באורי מהראי· רבנו ישראל איסרלן
בראשית
פרק א פסוק ז
ויעש אלהים את הרקיע וגו':
פירש רש"י, בתחילת סדרא זו תקנו על עמדו והוא עשייתו כמו ועשתה את צפרניה (דברים כא, יב). שפירושו לפי פשוטו תהא מתקנת ומיפה את צפרניה, כמו לא עשה את שפמו ולא עשה את רגלו דמפיבושת (שמואל ב יט, כה), ורש"י שפירש בפרשת כי תצא (שם) לשון גידול, זה על פי מדרש חכמים (יבמות מח, א):
פרק א פסוק ח
ויקרא אלהים לרקיע שמים:
פירש רש"י, שמים שא מים שם מים אש ומים וכו'. כלומר שא הוא למפרע אש, וכן דינו לכתוב כל שמים אלף בין שי"ן למ"ם בשביל קריאת הקמץ אלא מקרא סופרים הוא זו לכותבו בלא אלף, הכי איתא פרק אין בין המודר בנדרים (לז, ב), וכן פירש"י לשם (ד"ה מקרא סופרים):
פרק א פסוק כו
נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים וגו':
רש"י תרצו שפיר (שנכתב נעשה בלשון רבים) ובכור שור תירץ בענין אחר, שמצינו בכמה מקומות שיחיד מדבר בלשון רבים והוא לשון שררה לפי שיצירה זאת של אדם היתה חביבה הזכירה בלשון שררה, ובזה יש לתרץ גם כן אמאי כתיב וירדו בלשון רבים אאדם יחיד (אלא) משום דוירדו לשון מלכות כתבו בלשון רבים, ואם כן תשובת המינים בצדה בתירוץ זה, אך זו ראיתי אח"כ בבכור שור דשייך שפיר לשון רבים לכתוב אמילתא דאדם לפי שהוא כולל זכר ונקבה כדכתיב זכר ונקבה בראם ויברא אתם ויקרא את שמם אדם (בראשית ה, ב):
פרק ב פסוק יג
ושם הנהר השני גיחון הוא הסובב את כל ארץ כוש. ושם הנהר השלישי חדקל הוא ההולך קדמת אשור והנהר הרביעי הוא פרת:
פירש רש"י, כוש ואשור לא היו עדיין ונכתב המקרא על שם העתיד. תימה דבריו דהתוס' בפ"ק דכתובות (י, ב ד"ה ותנא) מפרשי אליבא דרש"י דמכוש אין להוכיח דנכתב קרא על שם העתיד וגם מאשור אין להוכיח אי לא דתני רב יוסף אשור זו סליק משום דמצינו למימר דשם המחוז מעולם היה נקרא כך כוש ואשור, ואם כן מאי דוחקיה דרש"י לפרש הכי דעל שם העתיד היה נקרא כך נימא דשם המחוז כך היה, כמו ארץ החוילה (שם ב, יא) דלא פירש עליו מידי, ואף על גב שמצינו דשם האיש נקרא כך בפרשת נח (בראשית י, ז) ומכל מקום ע"כ לאו (על) שם האיש (ר"ל) (הוא) מדכתיב ארץ החוילה ולא כתיב ארץ חוילה או החוילה:
פרק ו פסוק ג
ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה: פירש רש"י, עד ק"ך שנה אאריך להם אפי ואם לא ישובו וכו'. ר"ל דבזכות שני חיי משה שהיו ק"ך שנה (דברים לד, ז), האריך להם אפו, ומשה [נ]רמז כאן, בשגם בגימטריא משה, והכי דרשו בפרק ראשית הגז דחולין (קלט, ב) דמשה רבינו ושנותיו (נ)רמז כאן כדפירש רש"י (שם):
פרק ז פסוק ג
גם מעוף השמים שבעה שבעה:
פירש רש"י, בטהורים דבר הכתוב ולמד סתום מן המפורש. ותימה כיון שבתחילת הציווי הזכיר עוף קודם בהמה מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה (ו, כ), אם כן כאן נמי היה לו לכתוב מהעוף הטהורה שבעה שבעה ומן הבהמה בסתם וילמד סתום מן המפורש, ויש לתרץ שפיר משום דמוכח בפרק אלו טריפות (חולין סג, ב) דעוף טהור מרובה על הטמא ובהמה טמאה מרובה על הטהורה (ואם כן) שייך שפיר למכתב סתום גבי עוף כיון דרובו טהור הוא ורובו ככולו (הוריות ג, ב) (ו)ממה נפשך אתי שפיר דכתב ביה בסתם, אבל גבי בהמה הוה איפכא. ולפירוש התוספות (שם) לא אתי שפיר דמפרשי הספר דאפשר דעופות טמאים נפישי טפי מטהורים, וגם לפירוש רש"י שם מוכח דדוקא מיני עופות טמאים מועטים ממיני טהורים אבל יוכל להיות דגופי עופות טמאים נפישי מטהור(ים), מכל מקום אתי שפיר דאף על גב דיש הרבה מינין במין אחר כדאמר הספר התם מאות מיני איה הם אפילו הכי מסתמא נח לא לקח אלא ב' מכל המין כולה:
פרק ח פסוק א
ויעבור אלהים רוח על הארץ:
פירש רש"י, רוח תנחומין והנחה עברה לפניו. ע"כ צריך לפרש כך, דרוח ממש לא יתכן כלל דרוח משכך המים ואדרבה להיפך כתיב ישב רוח יזלו מים (תהלים קמז, יט), ולא רצה לפרש ששינה המקום טבעו של עולם בשביל תפילת הצדיקים דלא מפרשינן כך אם לא שאני מוכרח לכך, וגם לא דמי לשם ד(כאן שלטה) מדת הדין כדמבואר למבין, (ו)לפי פשוטו יתיישב שפיר טפי. (עוד) יש לומר דהא דוחקיה לרש"י לפרש הכי משום דכתיב ויעבר אלקים רוח על הארץ ועדיין לא נראית ולא נגלית הארץ כלום והיה לכתוב ויעבר אלקים רוח על המים אלא על כרחך ר"ל על עסקי הארץ ואם כן צריך לומר נמי רוח תנחומין:
פרק ט פסוק כ
ויחל נח איש האדמה ויטע כרם:
פירש רש"י, הכניס עמו זמורות ויחורי תאנים. זמורות ביאורו מוכיח מכאן מכח ויטע כרם, וע"כ עוד נטיעה אחרת הכניס עמו מדקראו הכתוב חולין שהיה לו לעסוק בנטיעה אחרת כדפירש רש"י, ומסתברא דתאנים היתה דהוא עץ הדעת למאן דאמר (ברכות מ, א) ופשוטו של מקרא משמע דתאנה היתה דכתיב ויתפרו עלי תאנה (בראשית ג, ז), ולא מצינו שום אילן מוזכר בתורה עד כאן כי אם תאנה:
פרק ט פסוק כז
יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם ויהי כנען עבד למו:
פירש רש"י, ומדרש אגדה אע"פ שיפת אלקים ליפת שבנה כורש שהיה מבני יפת בית שני מכל מקום לא שרתה בו שכינה והיכן שרתה במקדש ראשון שבנה שלמה שהיה מבני שם. פירוש שיפת לשון ירחיב לפי שבית שני היה גדול וגבוה בבנין יותר מבית ראשון (ב"ב ג, א) מכל מקום וישכון באהלי שם:
פרק י פסוק כא
ולשם יולד גם הוא אחי יפת הגדול:
פירש רש"י, אחי יפת ולא אחי חם שאלו שניהם כיבדו אביהם וזה בזהו. אינו ר"ל שבשביל כך יחסו הכתוב אחר יפת לפי שכיבד אביו כמו יפת דאדרבה שם נתאמץ במצות כבוד יותר כדפירש רש"י (לעיל ט, כג) ולא יתכן לייחס שם אחר יפת בשביל כך, אלא יש לומר דמשום טעם אחר יחסו כמו שיחסו (את שם) באבי כל בני עבר אף על גב דבהדיא כתיב נמי דעבר בנו היה (י, כד) אלא קשה אמאי לא ייחסו גם כן שהיה אחי חם, וזה מתרץ רש"י לפי שהוא כיבד (אביו) וחם ביזהו לא רצה ליחסו אחריו:
פרק י פסוק כה
ושם אחיו יקטן:
פירש רש"י, יקטן שהיה מקטין עצמו לכך זכה להעמיד כל המשפחות הללו. יש לומר דדרשינן הכי מדכתיב כל אלה בני יקטן וגבי כנען שהוליד גם כן בנים הרבה לא כתיב הכי, אלא ודאי אתי קרא לומר דבשביל שהקטין עצמו זכה להעמיד כל אלה, ובלא זה היה קשה מאי דוחקיה דרש"י למידרש שמותו במה זכה להעמיד הרבה בנים ואין צריך שום תירוץ על זה:
פרק יב פסוק יג
למען ייטב לי בעבורך:
רש"י פירש יתנו לי מתנות. יש לומר דדריש רש"י הכי מדכתיב בקרא אחרינא (לקמן טז) ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וגו', ופירש דההוא קרא בשביל שהטיבו לאברהם היה לו צאן ובקר דאם לא כן לא יתיישב משמעות דקרא אהדדי, ומשום הכי פירשו רש"י ה"נ למען ייטב לי יתנו לי מתנות:
פרק יב פסוק יד
ויהי כבוא אברם מצרימה:
כתב רש"י היה לו לומר ויהי כבואם מצרימה. דוקא הכא שייך למידק אמאי לא קאמר כבואם משום דהאי קרא איירי בשרה דכתיב ויראו המצרים את האשה, דלא איירי באברהם מידי. אבל בקרא קמא כחיב ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה לא קשה אמאי לא קאמר כאשר הקריבו דההוא קרא איירי במילתא דאברהם, ואף על גב דאיירי נמי במילתא דשרה מכל מקום איהו חשיב שפיר טפי למתלי הענין ביה:
פרק יב פסוק טו
ויראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה אל פרעה וגו':
פירש רש"י, הללוה ביניהם אמרו הגונה היא למלכות לא. רצה רש"י לפרש שסיפרו שבחה אל פרעה דאם כן ה"ל לומר וישלח פרעה ויקח את שרה כדכתיב גבי אבימלך (לקמן כ, ב), אלא כתיב ותקח האשה בית פרעה כלומר לקחוה מעצמם והביאו אותה לפרעה לפיכך צריך לפרש הללוה ביניהם קודם שהביאוה לפרעה:
פרק יד פסוק ב
ומלך בלע היא צוער:
פירש רש"י, שם העיר (בלע היתה). ותימה דלמה לא הזכיר שם המלך כמו באינך, ויש לומר דאפשר שמו של אותו מלך לא היה על שם רשעתו כמו שמאבר ושנאב כדפירש רש"י, והכתוב לא הזכיר שמותם אלא להודיע רשעתם, וא"ת ברע בברע וברשע למה לא פירש רש"י שמותם על שם רשעתם, י"ל דפשט דשמייהו ברשעותם ברע ברשע, וקצת מוכח דמלך בלע לא היה רשע כאחרים כל כך דהא עירו היתה נצלת:
פרק טו פסוק ג
הן לי לא נתת זרע:
אף על גב דכבר הבטיחו על הזרע מכל מקום דואג היה שמא לא יהיה לו זרע אלא סמוך למיתתו או אחר מותו, לפי שבמזל ובטבע לא היה לו ראוי להוליד אלא בשביל ההבטחה ותתקיים סמוך למיתתו ונמצא ממונו יפול ביד אפטרופוס וגם לא יוכל ללמוד תורתו לזרעו ותהא תורתו וממונו נקראת על אליעזר, והיינו דקאמר ובן משק ביתי כלומר אפוטרופוס שלי כלומר דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים כדפירש רש"י, ועל זה הקפיד שהיה חפץ שיהא זרעו מגודל בחייו שיירש לאחרים כדפירש רש"י, ועל זה הקפיד שהיה חפץ שיהא זרעו מגודל בחייו שיירש תורתו וממונו הוא בעצמו:
פרק טו פסוק יא
וישב אותם אברם:
תימה וישב אותה הוה ליה לכתוב דלפי פשוטו של מקרא לא היה אלא עוף אחד ששמו עיט כדפירש רש"י וגם לפי מדרשו [רמז שיבא דוד בן ישי לכלותם ואין מניחים אותו מן השמים עד שיבא מלך המשיח], היה רק דוד לבדו, ויש לומר לפי מדרשו משום דאמר בתלמוד (סנהדרין צד, א) בקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח, וכן בן כוזיבא שהיה בימי רבי עקיבא תנא (בירושלמי תענית פד ה"ה) נתנו בו חכמים עיניהם שיהיה משיח ואפשר שהיו ראויים לכך אלא שלא הניחום מן השמים ולכך כתיב וירד העיט שזה היה דוד לבדו שהתחיל לכלות באומות העולם והיינו ירירה על הפגרים וגם (ה)שאר היו מזרעו שהיו ג"כ ראויים לכך אבל לא עשו בהם כלייה כל כך וישב אותם אברם את כולם עד בעתה אחישנה:
פרק טו פסוק טז
ואברם בן שמנים שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל לאברם:
פירש רש"י, לשבחו של ישמעאל נכתב להגיד שהיה בן שלש עשרה שנה בעת מילתו ולא עיכב. תימה דמקרא מלא הוא זה בסוף הסדרא (לקמן יז, כה), ויש לומר דמההוא קרא לא הוה שמעינן דהוה בן שלש עשרה שנה מעת לעת דזהו שיעור ימי גדלותו ואף על פי כן לא עיכב ומהאי קרא שמעינן שפיר:
פרק יח פסוק א
וירא אליו ה' באלוני ממרא וגו':
כתב רש"י באלוני ממרא הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה עליו בחלקו. דוק בפשטים וכי צדיק גמור כאברהם אבינו שעמד בעשרה נסיונות נצטרך לעצה לקיים מצותו של מקום, ויש לתרץ שנתן לו עצה למול בפרהסיא לפי שהיה אברהם בוש לגלות ערותו ורצה למול בצנעה והשיאו ממרא עצה למול בפרהסיא להראות שאינו בוש מן הלצנים ושלא יאמרו אוהביו ואנשי דורו אלו ראינוהו לא הנחנוהו כדפירש רש"י על בעצם היום הזה נמול אברהם (לעיל יז, כג), ולפי שנתן עצה לגלות ולפרסם קיום מצות המקום לפיכך נגלה כבוד (אברהם) (ה') בחלקו:
פרק יח פסוק ב
וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וגו':
פירש רש"י, עליו לפניו, אבל לשון נקיה הוא כלפי המלאכים. ותימה לפי זה אמאי כתיב והוא עומד עליהם תחת העץ (לקמן ח) ולא כתיב לפניהם והוא עומד, ויש לומר משום דשימש אותם בצרכי סעודה שייך למכתב והוא עומד עליהם כלומר בסמוך להם ממש כדי שיהא מוכן מיד לשמשן וגבי נצבים לא שייך האי טעמא, וכן תירגם אונקלוס והוא משמש עלויהון, והכי נמי אשכחן בתלמוד פרק ערבי פסחים (קג, א) והוה קאי עלייהו רב ייבא סבא לשמשם לצורכי סעודה, ורש"י פירש בפרק במה מדליקין (שבת ל, א ד"ה לעילא) דלשון המקרא ולשון התלמוד הוא לומר ממעל ולעיל כלפי אדם גדול, ור"ל מלמעלה רחוק ממנו שיראים להתקרב אליו כמו שרפים עומדים ממעל לו (ישעיה ו, ב), ובלשון תלמוד לעילא מר' תנחום רבא, וכענין זה מתיישב נמי הכא (מה) שפירש דמשום חשיבות המלאכים כתיב עליהם כלומר ברחוק מהם:
פרק יט פסוק א
ויבואו שני המלאכים סדמה בערב וגו':
פירש רש"י, מלאכים, ולהלן קראו אנשים. תימה מאי קושיא נימא דהכא קראו מלאכים לפי ששהו כל כך מחברון לסדום משום דמלאכי רחמים היו כדפירש רש"י בתר הכי (בד"ה בערב) ואם כן שייך שפיר לקרותם מלאכים אבל לעיל קראן אנשים משום דכתיב הולך עמהם לשלחם (יח, טז) כלומר להלוותם לפי שסבור שאורחים היו, ויש לומר דגבי אברהם נמי מילי טובא עבדו דלא שייכי אלא גבי מלאכים שהרי אמרו שוב אשוב כדפירש רש"י (לעיל יח, י) וגבי לוט כאן נמי מוכח דסבור אורחים הוו ואם כן לא היה לו לשנות לכתוב כאן מלאכים ולעיל אנשים:
ולוט יושב בשער סדום:
פירש רש"י, ישב כתיב אותו היום מינוהו שופט עליהם. יש לומר דדייק הכי מדכתיב בשער סדום שמעינן דשופט מינהו ולא שומר כדפירש רש"י גבי עפרון (לקמן כג, י) יושב, דרוב שערים שבתורה ר"ל מקום משפט ויבא מקרא זה ומגלה על מקרא זה האחד בא לגור וישפום שפוט (לקמן ט) דהכי פירושו הזה בא לגור כלומר להיות גר אתנו ונעשה שופט על השופטים והיינו וישפוט שפוט כמו שדרשו רבותינו ויהי בימי שפוט השופטים (רות א, א) דור ששפטו את שופטיו (בבא בתרא טו, ב):
פרק יט פסוק כו
ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח:
לפי פשוטו רמז כאן שגם מלח המטיר (ה') מן השמים עם גפרית כדכתיב גפרית ומלח שריפה כל ארצה (לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב) כמהפכת סדום ועמורה (דברים כט, כב):
פרק יט פסוק כט
ויהי בשחת ה' את ערי הככר ויזכר אלקים את אברהם וגו':
פירש רש"י, מהו זכירתו של אברהם אבינו על לוט נזכר שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם וכו'. פירוש, דמשום קורבה אין לומר שאם כן היה לו לכתוב וישלח את לוט אחיו או בן אחיו מתוך ההפיכה כדי להזכיר את הקורבה כדכתיב לעיל (יד, יד) כי נשבה אחיו, וגם את לוט אחיו, אי משום קורבה הצילו:
פרק כא פסוק יב
אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך וגו':
אף על גב דבקרא קמא (לעיל יא) לא כתיב אלא וירע על אודות בנו, יש לומר דודאי (היה) רע בעיניו גם כן על אמתו אלא שלא רצה להראות פנים בפני שרה שהיה רע בעיניו על האמה פן תתקנא בה לפי שהיתה צרתה, אבל לעולם היה רע בעיניו גם כן על האמה והכתוב מעיד על זה וכתוב כן כדי ללמוד מכאן דרך ארץ, או יש לתרץ דע"כ האי לא ירע לא קאי אדלעיל דהא פי' רש"י על אודות בנו ששמע שיצא לתרבות רעה ואם כן איך יתכן שאמר לו הקב"ה אל ירע בעיניך אלא ודאי מילתא אחריני הוא ושני עניני רעות הוו:
פרק כג פסוק ב
ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה:
פירש רש"י, ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק לפי שע"י בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט (עד) שלא נשחט פרחה נשמתה ממנה ומתה. י"ל גמגום זה הלשון יש לפרש ע"י בשורת (העקידה), ר"ל אחד בא מהר המוריה לבשר את שרה ענין העקידה והתחיל להגיד לה שנזדמן בנה לשחיטה ורצה המבשר לסיים דבריו ולומר לה שניצול ושלא נשחט, וכמעט עד שלא נשחט כלומר כשעה מועטת קודם שאמר שלא נשחט נבהלה כל כך מדבריו הראשונים ופרחה רוחה ומתה:
פרק כד פסוק טז
והנערה טובת מראה מאד בתולה ואיש לא ידעה וגו':
תימה כיון דאמר בעלמא רבקה בת ג' שנים היתה כשנשאה יצחק (פרקי דר"א פל"א, רש"י ריש פרשת תולדות כה, כ) והאי עובדא דאליעזר קודם לכן הוה א"כ פשיטא דבתולה היתה אפילו היתה נבעלה בתוליה היו חוזרים כדאמרינן במסכת נדה (מד, ב), וי"ל דלהכי נמי כתיב ואיש לא ידעה למימרא דאפי' גנאי לא הוה בה כלומר שהיתה נבעלה והיו חוזרין בתולין אלא ואיש לא ידעה, ועדיין הוה קשה, לכתוב ואיש לא ידעה לחוד דפשיט דבתולה היתה כדפירשתי והאי מתרץ רש"י דכתיב בתולה לאייתורי דאיש לא ידעה שלא כדרכה ובלא ייתור הוה מוקמינן אמסתבר:
פרק כד פסוק לט
ואמר אל אדני אלי לא תלך האשה אחרי:
פירש רש"י, אלי כתיב בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור ואין ארור מדבק בברוך. תימה לפי זה לעיל (כד, ה) גבי [הא] דקאמר אליעזר לאברהם היה לו למיכתב חסר ולמדרש [הכי] וע"כ בדברו אל אברהם היה מחזר למצוא עלילה שהרי אברהם השיבו בני ברוך וכו', וי"ל דלעיל כתיב אולי לא תאבה האשה [ללכת אחרי] ההשיב אשיב את בנך וגו' לא היה משמע כלל דהיה מחזר למצוא עלילה שהרי שאל אם יוליכו שמה כדי להזדווג על כל פנים כמשפחתו, אבל כאן לא כתב מידי בתר אלי לא תלך ומשום הכי מדרש שפיר אלי [אם] לא תלך:
פרק כד פסוק מט
אם ישכם עושים חסד ואמת עם אדני וגו':
תימה דבפרשת ויחי (לקמן מז, כט) דייק רש"י (שם) מדכתיב חסד ואמת שחסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת לפי שאינו מצפה לתשלום גמול ממת והכא היכי נידוק דאברהם היה עדיין חי ונחשב ועשיר והיה בידו לשלם להם גמול, וי"ל דהכא ר"ל חסד של אמת כלומר שלא על מנת לקבל הנאה אלא בחנם כי אליעזר היה דואג שיבקשו ממנו ממון כדי להזדווג לאברהם אמר להם אם ישכם עושים חסד של אמת כלומר בחנם הגידו לי:
ואם לא הגידו לי ואפנה על ימין או על שמאל:
פירש רש"י, על ימין מבנות ישמעאל או על שמאל מבנות לוט. אע"ג דרש"י פי' לעיל ונקית משבועתי (כד, ח), וקח לי מבנות ענר אשכול וממרא, הכא דבר אליעזר כך כדי לפייסם להזדווג בזריזות כלומר אם תמאנו ותתרשלו אפנה על סמוך לא שהוא מוכרח לכך בשביל שהוא חפץ להזדווג רק במשפחתו שהרי ישמעאל ולוט גם כן משפחתו:
פרק כד פסוק נב
וישתחו ארצה לה':
רש"י. מכאן שמודים על בשורה טובה. לעיל (כד, כו) דכתיב וישתחו לה' לא דקדק רש"י הכי, דדוקא הכא איכא למידק דלא כתיב בתריה מידי, דשייך להשתחוות עליה, אלא ע"כ על אליעזר קאי באשר שמע עבד אברהם את דבריהם בירך הטוב והמשיב דהיינו הודאה [כ]דפירש רש"י והשתחוואה בברכה, אבל לעיל בתר וישתחו לה' כתיב ויאמר ברוך ה' וגו' והיה ודאי צריך להשתחוות בשביל אותו הודאה אבל לא הוה שמעינן דצריכים לעולם לברך ולהודות כדשמעינן מהכא דסתם קרא ולא כתיב מידי בתר וישתחו פשוט דסמך אמאי דמחייבינן לברך ולהודות על הבשורה ובברכה משתחוים:
פרק כד פסוק סד
ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפל מעל הגמל:
רש"י, ראתה אותו הדור ותוהה מפניו. [תוהה] שהוא מלשון הדרי בי (בבא מציעא סה, א), כלומר ראתה אותו חוזר לאחוריו לפי שגם הוא היה בוש מפניה כדרך חתן שבוש מפני כלתו, והיא הרגישה ג"כ שהוא היה בוש אחרי שחזר. שאם היה איש אחר לא היה חוזר דאדרבה דרך הוא לרוץ לקראת הכלה, ולכך היתה בושה ותפול. ולכך אמרה לעבד מי האיש הלזה ההולך [בשדה] לקראתנו כלומר הוא הולך בהילוכו לקראתנו ולמה חוזר, [ו]אע"פ שהרגישה רצתה לידע בודאי:
פרק כה פסוק יא
ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו וגו':
כתב רש"י, אע"פ שמסר הקב"ה את הברכות לאברהם נתיירא לברך את יצחק מפני שצפה את עשו יוצא ממנו אמר יבא בעל הברכות ויברך את אשר ייטב בעיניו ובא הקב"ה וברכו. תימה והלא ע"כ כי ביצחק יקרא לך זרע (לעיל כא, יב) וא"כ להיכן יגיעו הברכות, וי"ל שלא רצה לברכו כלומר למסור הברכות בידו לברך מי שירצה לפי שצפה שעשו יוצא ממנו ודעת יצחק יהא לברך את עשו ואע"פ שבודאי כוונת יצחק ג"כ לטובה היתה אברהם לא הסכים על כך ולכך לא ברכו לגמרי כדי שיהא הברכות עוד בב[י]ת אברהם ואע"פ שימות ולא יוכל עוד לברך, ואמר יבא בעל העולם ויברך [את] מי שייטב בעיניו ובא הקב"ה ובירך את יצחק כי היה גלוי וידוע לפניו שיתגלגלו הדברים ויבאו הברכות ליעקב:
פרק כה פסוק יט
ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק:
פירש רש"י, ע"י שכתב הכתוב יצחק בן אברהם הוצרך לומר אברהם הוליד את יצחק לפי שהיו לצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה וכו'. יש לומר דדוקא כאן שפירש [הכתוב] תולדות עשו ויעקב האמורים בסוף הענין הוזקק לפרש שהיתה תשובה לליצני הדור בקלסתר פנים, לפי שהיה עשו יוצא ממנו שהיה רשע גמור ואמרו ליצני הדור ודאי מאבימלך נולד יצחק שהיה גם כן רשע ושרה צדקת היתה ויצא יצחק מביניהם והוליד גם כן אחד רשע ואחד צדיק בטיפה אחת והיה גלוי לפני המקום שעתידים ליצני הדור לומר כך, לכן צר קלסתר פניו [של יצחק] ואי לאו האי סברא הוי קשה אמאי לא כתב אברהם הוליד את יצחק בכמה קראי קמאי דכתיב [בהו] ויצחק בן אברהם היה:
פרק כה פסוק כג
ויאמר ה' לה וגו':
פירש רש"י, על ידי שליח. יש לומר דדייק רש"י [על ידי שליח] מדלא כתוב ויאמר לה ה' דהכי אורחיה דקרא בכל דוכתיה דסמוך אמירה ללשון לו ולה ולא הפסיק ביניהם [כמו] גבי הגר ויאמר לה מלאך ה' (בראשית טז, ט), וכן ויאמר לו יצחק אביו (שם כז, לב), ויאמר לו פרעה (שמות י, כח), וכאלה רבים אלא ע"כ הכי קאמר ויאמר ה' לאמר לה. [ומהא] [ד]בפרשת ואלה שמות (ד, ו) כתיב ויאמר ה' לו עוד וגו' אין לסתור סברא זו משום דאיכא למימר משום דכתוב בתריה "עוד" לא הוי שייך למסמך ה' לעוד וטפי שייך למסמך לילו', ולפי פשוטו יתיישב שפיר משום דכתוב ותלך לדרוש את ה' אלמא היתה צריכה לדרוש דבר ה' מאחרים, והכתוב אומר שאמר לה אליה לעצמה, לכך פירש רש"י על ידי שליח:
פרק כה פסוק כה
ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער:
פירש רש"י, ויקראו שמו עשו הכל קראו לו כן וכו'. ובתר הכי פירש ויקרא שמו יעקב הקב"ה. תימה היאך דורש רש"י תרווייהו דע"כ חד מינייהו אורחיה דקרא או ויקראו או ויקרא וההיא דלאו אורחיה לדרוש, ויש לומר דרש"י רוצה לומר דהסברא כך היה לכתוב גבי עשו ויקרא כלומר אביו שדרך לקרות שם לבנו והטעם דכולו נגמר לעשו אינו פשוט כל כך, וגבי יעקב היה [לו] לכתוב ויקראו מטעם אחיזת העקב ממש מעין הלשון, לכך הוצרך רש"י לפרש טעמא בעשו אמאי כתב ויקראו ושוב גם כן גבי יעקב אמאי לא כתב נמי ויקראו מק"ו [לכן] פירש דהקב"ה קראו כך, ד"א אביו כלומר אביו מיהר לקרותו כך כדי שיתקיים השם ורמז שלא יפסיק זה לגמור ממלכתו עד שעומד זה ונוטלה ממנו, ואל תשיבני שהרי ביקש אחר כך לברך את עשו שזה בלאו הכי צריך טעם:
פרק כה פסוק כז
ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה וגו':
תרגם אונקלוס גבר נחשירכן, (כן) פירשו בתוס' פרק החובל (בבא קמא צב, ב ד"ה דשרכי) ובא"ז האריך בפרק יש נוחלין (פסקי בבא בתרא אות קלט) דנחשידכן בד' כתב, [ו]הוא אדם בטל ההולך בשדה לטייל ולהיות נשקט מעסקיו הטורדין את הגוף, והוא מלשון קינה דשדכי פ' החובל (בבא קמא שם) ומלשון (נשדכאות) [שדכי] פרק יש נוחלין (בבא בתרא קלט, א), וכן ותשקוט הארץ (שופטים ה, לא) מתרגמינן ושדיכות ארעא, והיינו נמי [דאמרינן] משדכין על התינוקות ליארס (שבת קנ, א) כלומר ממציאין להם השקט לתינוקת בהיות[ה] נישאת לאיש:
פרק כו פסוק ה
עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי וגו':
פירש רש"י, גזירות להרחקה על אזהרות שבתורה כמו שניות לעריות ושבות לשבת. והכי אשכחן בכמה דוכתי שאבותינו קיימו כל המצות קודם שנתנה התורה (ע' יומא כח, ב) ואלא קשיא והלא יעקב [אבינו] נשא שתי אחיות ופרץ וזרח בני יהודה מכלתו היו, ורבותינו תירצו שהכל בהיתר היה אף לפי מה שנתנה התורה (עיין רמב"ן כאן), מכל מקום צריך ליישב הענינים לפי הפשט דמשמע בכמה מקומות שלא חשו למאי שאסרה תורה אחר כך שהרי למ"ד (תנתומא ישן הובא ברש"י בראשית לז, לב) תאומות נולדו עם השבטים ונשאום לנשים בטורח גדול יש ליישב שבהיתר עשו לפני מתן תורה. ויש ליישב לפי הפשט דאין לך מצוה בתורה שלא יהא בה טעם למה נצטוית אך שאין הטעמים גלויים לנו ואי אפשר גם כן שיספיקו הטעמים בכל אדם ובכל זמן כגון איסור ב' אחיות אם נעשה הטעם שלא יהא שנאה וקנאה בין ב' אחיות לפי שאין שנאה גדולה משנאת הצרה זו לזו, ואם יבא אליהו ויאמר לנו שיש ב' אחיות בעולם שבודאי לא יהא קנאה ביניהם אף אם יהיו צרות אעפ"כ הנשואות אחר מתן תורה יהיו בכרת דכך ניתנה תורה בכללות שלא לחלק מתוך הטעמים, ואפשר על זה לא חשו אבותינו וחלקו ברוב חכמתם מתוך הטעמים ואפשר במקום שהיו יודעים שלא היו טעמים [אלו] שייכים לא היו נזהרים ולא עשו שום איסור כיון שלא ניתנה התורה עדיין בכללותיה ובמקום שהיו יודעים שהיו הטעמים שייכים עשו אפילו משמרת למשמרת כגון שניות לעריות ושבות לשבת:
פרק כו פסוק יב
ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה': פירש רש"י, שאמדוה כמה ראויה לעשות ועשתה על אחת שאמדוה מאה ורבותינו אמרו אומד זה למעשרות היה. פירוש על ידי המעשרות היה אומד כי היה נותן מעשר ראשון א' מעשר, וגם מעשר מן המעשר דהיינו אחד ממאה ופירש המקרא מוימצא ק' שערים כלומר כמי ששיערו שיהא בין הכל כך עלה המעשר מן המעשר דהיינו מאה פעמים ממה ששערהו:
פרק כז פסוק כב
הקול קול יעקב והידים ידי עשו:
פירש רש"י, הקול קול יעקב שמדבר בלשון תחנונים קום נא אבל עשו דבר בלשון קנטוריא יקום אבי. ולא רצה לפרש לפי פשוטו שהכיר בטביעות עינא דקלא כדאמרינן בגיטין (כג, א) היאך סומא מותר באשתו אלא בטביעת עינא דקלא, דמדכתיב כאן ויאמר יצחק אל יעקב ובמקרא הראשון כתיב ויאמר יצחק אל בנו י"ל דקודם שאמר כי הקרה כו' היה יצחק לגמרי סבור דעשו היה ואע"ג דאמר כבר קום נא י"ל דעשו נמי היה זהיר בכבוד אביו כדמוכח כל הפרשה וסבר יצחק שלכבודו דבר כך בלשון תחנונים אבל שם שמים לא היה שגור כלל בפיו ולכך כתיב בתחילה ויאמר יצחק אל בנו ר"ל עשו כאשר סבור היה, ומ"מ לא רצה הכתוב לכתוב עשו מדי דשקרא וכאשר אמר כי הקרה וגו' חזר וכתב ויאמר יצחק אל יעקב כי היה מסתפק מאוד ומזה דקדק רש"י דלא בטביעת עינא דקלא נסתפק אלא שדבר בלשון נקיה ותחנונים:
פרק כז פסוק לז
ויען יצחק ויאמר לו הן גביר שמתיו לך וגו':
פירש רש"י, אלא אמר לו מאי תועלת בברכה זו אם תקנה נכסים שלו הן שהרי גביר שמתיו לך. תימה לפי זה ודאי ניחא רא"ל גם כן ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים דהיינו ממש מעין תשובה זו שהזכיר לו עבדות ומה שקנה עבד קנה רבו (קידושין כד, ב) דמגביר שמתיו לך לא משתמע עבדות כ"כ, אבל מאי האי דקאמר ליה ודגן ותירוש סמכתיו מאי איכפת ליה לעשו בזה, וי"ל דכך אמר עשו ליצחק אחר שנתתני לו לעבד תסמכני לדגן ולתירוש ולא לו כדי שיהא בידי לעבדו כראוי לו ושאוכל להביא לו מנחות ודורונות כדרך עבד לאדון כדי לקבל עבודתי ברצון והשיב לו יצחק ודגן ותירוש סמכתיו לעצמו די ואינו צריך לך כלום ולכה איפה מה אעשה לך בני כלומר אין לך תקנה, איני יודע אם ראיתי דבר זה בפשטים ישנים:
פרק כז פסוק מו
ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי מפני בנות חת אם לוקח יעקב מבנות חת וגו': משמעות המקראות הוא שלא רצתה רבקה לגלות ליצחק שבשביל שנאת עשו שלחה את יעקב ללבן כדמוכחי קראי והטעם שהיתה רוצה שיברכנו בלכתו מעמו כאשר עשה יצחק שנתן לו ברכת אברהם שזאת היתה עיקר הברכות ואם היה יודע יצחק שטימת עשו ליעקב בשביל הברכות ודאי לא היה מברכו עוד להרבות לו שנאה אם יודע לעשו. ויצא יעקב מבאר שבע וגו' (כח, י). רש"י. ע"י שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו הלך עשו אל ישמעאל וכו'. גמגום הלשון יתיישב היטב ובפשוטו דע"י שכתב רש"י לא קאי כלל לפרשה זה למה הלך עשו אל ישמעאל אלא דקשה לרש"י למה הפסיק הענין בפרשתו של יעקב וזה מתחיל רש"י לתרץ כלומר ע"י מה שהפסיק שבשביל שרעות בנות כנען הלך עשו אל ישמעאל ותחילת פרשתו של יעקב הוא משום שרעות היו בנות כנען שולח לפרן ארם לקח לו משם אשה, וע"י כך הפסיק הענין וה"ל לרש"י לכתוב שבשביל שרעות בנות כנען הלך עשו אל ישמעאל וע"י כך הפסיק הענין ועכשיו כשסירס לשונו הרויח שלא יצטרך לכתוב אלא ע"י לחודיה ולא ע"י כך:
פרק כח פסוק יג
והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק וגו': יש לתן טעם למה הזכיר אבות גבי אברהם ולא גבי יצחק דאביו ממש היה אלא לפי שהיה בדעת יצחק רק לברך את עשו אלא שבחכמה לקח יעקב הברכות בא הקב"ה והבטיחו אנכי אלקי אברהם אביך כלומר זכר עליך כאב ולא רצה לברך את יצחק לפי שצפה שעשו יצא ממנו כדפירש רש"י בסוף פר' ויהי חיי שרה (כה, יא) וכאשר ביארנו שם והיו הברכות עוד בכה אברהם ודעתו לא היה על עשו כלל אפילו לפירוש אחד דפירש רש"י שם שבא הקב"ה לנחמו ליצחק מ"מ הא לא אשכחן שברך אברהם את יצחק ואיכא למיסר ודאי בשביל כך הניח אלא דלההוא פירוש משמע טפי לישנא דקרא דבא לנחמו משום דכתב ברישא דקרא ויהי אחרי מות אברהם כלומר סמוך למיתתו בעודו באבילתו:
פרק כח פסוק כ
וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך עליה ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש:
פירש רש"י, ונתן לי לחם לאכול כמו שאמר כי לא אעזבך והמבקש לחם קרוי נעזב שנאמר ולא ראיתי צדיק נעזב (תהלים לז, כה). תימה אם בא רש"י להוכיח ההבטחות מן המקרא אם כן היכא הבטיחו בגד ללבוש וי"ל דודאי אין הקב"ה מבטיח את הצדיקים אלא לנהוג בנוהג שבעולם ואמרו רבותינו ז"ל דאמרי אינשי עשיק לגבך ושויא לכריסא (ב"מ נב, ב) ואמר נמי בפרק כיסוי הדם (חולין פד, ב) לעולם יאכל וישתה אדם פחות ממה שיש לו וילבש ויתכסה במה שיש לו ואם לא היה נותן לו בגד ללבוש כלומר כראוי היה ודאי מצמצם בתכלית באכילת לחם כדי למכור המותר ולקנות בגד ללבוש כראוי בנוהג שבעולם והמבקש לחם כלומר שאין לו כל צורכו לחם נקרא נעזב:
פרק כט פסוק יז
ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה:
אפילו לפירוש רש"י לא יתיישב מליצת המקרא שפיר דהוי ליה למיכתב ורחל היו לה עינים יפות או ולאה לא היתה יפת תואר דמסתמא לא בא הכתוב לספר בגנות של לאה בחינם אלא לתת טעם למה בחר יעקב ברחל יותר מבלאה, וי"ל דשפיר יתיישב המליצה משום דאמרינן בפרק ג' דתענית (כד, א) כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריכה בדיקה ואם עיניה רעות כל גופה צריכה בדיקה, וא"כ הכא קאמר קרא ועיני לאה רכות ומעתה היה ספק בכל גופה ויעקב לא רצה ליכנס בספק ונקט לישנא מעליא ולא רצה הכתוב לגנותה בפירוש ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה בלתי שום ספק:
פרק כט פסוק לה
ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את ה' על כן קראה שמו יהודה ותעמוד מלדת: פירש רש"י, (לעיל פסוק לד) על כן כל מי שנאמר בו על כן מרובה באוכלוסין היה. תימה מה טעם בדבר זה היכא מדרש לישנא רעל כן מרובה באוכלוסין היה וי"ל משום דכתיב בפרשת ואלה שמות [וכאשר יענו אותו] כן ירבה וכן יפרוץ (שמות א, יב) ופירש רש"י לשם, שרוח הקודש אומר כן נגד המצרים שאמרו פן ירבה ומדנקט לפרות בזה הלשון שייך למדרש הכא על כן כלומר בשביל כן קרא(ו)(ה) אותו יהודה שהיתה יודעת שיהא בברכ(ה)[ת] כן ירבה והוי כמו על הברכה שברכו אביו שפתרונו בשביל הברכה, לעיל (כז, מא):
פרק ל פסוק כז
ויאמר אליו לבן אם נא מצאתי חן בעיניך נחשתי ויברכני ה' בגללך: פירש רש"י, מנחש הייתי נסיתי בניחוש שלי שעל ידך באה לי ברכה כשבאת לכאן לא היה לי בנים שנאמר והנה רחל בתו באה עם הצאן אפשר יש לו בנים והוא שולח בתו אצל הרועים ועכשיו היו לו בנים שנאמר וישמע את דברי בני לבן. תימה דילמא קטנים היו בההיא שעתא ועכשיו נתגדלו וי"ל דה"ל לשלוח בלהה וזלפה שפחותיו ולא רחל שהיתה בתו מאשתו הנשואה, בשלמא אי לא הוו לו בנים ניחא דשלח רחל שהיא תירש הנכסים ותשמור הצאן יפה בכל כחה אבל אי הוו לו בנים א"כ למה תשמור יותר מבלהה או זלפה דלעולם הבנים קודמים לבנות ובנות הנשואות קודמות לבנות הפלגשים:
פרק ל פסוק לז
ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון ויפצל בהם פצלות לבנות וגו': העולם מתמיה היאך צדיק גמור כמוהו עשה רמאות כזה, ויש לתרץ דכדין עשה לגמרי שהתנאי מתחילה ביניהם היתה שכל צאן שיהא בו אחד מן הסימנים הללו או נקוד או טלוא או חום ועקודים וברודים בכלל אלו הסימנים היו כדמוכחי קראי וראיה דחד סימן היה התנאי כדכתיב וכל שה חום בכשבים מדהאי לחוד אינך נמי לחוד ונתיירא יעקב מטענות רמאות שיאמר שכולהו צריכי להיות נקוד וטלוא וחום ולא יהא פירושו זה או זה כמו חלץ ועשה מאמר (יבמות נ, א) ולכך פצל המקלות ועשה בהן רק שני סימנים ואם כן כל הצאן שיולדו בשלשה סימנים ודאי שלו היתה מדינא דסימן אחד מעצמו בא ולפי היושר היה התנאי ביניהם רק סימן אחד וכן כשנתן פני הצאן לנוכח הצאן כיסה סימן אחד, וקרא מסייעני ויתן פני הצאן אל עקוד וכל חום בצאן לבן ואילו סימן שלישי לא כתב כאן:
פרק לא פסוק ט
ויצל אלהים את מקנה אביכם ויתן לי:
כתב בלשון זכר לנקבות לפי שמה שהיו ראוי לירש לבנים הציל להם הקב"ה והכי איתא בפשטים גבי [בנות צלפחד, נתן תתן להם נחלה בתוך אחי אביהן] והעברת את נחלת אביהן להן (במדבר כז, ו) לפי שעמדו במקום זכרים כתב בלשון זכר עליהם:
פרק לא פסוק נב
עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה:
לגבי דידיה לא קאמר אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה והמצבה הזאת לפי שיעקב לא רצה לקבל מצבה סימן לצורכו לדורות לפי שעתיד תורה לאוסרה לבניו ולהשניאה לפני הקב"ה דכתיב [ולא תקים לך מצבה] אשר שנא ה' אלקיך (דברים טז, כב), אע"פ שהיתה אהובה בימי האבות כדאיתא בסמ"ג (לא תעשה מא) אבל לצורך לבן קבלה שלא היתה שנואה בימיו:
פרק לב פסוק ד
וישלח יעקב מלאכים לפניו וגו':
פירש רש"י, מלאכים ממש. י"ל דהוצרך לפרש דמלאכים ממש היו מדכתיב בה כה תאמרו לאדוני לעשו ואם עבדיו או שלוחיו היו למה לו להזכיר בלשון אדנות לפניהם דבשלמא כה אמר עבדך יעקב וכל עבדות ואדנות המוזכרים בפרשה יתיישב היטב לפי ששם הדברים בהיותן בפיהם איך ידברו אות באות אבל דברי עצמו או שלוחיו מה צריך להזכיר בהן לשון אדנות, אלא על כרחך מלאכים ממש היו והיה שרי עשו עמהם והכניע בפניהם את עצמו וזה יוכיח כי יפגשך עשו אחי ואמרת לעבדך ליעקב (לקמן יח): ועוד י"ל דהכי דייק דמלאכים ממש היו דכתיב בסוף אידך סידרא ויקרא שם המקום ההוא מחנים (לעיל ג) ופירוש רש"י דשתי מחנות של מלאכים היו שם מלאכי חוץ לארץ שליווהו עד כאן ומלאכים של א"י שבאו ללוותו מכאן ולהלאה, והשתא תקשה מה שכתב לעיל גבי עולים ויורדים בו (לעיל כח, יב) עולים תחילה ואחר כך יורדים אלמא לא המתינו אלו שהלווהו עד שבאו אינך ללוותו וכאן המתינו עד שבאו שתי המחנות יחד אלא על כרחך בשביל כך המתינו כאן לפי שאמר להם יעקב לשלחם לעשו לחוצה לארץ דמלאכי חוצה לארץ היו, תירוץ זה נוטה לצד היושר מדלעיל:
פרק לב פסוק כג
ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו וגו': אין לתמוה למה הקדים כאן נקבות לזכרים ובפרשת ויצא הקדים זכרים לנקבות דכתיב ואת בניו ואת נשיו (לעיל לא, יז) ופירש רש"י שהקדים זכרים לנקבות ולא כעשו שהקדים נקבות לזכרים דיש לומר דהכא ראוי להקדים נקבות משום דאיתא במסורת מהר"ם שנבקע לו הנחל ודרש מויעבירם את הנחל ועוד חד ויעבירם בקעים בקעים וזהו רמז לדבר שנבקע הנחל והיו הילדים יראים לעבור שהרי כשנבקע הים היו יראים ישראל לעבור עד שקפץ נחשון בן עמינדב בתוך הים ואחריו שבט בנימין כמו שדרשו רבותינו (מכילתא בשלח פרשה ה), וכאן נמי שהיו הנקבות זקנות וגדולות לא פחדו ועברו תחילה:
פרק לג פסוק יב
ויאמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך:
פירש רש"י, נסעה כמו שמעה וכו' ותרגום של אונקלוס טול ונהך וכו'. ולא רצה לפרש כמו נשלחה אנשים לפנינו (דברים א, כב) כדאמר נמי ונלכה משום דלא אשכחן לשון נטיעה אלא דוקא אמי שהולך עם בני ביתו ועשו לא היה כאן בני ביתו עמו ולכך יש לפרש ע"כ נסעה איעקב לחודיה ונלכה אתרוייהו וזה יוכיח דבפרשת וישב פירש רש"י אנסעו מזה (לקמן לז, יז) הסיעו עצמם מן האחוה ולא רצה לפרש בלי שום דוחק כפשוטו הלכו מכאן כמו אם תצאו מזה (לקמן מב, טו) הוציא [ה'] אתכם מזה (שמות יג, ג) והרבה כמותו אלא ודאי לשון נסיעה דוחקו לפי שהיה לו לכתוב הלכו מזה אחרי שלא היו בני ביתו עמהם, ומאי דכתיב ויסע מלאך האלהים ההולך לפניהם (שמות יד, יט) על ידי שהסיע את ישראל עם בני ביתם כתב בלשון נסיעה, וצ"ע: עוד י"ל לפי הדקדוק היה צריך להיות הסמ"ך דגושה כמו ונסע מחורב כדי להשלים חסרון הנו"ן שהוא יסוד הנופל בתיבה, שמעתי:
פרק לד פסוק לא
ויאמרו הכזונה יעשה את אחותינו (לד, לא):
פירש רש"י, הכזונה (יעשה) [הפקר] את אחותינו (כתרגומו), ית אחתנא. דעת רש"י שלא תאמר האי יעשה מלשון ויבא הבית לעשות מלאכתו (בראשית לט, יא) והוי פירושו הכמו שעושין עם הזונה יעשה עם אחותינו, דהרבה אתין אשכחן דמשתמשין בלשון עם דאם כן הוי ליה לאונקלוס לתרגם עם אחתנא ומדמתרגמינן ית אחתנא הוי הפירוש היעשה אותה כמו זונה, ואונקלוס גופה תרגמו כך דאי הוי פירוש עם אחתנא ה"ל לכתוב הכ[ב]זונה:
פרק לה פסוק יב
ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ: תימה איך יתיישבו שתי נתינות הללו ואיך נתקיימו נתינות הארץ לו והלא לא מצינו שהיה לו שום כה וזכות בחייו בארץ רק שבניו ירשו אותו, ויש לומר דגם בחייו זכה בו שהרי קבר את רחל בדרך אפרת ואין דרך כלל שיניחוה בני המדינה לקבור מתים בדרך כבושה לרבים אלא מפני שידעו שלו נתנה הארץ לא עכבו על ידו וטעם זה מצאתי בפשטים על מתה עלי רחל ואקברה שם בדרך אפרת לפי שכתב כבר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (לקמן מח, ה) כלומר ליטול שני נחלות רצה יעקב לברר את דבריו שלא על תוהו הוא מבטיח את יוסף שיטלו בניו את נחלתו שמנחיל להם שהרי ודאי יש לו כה וזכות בארץ כנען דאם לאכן לא היו מניחין לו לקבור מת בדרך כבושה לרבים ואע"ג דרש"י פירש [ב]פרשת ויחי (מח, ז) דלאו מארץ ישראל היה מקום קבור מ"מ סמוך ממש לארץ ישראל היתה והיה לו יד וכח שם בארץ:
פרק לו פסוק ב
עשו לקח וגו' ואת אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי וגו':
פירש רש"י, מלמד שבא צבעון על כלתו והוליד את אהליבמה, ואחר כך פירש (לקמן כד), מלמד שבא צבעון על אמו והוליד את ענה. מקשינן אמאי לא פירש בחד ענינא ויפרש [ש]שעיר שבא על כלתו והוליד ענה כדפירש גבי אהליבמה או יפרש לעיל ענה בא על אמו והוליד אהליבמה. ויש לומר דכך הוא הסברא דלעולם אין רגילות בתורה לכתוב הפכים אם לא שאני מוכרח לכך וגם כן אין רגילות כלל שיבא איש על אמו כדאמרינן בפרק חלק (סנהדרין קג, ב) גבי מנשה כלום יש לך הנאה ממקום שבאת מיניה, או מטעם דאבא בזיז מיניה בריה כדאיתא שלהי פרק בתרא דיבמות (כו, א) אם לא שאני מוכרח לכך, ואם כן יתיישב שפיר דאי אפשר לפרש [ש]שעיר בא על כלתו דאם כן לא היה כתוב בתורה הפכים בחנם בן שעיר ובן צבעון דבן שעיר הוא נקרא מן הדין חדא שבאמת היה בנו וגם לפי מה שהיו סוברים העולם שבן צבעון היה לפי שאשתו ילדתו מכל מקום היה ראוי לקרותו בן שעיר דבני בנים הרי הם כבנים (יבמות סב, א) כדאשכחן הידעתם את לבן בן נחור (לעיל כט, ה) וצבעון בן שעיר היה משום כך הוצרך לפרש צבעון בא על אמו והוצרכה התורה לכתוב הפכים משום דבן צבעון היה באמת ובן שעיר לפי מה שסברו העולם, אבל גבי אהליבמה נוכל שפיר לפרש צבעון בא על כלתו ולא תקשה אם כן אמאי קרתה התורה בת ענה הלא לפי האמת בן צבעון היה וגם אם היתה בת ענה מכל מקום היה ראוי לקרותה בת צבעון משום דבני בנים הרי הן כבנים דענה נמי בן צבעון היה כדפירש רש"י לעיל הא ליתא משום דהתורה כתבה לעולם גם כן מה שסברו העולם והעולם סברו דבת ענה היתה שהרי אשתו ילדתו וגם כן סברו דענה בנו של שעיר היה שהרי אשת שעיר ילדתו דצבעון בא על אמו כדלעיל אבל לעיל גבי שעיר דצבעון היתה בנו בלי ספק ליכא למיסר הכי וכיון דנוכל לומר ולפרש דבא על כלתו לא מפרשינן כלל שבא על אמו כדפירשנו:
פרק לז פסוק ג
וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו וגו':