אור ברסלב

באורי מהראי· רבנו ישראל איסרלן

דברים

במדבר

פרק א פסוק ג

ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש וגו':

פירש"י, מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה וכו', ומפני ד' דברים אין מוכיחין את האדם שלא יהא מוכיח וחוזר ומוכיח וכו'. אף על גב דשפיר דמי למיעבד הכי כדכתיב הוכח תוכיח (ויקרא יט, יז) ודרשו רבותינו (בבא מציעא לא, א) אפילו מאה פעמים, מכל מקום מי שמוכיח חבירו שלא בסמוך למיתה אינו מוכיח בגמר תוכחה כי סבור הוא מה שמשייר עתה בתוכחתו אפשר להשלים בפעם אחרת ולפעמים תטרוף לו השעה ונשאר בלי גמר תוכחה אבל המוכיח בשעת מיתה אינו מצפה עוד לתוכחה אחרת ולכך גמר תוכחתו כראוי:

פרק א פסוק טו

ואקח את ראשי שבטיכם וגו' ואתן אותם ראשים עליכם וגו':

פירש"י. ראשים עליכם שתנהגו בהם כבוד וכו' נכנס אחרון ויצא ראשון. פירוש נכנס אחרון לבית המדרש שכולם צריכים להמתין מלישאר איש על מקומו ולהתחיל ולדרוש עד שיבא הוא וכי האי גוונא אינם מטריחין לקום מפניו ואינו מפסיע על ראשי עם קדוש, ויוצא ראשון פירש כשהוא יוצא כולם יוצאים ומפסיקין מלדרוש עוד היום:

פרק א פסוק כג

ויטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט:

פירש"י, שנים עשר אנשים מלמד שלא היה שבט לוי עמהם. יפה מדקדק רש"י בלשונו שלא כתב מלמד שבני לוי לא שלחו דהא ודאי הוי שמעינן מקראי דפרשת שלח לך שהוזכרו שם כל השבטים ושבט לוי לא הוזכר אלא אתא לאשמועינן הכא בקרא יתירתא דלא ה"ל למכתב אלא איש אחד לשבט דהכא ובפרשת שלח לך לא כתב מנינם שמעינן שבקשו בני ישראל מבני לוי להיות עמהם בעצה בשילוח מרגלים ומיאנו בני לוי וזה היה שבח גדול להם שמן הדין היה להם להסית בני ישראל לפי שהיו צריכין לכנוס עמהם סכנות המלחמות בכיבוש הארץ ולא היה להם חלק ונחלה בארץ ואפילו הכי מיאנו לשלוח כי סמכו בהבטחת הקדוש ברוך הוא:

פרק ב פסוק ז

כי ה' אלהיך ברכך בכל מעשה ידיך ידע לכתך וגו':

תרגום אונקלוס ספק לך צרכך במהכך ית מדברא. לפי זה פירושו של ידע כפירוש של וידע אלהים (שמות ב, כה) כלומר השגיח אל לכתך שלא יחסר לך כלום בדרך ולא רצה אונקלוס לפרשו לפי פשוטו דאם כן היה הכרח שישהו במדבר מ' שנה, ועיין במיימוני בספר המדע (הל' תשובה פ"ה ה"ה, וע' פיהמ"ש להר"מ אבות פ"ג מט"ו):

פרק ב פסוק כט

כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער וגו': פירש"י. לא לענין לעבור את ארצם אלא לענין מכר אוכל ומים. תימה והלא הכתוב מעיד על עמון ומואב שלא קדמו בלחם ובמים (דברים כג, ה) ואין לומר לצדדים כתב קרא דעמוני לא קדמו ומואבים שכרו את בלעם דהא אמרינן בפרק חלק (סנהדרין קג, ב) גדולה לגימה שריחק שתי משפחות דהיינו עמון ומואב כדאיתא בהדיא התם, ויש לומר דרש"י אינו רצה לומר לענין מוכר אוכל ומים אלא גבי בני עשו ומואבים דכתוב מרמזם ראה דאדום מיאנו להעבירם בארצם אף המואבים כן, כך פירש רש"י לעיל פרשת חוקת (במדבר כא, יג) דיפתח פירשה וגם אל מלך מואב וגו' ומשה רמון כאן, כך פירש לי דודי הקדוש מהר"א ז"ל:

פרק ג פסוק כט

ונשב בגיא מול בית פעור:

פירש"י ונצמדתם (לבעל פעור) (לע"א) ואעפ"כ ועתה ישראל שמע אל החוקים והכל מחול לך ואני לא זכיתי לימחל לי. תימה למה הזכיר עון זה שנמחל להם טפי מכמה עונות שנמחלו להם, ועדיין תקשה מה שייך האי קרא הכא, לפי פשוטו היה [נר'] לתרץ קצת לפי שהיה העון קרוב שעשו ונמחלה להם הזכירו כמו שזכר אחרי כן עיניכם הרואות וגו', עי"ל לפי שמשה נקבר מול בית פעור וכדכתיב בפרשת וזאת הברכה (דברים לד, ו) ופי' רש"י התם שמוכן היה קברו לשם לכפר על מעשה פעור והוא על עצמו לא זכה למחול מה שאין לומר כן במחילת שאר עונות:

פרק ד פסוק ב

לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם היום וגו':

פירש רש"י, כנון ה' פרשיות בתפילין וה' מינין בלולב. אזהרה שייכת שפיר הכא גבי מה שהזכיר מעשה פעור כדמסיים האי קרא עיניכם הרואות את כל אשר עשה ה' לבעל פעור ומשום דרז"ל (סנהדרין סד, א) אמרו הפוער לפעור אפילו אם מתכוין לבזותה חייב משום דבכך היא עבודתה אע"ג דבשאר עבודות מצוה לגנותן ולבזותן, ואם כן יש ליזהר ולהוסיף גם כן על שאר מצות אף על פי שמתכוין לטובה אולי גורע הוא בתוספותיו כמו שזה הפוער ונתחייב בתוספתו שהתורה לא ציותה להבזותן אלא אותן שעבודתן דרך כבוד והוא מוסיף להבזות גם כן את פעור ואינו מתכוין כלל לעובדה בביזוי זה כי אם להתלוצץ עליה ולגנותה ואפילו הכי חייב:

פרק ד פסוק יט

ופן תשא עיניך השמימה וגו' אשר חלק ה' לכל העמים וגו' ואתכם לקח וגו' עד להיות לו לעם נחלה כיום הזה:

מכאן סמך לדברי רז"ל (שבת קנז, א) אין מזל לישראל, והכי פירש המקרא השמש והירח וכל צבא השמים חלק לכל העמים להיות האומות נמסרים ביד המזלות והכוכבים להנהיגם, ואתכם לקח ה' מכור הברזל ממצרים כלומר בשינוי טבע להפך הגלגלים שהוא ענין פלא ונמנע כמי שמנתך מן הברזל, להיות לו לעם נחלה, כלומר להיות לו לעם נחלה ולהנהיגם בכבודו ובעצמו ולא יהיו נמסרים ביד המזלות כאשר הנהיג עמכם ביציאת מצרים, ורש"י פירש אשר חלק בדרך אחרת בשתי פנים ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע:

פרק ה פסוק טו

וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך וגו' על כן צוך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת:

ותימה אמאי הזכיר פדיית העברות במצוה זו יותר מבשאר, וי"ל משום דידע דיקשה עליהם מאד לקבל שביתת מלאכה כדאשכהן גבי מעשה דפורים שהיה נם חביב מאד ואמרינן במסכת מגילה (ה, ב) שמרדכי ואסתר כתבו לקבל עליהם את ימי הפורים לימים טובים ומיאנו ולא רצו לקבלם אלא לימי משתה ושמחה והכי מוכיחין קראי בהדיא וכל שכן שביתת שבת דחמירי טפי ולכך הזכיר להם העבדות כלומר מי שפודה העבד מן השבי כל מלאכתו שלו הן ואם יאמר לו הרב לעבד תשבות ממלאכה מן הדין הוא שישמע לו שהרי אינו משועבד לעשות מלאכה כי אם לו:

פרק ו פסוק יב

והיה עקב תשמעון וגו':

פירש"י אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון. הא דדריש רש"י האי עקב טפי מכמה עקב שבתורה בהאי פרשה גופה עקב לא תשמעון (לקמן ח, כ) עקב אשר שמע אברהם בקולי (בראשית כו, ה) עקב היתה (במדבר יד, כד) גבי כלב, וכל הני לשון בשביל הן ולא דריש לחו מידי, י"ל דלאו לישנא דעקב מזקיקו להך דרשא אלא דקשיא ליה אמאי כתב קרא הכא תשמעון הא בקרא דסליק לעיל מיניה כתיב אשר אנכי מצוך היום לעשותם היה לו לכתוב עקב תשמרו ותעשו וזה מיישב רש"י דלשון שמיעה כתובה על מצות קלות שאדם דש בעקביו שבשמיעה כלומר בקבלתו כן אפשר לקיימו וכתב אחר כך ושמרתם ועשיתם רצה לומר מצות חמורות שצריכים אזהרה בשמירה ועשיה וכיון דמצי רש"י ליישב בלשון עקב לפי הוכחות המקרא דריש ליה רש"י הכא למכתב לשון עקב ולא לשון למען כמו ברוב התורה:

פרק ח פסוק ד

שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה:

פירש"י (ורגלך) לא בצקה. לא נפחה כבצק כדרך הולכי יחף שרגליהם נפוחות. מקשים והא כתיב בפרשת כי תבא (דברים כט, ד) ונעלך לא בלתה מעל רגלך, ויש לומר קצת דודאי מה שהיה סביב הרגל וסביב האי סתוירא לא בלתה כי לא השליט המקום ב"ה בהא ענין הריקבון אלא מה שתחת כפות הרגלים שהוא מתקרע מחמת הדריסה נוכל לומר שלא רצה הקב"ה להגן כנגד זה, ותדע שהרי ממציא רש"י טעם למה לא בלו שמלותיהם לפי שהיה ענני כבוד דמגהצי אותן ולא רצה לפרש שבדרך פלא וגבורת הקב"ה היתה:

פרק י פסוק ו

ובני ישראל נסעו מבארת בני יעקן מוסרה שם מת אהרן וגו':

פירש"י [בא"ד] ממוסרה להר ההר שמונה מסעות. תימה דלא תמצא רק ז', וכן קשה לעיל בפרשת מסעי (במדבר לג, יט-יז) דחשיב כ' מסעות מרתמה עד הר ההר ולא תמצא רק י"ט, ויש לומר בדוחק דמדבר צין היא קדש תרי מסעות הוו תדע מדלא כתב לעיל (במדבר יב, טז) ויחנו במדבר פארן היא רתמה דחד מקום [הוא] כדפירש"י לעיל בסוף [פרשת] בהעלותך (שם) כתיב ויחנו במדבר פארן והכא כתיב ויחנו ברתמה נמי ה"ל למכתב הכא אלא ויחנו בקדש כדכתב נמי בתריה ויסעו מקדש אע"כ תרי מסעות היו ואפשר דלא היה מסע גמורה לכך קיצר הכתוב:

פרק יא פסוק י

כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא:

פירש"י יכול בגנותה הכתוב מדבר וכו'. ואם כן היה צריך לפרש כן דקראי דפר' לגנות דארץ מצרים נשקית ברגל וזהו לשבח דנמוכה ומישור היתה והיא בקל להשקותה ברגל אבל א"י שהיו בה הרבה הרים אינה נשקית ברגל בקל וגם אין השקה מועלת כל כך בהרים שהמים נוזלים מהם דאפילו במטר אינם מספיקין כדאמרינן במסכת תענית (ג, ב) תעלי תלגא לטורא, ודרך המטר להיות פעמים רבות נעצר וגם מה שהיה דורש אותה תמיד היינו מפרשים שמשגיח על מעשה יושביה כדי למרק עונותיהם ועצר את השמים כדי ש(חוזרין) [יחזרו] בתשובה כדרשינן פרק קמא דתענית (ו, א) שמל קשיותיהם של ישראל וזה לא היה לשבח לצורך עולם הזה:

פרק יא פסוק יג

והיה אם שמוע תשמעו וגו' לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם: פירש"י והלא כבר הזהיר בכל לבבך ובכל נפשך אלא אזהרה ליחיד אזהרה לציבור. בזה יתיישב נמי אמאי לא כתב הכא בכל מאודכם כדלעיל משום דלעיל מצינו למיסר יש לך אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו כדפירש רבינו שלמה לעיל והכי דרשינן בפרק כל שעה (פסחים כה, א) דלכך נאמר ובכל מאודך אבל גבי ציבור אינו מצוי כלל שכל הצבור או אפילו רובן שיהא ממונם חביב עליהם יותר מגופן ואפילו לאידך דרשה דרש"י דלעיל דמוכל מאודך שמעינן כל מדה ומדה ההיא דדרשינן מדלא כתב ממונך או רכושך אבל מכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו וגופו דקרא מיותר ליש לך אדם:

פרק יא פסוק כו

את הברכה אשר תשמעו וגו':

ולא כתיב אם תשמעו אף על פי שפירושו כך הוא כדפירש רבינו שלמה, על מנת שתשמעו בשביל שתשמעו לי הוי פירושו דהאי אשר כמו אשר הבאשתם את ריחנו בפרשת שמות (ה, כא) דפירש גם כן בשביל, מ"מ בשביל חיבתם של ישראל כתיב הקללה בלשון תנאי והברכה בלשון ודאי תשמעו ותשיג אתכם הברכה:

פרק יב פסוק כב

אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וגו':

פירש"י אינך מוזהר לאכלן בטהרה אי מה צבי ואיל חלבן מותר אף חולין חלבן מותר תלמוד לומר אך. אין להקשות אם כן לא לכתוב כלל כאשר יאכל הצבי דלמאי הלכתא אתקיש הכא בשר תאוה לצבי ולאיל דאדרבה חלוקים הם בזרוע והלחיים והקבה [דבשר תאוה חייב] וזה פטור, יש לומר דאתי לארויי דבמדבר אף על גב דנאסר להם בשר תאוה צבי ואיל אשתרו דדוקא בהמה דחזי לקרבן איתסר להו, והכי פרש המקרא כאשר יאכל עתה במדבר צבי ואיל בתאוה כך תאכלו הבהמה כשתכנסו לארץ, כך מפרש בפרק קמא דחולין (יז, ב) ובפירוש רש"י שם, והשתא א"ש דלעיל (פסוק טו) דאתקשו פסולי המוקדשין לצבי ואיל לא כתיב מיעוטו דחלבו אסור אף על גב דלא מצינן למילף מינייהו דמה לחולין שכן חייב במתנות מכל מקום כיון דאית לן לאקושי למילתא אחריתי למתנות לא מפלגינן להו לפסולי המקודשין מחולין אבל הכא דלית לן שום היקש אחרינא אפילו אי לא הוי כתב מיעוט' לעיל גבי פסולי המקודשין היה דרשינן גבי חולין היקשא:

פרק יב פסוק כג

רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש:

פירש"י [בא"ד] ר"ש בן עזאי אומר לא בא הכתוב אלא להזהירך וללמדך עד כמה צריך להתחזק במצות. כלומר לפי שיצר הרע מסיתך תמיד לעבור על דת קונך ולכך אפילו מצות הקלות לשמור צריכין אזהרה וחיזוק כל שכן אותם הקשים לשמור כמו גזל ועריות שנפשו של אדם מחמדתן:

פרק יג פסוק ט

לא תאבה לו ולא תשמע אליו וגו':

פירש"י ולא תשמע אליו בהתחננו על נפשו למחול לו לפי שנאמר עזוב תעזוב עמו (שמות כג, ה) לזה לא תעזוב. תימה מה שייך האי קרא למחילה דרש"י פירש לעיל בפר' משפטים תעזוב לשון עזרה הוא כמו עצור ועזוב (דברים לב, לו), ויש לומר דהתם פירש רש"י לפי פשוטו והכא במדרש רבותינו רמז לתרגום אונקלוס דתירגם לעיל משבק תשבק מאי דבלבך עלוהי והיינו לשון מחילה, ולפי פשוטו נמי יתיישב כלומר לפי שנאמר עזוב תעזוב וציותה תורה שלא לזכור לו השנאה אבל זה צריך אתה לזכור לו השנאה:

פרק יז פסוק ג

וילך ויעבד אלהים אחרים וישתחו להם ולשמש או לירח וגו' אשר לא צויתי: פרש"י אשר לא צוויתי לעבדם. פירוש לעבדם בשביל כבודי, כדרך העולם שמכבדים את שמשי המלך בשביל כבוד המלך אבל אינו רצה לומר לעבדה ממש לשם אלהות דהא הוא פשיטא דלא צוה המקום כך:

פרק יז פסוק יז

ולא ירבה לו נשים וכסף וזהב לא ירבה לו:

הכא לא פריש קרא אמאי לא ירבה לו כמו שפירש על סוסים ועל נשים משום דנפש האדם נבהל להון ביותר מכל תאוות לב כדאמר רובם בגזל ומיעוטן בעריות (בבא בתרא קסה, א) לכך כתבה תורה בדרך גזירת המלך בדי שלא יורו היתר מתוך הטעם שהרי אפילו אינך שני דברים נכשל בהן אדם גדול שלמה המלך ע"ה וצדד היתרות מתוך הטעמים כדאיתא בתלמוד (סנהדרין כא, א):

פרק יח פסוק א

לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה וגו':

פירש"י כל שבט לוי בין תמימים בין בעלי מומין. איצטריך לרבות בעלי מומין שלא יהא להם חלק ונחלה אף על גב דחולקים הם בקדשים כדפירש רש"י לעיל בפרשת צו (ויקרא ו, יא) דאתרבו מכל זכר, מכל מקום סד"א שיהא להם חלק ונחלה לפי שקדשי הגבול יש לבעלים טובת הנאה בהם לתתם לכל כהן שירצה וברוב היו נותנים לאותם כהנים המקריבים והמכפרים בעדם דהיינו תמימים נמצאו שמיעוט מקדשי הגבול שהן עיקר פרנסת הכהנים הגיעו לבעלי מומין ולפיכך יהיה להם לחלק ונחלה אתא קרא מעטינהו:

פרק יח פסוק ב

ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו וגו':

פירש"י, בקרב אחיו זו נחלת חמשה. (וס"ת מ"י) מפרשו ה' אחים מן האם ראובן שמעון (לוי) יהודה יששכר וזבולן הואיל ומאם אחת צריך מיעוט טפי:

פרק יט פסוק כ

והנשארים ישמעו ויראו וגו':

פירש"י מכאן שצריכים הכרזה איש פלוני ופלוני נהרגין על שהוזמו בב"ד. אבל להיות ממתין להם עד הרגל כמו גבי זקן ממרא לא משמע מהאי קרא [מדלא כתב] וכל העם ישמעו ויראו כדכתיב לעיל (יז, יג) גבי זקן ממרא דהוה משמע במקום שכל ישראל שם יחד:

פרק כ פסוק יט

כי תקרב אל עיר ימים רבים וגו' כי האדם עץ השדה וגו':

בסמ"ג (ל"ת רכ"ט) בשם רשב"ם פירש דכי דהכא לשון אלא הוא ויתיישב המקרא כוותיה ור"ל לא תכרות עצה אלא עץ השדה שהוא כאדם מפניך במצור כלומר שיוכלו האויבים לעשות תחתיו או אחריו מארב או מגן וצנה כנגדו אותו עץ תוכל לכרותו דבל תשחית דגופו עדיף כדאיתא במסכת שבת בפרק מפנין (שבת קכט, א) ובמסכת ב"ק (צא, ב) מוכח נמי היכא דיש הנאה בקציצתו יותר מבפירותיה דשרי למקצייה:

פרק כא פסוק יז

כי את הבכר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים וגו':

פי' רש"י, כנגד שני אחים. ומורי הקדוש ז"ל אמר לי שהוא מלשון כפי עבודתו (במדבר ז, ה) שהוא מתפרש נמי כנגד שיעור עבודתו, וכן לפיהן ישיב גאולתו (ויקרא כה, נא) י"ל על דרך זה:

פרק כא פסוק כא

ורגמוה כל אנשי עירו וגו' וכל ישראל ישמעו ויראו:

פירש"י מכאן שצריך הכרזה בב"ד וכו'. גם בכאן אי אפשר לומר שממתינין עד הרגל כדדרשינן גבי זקן ממרא, ואף על גב דה"נ כתב וכל ישראל ישמעו משום דברישא דקרא כתיב ורגמוהו כל אנשי עירו ואי אפשר למדרש במעמד כל אנשי עירו ולעולם ממיתין אותו ברגל בירושלים ברגל והכי פירש לקמן (כב, כא) גבי נערה המאורסה וסקלוה אנשי עירה במעמד כל אנשי עירה [ואי] בירושלים ממיתין אותה ברגל כדי לפרסם הדבר מה צריך למעמד אנשי עירו הלא כל ישראל ישמעו ויראו כתיב בדבר:

פרק כב פסוק כב

כי ימצא איש שכב עם אשה וגו' ומתו גם שניהם וגו':

פירש"י גם לרבות הבאים מאחוריהם וכו'. אין לפרש דאתא לרבות שלא כדרכו דממשכבי אשה אתרבאו ותו הו"ל למכתב מאחוריה בלשון יחיד אלא רצה לומר מאחוריהם אחור כנגד אחור כדרך שהכלבים נקשרים ואשכחן נמי במסכת סנהדרין (נה, א) דאפשר שיהא רובע איש בעצמו במשכב זכור כל שכן באשה שהוא אפשר אפילו באבר חי ואצטריך לרבויי דלא תימה דהוה כמעשה חידודין:

פרק כג פסוק יט

לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב וגו':

הני תרי מילי חילופי עזי פנים וחציפי אינון דכלב עז בחיות והחיות עזים יותר מבהמות כדחזינן ואפ"ה הכלב עז שבהם וכתיב מצח אשה זונה היה לך (ירמיה ג, ג) ופסל הכתוב את חלופיהם לקרבן ואהא סמכו רבותינו לשנות במשנתינו (אבות פ"ה מ"כ) עז פנים לגיהנם וכו' יחי רצון מלפני ה' אלקינו ואלקי אבותינו שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, כלומר ואז יהא ניכר גריעותם דעזי פנים דאפי' חילופיהם יפסלו להקרבה:

פרק כה פסוק ב

והיה אם בן הכות וגו' והכהו לפניו כדי רשעתו במספר:

פירש"י ולאחריו כדי שתים. משמע בגמרא (מכות כג, א) דבי"ג היה יוצא מכדי רשעתו אלא שהתורה קנסו עוד בכפלים, ושמעתי מדודי מורי הקדוש ז"ל ששמע ששיעור הוא לפי מספר השנים כי בן י"ג שנים בר עונשין הוא בב"ד של מטה וה"נ אשכחן בעונש בי"ד של מעלה שאין עונשין אותו אלא מבן כ' ולמעלה (שבת פט ב, ירושלמי ביכורים פ"א ה"ב וסנהדרין פי"א ה"ה), ואמרינן בפרק הפועלים (בבא מציעא פה, ב) דמחיא לאליהו בשיתין פולסין דנורא דהיינו בכפליים יותר מחשבון השנים של העונש למעלה, ומכאן יש ללמוד דמכות מרדות אינו אלא י"ג הכאות כמנין אותיות שבפסוק והוא רחום וגו' דהמלקות שתקנו חכמים על דבריהם אין להם רשות להוסיף ולקנוס יותר מכדי רשעתו דקנס לקנס לא עבדינן:

פרק כו פסוק ב

ולקחת מראשית כל פרי האדמה:

פירש"י, מראשית ולא כל ראשית אין כל הפירות חייבין אלא שבעת המינין בלבד נאמר כאן ארץ ונאמר להלן ארץ וכו'. אין להקשות כיון דדרשינן ארץ מראשית למה לי דבשלמא אי לאו ארץ ארץ מבראשית לחוד לא סגי דלא הוה ידעינן איזו פירות חייבים ואיזו פטורים אבל בג"ש לחוד הוי סגי, די"ל אי לאו דכתיב מראשית לא הוי דרשינן ג"ש וכה"ג בכמה דוכתי משנינן הכי, ותו י"ל דאי הוי כתיב ג"ש לחודיה הוה אמינא דלעולם כל הפירות חייבין בביכורים וג"ש אתא דבז' מינין מביאים אפילו משקין דהכי פרט בהן קרא משקין. שם:

רש"י, שמן ודבש. והא דדרשינן פרק העור והרוטב (חולין קכ, ב) פירי אתה מביא ואי אתה מביא משקה מוקמינן לה אשאר פירות כתב רחמנא מראשית דאימעיטו מקצת פירות ומתוך ג"ש מוקמינן אהנך דלאו מז' המינים וא"כ בע"כ מיעוט דפירי ולא משקה אז' מינים קאי דהא שאר פירות לא מחייבינן כלל ולהכי פירש רש"י הכא זית שמן ששמנו אגור בתוכו, ודבש תמרים כלומר כך היו מביאין אותו ולא משקין כפשוטו אי לא הוי כתיב מראשית:

פרק כז פסוק יב

אלה יעמדו לברך את העם וגו':

רש"י [בא"ד] והכהנים והלוים והארון למטה. אע"ג דשבט לוי עמדו בהר גריזים עמהם כדכתב קרא בהדיא שמעון לוי יהודה וגו' בפרק ואלו נאמרין (סוטה לז, א) פליגי בהו דחד תנא זקני כהנים ולוים עמדו עם הארון ושאר השבט בהר גריזים ולחד תנא הראויין לשירות ופירש רש"י אותם שהיו מכ' עד נ' שהיו ראויים לשאת הארון עמדו עמו (בהר גריזים):

פרק כז פסוק כד

ארור מכה רעהו בסתר וגו':

פירש"י ראיתי ביסודו של ר' משה הדרשן י"א ארורין כתיב כאן וכו'. אע"ג די"ב אינון, ארור אשר לא יקים לא קא חשיב דההוא ודאי אצטריך שיקבלו עליהם התורה באלה ותהא כולל כל התורה כולה והמצות אבל ארורים פרטיים לא היו צריכין ודרשו רבותינו משם כנגד י"א שבטים:

פרק כח פסוק ל

אשה תארש וגו' בית תבנה ולא תשב בו:

הא דלא כתב לא תחנכו כדכתב כרם תטע ולא תחללנו משום דהאי קללה לא קיימא אזמן הגלות שהיו האומות מגלים אותה מעריהם דהא כתב בתריה שורך טבוח וגו' חמורך גזול וגו' אלא מוכיחים המקראות דקללות הללו קיימי אזמן השלל והביזה שיותנו ישראל לבוז ולמשיסה במושבתיהם וא"כ שפיר כתב אשה תאר(ס)[ש] ואיש אחר ישכבנה כדרך כרקום שכובשת את העיר מאנסים הנשים ובוצרות הכרמים אבל הבתים אינם מיישבים כי אין רצונם לעכב בעיר ואנשיה בידם כי אינם באים רק דרך שוללת להנאתם ומכל מקום יתקיים קללה זו בית תבנה ולא תשב בו כלומר מפחד השוללים תברח לעיר ולא תשב בקביעות בביתך כ"א באקראי כדרך אנשים כפרים מפני גזלנים:

פרק כט פסוק ד

ואלך אתכם וגו' ונעלך לא בלתה:

עיין לעיל בפ' עקב (ח, ד):

פרק כט פסוק ט

אתם נצבים היום לפני ה' אלוהיכם ראשיכם שבטיכם:

הא דלא כתב לפי זה ראשיכם לשבטיכם דהכי יתכן לפי הדקדוק משום דר"ל כאן דהראש הוא השבט כדפי' רש"י לעיל בפרשת חקת (במדבר כא, כא) על וישלח משה מלאכים דנשיאי הדור הוא הדור וה"נ קאמר הכא ראשיכם שהיו שבטיכם:

פרק כט פסוק כה

וילכו ויעבדו אלהים אחרים וגו' אשר לא ידעום ולא חלק להם:

פירש"י ולא חלק להם לא נתנו לחלקם. לפי פירש זה מקרא זה קאי על אותו מקרא שבפרשת ואתחנן (דברים ד, יט) אשר חלק ה' לכל העמים וגו' כמו שפירשתי שם ורש"י לא פירש התם על אותו דרשה וכן תרגום אונקלוס לא תרגם הכא כן ואין בזה חסרון:

פרק ל פסוק יא

כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת וגו':

פירש"י, לא מכוסה ובו'. ולעיל בפרשת וארא (שמות ח, כח) פירש דהוא לשון הפרשה והבדלה כמו והפלתי ביום ההוא משום דכאן דחוק לפרש [מלשון מכוסה] דלשון הפרשה הוא דכתב בתריה ולא רחוקה היא דהיינו מופרשת למרחקים אע"כ רצה לזמר מופרשת ממך ע"י כיסוי שהיא בעומק מתחתיך ומכוסה מלמעלה ומ"מ לשון הפרשה היא:

פרק לא פסוק א

וילך משה וגו':

תימה דלעיל פירש רש"י, שכנסם כולם לפני המקום ב"ה. וכן כתב לקמן הקהילו אלי כל זקני וגו'. משמע שכולם באו אליו ומה היה צריך לילך אליהם, וי"ל דלא כתב הכא וילך משה אל כל ישראל אלא כתב וילך משה וידבר ור"ל כשכינסם כולם הלך בקומה זקופה לפני כולם שיראו שלא תשש כחו אלא שאין רשאי כדפירש רש"י בתר הכי:

פרק לא פסוק ט

ויכתב משה את התורה הזה ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית וגו': דהלוים נושאים את הארון היה אפשר כשרבו וגדלו בני אהרן במדבר נשאו הן את הארון שהרי גם המה מבני קהת היו והא דכתב בסוף הסדרא ויצו את הלוים נושאי הארון וגו' הכהנים נקראו גם כן לוים בכמה מקומות או מחליפין היו מאז כהנים ולוים מבני קהת למשאם:

פרק לא פסוק כח

הקהילו אלי וגו':

פירש"י, ולא תקעו אותו היום בחצוצרות וכו' לקיים מה שנאמר ואין שלטון ביום המות (קהלת ח, ט). פירוש אין תורת שלטון (יהא) ביום שאדם מת בו אף על פי שעודנו חי ואפשר שהוא משעה שמכריזין עליו מן השמים פנו מקום כדאיתא במסכת כתובות (עז, ב ועיי"ש בדף קד, א):

פרק לב פסוק א

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי:

הא דנקט דבור כלפי שמים ואמירה לגבי ארץ משום דשמים רומזים לזכרים שרובעים ומולידים הארץ והארץ מתעברת ויולדת כנקבה כדאיתא פרק קמא דתענית (ח, א), ודיבור לשון קשה הוא כדפירש רש"י בכמה דוכתין ואמרי פי משמע לשון רכה ואשכחן גבי מתן תורה לשון קשה גבי זכרים ולשון רכה גבי נקיבות כדכתיב כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל (שמות יט, ג) כדפירש רש"י שם:

פרק לב פסוק ג

כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו:

פירש"י. מכאן אמרו שעונין ברוך שם כבוד מלכותו לע"ו אחר כל ברכה שבמקדש. משום דכתיב הכא שם ה' ור"ל שם המפורש שאין רשות להזכירו בגבולין רק כהן גדול במקדש לכך לא יליף מיניה אלא במקדש ואפשר משה היה מזכירו בכל מקום לפי שהיתה שכינה שורה עליו בכל מקום וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (תורת כהנים פרשת אחרי פרשתא א') אהרן בבל יבוא ואין משה בבל יבוא לכך קאמר כי שם ה' אקרא כדפירש רש"י בלשון כאשר:

פרק לב פסוק מז

כי לא דבר רק הוא מכם וגו':

פירש"י, אין לך דבר ריקן בתורה שאם תדרשנו שאין בו (טעם וצורך) [מתן שכר]. משום דכתיב הכא כי לא דבר רק הוא מכם משמע דאתא קרא לומר שיהא צורך והנאה בדרשא לדרשא לכך פירש מתן שכרן:

פרק לג פסוק ב

ויאמר ה' מסיני בא וגו':

פירש"י פתח תחילה בשבחו של מקום וכו'. פירש בענותנותו שבא מסיני שהיה הר נמוך כמו שדרשו רבותינו (במדבר פי"ג פיסקא ג) וחזר על בני עשו ובני ישמעאל (ע"ז ב, ב) אע"פ שגלוי וידוע היה לפניו שלא יקבלוהו מ"מ עשה בענין שיראה כתערומת וכפתחון פה ולא כמלכי בשר ודם שדנין בחזקה ובגבורה:

פרק לג פסוק ז

וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה וגו':

פירש"י. [בד"ה ועזר מצריו תהיה] כאן רמז לשמעון מתוך ברכותיו של יהודה. מה שלא ברכו בפירוש משום דשבטו היו רובן סופרים ומלמדי תנוקות עוסקים במלאכת שמים כדפירש רש"י פרשת ויחי (בראשית מט, ז), ואמרינן פרק מקום שנהגו (פסחים נ, ב) שכ"ד תעניות התענו אנשי כנסת הגדולה על סופרי תפילין ומזוזות שלא יתעשרו שאלמלא יתעשרו לא יכתבו יותר וקאמר נמי התם דה"ה כל העוסקים להרויח במלאכת שמים אינם רואים סימן ברכה ולכך לא רצה לברכם בפירוש:

פרק לג פסוק ח

וללוי אמר תומיך ואוריך וגו':

לא תמצא בכל השבטים שהזכיר שבחם וצדקתם במה שעשו כבר אלא הזכיר שבחם וברכותיהם העתידים להם והטעם לפי שיעקב קינתר את לוי בפ' ויחי ומשה ברכם והיה ירא שלא יהא נחשד על ככה בשביל שהיה שבטו הזכיר שבחם וזכותם שעשו כבר כלומר ראויים אלו לברכם:

ברזל ונחשת מנעליך וכימיך דבאך (לג, כה), פירש"י וכימיך כל הימים עושים רצונו של מקום יהיו דבאך וכו'. [דבזמן שאדם עושה רצונו של מקום] נקרא חייו חיים וימיו ימים דהרשעים אפילו בחייהם נקראים מתים (ברכות יח, ב) ולהכי משתמע וכימיך זמן שעושים רצונו של מקום דאותם זמנים נקראו ימים:

פרק לג פסוק כח

וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב וגו':

פירש"י, עין יעקב כעין הבטחה שהבטיחם יעקב והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם. תימה היכא משתמע מהא שישכנו בטח, וי"ל דכיון שברכם שיהא אלהים עמהם וישיב אותם אל ארץ אבותיהם מרמז על מקרא דקאמר בדד ינחנו (דברים לב, יב) דפרש"י התם דבדד בטח נהגם, ולפי פשוטו שברכם שיהא ה' עמהם וישכנו לעולם לבטח כמו שאמר המשורר ברוח הקודש גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע כי אתה עמדי וגו' (תהלים כג, ד):

חסלת פשטים מן החומש שחיבר מ"ו מהר"ר איסרלן ממרפורק (שי') (זצ"ל) כתבתי פה בק"ק ניאושטט רי"ב לפ"ק נאום משה ב"ר אלעזר הלוי ז"ל מינץ:

סוף הספר

תוכן העניינים

באורי מהראי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה