבין, השתא מסיים רש"י וא"ת לא הודיע שכך שמו כלל ולכן כתב לא נודעתי שאפילו קריאת ה' לא ידעו ואפ"ה לא שאלו כלום ושייך שפיר לומר לא נודעתי כה"ג כדלעיל שהרי בברית בין הבתרים הודיע לאברהם שכך שמו אע"כ לא היה מתאונן אלא שלא שאלו אחר מדותיו וענינו אם כן הו"ל לכתוב לא שאלו לי:
פרק ו פסוק יב
וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי וגו':
פירש רש"י, זה אחד מעשרה ק"ו שבתורה. ומקשים דק"ו פריכא הוא דדין הוא דישראל לא שמעו מקוצר רוח ומעבודה קשה, וי"ל דהכי עביד ק"ו הן בני ישראל שהם כבני כבר לא שמעו אלי כלומר לא הבינו עילוג לשוני והאי לא שמעו אלי מלשון גוי אשר לא תשמע לשונו (דברים כח, מט), ואיך ישמעני פרעה שהוא מלך ודרך לדבר צחות לפני מלכים והיינו דקא מסיים ואני ערל שפתים:
פרק ו פסוק כו
הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם וגו'. הם המדברים וגו' הוא משה ואהרן: לגבי ציווי מאת המקום מקדים אהרן למשה לפי שגלוי וידוע שמשה היה עיקר חלק הכתוב כבוד לאהרן לומר שלא היה טפל לגמרי, ובדיבורם אל פרעה היה אהרן עיקר הקדים הכתוב למשה מטעם זה, ועל דרך זה פירש רש"י (ויקרא יט, ג) [והוא] בפרק קמא דקידושין [ל, ב] גבי איש את אביו ואמו תראו:
פרק ז פסוק יט
והיה דם בכל ארץ מצרים בעצים ובאבנים:
שמעתי שיש רמז מכאן שבשעת התקופה מטילין מיני מתכת במים ואז אין היזק שולט בהן (ע' רמ"א או"ח תנ"ה) שהרי בכאן לא היה דם רק בכלי עץ אבן ולא בכלי מתכות מדכת' ובעצים ובאבנים ולא כתב בכלי מתכת, ויש להשיב אם כן אמאי לא הזכיר גם כן כלי חרס דהיו שכיחי בימי קדמונים וגם במרדכי בפרק אלו עוברין (פסחים תקצ"ג) משמע קצת שאין לו תקנה לחשש תקופה במים כה"ג, ובעצים ובאבנים רצה לומר בשקתות המים שהם כלים גדולים ואין רגילין לעשות[ן] רק מעץ ואבן שחוקקים אותם לכך, והוי דומיא דיאוריהם ואגמיהם ומקוה מימיהם דהנך כעין בריכות קטנות עשויות, וכן משמע נמי [ממה] דפי' אוהיה דם בכל ארץ מצרים ואתי לרבות אפילו מרחצאות ואמבטאות שבבתים דמשמע דמאי דכתיב ובעצים ובאבנים לא אכלים שבבתים קאי אלא אשקתות שאצל הנהרות:
פרק ט פסוק יד
כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך:
פירש רש"י, למדנו מכאן שמכות בכורות שקולה כנגד כל המכות. אין לפרש מכות בכורות מצרים שלא התרה עליהם עתה אלא פירוש מכות בכורות מלשון ביכורים כמו והדוד האחד תאנים טובות מאוד כתאני הבכורות (ירמיה כד, ב), שפירש רש"י החשובות שנתבשלו כל צרכן, והכי נמי בברד לא לקו רק התבואות שבכרו ובשלו כל צרכן כדכתיב כי השעורה אביב והפשתה גבעול (לקמן פסוק לא) [ו]כדפירש רש"י (שם), [ו]זהו מכה גדולה לעובדי אדמה שנתקלקלה התבואה אחרי שנתבשלה כל צורכה ועיניהם תלוין ליהנות תכף ממנה:
פרק ט פסוק כב
ויאמר ה' אל משה נטה את ידך על השמים וגו':
פירש רש"י, ומדרש אגדה הגביהו הקדוש ברוך הוא למשה למעלה מן השמים. רצה לומר דהגביהו כלומר נתן לו מעלה יתירה על המשלת השמים לפי שמכות הראשונות כולם לא הכריח משה בהם רק הארץ והמים וצבאיהם ולא היתה מעלה כ"כ כי הארץ נתן לבני האדם (תהלים קטו, ו) אבל כאן נתן לו מעלה שהכריח השמים:
פרק ט פסוק כז
ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים:
ומה שהצדיק את הדין בזו יותר מבשאר המכות לפי שבמכה זו הזהירו הקדוש ברוך הוא מרוב חסדו וטובתו לא לצורך שילוח שאמר לו שלח העז מקנך וגו' (לעיל פסוק יט), ופרעה ועמו התריסו בדבר לחנם דמה שהתריסו והקשו לבבם לבלתי שלוח את העם להנאתם עשו בשביל שיעבדום אבל כאן כיונו להכעיס ולהתריס מבלי אמנה בכח השי"ת, לכך אמר ה' הצדיק כלומר צדיק ורחום וחנון הזהרני בחסדו ואני ועמי הרשעים בזדון ליבנו, ולכך לא הזכיר כאן עבדיו רק עמו לפי שכתב לעיל הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס וגו':
פרק י פסוק א
ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה וגו' למען שתי אותותי אלה בקרבו: פירש רש"י, שיתי. שימי שאשית אני. יש לישב קצת לפי שתיבה זו זרה דמדינה היתה מלאה יו"ד בין שי"ן לתי"ו וכאן חסירה נזקק רש"י לפרש דמכל מקום לשון שימה היא אבל מקמי דהאי לישנא כגון ולא שת לבו (שמות ז, כג), וישת לו עדרים (בראשית ל, מ), לא הוצרך לפרש דודאי לשון שימה הם:
פרק י פסוק כב
ויט משה את ידו וגו' ויהי חשך אפילה בכל ארץ מצרים וגו':
פירש רש"י, ולמה הביא עליהם חושך שהיו ישראל באותו הדור רשעים ולא היו רוצים לצאת וכו'. י"ל דשפיר יש לתמוה על מכה זו לפי שהבטיח הקדוש ברוך הוא כבר את יושבי הארץ דיום ולילה לא ישבותו (בראשית ח, כב) וכאן שבת היום ו' ימים אף על גב דמתוך הפסוק מת[ו]רץ שפיר דכתיב ולכל בני ישראל היה אור במושבתם י"ל דבכל מושבותם והילוכם אף כשהלכו לבתי מצרים כדמוכיח מדברי רש"י שחפשו וראו כלי מצרים בבתיהם בימי החושך ולא הבטיח הקדוש ברוך הוא את העולם אלא שביתה שהיא בכל מקום לכל מכל מקום אי ופנים. עיין רא"ם, ש"ח, משכיל לדוד ועוד. לאו טעמא למה הביא עליהם חושך היה לתמוה שהביא מכה שהיתה נראית נגר הבטחתו:
פרק יב פסוק א
ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר:
פירש רש"י, בארץ מצרים חוץ לכרך או אינו אלא בתוך הכרך ת"ל כצאתי מן העיר. ומה תפילה קלה לא התפלל בתוך הכרך לפי שהיתה מלאה גילולים דבר חמור כזה לא כל שכן. ואף על גב דרש"י פירש לעיל (יא, י) על כה אמר ה' כחצות הלילה בעמדו לפני פרעה נאמר לו, אלמא נתייחד עמו הדבור בתוך הכרך, י"ל דודאי כל דיבור שהיה לטובתו של ישראל ולהראותן חיבתם לפניו נתייחד הדיבור אפילו במקום טומאה וגלולים ופרשת כה אמר ה' כולה חיבתם של ישראל נראה בו והכי אשכחן גבי בלעם דכתיב ויקר אלקים אל בלעם (במדבר כג, ד) ופירוש רש"י דבקושי נגלה אליו ביום לפי שהיה כאשה טמאה ופלגש ודרך ללכת אליה בחשאי ובלילה וכדי להראות חיבתו לישראל נגלה עליו ביום אבל כאן שהדיבור היה לצוות לו מצוה אין בזה להראות חיבתו דמצות עול מלכות הן, וכל שכן תפילה שהתפלל על המצריים (ו)[ד]לא תהא במקום גילולים:
פרק יב פסוק כב
ולקחתם אגודת אזוב וגו' והגעתם על המשקוף ועל שתי המזוזות וגו': מקשים למה שינה משה מאשר ציווהו ה' יתברך (לעיל פסוק ז) ונתנו על שני המזוזות ועל המשקוף שתי מזוזות תחילה ואחר כך משקוף וי"ל דהכי קאמר אם בנתינה כלומר שתדבקו האזוב עם הדם בקיר אז ונתנו תחילה על שתי המזוזות ולא על המשקוף תחילה לפי שהוא מקודש יותר כדאשכחן גבי תפילין של ראש דחמירי מהאי טעמא משל יד (ע' שבת עט, ב) וכשמדביקים הדם בקיר אי אפשר שלא יחזור וידבק באזוב מן הדם שנותן על המשקוף וכשהיה נותנן שוב על שתי המזוזות היה מוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה אבל אם בהגעתם כלומר בזריקה כמו שתירגם אונקלוס ותדון על והגעתם ולא תרגום ויתנון כמו שתרגם על ונתנו וכיון שאין מדביקים האזוב בקיר ודאי המשקוף קודם:
פרק יב פסוק לה
ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות: גבי הצוואה (לעיל יא, ב) לא כתב ושמלות אף על גב דחשובין היו להן יותר מן הכלי[ם] כדפירש רש"י משום דהקדוש ברוך הוא לא רצה לצוותם על השמלות שלא יהיו ח"ו נכשלין בדבר הש"י דאולי ישאלון כסות עבודה זרה כדכתיב לעיל גבי יעקב והטהרו והחליפו שמלותכם (בראשית לה, ב) וכדפירש רש"י שם, ומכל מקום בשביל הנאתם לא עיכב על ירם לשואלם, ובפרשת שמות (לעיל ג, כב) נמי כתב ושמלות והתם איירי בדבר ה' אל משה היינו משום דגילה וסיפר לו המקום מה שעתידין לעשות ולא יעכב על ידם אבל (כאן) [לעיל] דכתב נא בלשון בקשה [ו]לא רצה להשיאם לכך שישאלו שמלות:
פרק יג פסוק ח
והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים: כתב רש"י עשה ה' לי רמז תשובה לבן רשע. האי דלא כתב האי רמז בתשובת רשע גופו י"ל דאשמעינן דמי שהוא גם כן גולם שאינו יודע לשאול נחשב כרשע:
פרק יג פסוק יז
ויהי בשלח פרעה את העם וגו' בראותם מלחמה ושבו מצרימה:
פירש רש"י, (כמו) כגון מלחמת וירד העמלקי והכנעני (במדבר יד, מה) וכו'. והא דלא נקט ויבא עמלק דסמוך (לקמן יז, ח) משום דבאותו מלחמה ניצחו ישראל [את עמלק] ולא היה לחוש כ"כ שיתנו לב לשוב למצרים אבל גבי וירד העמלקי והכנעני כתיב ויכום ויכתום היה לחוש שיתנו לב לשוב:
פרק יג פסוק יח
וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים:
ר"ל וחמושים ר"ל בחמשה מחנות דגל מחנה יהודה, ראובן, אפרים, ודן, כסימן שמסר להם יעקב במשא מטתו, ומחנה לוים באמצע לפי שהיו לגיון של מלך וכן מסר יעקב גם כן שהרי לא נשא מטתו כדפירש רש"י בפרשת ויחי (בראשית נ, יג) ואע"פ שעדיין לא נתקדשו הלוים מ"מ הנהיגו קדושה בהן ובשביל מדרש רז"ל רמז כאן לכתוב שה' מחנות היו להם כאן ובתוכה מחנה לויה לאשמועינן שטמא מת מותר לכנם במחנה לויה דדרשינן ליה מויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו (סוטה כ, ב) מכאן שטמא מת מותר לכנם למחנה לויה:
פרק יד פסוק ב
דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות:
פירש רש"י, וישובו לאחוריהם לצד מצרים היו מקרבין כל יום השלישי. שפיר דקדק רש"י בלשונו שכתב היו מקרבין ולא כתב שהיו חוזרים ממש לעקבי הים דאם כן כשחזרו בשלישי מה שהלכו בשני לא היו רחוקים ממצרים רק מהלך יום אחד ומה הוצרך לפרעה לרדוף אחריהם יום ה' כדפירש רש"י בתר הכי, אע"כ לא חזרו ממש על עקביהם אלא הלכו דרך עקלתון שהיה מקרב לצד מצרים עד שבאו לפני פי החירות שהיה כמו מהלך יום וחצי או יותר ממצרים וה(יו)אוקטורים מיהרו והלכו ביום אחד דאינו דומה הליכת יחידים מהליכת חיל גדול כמו ישראל ומצרים:
פרק טו פסוק ה
תהומות יכסימו ירדו במצולות כמו אבן:
כתב רש"י ובמקום אחר הוא אומר צללו כעופרת ובמקום אחר יאכלמו כקש, הרשעים כקש הולכים ומטורפים עולים ויורדים. תימה קצת דמשמע המקרא יאכלמו כקש כלין מהר כקש כמו בית יעקב לאש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש (עובדיה א, יח) וי"ל דרש"י אקרא דוינער (לעיל יד, כז) קא סמיך דפירש רש"י שם כאדם שמנער את הקדירה כך היו עולים ויורדים ומשתברים ולא מצינו ששבחו להקב"ה בכל השירה עבור זה דכאבן וכעופרת מוכיח איפכא, אך קשה סוס ורוכבו רמה בים מוכח נמי דהיו עולין כדפירש רש"י שם:
פרק טו פסוק כה
ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו: פירש רש"י, במרה נתן להם מקצת פרשיות שבתורה שיתעסקו בהן שבת ופרה אדומה ודינים. אין לתמוה מפני מה נצטוו כאן על פרה אדומה דבשלמא שבת ודינין היה צורך להם בכל שעה אבל חקי פרה לא נצטרכו אלא עד שני בניסן של שנה שניה ושם נשרפה הפרה אחר שהוקם המשכן די"ל משום דדרשו רז"ל (מכילתא בשלח פרשת ויסע פרשה א) ויורהו [עץ] עץ מר היה והמתיקו המים נס בתוך נס ודבר זה ראו עיניהם וא"כ לא יהרהרו על טעמי פרה שהיא טמאה ומטמאה כל עסקיה ומטהרת בהזאתה, והשתא יתיישב המקרא יפה, וישלך אל המים וימתקו המים שם שם לו חוק ר"ל חוקת הפרה שנאמר זאת חוקת התורה (במדבר יט, ב):
פרק יז פסוק יג
ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב:
פירש רש"י, ולא השאיר אלא חלשים שבהם ולא הרגם כולם מכאן אנו למדים שעשו על פי הדיבור של שכינה. לפי שלא הזכירו בתחילת המלחמה דבר ה' יתברך אלא כתב ויאמר משה אל יהושע משמע שמעצמו צווהו שאם מפי הגבורה אמאי וכאשר יניח ידו וגבר עמלק ולכן הוצרך רש"י להוכיח כאן שעל פי הדיבור היתה כאן המלחמה:
פרק יח פסוק א
וישמע יתרו וגו':
פירש רש"י, מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. לא רצה רש"י לפרש דשמע מאי דפירש קרא את כל אשר עשה וגו' כי הוציא משום דקשה לרש"י למה קראו כאן יתרו הלא לא ניתוסף לו הוי"ו אלא לאחר שנתגייר וקיים מצות וכאן תחלת ביאתו לישראל היה כדי להתגייר ולקבל התורה והיה לכתוב שמו שהיה לו קודם לכן, הואיל וסמוך למתן תורה המקרא הזה כתוב ומתרץ רש"י לפי ששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק ר"ל שהעמיד להם משה החמה ועירבב את השעות כדפירש רש"י בפרשת בשלח (שמות יז, יג) ואלו הן הניסים כנגד טבעו של עולם וראיה שיש לעולם מנהיג והוי כאילו נתגייר וקיים מצוות דהשכל מחייב מצות דמכיר לבוראו את רבו וקונו ולכך פירש רש"י לקמן ירידת המן והבאר ועמלק ר"ל נצחון של מלחמה ולא היה זאת כי אם מדת חסד ואמת וטובה לישראל ולא כ"כ נגד טבעו של עולם:
פרק יח פסוק ז
ויצא משה וגו' וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום וגו': פירש רש"י, איני יודע מי השתחוה למי כשהוא אומר איש לרעהו מי הוא הקרוי איש זה משה שנאמר והאיש משה עניו מאד. מקשים והא כתיב נמי ויואל משה לשבת את האיש (שמות ב, כא) ועדיף טפי דנקרא איש סתם, ותירץ שארי הר"ש ז"ל דלא מייתי רש"י ראיה אלא דמשה נמי מיקרי איש ולא תאמר דע"כ יתרו השתחוה דמקרי איש סתם וכו' כיון דאשכחן דמשה נמי מקרי איש א"כ מסתבר דמשה ודאי השתחוה לשאול בשלום יתרו דדרך ארץ הוא מי שהוא בביתו שואל בשלום חבירו הבא מן השדה:
פרק יח פסוק יח
נבול תבול גם אתה וגו':
פירש רש"י, גם אתה לרבות אהרן וחור וע' זקנים. מקשים והא חור נהרג כבר במעשה העגל כדפי' רש"י בפרשת כי תשא (שמות לב, ה) וזה היה אחר (שאחר) מעשה העגל, ויש ליישבו לפי שיתרו הוכיח את משה שישב לשפוט את ישראל לבדו והשיאו עצה להעמיד דיינים תחתיו השיבו משה כבר אירע לי תקלה ע"י שנתעצלתי במצות הקב"ה ומיניתי אחר תחתי במלחמת עמלק נעשו ידי כבדים ונזקקתי לאהרן וחור שלקחו אבן לשום תחתי כדפירש רש"י לשם (שמות יז, יב) ואם אעשה עוד כזה אולי אתקל עוד, והשיבו יתרו נבול תבול גם אתה לרבות אהרן וחור כלומר אפילו אם היה אהרן וחור עמך שהחזיקוך כבר לא יהא בהם חזקה לחזקך בטורח זה. ולקמן (פסוק כג) פירש רש"י אהרן נדב ואביהוא לפי האמת ר"ל שם שהרי ודאי חור לא היה קיים:
פרק יט פסוק יז
ויוצא משה וגו' ויתיצבו בתחתית ההר וגו':
פירש רש"י, לפי פשוטו ברגלי ההר, ומדרשו (מלמד) שנתלש ההר ממקומו ונכפה עליהם כגיגית, ע"כ. ומקשים במס' שבת (דף פח, א) א"כ היו מוכרחים לקבל התורה ומתרץ בגמרא התם, אך נמצא בדברי רז"ל למה הכריחם לכך כדי שיהו דומים למאנס האשה ולא יוכל לשלחה כך הקב"ה לא יוכל לשלחינו כל ימיו:
פרק כ פסוק ז
ועושה חסד לאלפים לאהבי וגו':
פירש רש"י, שאדם עושה לשלם שכר עד לאלפים נמצאת מדה טובה יתירה על מדת פורענות חמש מאות וכו'. תימה וכי חושבנא אתי רש"י לאשמעינן, וי"ל דדעת רש"י הא דכתב נוצר חסד לאלפים אינו ר"ל ממש כפשוטו דכיון דששת אלפים הוי עלמא לא יגיע העולם מראשו ועד סופו כלל וכלל אפילו לאלף דור אלא לא אתי קרא אלא להאי שיעורא דמדת טובה מרובה ויתירה חמש מאות פעמים:
פרק כ פסוק טו
וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים וגו':
פירש רש"י, מלמד שלא היה בהם סומא ומנין שלא היה בהם אלם ת"ל ויענו כל העם יחדיו ומנין שלא היה בהם חרש ת"ל נעשה ונשמע. אע"ג דדרשינן האי מקרא דלעיל לעיני כל העם (יט, יא) וכדפירש רש"י נמי שם, מכל מקום צריכין האי קרא לומר שלא היו עיניהם כהות וסמות מפני שראו בגילוי שכינה דאפילו המסתכל בכהנים בשעה שהם פורשים ידיהם אמר ר' חגי בירושלמי (מגילה פ"ד ה"ח) דעיניו נעשה כהות מפני שהשכינה שורה עליהם וכ"ש כאן שהיה גילוי שכינה ביותר ומה שפירש רש"י כאן מנין שלא היה בהם אלם וכו' ולא פירש זה לעיל גבי לעיני כל העם משום דההוא קרא בלשון הבטחה הוא נכתב אבל וכל העם רואים, וכן ויענו כל העם, נעשה ונשמע, כולם בלשון עשה נכתב ושייכי אהדדי:
פרק כא פסוק א
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם:
פירש רש"י, כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני. אע"ג דפרשה זו סמוכה ממש לפרשת מתן תורה מסיני אצטריך קרא לרמז לנו דמצות שנמצאות בפרשה זאת מסיני מפי הגבורה באו לפי שרוב אלו המצות השכל מחייב אותם יותר משאר מצות אלהיו וליישב העולם ומנהגו (נר' לעולם) שנצטוו הייתי אומר משה מדעת עצמו סדר אותם ופירש דקדוקיה לפי סדר מנהג העולם בא הכתב ורמז שכולם מפי הגבורה מסיני נצטוו:
פרק כא פסוק כ
וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט וגו':
פירש רש"י, בשבט, בשיש בו כדי להמית הכתוב מדבר או אפילו אין בו כדי להמית ת"ל בישראל וכו'. וקשה אם כן לפי האמת דמבר ישראל ילפינן ליה (דא) [ב]שבט למה לי דלא איצטרך למידי, וי"ל דאצטריך לשבט להיכא דאין בו כדי להמית בתוך יום או יומים אבל יש בו כדי להמית אחר יום או יומים ע"י שמתנוון והולך דאפילו כה"ג חייב אם מת בתוך יום או יומיים כיון שיש בו כדי להמית מ"מ ה"א כיון דיום או יומים יעמוד לא יוקם כאן נמי אפילו דמת תוך יום או יומים מ"מ לא היה בו כדי להמית תוך יום או יומים אפילו הכי חייב, והרמב"ם בהלכות (עבדים) [רוצח ושמירת נפש (פ"ב הי"ד)] מצריך בשבט לדרשא אחריתי:
פרק כא פסוק לג
וכי יפתח איש בר וגו' ונפל שמה שור או חמור :
פירש רש"י, הוא הדין לכל בהמה ונוי א"כ למה נאמר שור וחמור שור ולא אדם חמור ולא כלים. ולא רצה רש"י לפרש דדיבר הכתוב בהווה כדפירש לעיל (פסוק כח) גבי כי יגח שור, דה"נ נקט הבהמות המצויות ביותר דמיירי בהו בכמה דוכתין בטעינה ופריקה וחסימה ובחרישה משום דהכא גבי בור ע"כ לא הוי דרך הוא שיפול שור או חמור בתוכה ואדרבה שה או גדי אורחיה טפי דהא מסיק בפי שור שנגח את הפרה (ב"ק נד, ב) דשור פקח פטור ודווקא שור שהוא קטן או שוטה או חרש חייב או פקח בלילה, ואם כן ה"ל למכתב בהמה ילדה כגון עגל או שה או גדי דהוי בהו דווקא אבל שור וחמור צריכה לאוקמיה שהוא חרש או שוטה או בלילה, ואין לתרץ להכי לא פירש רש"י כאן [ד]דיבר הכתוב בהווה משום דנקט הכתוב תרי שור וחמור וכיון דחד לדרשא אתיא אידך נמי לדרשא אתיא דא"כ אמאי קאמר בפרק הפרה דחמור דבור לר' יהודה קשה נימא דאיהו לא דריש אלא חד דמיותר:
פרק כב פסוק יג
וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם: גבי שואל לא כתב אלא ונשבר או מת ולא כתב או נשבה כדכתב גבי שומר שכר (לעיל פסוק ט) משום דהכתוב בא לרמוז דאפילו שואל פטור ממיתה מחמת מלאכה כדאיתא [ב] פרק השואל (ב"מ צו, ב) משום דסברא הוא דלא לאוקמיה בכילתא (שואל) שאילתא, והא רמיזה דלא כתיב שבויה גבי שואל משום דלא שייכא ביה נשבית מחמת מלאכה כמו בשבורה ומתה, והשתא הוי פירוש דקרא הכי ונשבר או מת מעצמו ולא מחמת מלאכה שלם ישלם אע"ג דאיכא שבורה מיתה דפטורה כמו מחמת מלאכה דהמשאיל מסיק אדעתיה היזק זה ומחיל עליה מכל מקום חייב לשלם, ועיין בריש פרק השואל (ב"מ צד, ב) בהא דיליף שבויה לגבי שואל דמשמע לפום ריהטא תיובתא לסברתי אבל יש ליישב שפיר:
פרק כב פסוק כב
אם ענה תענה אותו וגו':
פירש רש"י, גזם ולא פירש עונשו. ומקשים והכתיב בתריה וחרה אפי והרגתי אתכם וגו', יכול לתרץ דעת רש"י דהאי קרא אם ענה תענה אותו לא קאי אאלמנה ויתום אלא אגר וראיה דנכתב בלשון יחיד כמו אזהרת הגר וגר לא תלחץ ואי אאלמנה ויתום קאי הוה ליה למכתב אם ענו תענו אותן כבאזהרתו כל אלמנה ויתום לא תענון, אף על גב דאזהרת הגר בלשון לחיצה נאמר זו היא שיבה זו היא ביאה, וא"כ מה דמסיים קרא שמוע אשמע צעקתו היינו גזם ולא פירש עונשו, וקרא דוחרה אפי מיהו קאי אעינוי אלמנה ויתום דקא מסיים ביה והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים מדה כנגד מדה, אבל אזהרה דגר לא הוי שייך מדת עונש זה כלל, עיין בסמ"ג במצות אלמנה ויתומים, המדקדק בלשון רש"י יתבאר לו [ד]ר"ל דהאי דכתב אם ענה תענה אותו כי אם צעוק יצעק אלי ולא כתב וצעק יצעק דהוי משמע דע"י העינוי צעקתו שומע אשמע וחרה אפי וגו', ומדכתב כי אם משמע דמה דכתיב אם ענה תענה אותו כי אם מפסיק הדיבור וכי אם צעוק יצעק הוא נתינת טעם לדבר ואם כן על כרחך הא (מ)דכתב ואם ענה תענה אותו אינו אלא גיזום ולא פירש עונשו:
פרק כה פסוק ב
דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וגו':
פירש רש"י, א"ר ג' תרומות אמורות כאן, אחת תרומת בקע לגלגלת שנעשו מהם האדנים כמו שמפורש באלה פקודי ואחת תרומת המזבח בקע לגלגלת לקופות לקנות מהם קרבנות ציבור ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד, י"ג דברים האמורים בענין כולם הוצרכו למלאכת המשכן וכו'. אף על גב דכשתמנה פרטם תמצאם יותר מי"ג זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים ועורות אלים מאדמים ועורות תחשים ועצי שיטים ושמן למאור ובשמים לקטרת ואבני שוהם ואבני מלואים הרי ט"ו, וי"ל דלא נתנדבו לצורך שעה רק י"ג דברים אבל הכסף היה בא לצורך המשכן וכליו הנזכרים בפרשה לא התנדבו אותם אלא כחובה אתי והשמן למאור שמנה הכתוב כאן זקוקה היתה לדורות ולא לפי שעה נתנדבו כאינך, לכך לא חשיב רש"י בכלל ההיא דתרומת נדבה דאפשר לדורות היתה באה מתרומת הלשכה:
פרק כה פסוק יז
ועשית כפרת זהב טהור אמתים וחצי ארכה וגו':
פירש רש"י, כארכו של ארון ורחבה כרחבו של ארון ומונחת על עובי הכתלים ארבעתם וכו'. תימה דמוכח בפרק קמא דב"ב (דף יד, א) דחלל ארון הוה אמתים וחצי ואם כן היאך הגיעו אמתים וחצי של כפורת על הכתלים ואע"ג דודאי לא היתה נופלת לתוך החלל כדאמרינן אמתים באמתים לא יתיב, מכל מקום דוחק לומר דמקרי מונח על הכתלים כה"ג, וי"ל בדוחק דהכפרת רחבה היתה מעט בפנים שלא עלה מבפנים שהוא נתונה בה על חלל הארון ואותו רוחב היתה מונחת בה על הכתלים ולכך פרש"י בתר הכי דהוי עובי מפח:
פרק כה פסוק לה
וכפתר תחת שני הקנים ממנה וגו':
פירש רש"י, שנאמר משוקדים כפתוריה ופרחיה למדנו שהיה בקנה שני כפתורים ושני פרחים לבד מן הג' כפתורים שהקנים נמשכים מתוכה וכו'. תימה אי משוקדים קאי אכפתורים ופרכינן מגלן דכפתורים אחריני הוו דילמא הן הן הכפתורים שהקנים יוצאין מהן וכתבינן הכא לאשמועינן דמשוקדים הוו אינהו מהפרחים שבמנורה, ואי הוו כתיב משוקדים גבי כפתורים מכפתורים לא שמעינן הפרחים, וי"ל דאי משוקדים אבתריה קאי אכפתורים ופרחים אם כן סברא לומר דמשוקדים בקנה אחד כפתור ופרח נמי אבתריה קאי אם כן שמעינן דכל הפרחים שבקנים שבלבד הוו משוקדים ותו לא הוו במנורה פרח אלא חד בירכה ומהא ליכא למימר אחריני הוו:
פרק כו פסוק ה
חמישים לולאות וגו' מקבילות הלולאות וגו':
פירש רש"י, שמור שתעשה הלולאות במדה אחת מכוונת וכו' אבל במס' שבת וכו' ואם כדברי הברייתא נמצא פרוכת משוכה מן הקרסים ולמערב אמה. מקשים וכי הברייתא אפילו בי רב נמי לא קרא וי"ל דהד' עמודים שהפרוכת נתונה עליהם עוביו כמו חצי אמה והפרכת נתונה עליהם מבחוץ ואותם עמודים היו עומדים בשפת עשר אמות של קדשי קדשים כדי שיהא בין קדשי קדשים ממש עשר על עשר בלי הפסק העמודים נמצא העמודים משוכים כלפי חוץ כשיעור עוביין, וכשהפרוכת נתונה עליה מבחוץ הרי הוא נמשך בתוך האמה שתחת הקרסים ואף על גב דלאו ממש תחתיה היה יהיב קרא סימנא בהם ואם נאמר דעובי העמודים אמה הוה אתי שפיר טפי ואף על גב דא"כ בציר ליה אהל מועד דלא הוי עשרים אמה באורך כדפירש רש"י בתר הכי, וי"ל דמחלל דבין העמודים משכחת לה עשרים, ובהכי נמי מתיישב מאי דמקשים מקלעים ארש"י דפירש בסוף הפרשה נמצא לו ב' אמות רוחב מאחוריו מהקלעים שבמערב עד היריעה שאחורי המשכן וכן לצפון וכן לדרום, והיאך יתכן והלא עובי הקרשים אמה הוי וקא בציר לה אמה לכל צד, אלא י"ל דהעמודים שהקלעים נתונים עליהם מבחוץ גם כן עוביין אמה הויין ובחלל שבין העמודים מן הקלעים עד היריעות היה ריוח כ' אמות:
פרק כו פסוק כד
ויהיו תואמים מלמעלה ויחדיו יהיו וגו':
פירש רש"י, כל הקרשים וגו' וקרש המקצוע שבסדר המערב חרוץ לרוחבו בעוביו כנגר חריץ של צד הקרש הצפוני והדרומי כדי שלא יפרידו האדנים ביניהם. ואע"ג דכולהו הוו חריצין כך כדפירש רש"י לעיל (פסוק יז) שהיו חרוצין מג' צידיהן ההיא מוכח מהכא דאי לאו דהכא ח"א דלא היו חרוצים אלא בין קרש לקרש כדי שלא להפריד בין קרש לקרש אבל לעולם בולטין היו האדנים לתוך חלל המשכן בתחתיהם וכיון דכאן צריכין למימר לקרש חרוצים ברוחבו והאדנים לא היו בולטין מהן כדי שלא יפרידו ה"ה אידך אף על גב דמסתמא כל האדנים במדה אחת נעשו, (אמנם רש"י גופיה פירוש בהדיא בפרק ב' דעירובין (כג, ב ד"ה ועשרים) דהנך כ' אמות מחלל המשכן חשבינהו להו עובי הקרשים בכלל הכ' אמות הן והכא לא משמע לשון רש"י כן):
פרק כח פסוק ז
שתי כתפות חוברות יהיה לו אל שני קצותיו וחבר:
אין לתמוה אמאי לא פירש קרא מאיזה מינים או מכמה מינים נעשו הכתפות, דהא החשב שהוא ארוג באפוד פירש קרא מעשהו כל שכן שהיה לו לפרש הכתפות שהיו חוברות, אלא דסמיך קרא אמאי דכתיב גבי חושן כמעשה אפוד תעשנה, והחושן לא היה מהובר ומקושר בשום צד לאפוד עצמו רק לכתפות כדפירש רש"י ומוכחי קראי הכי וסברא הוא דהא דתולה הכתוב מעשה חושן במעשה אפוד (לקמן פסוק טו) מפני שהיה מעמידו על ידי שהיה נקשר ונחבר בו אם כן ידעינן שפיר שהכתפות היו כמעשה האפוד שהרי הן היו המעמידים את החושן:
פרק כח פסוק כד
ונתת את שתי עבתת הזהב על שתי הטבעות אל קצות החשן:
פירש רש"י, הן הן שרשת גבלות הכתובות למעלה ולא פירש מקום קבוען בחשן עכשיו מפרש לך שיהא תוחב אותן בטבעות ותדע לך שהן הן הראשונות שהרי בפרשת אלה פקודי לא הוכפלו. תימה לפי זה שתי טבעות שבארון וזר שבמסגרת השולחן דפירש רש"י בפרשת תרומה גם כן דהן הן הראשונות שהוזכרו כבר ואף על פי כן הכופלו בפרשת ויקהל, וי"ל דהני קראי דטבעות בחד ענין כתיבי ואחד ענינא קיימא וע"כ לאיזה טעם וצורך נכתבו כך כי בצוואה גופיה שהיה יכול לקצור ולכתוב אחד, ואפשר דמאותו טעם גופיה הוכפלו ג"כ בעשייה אבל הנך קרא דבמשבצות ושרשרות לפי פירש רש"י לפי אורחיה דקרא כתב ב' פעמים משום דשייכי לאפוד ולחושן כתבו [לאחר] צוואת האפוד ולאחר צווי החושן ומשום הכי לא כפלו בעשייה, וק"ל:
פרק כח פסוק לז
ושמת אותו על פתיל תכלת וגו':
וכתב רש"י (בסו"ד) נתקיימו כל המקראות פתיל על הציץ וציץ על הפתיל. מתוך דברי רש"י מוכח דהא דכתיב ושמת אותו על פתיל תכלת רצה לומר שהציץ היה נתון על החוט הנמשך מתחתיתו כדי לקשור בו, ותימה ד[ב]פרק ראשית הגז (חולין קלח, א) תניא כיפה של צמר היה נתון בראש כהן גדול ועליו הציץ נתון לקיים מה שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת והיה על המצנפת מלמעלה והספר פריך מיניה התם, ע"ש:
פרק כט פסוק ט
וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו וגו':
תימה דבעשיה כתב בהדיא שחגר את אהרן אבנטו מיד אחר הלבשת הכתונת קודם הלבשת המעיל חושן ואפוד וציץ ומצנפת וכאן בצואה הקדים את כולם, ובתלמוד בסדר יומא דחגורת אבנט לכ"ג היה קודם למעיל ומצנפת ציץ וחושן ואפוד, וי"ל קצת דחגירה היה רמז לזירוז כדמתרגם אונקלוס וזרזית יתהון, ובכל דוכתא מתרגמיי חגור לשון זירוז וכן הוא לשון המקרא אזור כגבר חלציך (איוב לח, ג) ולכך כללם יחד אהרן ובניו בצואת לבישה כלומר זירזם כולם בעבודה שצריכים זהירות וזריזות יתירה ובמכנסים לא קפיד קרא ללובשם בהם משום כבודו של משה ומשום צניעות הכהנים בפרק קמא דיומא (ה, ב) מפיק ליה ללבישת המכנסיים מוזה וי"ו מוסיף על ענין ראשון ומכל מקום צריכא נמי לסברתי דאמאי לא פירש קרא מכנסיים בהדיא כאירך בגדים:
פרק לא פסוק יג
ואתה תדבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמורו וגו':
פירש רש"י, ואע"פ שהפקדתיך לצוותה על מלאכת המשכן אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה. ובתר הכי (בד"ה אך) פירש [רש"י] נמי אך מיעוטא שבת ממלאכת המשכן, וי"ל דאי לאו אך לא שמעינן מדרשא קמייתא אלא שלא תדחה שבת על ידי ציבור בהבאות נדבה כמו בהוצאה והעברה ובשאר מלאכות לצורך ההובאה אבל מלאכת האומנים עצמו דמקרבי טפי לעבודה הוה אמינא תדחה שבת בעבודה עצמו לכך שינה וכתב אך, ולשון רש"י משמע הכי לכתחילה כתב על הצוואה לצוות על מלאכת המשכן דהיינו ההבאה כדכתיב איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא (שמות לו, ו) וגבי אך פירש בזריזות המלאכה משמע תיקון המשכן וכליו:
פרק לב פסוק ו
וישכימו ממחרת ויעלו עולות ויגישו שלמים וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק: פירש רש"י, לצחק יש במשמע הזה גילוי עריות כמו שנאמר לצחק בי (ויש כלשון הזה) ושפיכות דמים כדכתיב יקומו נא הנערים ויצחקו לפנינו אף כאן נהרג חור. צריך ליישב קצת אמאי האריך רש"י להביא ראיה מחור ולא סמך על לשון לצחק כדסמיך עליו לענין גילוי עריות דלא אשכחן מפורש במקום אחר שחטאו בגילוי עריות, וי"ל דפשטי [ה] דקרא משמע טפי אגילוי עריות מאשפיכות דמים דלשון מצחק אשכחן בכמה דוכתי דקאי אתשמיש לפי שהוא בא ע"י צחוק כמו יצחק מצחק את רבקה אשתו (בראשית כו, ח), וכדמתרגמינן וכומז (שמות לה, כב) ומחוך, [ודרשינן עלה] דבר המביא לידי גיחוך (שבת סז, א), אבל לא ידעינא אי בהיתר אי באיסור עריות וקא מייתי ראיה מלצחק בי, אבל שפיכת דמים לא משתמע מן הלשון עצמו דאדרבה אין מצחקין לשפיכות דם וצריך להביא ראיה דנהרג חור, א"נ גילוי עריות מוכח הכא מקרא אחרינא כי שחת עמך (לקמן פסוק ז) ודרשו רבותינו בתלמוד כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה וע"ז (סנהדרין נז, א) ומכל מקום אי לאו לצחק לא הוי מוקמינא קרא אלא אענינא גופיה דבע"ז קראי קיימי:
פרק לב פסוק כט
ויאמר משה מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו וגו':
פירוש בן בתו מישראל כדפירש רש"י על האומר לאביו ולאמו בפרשת וזאת הברכה (דברים לג, ט):
פרק לד פסוק כא
ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבת בחריש ובקציר תשבת:
תימה למה הפסיק בשבת בין פסח לשבועות דבפרשת המועדות ובקרבנות המוספין אקדמיה לשבת לכל המועדות, בשלמא למאן דדריש (בר"ה ט, א) בחריש ובקציר אקצירת העומר דדחיא שבת אתי שפיר דרמזא הכי משום דקצירת העומר בשני של פסח הוא אלא למאן דדריש ללמדנו שצריך להוסיף מחול על הקודש בשביעית כדפירש רש"י קשה, וי"ל דרמז גם כן אסמכתא שתוספת הגדול שהיתה בשביעית היתה בשדה הלבן מפסח ואילך כדאיתא בסמ"ג וביום ראשון של פסח בלאו הכי אסור בכל מלאכת השדה:
פרק לד פסוק כו
ראשית ביכורי אדמתך וגו':
פירש רש"י, משבעת המינין האמורים בשבח ארצך ארץ חטה ושעורה וגפן וגו' (דברים ח, ח) ודבש הוא דבש תמרים. עיין בפרשת כי תבא (דברים כו, ב):
פרק לד פסוק לא
ויקרא אליהם משה וישבו אליו אהרן וכל הנשיאים וגו':
פירש רש"י בא"ד, תנו רבנן כיצד סדר המשנה משה היה לומד מפי הגבורה נכנס אהרן שנה לו פרקו נסתלק אהרן וישב לו לשמאל משה נכנסו בניו שנה להם משה פרקם נסתלקו הן ישב אלעזר לימין משה וגו'. כי היכי דלא לטרדן לאהרן לעמוד ולישב בימין משה, ובתחילה הוזקק [לישב] לשמא[לו] בהיותו עמו לבדו כדין תלמיד לרב, כך מפרש בכיצד מעברין (עירובין נד, ב):
פרק לו פסוק כט
ויחדיו יהיו תמים על ראשו וגו':
תימה דבכל פרט העשייה לא מצינו לשון עתיד נכתב בכלן כ"א בכאן, וי"ל דרש"י פירש לעיל גבי פרשת תרומה (שמות כו, כד) דמספקא ליה הנך טבעות אי קבועות היו אי מטולטלות היו, ומהאי קרא מספקא ליה אי להכי כתב לשון עתיד לומר שמטולטלות היו ושייך לשון עתיד כלומר אינם מזומנים מיד להיות תמים אלא יהיו תמים כשמביאין הטבעת ממקום אחר להתמימם או לאידך גיסא כתיב (והיה) [יהיו] לשון הוה כלומר הוה להיות תמים לעולם בהעמדתו שהרי הטבעות היו קבועים שם ובתחילת זקיפתן והעמדתן מכניסן לתוכן, ודוחק:
פרק לז פסוק א
ויעש בצלאל את הארן וגו':
פירש רש"י, לפי שמסר נפשו על המלאכה יותר משאר חכמים נקראת על שמו. אף על גב שהאמת שנקרא הוא ראש לחכמים ואפילו אהליאב היה נגרר אחריו כדכתיב ואתו אהליאב (שמות לא, ו) מכל מקום קשה לרש"י למה לא הזכירו בתחלה ויעש בצלאל את המשכן וזה מיישב רש"י לפי שמסר נפשו על המלאכה שתהא מסודרת יפה שמשה ציוה לעשות בה כלים תחילה והוא מדעתו עשה המשכן תחלה כדי שיהא מקום לכלים להעמידם כדאיתא פרק בתרא דברכות (נה, א), ולכך הזכיר שמו על הארון שהוא מקודש שבכלים ובכל עבודת המשכן להודיע שמסר נפשו על סידורו ועל העמדתו:
פרק לח פסוק ח
ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראות הצובאות וגו':
יש מכאן גם כן רמז טבילה לבעלי קרויין לתפילה ודברי תורה דהכיור נעשה לרחוץ ממנו בבואו אל אהל מועד דהיינו דברי תורה דכתיב ונועדתי לך שם וגו' את אשר אצוה אותך (שמות כה, כב), או בגשתם אל המזבח דהיינו תפילה דתפילה נגד התמידין תקנוהו (ברכות כו, ב) לכך נעשה הכיור מן המראות שהן מרגילות את הקרי לומר מי שהוא מרגיל קרי ירחוץ, ורש"י דרשו שפיר בע"א ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע:
פרק לח פסוק כב
ובצלאל בן אורי בן חור וגו':
פירש רש"י, אשר צוה אין כתיב כאן אלא כל אשר צוה ה' את משה אפילו דברים שלא אמר לו רבו הסכימה דעתו למה שנאמר לו בסיני. מלשון רש"י משמע דלא קאי אסדר עשיית המשכן וכליו כדאיתא פרק בתרא דברכות (נה, א) שהבאתי בפרשת ויקהל (שמות לז, א) דלא שייך כולי האי על זה לומר דברים שלא אמר לו רבו אלא משמע דר"ל שאר דברים ועל זה תימא היאך שכח לומר כל שנאמר לו בסיני דבשלמא בסדר עשיית המשכן איכא למימר דסבר משה אין קפידא בדבר אבל לשכוח ציווי הוא תימא קצת, וי"ל דמדעתו לא אמר לו כל צורך המלאכה כי היה בדעתו לעשותו ולגומרו בעצמו כדמשמע מפירוש רש"י בסדרא זו הוא שראוי שיעשה המלאכה במשכן, ובצלאל חשב ועשה כל המלאכה הצורך מדעתו כמו שנאמר לו בסיני ולא נשאר לו אלא הקמתו כדפירש רש"י: