אור ברסלב

באורי מהראי· רבנו ישראל איסרלן

ויקרא

שמות

פרק א פסוק א

ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר:

פירש רש"י, לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציווים קדמה קריאה לשון חבה לשון שמלאכי השרת משתמשין בו. י"ל דמשום הכי כתב א' דויקרא זעירא במסורת למדרש בלשון ויקר כלומר ביקר, נתקררה דעתו של משה על מה שנחלש דעתו כשבא הקב"ה לצוות לו תורת כהנים זכר שהפסיד את כהונתו באומרו שלח נא ביד תשלח (שמות ד, יג) כדפירש רש"י (שם) הכא כשהשווהו הקב"ה למלאכי השרת נתקררה דעתו אמר אם איני משרת למטה הריני משרת למעלה:

דרש מורי יצ"ו דאל"ף זעירא ר"ל מעט דסדר קדשים וסדר טהרות לימוד חמור ולכך נקראים חכמה ודעת (ע' שבת לא, א) ולפי שהן חמורים למודם זעיר ואפילו הכי מעט: ד"א אל"ף לשון שגר אלפיך (דברים כח, ד) ר"ל בקר זעיר לכך איתא במסורה א' זעירא כלומר יבואו קרבנות ויכפרו על מעשה העגל, ועוד יש במסורת מהר"ם דמשה כתב בתורה ויקר משום ענוה, וע"ש:

פרק א פסוק ג

אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו וגו':

פירש רש"י, זכר ולא נקבה כשהוא אומר זכר למטה שאין ת"ל זכר ולא טומטום ואדרוגינוס. תימה קצת בשלמא אדרוגינוס איצטריך למעוטי דבריה בפני עצמו היא אלא טומטום אמאי אצטריך קרא למעוטי ספיקא, ועיין בפ"ק בתוספות דחולין (כב, ב ד"ה איצטריך) גבי תורים ובני יונה ובגמרא סוף פרק אלו מומין בבכורות (מב, א): אל פתח אהל מועד:

פירש רש"י, מטפל בהבאתו עד העזרה וכו', יכול אפילו נתערבה בפסולין או בשאינו מינו ת"ל יקריבנו (הראוי להקרבה). פירוש בשאינו מינו שאר קרבנות כולן שאינן כליל דאי אפשר לתקן אלא מצי לידע איזו כליל ואיזוהי יהא נאכל, אבל לקמן (פסוק ה) גבי זריקות הדם מרבה אפילו שאינו מינו רק שתרוייהו למטה מן הסיקרא הן:

פרק א פסוק ד

וסמך ידו על ראש העלה וגו':

פירש רש"י, להביא עולת חובה לסמיכה ולהביא עולות הצאן. אע"ג דמילתא טובא צריכינן למילף בהקישא דואם מן הצאן דכמה מיעוטי כתב בבקר דלא כתב בצאן וכן איפכא מ"מ סמיכה איצטריך לתרוייהו דכיון דלא הזכיר הכתוב גבי צאן כמו שהזכירם בכל הקרבנות שבפרשת ויקרא שלמים חטאת גבי כבש ועז דדמיין להדדי ה"א דלא נוהג בצאן של עולה:

פרק ג פסוק ז

אם כשב הוא מקריב וגו':

פירש רש"י, לפי שיש באמורי הכשב מה שאין באמורי העז שהכשב אליתו קריבה לכך נחלקו לשתי פרשיות. ואע"ג דצאן ובקר שוים בכל דיניהם כדפירש רש"י [ב]ואם מן הצאן (לעיל א, י) ו' מוסיף על ענין ראשון ואפילו הכי חלקם לב' פרשיות גבי עולה, ואין לומר משום מיעוטא דמזוהם וחולי וזקן ואין צפון בבמה חלקו דכל הני שייכי נמי בבקר וה"ל לכוללו בקר וצאן ולמיכתב כל המיעוטים גבייהו אלא משום דתרי מינים נינהו בקר וצאן ראוי לחלקו בתרי אבל כשב ועז תרוייהו שה מקרי אי לא הוי חלוק בהקרבתן לא היה ראוי לחלקן כי היכי דלא חלקן גבי עולה דהתם שוין הן דכולן כליל:

פרק ד פסוק א

אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם וגו' פר בן בקר תמים לחטאת:

פירש רש"י, ת"ל פר הא כיצד זה פר בן שלש שנים. ולקמן (ה, טו) פירש גבי איל ושה בן שתי שנים, י"ל משום דאמרי פרק הלוקח בבכורות (יט, ב) דפרה בת שלש שילדה ודאי לכהן וכן רחל בת ב' שנים משום דקודם לכן אינן ראויין לילד ומסתמא ה"ה הזכרים כה"ג אינם ראויים להוליד קודם אותו הזמן ונמצא פר בן ג' יוצא מכלל בן שראוי להוליד, והכי דרשינן כה"ג גבי בן סורר ומורה (סנהדרין סט, א) ואיל בן ב' שנים נקרא גם כן שה כלומר בא לכלל שנותיו:

פרק ו פסוק ד

ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים וגו':

פירש רש"י, אין זה חובה אלא דרך ארץ וכו'. פירש מדהזקיקו ללבוש בגדים פחותים מאלו כדדייק רש"י בתר הכי מאחרים אם כן ע"כ אינו חובה בשביל כבוד העבודה שלא ישמש בבגדים מלוכלכים דמאי איכפת ליה לקרא מה ילבש, ו[ב]פ"ב דיומא (כג, ב) מוכח כדפירש רש"י דאין בה חובה דקאמר הכא ר"ל שיהא חובה ללבוש בגד חול ודריש התם דאקישו לבגדים שפשט דבעי תרוייהו קודש, ואם כן אמאי כתב אחרים ללמדך דרך ארץ שיקח פחותין כדפירש רש"י הכא:

פרק ז פסוק ה

והקטיר אותם הכהן המזבחה אשה לה' אשם הוא:

פירש רש"י, [בא"ד] ואינו בא ללמד על האשם שיהא פסול שלא לשמה וכו'. תימה היכא מצינו למימר הכי הא כתיב לעיל גבי מנחה כחטאת כאשם (ויקרא ו, י), ופרש"י כחטאת למנחת חוטא לשמה וכאשם למנחת נדבה שלא לשמה (מנחת חוטא הרי היא כחטאת לפיכך קמצה שלא לשמה פסולה מנחת נדבה הרי היא כאשם לפיכך קמצה שלא לשמה כשרה), ואיפכא ליכא למימר דגבי חטאת לשמה כתב, וי"ל דהוה מחלקין בין האשמות דאשם נזיר דמי לנדבה ואיהו הוה שלא לשמה ואשם גזילות ואשם מעילות דמי לחובה ואינהו הוי לשמה:

פרק ז פסוק ל

ידיו תביאנו את אשי ה' את החלב על החזה יביאנו את החזה להניף אתו תנופה לפני ה':

פירש רש"י, למדנו ששלשה כהנים זקוקים לה. פירוש, אחד המביא מבית המטבחים ונתנו ליד הבעלים, ואחד המניף עם הבעלים, ואחד המקטיר, וגבי פר כתב ויסמוך אהרן ובניו (ויקרא ח, יד) לשון יחיד, וגבי אילים תרוייהו כתב ויסמכו אהרן ובניו (שם, יח ושם, כב) לשון רבים, והיינו משום דפר בא לכפר על אהרן במעשה העגל כדפירש רש"י בפרשת תצוה (שמות כט, א) תלה הכתוב עיקר הסמיכה באהרן לשון יחיד, אבל קשה לפי"ז לעיל בצוואה אמאי כתב בפר ואיל המלואים וסמך לשון יחיד (שמות כט, י יט), ובאיל העולה כתב וסמכו (שמות כט, טו), וי"ל קצת בצוואה חיסך עליו הקב"ה משום כבודו ולא פירש בביאור שהוא סרח יותר מבניו, אבל כאן בעשייה [מתוך] ענוות[נות]ו הקדים מעצמו להיות עיקר בסמיכת הפר כדי לכפר על מעשה העגל:

פרק ט פסוק ז

ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח וגו' ועשה את קרבן העם וגו': פירש רש"י, קרבן העם שעיר עזים ועגל וכבש כל מקום שנאמר עגל בן שנה הוא ומכאן אתה למד. מקשינן אמאי פירש רש"י הכא דכל מקום שנאמר עגל בן שנה הוא ומכאן אתה למד, לעיל (פסוק ג) דכתיב בקרא להדיא ועגל וכבש בני שנה ה"ל לפרש הכי ומה שייך לפרש הכא מה נקרא עגל דרש"י מייתי הכא עגל אגב גררא, ויש לומר דקשה לרש"י הכא אמאי לא כתב קרא גבי קרבן העם כדכתיב גבי קרבן אהרן דפרט הכתוב ועשה את חטאתו ואת עולתו וגבי העם נמי היה חטאת ועולה והיה לכתוב ועשה את חטאתן ואת עולתן, ונראה לרש"י דמיושב הכי משום דחטאת העם היה שעיר עזים ואין צריך לפרש דבלשון קרבן העם הוא דכל חטאת הציבור שעירים היו כראשי חדשים ויום הכיפורים פנימי וחיצון ואם כן קרבן העם שכתב קרא רוצה לומר קרבן המיוחד לעם דהיינו שעיר עזים, אבל גבי קרבן אהרן שהיה עגל חטאת לא היה יכול לכתוב ועשה את קרבניך סתם דהוי משמע דוקא העולה כסתם קרבן דעולה הוא, וקשה לרש"י על זה התירוץ דעגל בן בקר כתיב גבי חטאת אהרן והיינו פר בן בקר ואיהו נמי מיוחד לכהן גדול כדאשכחן ביום הכיפורים ופר כהן המשיח ובשבעת ימי המלואים ואם כן אי כתיב קרבנו היה משמע נמי קרבן המיוחד לך, וזהו מיישב רש"י בכל מקום שנאמר עגל בן שנה הוא ובפרשת ויקרא (ד, א) פירש רש"י דבכל מקום פר בן שלש שנים הוא ואם כן עגל ופר תרי מילי נינהו ואין כאן קרבן המיוחד לכהן גדול:

פרק ט פסוק יז

ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה ויקטר על המזבח מלבד עולת הבקר: פירש רש"י, מלבד עולת הבוקר כל אלה עשה אחר עולת התמיד. הא דלא כתב האי קרא לאחר הקרבת השלמים ולאשמועינן דגם הם הוקרבו לאחר עולת הבוקר, משום דלעיל בפרשת צו (ויקרא ו, ה) כתב בהדיא וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי השלמים, ומינה שמעינן דעולת התמיד הקדים לשלמים כדפירש רש"י שם:

פרק י פסוק ו

ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה':

פירש רש"י, מכאן שצרתן של תלמיד חכם מוטלת על הכל. תימה מגלן הא דילמא משום דאינהו גופייהו תלמיד חכם אבל אם היה אירע להם צרה כגון בנים קטנים וכי האי גוונא נימא דאינה מוטל על הכל, ויש לומר מדכתב אחיכם ולא כתיב אחיהם אלא משום דיקרא דחיים היא הבכיה על השריפה, ומכל מקום ליכא למיפשט מיניה סוף פרק נגמר הדין (סנהדרין מו, ב) דהספדא יקרא דחייא הוא (דאית) [דאיכא] (ליה) למימר בכיה לחוד והספד לחוד:

פרק י פסוק יז

מדוע לא אכלתם את החטאת וגו' לשאת את עון העדה וגו':

פירש רש"י, לשאת את עון העדה, מכאן למדנו ששעיר ראש חדש היה שהוא מכפר על עון טומאת מקדש וקדשיו שחטאת שמיני וחטאת נחשון לאו לכפרה באו. אף על גב דבחטאת שמיני כתיב בהדיא ועשה את קרבן העם וכפר בעדם (לעיל ט, ז) כיון דאיכא קרבן קבוע לדורות לא איקרי כפרה אלא הכשר כמו וכפר עליו הכהן וטהרה (ויקרא יב, יז) כיוצא בו בכל קרבנות שבאים על הטומאות כתיב בהו וכפר עליה הכהן ולפי פשוטו אינה אלא תיקון והכשר:

פרק יב פסוק ו

ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת וגו' ובן יונה או תור וגו':

בכל התורה הקדים תורים לבני יונה וכאן הקדים בני יונה, והטעם משום דבכל מקום באו שני תורים או בני יונה והיה האחד עולה שהיא דורון ונדרו הקפידה תורה על המובחר והיפה ותורים גדולים יותר מבני יונה כדאיתא בפ"ק דחולין (כב, א), הקדימו תורה לומר שמצוה בתורים ואם אי אפשר יביא בני יונה, אבל כאן לא היה כי אם פרידה אחת לחטאת לא הקפידה תורה בה אם גדול או קטן הוא ואדרבה תמצא רוב חטאת שעירים קטנים שבבהמות:

פרק יב פסוק ח

ואם לא תמצא ידה די שה וגו' אחד לעלה ואחד לחטאת וגו':

פירש רש"י, אחד לעלה ואחד לחטאת לא הקדימה הכתוב אלא למקראה אבל להקרבה חטאת קודם לעולה וכו'. פירוש שהכהן קורא עליה שם קודם דהקרבנות מתפרשות בעשיית כהן או בלקיחות הבעלים בתחילה כדאיתא במסכת יומא (מא, א), ורבינו שלמה אייתא ליה כשמעתתא דברייתא בפרק בכל מערבין (עירובין לז, א), אבל להקריב למזבח חטאת קודם דכפרה הולכת קודם הדורון לעולם כדי לרצותה כדפירש רש"י בפרשת ויקרא (ה, ח):

פרק יג פסוק ב

אדם כי יהיה בעור בשרו נגע צרעת וגו':

פירש רש"י, שאת או ספחת שמות נגעים הם. תימה גדולה דבמסכת שבועות (ב, א) מוכח בהדיא דספחת לאו שם נגע הוא כלל אלא אדרבה הוא תולדה לבהרת ותולרה לשאת מלשון ספחני כאחת מן וגו' (שמואל-א ב, לו) וקראי דהכא נמי מוכיחין דלא מפרש אלא שאת ובהרת, ואם תאמר דמספחת הני ספחת אם כן כיון דמספחת נגע טהור הוא כדכתב קרא למה הפסיק בין הטמאות, ויש לומר דאדרבה בהכי מתורץ רש"י ור"ל שמות נגעים הם כלומר טמאים וטהורים משום הכי הפסיק למדרש ביה נמי לשון ספחת ולרבות תולדות:

פרק יד פסוק ד

וצוה הכהן ולקח למטהר וגו' ועץ ארז ושני תולעת ואזב:

פירש רש"י, עץ ארז לפי שהנגעים באין על ידי גסות הרוח, ושני תולעת ואזוב, מה תקנתו ויתרפא ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב. תימה קצת לפי זה גבי נגעי בתים למה הזקיקן הכתוב אדרבה בשורה היתה שיבואו נגעים בבתיהם בארץ כנען כדפירש רש"י לקמן (פסוק לד), ויש לומר דהתם נמי צריכה הני מיני, לפי כשימצאו מטמונים ירום לבבם כארז דכתיב כסף וזהב ירבה לך ורם לבבך (דברים ח, יג-יד) ורמזה תורה שישפיל את עצמו כאזוב וכתולעת שלא ישכח המקום ברוך הוא:

פרק יד פסוק יג

ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העלה וגו':

פירש רש"י, לפי שיצא זה מכלל אשמות לירון בהעמדה יכול תהא שחיטתו במקום העמדתו וכו'. תימה דהעולה וחטאת יצאו גם כן מן הכלל בהעמדה זו דכתיב קרא אכולהו והעמיד הכהן את האיש המטהר ואותם. ויש לומר דחטאת והעולה לא ס"ד שישחטו במקום העמדתו דלמאי הלכתא לא ה"ל למצורע שום שייכות בגוייהו אבל אשם שהוא נתן מדמו על בהונותיו ה"א דטעון שחיטה במקום העמדתו:

פרק יד פסוק לו

וצוה הכהן ופינו את הבית בטרם יבא הכהן לראות וגו':

פירש רש"י, הא לא חסה תורה אלא על כלי חרס שאין להם טהרה במקוה. ואם תאמר ישתמש בהם בימי טומאה, יש לומר כיון דכלים דרכן לעמוד ימים רבים חיישינן דילמא אתי בהו לידי תקלה בימי טהרתו, ולא דמי לאוכלין ומשקין דאין מתקיימין אלא בזמן מועט, אף על גב דתנאי היא בפסחים (כ, ב) י"ל לגבי תקלת נגעים דמצויה כ"ע מודי:

פרק טז פסוק ג

בזאת יבא אהרן אל הקדש:

פירש רש"י, בזאת יבא אהרן, בגימטריא ת"י רמז לבית ראשון. ולבית שני לא רמז משום דכתיב הכא יבא אל הקודש והיינו הארון שהוא מקודש שבכלים ובבית שני ביטל הארון ולא היה שם רק אבן שתיה (ע' יומא נג, ב נד, א):

פרק טז פסוק כא

וסמך אהרן את שתי ידו על ראש השעיר החי וגו':

ידו כתיב, מכאן סמך למה שכתב הרמב"ם בהלכות תפילה (פ"ה ה"ד) שיהא ידיו כפופות בשעת התפילה כפו הימנית על ידו השמאלית כעבדא קמא מריה, ונראה כמו בוידוי שצריך גם כן לעמוד כעבדא קמיה מריה, וכתב ידיו בלשון ידו כלומר שתי ידיו יהיו כאחד, ואי פירש ידיו דבוקות זו בזו ממש כמו מקצת בני אדם אתי נמי שפיר כדדרשינן (בברכות י, ב) מורגליהם רגל ישרה (יחזקאל א, ח):

פרק יז פסוק טז

ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו:

פירש רש"י, ובשרו לא ירחץ ונשא עונו על רחיצת גופו עונש כדת ועל כבוס בגדים במלקות. ואף על גב דונשא עונו אתרוייהו כתב מכל מקום שפיר דרשינן הכי [מדכתב הכא] ובשרו לא ירחץ ובקרא קמא לא כתב אלא ורחץ במים ש"מ למעוטי אתא בשרו ולא בגדיו:

פרק יח פסוק ג

כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וגו':

פירש רש"י, מגיד שמעשיהם של מצריים ושל כנעניים מקולקלים מכל האומות ואותו מקום שישבו ישראל מקולקל מן הכל. לכאורה דמאשר ישבתם בה דריש הכי, וקשה אם כן אמאי איצטריך אשר אני מביא אתכם שמה לפי זה, ויש לומר דארץ שלא ראוהו עדיין ולא ידעו בו אורחיה דקרא לברר הדבר ולכתוב אשר אני וגו', אבל ארץ שידעוהו (והכירוהו) לא הוי צריכין לכתוב אשר ישבתם בה אי לא למדרש שאותה מקום ישובם היה מקולקל מן הכל:

פרק יט פסוק י

וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט:

פירש רש"י, איזהו עוללות כל שאין לו כתף ולא נטף. פירוש כתף שני גרגירים והשלישי יושב עליהם כדרך אשכלות רצופין בגרגירין, והוא מלשון מכתפי ליה בשבתא דריגלא בביצה (כה, ב) דשנים נושאין החכם הדורש על כתפיהם, ולא נטף מלשון ועיניו מטייפי פרק החובל (בבא קמא צב, ב) כלומר גרגיר בראש האשכל שמטיף ורואה אנה ואנה כדרך האשכולות מלאים גרגרות שאפילו בסוף עוקץ שלהם יש להם גרגיר, כמדומה לי שראיתי כך לפרש בימי חורפי בשם ר"י הלבן, ועיין בפרשת תצא שם בארתי יותר היטב (לא מצאנו שם):

פרק יט פסוק יב

ולא תשבעו בשמי לשקר וגו':

פירש רש"י, יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד מנין לרבות כל הכנויין תלמוד לומר לא תשבעו בשמי לשקר כל שם שיש לי. תימה קצת דנהי נמי דהאי קרא מיותר לרבות הכנויים מכל מקום איך יתכן דבשמי אתי להך דרשא, דרש"י פירש בפרשת וישמע [יתרו] (כ, כא) ובפרשת נשא (ו, כז) דאדרבה שמי משמע דוקא שמי המיוחד לי, ושמא מדלא כתב לא תשא את שמי וכתיב לא תשבעו בשמי משמע בכל שם שיש לי, דיש לחלק קצת בין שמי לבשמי. באשר"י פרק שבועת העדות (שבועות פ"ד סי' כ"ד) מקשה נמי הך ומשני דסיפא דקרא מוכח דאכל שמות קא מזהיר דמסיים קרא וחללת את שם וגו', עיי"ש:

פרק יט פסוק יג

לא תעשק וגו' לא תלין פעלת שכיר אתך וגו':

פירש רש"י, ולא תלין לשון נקיבה מוסב על הפעולה. ולא רוצה לפרש לשון זכר וקאי על המשהה בדרך אזהרה בגופיה לזכר, דאם כן אז הוי צריך לומר שהוא בלשון לא תפעיל ולא מצינו לשון זה בלשון מפעיל בכל התורה, אבל בלשון פועל מצינו שפיר וילינו בהר גבי יעקב ולבן (בראשית לא, נד), ולא ילין חלב חגי (שמות כג, יח), ולפי"ז לא תלין נבלתו על העץ (דברים כא, כג) מוסב נמי על הנבילה שהוא לשון נקיבה:

פרק כ פסוק כא

ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא וגו':

פירש רש"י, ורבותינו דרשו לאסור העראה בה כנדה שהעראה מפורשת בה את מקורה הערה. תימה גדולה דהספר לא מסיק הכי בפרק הבא על יבמתו (יבמות נד, א) דהעראה ילפינן בהקישא דרבי יונה כל העריות ונדה היא דרשינן לאשת אח שאין לה בנים בחיי בעלה, ושמא יש לומר כיון דתורת כהנים (קדושים פרשה י פי"ב אות ח) והירושלמי (סנהדרין פ"ז ה"א) דריש מנדה היא למעוטי אשת אחיו מאמו מכרת או מערירי כדאיתא בתוספות בריש יבמות (ב, א ד"ה אשת) לא רצה רש"י להכניס פירוש מן המדרש ותפס הדרשה שהיא יותר משמעות המקרא כדרכו, אף על פי דבמסקנא ליתא:

פרק כא פסוק א

ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן וגו':

פירש רש"י בני אהרן אפילו בעלי מומין במשמע. תימה לעיל בפרשת ויקרא (א, ה) ממעטינן נמי מו(זרקו) [הקריבו] בני אהרן הכהנים חללים (ע' רש"י שם), ועל כרחך לא מרבינן התם מבני אהרן בעלי מומין לעבודה, ויש לומר כיון דכתיב הכא בני אהרן בתר הכהנים הוי כמו פרט וכלל ובני אהרן לרבויי קאתי, אבל התם דכתב בני אהרן מקמי כהנים הוי בני אהרן משמע כל בני אהרן כלל והכהנים פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט כהנים גמורים, באשר"י בהלכות טומא[ה] (נגעים) (סימן א) מצריך בע"א מאי דכתיב כאן הכהנים קמיה בני אהרן טפי משאר דוכתין:

פרק כב פסוק כב

עורת או שבור או חרוץ או יבלת:

פירש רש"י, שם דבר של מום עורון בלשון נקיבה שלא יהא בו מום של עורת. ובפרק בתרא דעירובין (קג, א) פירש רש"י (ד"ה יבלת) כי עיורון אינו שם דבר אלא כמו חגרת או יבלת דהא קרא כתיב שבור ולא כתיב שבר, ויש לומר דהכי דוחקיה לרש"י לפרש כך בלשון שם דבר דאי כמו חגרת הוי ליה למכתב גם כן שבורה חרוצה, אבל לא קשה אי שם דבר הוא לכתוב גם כן שבר דכיון דלא דמיין דשל זה בלשון נקיבה ושל זה בלשון זכר לא כתב בחד לישנא, ובעירובין דחקו לרש"י דע"כ לאו שם דבר הוא דהא כתיב בדוכתיה אחרינא בשיגעון ובעיורון (דברים כח, כח), ואין נראה לחלק בין מום דגבי אדם ובין מום דגבי בהמה ואפשר דחד פירושא דידיה וחד דרביה:

פרק כב פסוק כה

ומיד בן נכר לא תקריבו וגו':

פירש רש"י, (בא"ד) ואף על פי שלא נאסרו בעלי מומין לקרבן בני נח וכו'. משמע דר"ל רש"י דאי לאו האי טעמא לא איצטריך למיכתב שלא יקבלו להקריב בעלי מומין מן הגויים דהא אפילו מן הישראלים לא מקבלין, תימה דרשעי אומות העולם יוכיח דדרשינן (עירובין סט, ב) מכם בכם חילקתי ולא באומות העולם שאין מקבלין קרבנות מרשעי ישראל כגון המשומדים לכל התורה ובאומות העולם מקבלי' מכולם, ויש לחלק בקל בין מקריבי אומות העולם ובין המקריבים מידם, וק"ל:

פרק כב פסוק לב

ולא תחללו את שם קדשי וגו':

פירש רש"י, (בא"ד) וכשהוא מוסר את עצמו ימסור את עצמו על מנת למות וכו'. תימה קצת וכי בא רש"י לפסוק ולהורות בפירושיו דין קידוש ה' מידי דלא אצטריך לפרש המקראות, ויש לומר דאיצטריך דקשה לרש"י אמאי לא כתיב ותקדישני בתוך בני ישראל כיון דלמצות עשה נכתב כדפירש רש"י כדכתיב ולא תחללו, אלא משום הכי כתב ונקדשתי דמשמע שיהא ש"ש מקודש שלא מצד זה שמוסר עצמו אלא ר"ל שיעשה נס למקדשי ה' כמו לחנניה מישאל ועזריה, ובזה יהיה נקדש ה' בפי כל כי יראו שיש בו כח וגבורה ואם כן הבטיחו התורה שיעשה נס ועלה קאי רש"י כשיסמור עצמו אל ימסור על הנס שהבטיחו תורה עליה שכל המוסר וכו':

פרק כד פסוק י

ויצא בן אשה ישראלית וגו':

פירש רש"י, מהיכן יצא רבי ברכיה אמר מפרשה שלמעלה יצא לגלג ואמר ביום השבת יערכנו דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום שמא פת צוננת של תשעה ימים. שמעתי לפרש [דשמא] ר"ל הקב"ה כדאיתא בתלמוד (יומא פ"ג מ"ח) בכמה דוכתין כללו לשם קדוש השם, וכה"ג טובא, ובלשון ארמאי שמא כמו השם, וכן תירגם אונקלוס כאן ויקוב את ה' ופריש ית שמא, ואפשר דמשום הכי תפס האי לישנא נמי הכי:

פרק כה פסוק ז

ולבהמתך ולחיה אשר בארצך וגו':

פירש רש"י, אם חיה אוכלת בהמה לא כל שכן שמזונתיהם עליך. תימה דאדרבה מוכח כל הפרשה דאותם שאוכלין מן ההפקר שרו טפי לאכול פירות שביעית מאותם שאוכלין מן השמור דהא איצטריך לעיל לרבות עשירים, ויש לומר דבהמה הואיל ומזונותיה עליך הרי היא כמו אביוני עמך דאינהו מסתברא מכולהו לאכילת פירות שביעית כדמוכח קרא דהיינו נמי הטעם משום דאתה מצווה להחיותם, ולא דמי לעשירים דאיצטריך לרבויינהו משום דה"א דיש להם די כמה שהכניסו לאוצר בשנה שישית אבל חיה הואיל דאין מזונותיה עליך אמאי תהא מותרת טפי מבהמה אדרבה חיה נמי דרכה להצניע כדאיתא בריש פרק כל שעה (פסחים כא, א):

פרק כה פסוק י

וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם וגו' ואיש אל משפחתו תשובו: פירש רש"י, ואיש אל משפחתו תשובו לרבות את הנרצע. תימה דלעיל מרבינן ליה מוקראתם דרור, ויש לומר דאי מלעיל ה"א דנרצע עובד לעולם כדמשמע קרא דלעיל בפרשת משפטים (שמות כא, ו) ועבדו לעולם, וקרא דוקראתם דרור קאי שישחררנו באותו שנה ביובל שלא יעבדנו אבל לאחר מכאן יחזור לעבוד, ומקרי שפיר לעולם בכי האי גוונא קמ"ל אל משפחתו תשובו כלומר בן חורין לגמרי:

פרק כה פסוק כ

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו':

מקשים מה ידאגו על השביעית על השמינית יש להן לדאוג [דבשביעית יאכלו מה שזרעו וקצרו בששית], ויש לומר דרך העצרונים והקמצנין כך הוא דכשיראים מן הדחק וצמצום הזמן ארוך אז משיירין עיקר שבידם עד הסוף כדי שיהיו בטוחים שלא יהו חסרים כי בעבור שיש להם די אינם להוטים ורעבים כל כך כיון שיש להם פת בסלם ואם כן שפיר קאמר קרא שידאגו מה נאכל בשנה השביעית כלומר שנצרך לצמצם ולעצור על השנה החדשה כדי להבטיח את עצמינו שלא יחסר לנו:

פרק כה פסוק כט

ואיש כי ימכור בית וגו':

פירש רש"י, לפי שנאמר בשדה שיוכל לגאלה משתי שנים ואילך כל זמן שירצה ובתוך שתי שנים הראשונים אינו יכול לגאלה הוצרך לפרש בזו שהוא חילוף. ומקשים פשיטא שהוצרך לכתוב כאן כיון שדין ממש איפכא ומאי קשיא לרש"י, ויש לומר דקשה לרש"י למאי איצטריך והיתה גאולתו וגו' הא כתיב בתריה ימים תהיה גאולתו אלא משום דלא מסתבר לומר שלא תהא הדין ממש איפכא מן השדות ה"א דהכי פירש ימים תהיה גאולתו איזה שנה שירצה יברור לו המוכר לגאול הבית ואי לא יגאל באותו שנה שיברור שוב לא יגאל כמו קרא והיתה גאולתו עד תם שנת ממכרו, ואם תאמר אם כן לא לכתוב ימים תהיה גאולתו, יש לומר דקמ"ל דשנה שלימה נותנין ולא לשנות העולם:

פרק כו פסוק ג

אם בחוקתי תלכו ואת מצותי תשמרו:

פירש רש"י, ואת מצותי תשמרו הוו עמלים בתורה ע"מ לשמור ולקיים וכו'. צ"ל דדייק רש"י מדלא כתיב ואת מצותי תעשו כדכתב בקללות (לקמן פסוק יד) ואם לא תשמעו לי דהיינו תלמוד ולא תעשו את כל המצות, אלא אתי לייתורא דדרשינן ליה מואם בחוקתי תלכו דהיינו ת"ת ואותו תלמוד יהא ע"מ לשמור המצות ולקיימם:

פרק כו פסוק ח

ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו וגו':

וכן בפרשת האזינו (דברים לב, ל) ושנים יניסו רבבה לפי חשבון שלפניו הכא והתם משמע דרבבה הוו שני אלפים וכן ראיתי בספר אחד המפליג דברי רבותינו בעלי המשנה ותלמוד דמוכח בהדיא בדבריהם בכמה מקומות שרבבה הוא עשרת אלפים, ומקרא מפורש נמצא סוכר את פי אותו ספר בספר עזרא (ב, סד) כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים ושש מאות וגו', הרי מפורש ומוכח דריבוא טפי משתי אלפים הוא דאם לא כן למה לא כתב חמשת ריבוא ושש מאות, עוד נמצא בקרא בפלגש בגבעה (שופטים כ, י) ולקחנו עשרה אנשים למאה ומאה לאלף ואלף לרבבה, מדחשיב ואזיל לי' הרי מוכח דרבבה הוא עשרת אלפים, ברוך שבחר בהם ובמשנתם:

פרק כו פסוק ט

ופניתי אליכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם:

פירש רש"י, והרביתי אתכם בקומה זקופה. לא רצה לפרש כמו בכל מקום לשון פריה ורביה דאם כן אתכם אתכם למה לי ה"ל למכתב והפריתי והרביתי אתכם ככל התורה כמו פרו ורבו (בראשית א, כח) ויפרו וירבו (שם מז, כז) אע"כ תרי מילי כתיב הכא:

פרק כו פסוק לא

ונתתי את עריכם חרבה והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחחכם: פירש רש"י, והשימותי את מקדשיכם יכול מן הקרבנות כשהוא אומר לא אריח הרי קרבנות אמורים וגו'. תימה דהיכא משתמע שממון קרבנות מולא אריח אדרבה משתמע שאם יקריבו קרבנות לא אריח בהם, ויש לומר דדעת רש"י דע"כ לא אריח אינו ר"ל שלא ירצה להריח דכיון (דבתר הכי) [ד]כתיב והשימותי את מקדשיכם מהיכן יריח ריח קרבנות הא לא מקריבין בלא בית, אלא הכי פירושו לא אריח לא יהא נמצא לי להריח והיינו דאמר רש"י כיון דע"כ ולא אריח פירושו שלא יהא נמצא לי, לכתוב כך בהדיא והרי קרבנות אמורים:

פרק כו פסוק מד

ואף גם זאת וגו':

מצאתי סמך לדברי רבותינו ז"ל שאמרו אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט (פסחים כג, א), דאף ריבוי וגם ריבוי והוא זאת דבכל התורה כל זאת כפשוטו מיעוטא הוא ולכך כתיב ואף גם דלא הוה צריך לתרוייהו:

תוכן העניינים

באורי מהראי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה