אור ברסלב

באורי מהראי· רבנו ישראל איסרלן

במדבר

ויקרא

פרק א פסוק א

וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר:

פירש"י מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה וכו' כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם. אין לתמוה הא באותו יום שהוקם המשכן שרתה שכינה כדכתב בפרשת שמיני (ויקרא ט א, וע' שבת פז, ב), דיש לומר דלא הוה צריך למנין לגילוי שכינה לפי שעה אבל לענין קביעות שכינתו בתוכם הוצרך למנין ובשלשים יום אשכחן קביעות ובפחות מכאן לא מקרי שרוי וקבוע כדאשכחן בפרק קמא דבבא בתרא (ח, ב) דזמן המועט התם להיותו נקרא מיושבי העיר זהו שלשים יום והיינו מאחד בניסן עד אחד באייר:

פרק א פסוק כב

לבני שמעון תולדותם למשפחותם לבית אבותם פקודיו במספר שמות וגו': בכל השבטים לא כתיב הכי, וכן לקמן (ב, כ) בדגלים גבי מנשה [כתיב] ועליו מטה מנשה מה שלא כתב בכל השבטים דכתיב בכולהו והחונים עליו, יש ליישב שלא מצינו בכל השבטים שהיה לאחים קשישאי פחיתות דמינכרא גבי אחוהי דינוקא, אלא שמעון גבי יהודה דיהודה היה ראש לדגלו ושמעון לא היה ראש למידי, וכן מנשה לגבי אפרים לכך כתיב לישנא יתירתא למעליותא הנך תרי לגבי שמעון מנין יתירה דבכל השבטים לא כתיב אלא פקודיהם לחוד ובשמעון כתיב פקודיו ופקודיהם לתת טעם למה נמנו שבט דגל ראובן קודם דגל שבט יהודה והלא דגל יהודה נסעו על פי ה' בראשונה אלא משום כבודו של שמעון שיהא לו מעלה אחת על יהודה משום דקשיש מיניה לכך נמנה כל הדגל קודם אפילו שבט גד, וגבי מנשה לא רצה לכתוב והחונים עליו דמשמע שהיה לגמרי טפל לגבי אפרים אלא כתב ועליו כלומר למעלה ממנו היה, שאר שנויים נמצאים בכמה מקומות בפרשה זו במנין השבטים ובסדר הדגלים ובמנין הלויים ובסידורם אבל לא נמצא שינוי במקום אחד אלא בשנים או בשלשה מקומות ולכך אין צריך ליישב כולי האי:

פרק ג פסוק טו

פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם כל זכר מבן חודש ומעלה תפקדם: פירש"י א"ר יהורא ב"ר שלום למוד היה אותו שבט להיות נמנה מן הבטן וכו'. הדרשה תדרוש לפי פשוטו (לפי שנתנו) חילוף הבכורות והבכורות נפדים מבן חדש ומעלה נמנו גם הם מבן חדש ומעלה:

פרק ד פסוק כב

נשא את בני גרשון גם הם וגו':

פירש"י. כמו שציותיך על בני קהת לראות כמה יש שהגיעו לכלל עבודה. פירוש כשתשא את מנינם לראות כמה יש משאות אותם כבני קהת שנמנו דרך חשיבות וברירה מה שאין כן בשאר מניני השבטים שנמנו השבט דרך ערבוביא כפי מה שהוא, אבל שבט לוי עמד כל השבט לצד אחר והובררו מתחלה בני קהת מתוכם כדכתב נשא את ראש בני קהת מתוך בני לוי (במדבר ד, ב) כבורר אוכל מתוך הפסולת, שלא תאמר בני גרשון ובני קהת ובני מררי כולן משפחה, הטילו פתקיהם לקלפי בשמותם ואחר כך הובררו אלו מתוך אלו ובדרך זה לא הוה חשיבות לאחד מהם, ואהאי קאי גם הם רבני גרשון נמי הובררו אחד בני קהת מתוך בני מררי ונשארו בני מררי ממילא בפני עצמו, אבל אין לפרשו כפשוטו דגם הם למה לי הא מפרש קרא בהדיא דנמנו מבן ל' ולמעלה:

פרק ו פסוק יח

וגלח הנזיר פתח אהל מועד את ראש נזרו ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים:

פירש"י, אשר תחת זבח השלמים תחת הדוד שהוא מבשלן בו, לפי ששלמי נזיר היו מתבשלין בעזרה שצריך ליטול הזרוע לאחר שנתבשל ולהניף לפני ה'. פירוש בעזרת נשים ששם היה לשכת הנזירים שבה היו מתבשלין שלמיהם ומגלחין את שערם והיו משלחין תחת הדוד שערם, הכי תנן בהדיא במס' מדות (פ"ב מ"ה), וכן איתא במיימוני (הל' בית הבחירה פ"ה ה"ח), ור"ל רש"י דמה שהיו הנזירים מגלחים בלשכה שבעזרת נשים דע"כ לאו מקום עבודה כלל היה שם אלא הטעם היה לפי שהיו צריכין לשלוח שערותיהם תחת הדור ששלמים מתבשלים בו והשלמים של נזיר צריכים להתבשל בעזרת נשים מה שאין כן בשאר כל השלמים שהיו מתבשלין בכל העיר בבתי הבעלים דחזה ושוק היו מפרישין מהן קודם בישולם בעודן חי אבל איל נזיר שהיה צריך ליטול ממנו הזרוע לאחר שנתבשל ולכך נתבשל בעזרת נשים סמוך לעזרת ישראל שלא יצטרך הכהן לילך לבית הנזיר ולהביא הזרוע לאחר בישול לעזרת ישראל כדי לתנו על כפי הנזיר לתנופה עם הלחם, דאינה כשרה אלא בעזרה, וכיון דהבישול היה בעזרת נשים הגילוח נמי היה שם כדי שישתלחו השערות תיכף לגילוחן על האש אשר תחת זבח השלמים, אך תימה דמלשון רש"י משמע דאתי לומר נתינת טעם למה היו השערות משתלחין על האש ומי מזקיקו לנתינת טעם זה דילמא אפילו אי לא היו מתבשלות בעזרת נשים נמי גזירת הכתוב הוא לתת השער תחת האש אשר תחת זבח השלמים דאשכחן כמה מכפרין שחובתן באיזה דבר בחוץ, וי"ל דרש"י אתי לפרושי לתרוצי המקרא דלא ליפוק לגמרי מידי פשוטו דכתיב וגלח הנזיר פתח אהל מועד ודרשו רבותינו דאתא לאשמועינן שיגלח לאחר שחיטת השלמים, ולפי פשוטו ה"ק וגלח הנזיר כדי לשרוף השער בעזרת נשים שהיה לפני פתח אהל מועד ועיקר מצותו של גילוח בשביל זה היה:

פרק ז פסוק א

ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וגו':

פירש"י, כלות משה בצלאל ואהליאב וכל הכם לב וכו' ותלאו הכתוב במשה לפי שמסר נפשו עליו וכו'. ומקשים והלא לא תלה רק ההקמה ואותה עשה רק משה לבדו, ומתרצים משום דלעיל בפרשת פקודי (שמות מ, יז) כתב הוקם המשכן, ופירש רש"י (שם לט, לג) הוקם מאליו מכח הקדוש ברוך הוא ומשה עסק בו כדי שיהא נראה כאילו הקימו ואם כן ע"כ העשייה שנעשה ע"י בני אדם הותלה במשה ואהא קאי רש"י, ואינה מיושב שפיר דמכל מקום הרי עסק בהקמה, אלא י"ל דקשה לרש"י דלא הוי צריכי למכתב אלא ויהי ביום הוקם המשכן:

פרק ז פסוק ב

ויקריבו נשיאי ישראל הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים: פירש"י הם נשיאי המטות שהיו שוטרים עליהם במצרים והיו מוכים עליהם. פירוש כיון דכתיב כבר נשיאי ישראל מה צריך תו למכתב הם נשיאי המטות אלא רצה לומר נשיאי המטות שנעשו נשיאים על ידי המטות והמקלות של נוגשי פרעה שהכו בהם:

פרק ח פסוק יא

והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה' מאת בני ישראל והיו לעבד את עבדת ה': פירש"י תנופה כדרך שאשם מצורע טעון תנופה חי, ג' תנופות נאמרו בפרשה זו וכו' השניה לבגי גרשון לכך נאמר בם תנופה לה' שאף עליהם היתה עבודת הקדש יריעות וקרשים הנראות בבית קה"ק. תימה במשא בני מררי נמי היו מקצת קרשים שנראו בצד הפנימי בבית קדשי הקדשים כמו היריעות שנראו רק בצד התחתון בבית קדשי הקדשים, וי"ל דבני גרשון נשאו אותן יריעות וקרשים בכתף כמו שנשאו בני קהת כלים המקודשים וכה"ג חשיב כמו עבודת הקדש אבל הקרשים מתוך כובדם אי אפשר היה לבני מררי לשאת בכתף אלא בעגלות ולהכי לא חשיב להו עבודת הקדש:

פרק י פסוק ה

ותקעתם תרועה שנית ונסעו המחנות החנים קדמה:

ומה שלא הוזקקו ב' דגלים האחרונים לשום תרועה למסעיהם משום דמשה ואהרן ובניו היו נוסעים עם בני קהת לשמור משמרת קדשי הקדשים במסעיהם ולכך בנסיעת שני דגלים הראשונים עדיין היה משה חונה לא היו רשאין שני דגלים הראשונים ליסע כיון שהמלך היה בחניה אם לא שנתן להם רשות ע"י תרועה אבל שני דגלים האחרונים כבר נסעו הקהתים לפניהם כדכתב בקרא ומשה המלך בתוכם והיו רשאים ליסע אף בלא תרועה:

פרק יא פסוק טו

ואם ככה את עושה לי וגו':

פירש רש"י, תשש כחו של משה כנקיבה. תימה וכי משום [ש]תשש כחו של משה כנקיבה כתב לשון נקיבה כלפי מעלה, וי"ל דבלשון את רמז תשש כוחו של משה כנקבה שהיא רגילה להיות בפחד ובהלה וה"נ היה משה בבהלה ופחד בשביל שהראהו פורעניות ומי שהוא בפחד אין בו כח לגמור דברו כשרצה לומר אתה הפסיק והבליע הה"א ואמר את כדרך המדברים בבהלה:

פרק יב פסוק ח

פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידת ותמנת ה' יביט ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה:

פירש"י בעבדי במשה אינו אומר וכו' וא"ת איגו מכיר במעשיו זו קשה מהראשונה. תימה גדולה מנ"ל לרש"י שכך דיבר להם שדימה אותם לטועים כ"כ שיהא להם הרהור מגונה כלפי מעלה, נביאים גדולים כאהרן ומרים, וי"ל קצת דע"כ דעתם היה כך שהרי דימו את משה כמתגאה ומתייהר בדעתו וידוע היה להם שהשכינה שורה רק על ענוים דכתיב אשכון את דכא ושפל רוח (ישעיה נז, טו) ואם כן ע"כ הרהרו כדלעיל, מהשתא נופל קרא שפיר טפי והאיש משה עניו מאד שהם דימוהו כאילו מתייהר בא הכתוב והעיד שהיה עניו מכל:

פרק יג פסוק ג

וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה' כלם אנשים ראשי בני ישראל המה: פירש"י. כולם אנשים. כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות כשרים היו באותה שעה. מקשים והלא פירש רש"י בתר הכי (לקמן פסוק טז) שמשה התפלל על יהושע שלא יהא בעצת [ה] מרגלים אלמא בשעה שנשתלחו הרגיש בהם שרשעים היו, וי"ל דעל כרחך בתרי גווני נשתלחו כדמוכח קראי בתחלה וישלח אותם ממדבר פארן על פי ה' כולם אנשים וגו', ובסוף כתיב נמי אלה שמות האנשים אשר שלח משה וגו' ויקרא משה וישלח אותם משה אלא ודאי כך היה הענין תחלה כשהובררו כשרים היו וציוה להם משה שליחות על פי ה' לראות את הארץ כיצד היא נוח ליכבש ונצצה בהם יצר הרע וחזרו למשה למסור להם סימנים בארץ אם טובה אם רעה ואת העם אם חזק הוא אם רפה והכרכים אם מבצרים הם, והרגיש משה שכוונתם לרע דמה להם לחקור יותר ממה שנצטוו ואחר [כך] פירש שמותם כדדרשינן במסכת סוטה (לד, ב) דכל שמות הללו על שם מעשיהם הרעים ולכך כתב אלה שמות האנשים אשר שלח משה ויקרא משה ליהושע כשהרגיש בהם יצרם הרעה התפלל על יהושע ולכך כתב עוד וישלח אותם משה כלומר שליחות בע"א לחקור את הארץ מה היא ומה טיבה לפי ששמע משה לבקשתם נכתב על שמו כאילו הוא שלח לחקור כל זאת ואם כן בגוף השליחות צריכים נמי לומר הכי שהרי במשנה תורה כתיב ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים וגו' (דברים א, כב) וכאן כתב כל השליחות ע"י משה:

פרק יג פסוק כג

וישאוהו במוט בשנים וגו':

פירש"י ממשמע שנאמר וישאוהו במוט איני יודע שהוא בשנים מה ת"ל בשנים בשני מוטות הא כיצד שמונה נטלו אשכול וכו'. אינו רוצה לומר דמוכח ממאי דשני מוטות היו דשמונה נשאו בה אלא הסברא בעלמא כך דכיון דכל אותן נתכוונו להוציא דיבה מסתמא כולם נשאו ורגיל הוא שאשכול אחד הוא פי ח' ברימון או תאינה, אלא קאתי רש"י לפרש ע"כ לא תימא לא נשאו האשכול כי אם שנים דהא כתב וישאוהו במוט בשנים, ולפי פשוטו הוא בב' אנשים וקאמר רש"י דע"כ לא קאי בשנים אאנשים דא"כ למה לו בשנים מבמוט שמעינן ומסתמא הייתי תופס המועט דהיינו שנים אלא ע"כ קאי אבמוט בשני מוטות נשאוהו ואתא קרא למימר שגדול היה ששני מוטות היו צריכים לה אם כן הלך אחר הסברא כדלעיל:

פרק יג פסוק לג

ושם ראינו את הנפילים וגו' ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם: פירש רש"י, שמענו (שהיו) אומרים [זה לזה] נמלים יש בכרמים כאנשים. מקש' והלא וכן היינו בעיניהם מוסב על ונהי בעינינו כחגבים אם כן אמאי לא פירש רש"י שמענו שהיו אומרים חגבים יש בכרם כדכתב בקרא, וי"ל כיון דכל גידול ארץ ישראל היה גדול משל חו"ל וא"כ מה שיערו המרגלים לחגבים דחגבים דחו"ל היו קטנים מאד מחגבים דא"י לכך תפס רש"י בריה קטנה שבא"י כגון נמלה ואפשר גדולה היתה מחגבים של חוץ לארץ. בשם דודי מה"ר אהרן הקדוש ז"ל:

פרק טו פסוק כא

מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה לדורותיכם:

פירש"י לפי שנאמר ראשית עריסותיכם שומע אני ראשונה שבעיסות ת"ל מראשית מקצתה ולא כולה. ולא קשה אם כן לכתוב כבר מראשית ושמעינן שפיר דלא ראשונה שבעיסות קאמר מדכתיב מראשית ושמעינן נמי שלא יאכל קודם שיפרוש מדלא כתב מעריסותיכם בלא ראשית, וי"ל דלעולם ה"א דווקא ראשונה שבעיסות חייב ואותו עיסה דווקא מקצת ולהכי איצטריך למכתב מראשית עריסותיכם דאי הוי כתב מעריסותיכם הוי משמע ולא כל העיסה ואי הוה כתב ראשית ה"א כל עיסה ראשונה לכך כתב קרא יתירא דפירושו דראשית הוא קודם שתאכל ממנו ולא ראשונות שבעיסות דאל"כ הוו הנך ראשית ומראשית סתרו אהדדי:

פרק טז פסוק יד

אף לא על ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם וגו': פירש"י אמרת לנו אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ זבת חלב ודבש, משם הוצאתנו ואף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו. ותימה לפ"ז אמאי לא ערבינהו קרא כיון דחד טענה הוא שהיו מתלוננים שהעלה אותם מארץ זבת חלב ודבש ולא הביאם אל ארץ זבת חלב ודבש כדכתיב (ו)אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם (כי תשתרר וגו'), והיה לו לכתוב המעט כי העליתנו [מארץ זבת חלב ודבש ולא הביאותנו אל ארץ זבת חלב ודבש], וי"ל דלעולם חד טענה הוא כדמשמע לשון המקרא וכדפירש רש"י והא דחלקינהו קרא אתא לאשמועינן דתלונה יתירה הוו להו לדתן ולאבירם וכן אמרו את"ל שאין לנו שום מחסור כאן אדרבה יש לנו מזונותינו בלא טורח מכל מקום אם הביאותינו אל ארץ זבת חלב ודבש ותתן לנו נחלת שדה וכרם לא היינו מתקנאים בכהנים ולוים בשביל גדולותם כן היה לנו מעלה כנגדם שאנחנו חולקים בנחלת הארץ והם אין להם חלק ונחלה אבל עכשיו כאן כולנו שוין בהספקתן הם כמונו ואף על פי כן יש להם שררה וגדולה עלינו:

פרק יז פסוק יח

ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי וגו':

מקשים מה תיקון היה בזה שלא יעוררו על הכהונה עדיין יאמר שאר שבט לוי אילו נכתב אחד משמותינו על מטה לוי היה פורח גם כן משום דכל השבט מקודש, וי"ל דכל מחלוקות קרח וכל שבטו כבר נסתלקו בשריפת המקטרים את הקטורת ונתנסה שאין ראוי לכהונה אלא אהרן אלא שעדיין היה ערעור מן שאר שבטים על שבט לוי כולה בשביל שהקריבן משה לעבוד עבודת המקום ואמרו שמשה עשה זאת מדעתו בשביל כבוד אבותיו ושבט ראובן התחיל בערעור זה מפני הבכורה ואפשר על ידי כך באו גם כן שבט יהודה לערער משום המלכות וגם כן שבט יוסף לפי שלו נתנה בכורה וע"י כך באו כל השבטים ונתנסה זה במטות:

פרק יט פסוק ב

זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה וגו': פירש"י. ויקחו אליך לעולם היא נקראת על שמך פרה שעשה משה במדבר. פירוש כל הפרות העשויות לדורות יקרא על שמך שכולם צריכים לאפר פרה של משה שהיה נתון בהר המשחה לדורות כדפירש רש"י (לקמן פסוק ט). ויבואו בני ישראל וגו' ותמת שם מרים ותקבר שם (כ, א):

פירש"י, למה נסמכה פרשת מיתת מרים לפרשת פרה אדומה לומר לך מה קרבנות מכפרים אף מיתת צדיקים מכפרת. כלומר פרה לא היתה קרבן גמור שהרי לא קרבה לגבי מזבח וכפר גבי מיתת צדיקים אף על פי שאין קרבן מכפרים לכך לא סמך מיתת מרים [צדיקים] לפרשת כל הקרבנות בפרשת פנחס:

פרק כ פסוק ח

קח את המטה וגו' והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם: פירש"י מכאן שחס הקדוש ברוך הוא על ממונם של ישראל. אף על גב דאינהו קאמרי אנחנו ובעירנו ואם כן הוצרך להשיב כך מכל מקום דייק מדכתיב והשקית את העדה ולא כתב ותשת' את העדה ובעירם שהרי לא היה צריכים להשקות בני אדם אע"כ על הבהמות ציוה להשקותם כי מעצמם לא היו יכולין לשתות ממעיין:

פרק כ פסוק טו

וירדו אבותינו מצרימה וגו' וירעו לנו מצרים ולאבותינו:

פירש"י. מכאן שהאבות מצטערים בקבר (על צרת בנים) כשפורעניות באה על ישראל. תימה מנ"ל הא דילמא אמת כך היה שהם ואבותיהם היו משועבדים והריעו להם המצרים, וי"ל מדלא כתב וירעו המצרים לאבותינו ולנו דהוה כסדר וכתב ולאבותינו לבסוף משמע דמילתא אחרינא הוא דלא מענין הרע (ד)קמייתא:

פרק כ פסוק יז

נעברה נא בארצך לא נעבור בשדה ובכרם לא נשתה מי באר וגו':

פירש"י מי בורות היה צ"ל אלא כך אמר משה אף על פי שיש בידינו מן לאכול ובאר לשתות לא נשתה ממנו אלא נקנה מכם אוכל ומים. תימה אמאי לא רימז אאוכל כדרימז אמים דהא ע"כ אוכל נמי בקשו מהם כדכתב קרא בהדיא בפרשת ואלה הדברים (ב, ו) אוכל תשברו מאתם וגו', ויש לומר דמים הוא עיקר רבותא שבקשו לקנות אף על פי שהיתה בידם בלאו הכי [ד]אין דרך לקנות מים כמו שקונן ירמיה (איכה ה, ד) מימינו בכסף שתינו ולכך חלק התורה הכא טפי:

פרק כב פסוק ד

ויאמר מואב אל זקני מדין וגו':

לפי שלמואב לא מצינן רק מלך אחד ולמדין ה' מלכים (במדבר לא, ח) כתב בלשון יחיד גבי מואב וזקני מדין בלשון רבים כלומר יועצי כל המלכים:

פרק כב פסוק כב

ויחר אף אלהים כי הולך הוא וגו':

אף על גב שהתיר לו כבר יש ליישבו על דרך הפשט ובסברות דעלמא לפי שאמר לו קום לך אתם רצה לומר בקומה זקופה רכוב על סוס כדי שלא יהא זילותא כלפי מעלה שתשרה שכינתו על השפלים והוא מיהר וחבש אתונו שהיא בריה נמוכה והרובץ עליה נראה כאילו הוא הולך ברגליו, וראיה לדברי שהרי פירש רש"י (לקמן פסוק ל) ברברי רבותינו (עבודה זרה ד, א) ששרי מואב תמהו עליו שלא רכב על הסוס:

פרק כב פסוק כו

ויוסף עוד מלאך ה' עבור וגו':

פירש"י. ומדרש אגדה מה ראה לעמוד בשלשה מקומות יש בתנחומא סימני אבות הראוהו לו. י"ל דקראי נמי מרמזים אג' אבות בתחילת עמידת המלאך כתב ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה אלמא במקום רחב עמד והיינו כנגד אברהם שקראו לבית המקדש הר דכתיב בהר ה' יראה (בראשית כב, יד) והמלאך היה עומד גם כן במקום גבוה שהיה קשה לנטות ממנו ונטתה מן ההר ותלך בשדה, ובעמידה שניה כתב גדר מזה וגדר מזה והיינו כנגד יצחק שקראו לבית המקדש שדה כדכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה (שם כד, סג) ודרך השדות שהן גדורין מזה ומזה וכן כרמים דהכל אחד הוא, ובעמידה שלישית כתב ויעמוד במקום צר דהיינו יעקב שקראו לבית המקדש בית שהוא צר בכתליו דכתיב יהיה בית אלהים (שם כח, כב) והכי נמצא בהדיא במדרש רבותינו (פסחים פח, א) שהאבות קראו לבית המקדש כסדר הזה כמו שכל אחד ואחד מן האבות צמצם השכינה למקום מיוחד וכנוס יותר משלפניו, כך המלאך דחק את בלעם למקום צר פעם אחת יותר:

פרק כד פסוק יז

אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב וגו' וקרקר כל בני שת:

[שת] בנו של אדם הראשון [וכל בני שת] דהיינו כל האומות ונקט שת טפי מקין אף על פי שגם הוא הוליד תולדות משום דכולם הוטבעו ולא נשאר כ"א נח דהיה מבני שת, ולא תקשה דא"כ לכתוב כל בני נח, די"ל משום דדרשו רבותינו (במדבר רבה פרשה יד פיסקא יב) למה נקרא שת שממנו הושתת עולם ולכך תולה כל האומות בו נמי, ואל תתמה דדרשינן שמו וקרא מפרש בהדיא למה נקרא שמו כך דה"נ אשכחן בפרק קמא דברכות (ז, ב) דדריש שמו של ראובן בע"א משדרשו קרא:

פרק כה פסוק יא

פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו':

פירש"י, לפי שהיו השבטים מבזין אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז והרג נשיא שבט מישראל לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן. ואף על גב [דאורחיה] דקרא הכי כמו בצלאל בן אורי בן חור (שמות לה, לא) וכמו כן [צלפחד] בן חפר בן גלעד (במדבר כז, א), אלא משום דבפרשה ראשונה נאמר בסמוך ויחסו בשעת מעשה לא הוה צריך ליחסו הכא [אלא] בא הקדוש ברוך הוא ויחסו מפיהו להודיע שבחו:

פרק כו פסוק ה

ראובן בכור ישראל חנוך משפחת החנכי וגו':

פירש"י. לפי שהיו האומות מבזין אותם וכו' לפיכך הטיל הקדוש ברוך הוא שמו עליהם ה' מצד זה ויו"ד מצד זה. מדשני קרא בימנה (לקמן פסוק מד) שלא כתב עליו הימני כהבריעים שמעינן דע"כ לאו אורחיה דקרא כתב הכא כמו העמלקי (במדבר יד, כה) כמו [הכנעני (שם)] האגגי (אסתר ג, א) וכאלה רבים אלא משום היחוס כתב הכא הכי:

פרק כו פסוק יג

לזרח משפחת הזרחי וגו':

פירש"י, בא"ד, ומבני לוי נפלו ארבע משפחות וכו' ומבני יצהר לא נמנו כאן אלא משפחת הקרחי והרביעית לא ידעתי מה היא וכו'. פירוש דמשפחות עמרם ליכא למיחשבי הכא שהרי כתיב הכא (לקמן פסוק נט) ושם אשת עמרם יוכבד וקחשיב [אהרן ומשה שהם] כל זרעו אבל משפחות יצהר חשיב חסר ואע"ג דחשיב משפחות קרח במקומו כיון דשבק יצהר דהוי אב לקרח ודור ג' ללוי כמו אינך לבני [ו]חברון וכתיב קרח במקומו ע"כ אתא ל[א]שמועינן דהוי חסר משפחות יצהר שכבר (הי"א) היו חיין בני נפג וזכרי שהן אחי קרח במנין הראשון ובמנין זה כבר נעדרו ולא נשארו רק משפחות קרח:

פרק כו פסוק יט

בני יהודה ער ואונן וימת ער ואונן בארץ כנען:

לשתוק לגמרי מער ואונן כמו כן אלה שמות בני אהרן וכו' וימת נדב ואביהוא (לעיל ג, ג-ד) למה הוזכרו מה נפקותא יש בהם, שאלה זו אינה צריכה אפי' בבית החיצון דאם באנו ליישב כל הפסוקים שבתורה שהם כה"ג ומעין זה לא תסתפק לנו מגלת עפה. אמנם הך יש ליישב שפיר דמשום חיבת זרע יהודה לפני המקום ב"ה שמשם יצא כתר מלכות וכן משום חיבת זרע אהרן שמשם יצא כתר כהונה כתוב בתורה לידתו ומיתתו של אותו זרע שאפילו שלא לצורך וכה"ג פרש"י בפרשת (תולדות יצחק) [חיי שרה (בראשית כד, מב)] דיפה שיחת עבדי אבות לפני המקום ברוך הוא מתורתן של בנים, ע"ש: [משו"ת תרומת הדשן פו"כ סי' קיד]:

פרק כח פסוק י

עולת שבת בשבתו וגו':

גבי עולת שבת בשבתו וגבי זאת עולת חודש בחדשו (לקמן יד) פירש רש"י, דאתא ללמדנו שאם עבר יומו בטל קרבנו. אין להקשות מ"ש גבי רגלים דלא מיעט קרא כה"ג, דפשיטא דאם לא הקריבו בפסח שלא יקריב בשבועות תשלומי פסח אף על גב דשוין הם בקרבנותיהם מכל מקום תרי שמות נינהו אבל השבתות ור"ח דכולה חד שמא נינהו סד"א שיקריב בשביל תשלומי ראשון קמ"ל:

פרק ל פסוק ו

ואם הניא אביה אותה ביום שמעו וגו' וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה: פירש"י וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר וכו'. מקשים והלא בנערה גבי אביה אמרינן בהאי קרא ואמאי נקט רש"י אשה לגבי בעלה בהאי דרשא, וי"ל דגבי נערה לא שייך למימר וה' יסלח לה משום דב"ד של מעלה לא מענישין עד לאחר כ' שנים (שבת פט ב, ירושלמי ביכורים פ"א ה"ב, סנהדרין פי"א ה"ה) ואם כן הך דרשא דהיא לא ידעה בהפרה ע"כ באשה לגבי בעלה שייכה דמשכחת לה בגדולה בת כ', אבל בנדרה בנעוריה נמי לפי פשוטיה דקרא וה' יסלח רצה לומר לפי שהיא עוברת על נדריה שנדרה לה' אף על פי שהתירה התורה ע"י הפרה היינו משום שאינה ברשות עצמה והאב או הבעל (ק)[מ]פרי בעינוי נפשה משום מלאכתה שהיא משועבדת להם, ולפי טעם זה משכח[ת] שפיר דשייכה סליחה בנערה כגון שנדרה שלא לאכול בשר י' שנים והפר לה האב כל הנדר דהשתא נמי נדרה היו מגיעין לאחר כ' שנים והיא עוברת בהן על נדרה מכל מקום הך דרשה דלא ידעה בהפרה לא שכיח כלל בנערה בענין זה שצריכים סליחה דאיך יתכן שלא תשמע ותדע בהפרה בימי נערות עד לאחר כ' שנים שלה, צריך לדקדק [ב]מסכת נדרים אם יכול האב להפר כל הנדרים אפילו אותן ימים של אחר שיצאתה מרשותו הואיל ומיפר לה להבא ואינו עוקר הנדר מעיקרו לא מצינו נדר שהותר כן:

פרק לא פסוק ד

אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא:

פירש"י (לכל מטות ישראל) לרבות שבט לוי. ומקשים והלא אם כן הוי י"ג אלפים, וי"ל דשבט אפרים לא שלח מהם לצבא כלל לפי שמיתת משה תלויה היתה בנקמה זה היו יראים שמא נחשדים יהיו שמזרזין למלחמה זו כדי שיעדר משה ויעמוד יהושע תחתיו שהיה משבטם ולכך עמדו בני לוי במקומם להודיע זריזותם לנקמת ה' שאף על פי שמשה משבטם היה ויעדר מהם ע"י נקמה זו לא נמנעו, וי"מ בהיפוך ובגנאי לשבט אפרים שלא נמסרו בע"כ אלא מרצונם ומנין [י"ב] אוימסרו קאי ולא יתיישב שפיר:

פרק לא פסוק יז

ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרגו:

פירש"י (באד"ה הרוגו) איני יודע וכל אשה יודעת איש אם להרוג עם הזכרים או להחיות עם הטף לכך נאמר הרוגו. מקשים האיך תוכל לטעות כך דא"כ למה לי [ו]כל הטף בנשים נילף מק"ו מגדולים, וי"ל דאי לא הוי כתב הרגו משמעות הכתוב היה מוכיח למדרש וכל אשה למטה דכיון דכתיב קרא קמא הן הנה וגו' ושביק לנשים ומתחיל הרגו כל זכר משמע דוכל אאשה קאי למטה וכיון דע"כ למטה קאי היינו מהפכין הסברא ונימא דאי הוה כתיב וכל אשה יודעת איש לחודיה ה"א [ד]ר"ל ראוי לבעל קאמר ומש"ה החיו לפי שהייתם ראוים להחטיא את ישראל ולא הכשילו את ישראל אבל טף דאין ראוין הוה אמינא אין להן זכות להחיותם, ואין להק' היא גופא תקשה אמאי מתחיל בכל זכר, וי"ל דע"כ צריך מעתה איזה טעם מכל מקום אינו ברור והוי טע(י)נה קצת ליישב אמאי לא כתב רק הרוגו לבד דע"כ צריך לכתוב הרוגו גבי זכר וראיה דשביק נשים ומתחיל ביה:

פרק לג פסוק לח

ויעל אהרן הכהן וגו' בשנת הארבעים וגו' בחדש החמישי באחד לחדש: תימה דבמקום שנכתב עיקר מיתתו של אהרן (פר' חקת כ, כג-נט) לא נכתב באיזה חדש ובאיזה יום גוע, ותו דבכל הצדיקים אברהם יצחק ויעקב ומשה לא נכתב באיזו יום גועו, וי"ל משום דכתב הכא וישמע הכנעני ופירש רש"י דכאן לימדך המיתת אהרן הוא השמועה שנסתלקו ענני כבוד וכסבור נתנה רשות להלחם, ורמז נמי כאן שבשביל כך רצה להלחם לפי שהיה בחדש אב בתחילתו ובאותו חדש ריע מזליה דישראל כדאיתא בפרק בתרא דתענית (כט, ב) לשתמיט מיניה בירח דאב רצה לומר עד לאחר תשעה באב מסתמא:

פרק לד פסוק יז

אלה שמות האנשים וגו':

גבי יהודה ושמעון ובנימין לא כתיב נשיאים, י"ל דגבי יהודה לא אצטריכא דשבט מלכות היה, ושמעון לא העמיד משבטו לא שופט ולא מלך מעולם כדאיתא פרק שני דסוכה (ע' סוכה כז, ב וברש"י שם וצ"ע) לכך החסיר ממנו נשיא, ובנימין כבר היה מובטח להעמיד מלכים כדכתיב ומלכים מחלציך יצאו (בראשית לה, יא), ועדיין לא נולד בנימין ואותו הבטחה על שאול ואיש בושת היתה כדאיתא בסנהדרין (כ, א) ולכך לא הוצרך לכתוב גם כן גביה נשיא:

פרק לד פסוק כג

לבני יוסף למטה בני מנשה וגו':

בכל המקרא כשהוא כתב השבטים לענין ביאת או נחלת הארץ מייחסים מנשה על יוסף משום דיוסף חיבב הארץ ושבט מנשה חיבבו הארץ כדפירש רש"י בפרשת פנחס (במדבד כז, א) לכך הכא ובפרשת שלח לך (במדבר יג, יא) מייחס מנשה על יוסף משום דהנך מינוי לצורך הארץ היו, ובפרשת פנחס (במדבר כו, כט) נמי כתיב מנשה ברישא לבני יוסף משום דכתיב בתריה לאלה תחלק הארץ אבל בפרשת במדבר סיני כתיב לבני יוסף לבני אפרים דלא רמיזא התם מעניני הארץ:

תוכן העניינים

באורי מהראי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה